מֶען זָאגְט דִי הַגָדָה פוּן "הָא לַחְמָא עַנְיָא" בִּיז "גָאַל יִשְׂרָאֵל".
הרב אֵלִיָהוּ לַאפִּייַן ז"ל told over what he once heard from רב בצלאל of קעלם, about the custom of his grandfather, the מַלְבּוּשֵׁי יוֹם טוֹב.
Before he began the מגיד, he would proclaim, “Just as I am sitting here beginning the סדר, so, too, are all Jews worldwide performing the סדר and the מצות of מצה and מרור. Where did they observe this practice ? By their fathers, who observed it by their fathers, dating all the way back to the times of the ראשׁונים, the אמוראים, the תנאים, stretching back to the דור of the מדבר. This, in turn, gives us a direct link to those who experienced the נסים of גאולת מצרים, as the פסוק says in פרשת יתרו - אַתֶּם רְאִיתֶם אֵת אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְמִצְרָיִם. The דור דעה, who were מקבל the תורה, saw with their own eyes the miracles that were done to מצרים. Our מסורה and הנהגה tonight is a direct legacy from the אידען who left מצרים.
h v g
The נתיבות המשׁפּט, in his הגדה מעשׂה ניסים, explains that in הלל הגדול, we say כי לעולם חסדו - the חסד of ה' is לעולם. This means that when ה' did חסד with us when He took us out of מצרים, He saw to it that every facet of the גאולה would be for the everlasting good of כלל ישׂראל. If we examine the ניסים appropriately, then we can understand how each aspect of the חסד effects us positively until this very day.
Perhaps we can add that this is included in what חז"ל say, “חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים” - a person must envision himself as if he left מצרים. Although the simple understanding is that through theסיפור יציאת מצרים, one should feel as if he experienced the גאולה, it may also be understood to be telling us to contemplate through the סיפור יציאת מצרים how the חסדים of ה' were designed to effect us to this very day, as the נתיבות explains.
We may add that this can also be פשׁט in what the הגדה says later (in עבדים היינו) -
ואילו לא הוציא הקב"ה את אבותינו ממצרים, הרי אנו ובנינו וכו', משועבדים היינו לפרעה במצרים. Although the גלות may have ended in another manner, ה' saw to it that the גאולה should happen in a way that there would be no residual effects of the גלות. Therefore, even today, we owe our חרות to the חסד of ה' for taking us out of מצרים in the manner that He did.
h v g
נט( יגביה הקערה ואומר הא לחמא עניא.
ס( נשים חייבות במצות סיפור יציאת מצרים. ולכן יתרגם המילים ללשון שמבינין. ואפילו הני נשים שמכינין האוכל, יזהרו לומר לכל הפחות ”פסח, מצה, מרור“, והמכות, והלל, וישתו ד' כוסות.
הָא לַחְמָא עַנְיָא דִּי אֲכָלוּ אַבְהָתָֽנָא בְּאַרְעָא דְמִצְרָיִם. כָּל דִּכְפִין יֵיתֵי וְיֵכוֹל, כָּל דִּצְרִיךְ יֵיתֵי וְיִפְסַח. הָשַּׁתָּא הָכָא, לְשָׁנָה הַבָּאָה בְּאַרְעָא דְיִשְׂרָאֵל. הָשַּׁתָּא עַבְדֵי, לְשָׁנָה הַבָּאָה בְּנֵי חוֹרִין:
Why do we begin מגיד with הא לחמא עניא ? Although it is important to tell about the מצה, it would be more appropriate later in the הגדה, either by מצה זו שׁאנו אוכלים, or by מוציא מצה.
The איל המילואים explains this with a משׁל. A king was strolling through a meadow, when he happened upon a young shepherd. After striking up a conversation with him, the king realized that the lad was a brilliant fellow, and his advice would greatly enhance the royal court. Thereupon the king invited the shepherd to accompany him to the palace, where he was appointed to the office of the treasury.
The jealous advisors libeled the new minister, accusing him of embezzling funds from the treasury. Despite the doubts that the king had about the accusations, he nonetheless felt compelled to investigate. Together with the older advisors, the king made an unannounced visit to the home of the treasurer. Much to the chagrine of the jealous advisers, they found him to be living a modest lifestyle, with a simple house and furnishings. Yet their jealousy was not easily placated. They began to search the residence of the shepherd, hoping to find signs of the embezzlement. But try as they may, there was no sign of any illegal pilfering.
Suddenly, they came upon a small, locked room. The attendants of the shepherd told them that no one ever entered this room besides the master of the house, who isolated himself there at the start of every day. Emboldened by this, the advisors encouraged the king to demand entrance to this room. The shepherd begged off, stating that he was embarrassed of the contents contained inside the room. Smelling victory, the advisors pressed the king to demand entrance to the chamber.
When they entered, they found it to be empty, except for a small pouch, staff, and flute. When pressured for an explanation, the shepherd offered the following.
“I come from a humble background, and it is only through the kindness of your majesty, the king, that I have been elevated to the ministerial level. I do not want the pomp and pageantry to allow me to become conceited. To prevent this, I enter this chamber every day and don the clothing of my youth, dressing once again as a shepherd, holding my staff, and playing my flute. Only after I am reminded of my background can I proceed to the palace, where I can serve the monarchy with devotion.”
On the night of the סדר, when we act בדרך חרות, we may also begin to feel that כוחי ועוצם ידי עשׂה לי את החיל הזה, that we have earned our status through our own devices. To prevent us from entertaining these thoughts, we begin with הא לחמא עניא. We, too, have a humble beginning, and it is only through the grace of הקב"ה that we have arrived at our position in life.
h v g
Question:
_______________________________________________?
Answer:
h v g
Why do we end off with a repititious phrase ? We first say הָשַּׁתָּא הָכָא, לְשָׁנָה הַבָּאָה בְּאַרְעָא דְיִשְׂרָאֵל, which means that we hope that next year, we should be out of גלות and in ארץ ישׂראל, and then we repeat הָשַּׁתָּא עַבְדֵי, לְשָׁנָה הַבָּאָה בְּנֵי חוֹרִין, which again asks that next year, we should be out of גלות and free ?
The סאטמאר רבי זצ"ל answered with a quote from the תרגום יונתן on the פסוק in פרשׁת יתרו, where ה' said toכלל ישׂראל - ואשׂא אתכם על כּנפי נשׁרים. The תרגום יונתן says that הקב"ה took כלל ישׂראל out of מצרים on the night ofליל י"ד ניסן, and transported them to the מקום המקדשׁ, where they were מקריב the קרבן פּסח. Afterwards, theבני ישׁראל were returned to מצרים, where they later left during the day.
Therefore, we ask הקב"ה that לשׁנה הבּאה, we should be in ארץ ישׂראל. However, we do not want it to be the way it was by יציאת מצרים, where it was only a nocturnal sojourn. Therefore, we add on to our request more specifically, that לשׁנה הבּאה, we should be בּני חורין, we should be completely and permanently liberated.
h v g
Question:
_______________________________________________?
Answer:
מסלקין את הקערה (כדי שישאלו התינוקות), ומוזגין את הכוס, והבן שׁואל:
סא( מסלק הקערה מן השולחן )או מניחו בסוף השולחן( כדי שישאלו התינוקות למה מסלקין אותו קודם הסעודה.
סב( מוזגין כוס שני קודם אמירת ההגדה, כדי שישאלו התינוקות למה מוזגין עוד כוס קודם שמתחילין הסעודה.
סג( ואינו ממתין עד לפיכך אנחנו חייבים וכו' כדי למזוג הכוס, אף על פי שזהו זמנו הראוי לה )שאומרים הלל(, מפני הטעם שכתבנו.
סד( מחזירין הקערה למקומו קודם השאלות, כיון שמצות ההגדה על המצות, דכתיב לחם עוני, ודרשינן לחם שעונין עליו דברים הרבה.
סה( אם אין בן או בת לשאול השאלות, ישאלם אשתו, ואם אין לו אשה, שואלים זה לזה, ואפילו שני תלמידי חכמים שואלים זה לזה.
The קערה is removed (or moved away), in order to arouse the curiosity of the children, and they should ask questions.
ר' חיים שׁמואלאוויץ ז"ל explains that the the סדר is done with a question and answer format for a specific reason. We find that when a person visited the בית המקדשׁ, he entered through one entrance, and exited through another. The reason for this, according to ר' יעקב עמדין, was to avoid familiarity with the בית המקדשׁ. A person is supposed to feel that his visit to the מקום of השׁראת השׁכינה is special, and if he becomes to accustomed to the place, he will lose this feeling. In order to foster this unique feeling, he must travel a new way, and exit a different way than he entered.
So, too, when a person must absorb the lessons of יציאת מצרים, the חכמים felt that to avoid the dangers that familiarity generates, it is important to point out how things are different, and to pique the curiousity of those assembled.
h v g
Question:
_______________________________________________?
Answer:
טַאטֶע לֵעבֶּען אִיךְ וֶועל דִיר פְרֶעגֶען פִיהְר קַשְיוֹת.
מַה נִשְׁתַּנָּה פַארְוָואס אִיז פַארְעֶנְדֶערְשְׁט גֶעוָוארֶען
הַלַּיְלָה הַזֶּה דִי דאָזִיקֶע נַאכְט פוּן פֶּסַח
מִכָּל הַלֵּילוֹת פוּן אַלֶע נֶעכְט פוּן אַ גַאנְץ יָאהְר
דִי עֶרְשְטֶע קַשְיָא אִיז:
שֶׁבְּכָל הַלֵּילוֹת אַז אַלֶע נֶעכְט פוּן אַ גַאנְץ יָאהְר
אָנוּ אוֹכְלִין עֶסֶען מִיר
חָמֵץ וּמַצָה חָמֵץ אוּן מַצָה
הַלַיְלָה הַזֶה [אָבֶּער] דִי דָאזִיקֶע נַאכְט [פוּן פֶּסַח]
כֻּלוֹ מַצָה עֶסֶען מִיר נָאר מַצָה
דִי צְוֵוייטֶע קַשְיָא אִיז:
שֶבְּכָל הַלֵילוֹת אַלֶע נֶעכְט פוּן אַ גַאנְץ יָאהְר
אָנוּ אוֹכְלִין עֶסֶען מִיר
שְׁאָר יְרָקוֹת פַארְשִידֶענֶע גְרִינְצַייגֶען
הַלַיְלָה הַזֶה [אָבֶּער] דִי דָאזִיקֶע נַאכְט [פוּן פֶּסַח]
מָרוֹר עֶסֶןע מִיר מָרוֹר
דִי דְרִיטֶע קַשְָיא אִיז:
שֶבְּכָל הַלֵילוֹת אַלֶע נֶעכְט פוּן אַ גַאנְץ יָאהְר
אֵין אָנוּ מַטְבִּילִין טִינְקֶען מִיר נִישְט אַיין
אֲפִילוּ פַּעַם אֶחָת אַפִילוּ אֵיין מָאהְל אוֹיךְ נִישְט
הַלַיְלָה הַזֶה [אָבֶּער] דִי דָאזִיקֶע נַאכְט [פוּן פֶּסַח]
שְׁתֵּי פְּעָמִים טִינְקֶען מִיר אַיין, צְוֵויי מָאהְל, אֵיין מָאהְל כַּרְפַּס אִין זַאלְץ וַואסֶער, אוּן אֵיין מָאהְל מָרוֹר אִין חֲרוֹסֶת.
דִי פֶערְטֶע קַשְיָא אִיז:
שֶׁבְּכָל הַלֵילוֹת אַלֶע נֶעכְט פוּן אַ גַאנְץ יָאהְר
אָנוּ אוֹכְלִין עֶסֶען מִיר
בֵּין יוֹשְׁבִין סַיי זִיצֶענְדִיג
וּבֵין מְסֻבִּין אוּן סַיי אָהנְגֶעלֵיינְט
הַלַיְלָה הַזֶה [אָבֶּער] דִי דָאזִיקֶע נַאכְט [פוּן פֶּסַח]
כֻּלָנוּ מְסֻבִּין זִיצֶען מִיר אַלֶע אָהנְגֶעלֵיינט
The מפרשים offer many explanations why חז"ל chose these four changes for the children to ask about.
The מעשׂה ניסים explains that we find in the פסוק that the מצוה of והגדת לבנך is “בעבור זה” - because of “this”, which רש"י explains as “because of the מצות of מצה and מרור.” Therefore, it is only fitting that the child should ask about these two מצות in particular, since these are the reasons for the מצוה of סיפור יציאת מצרים. Since these two are מצות דאורייתא, the חכמים saw fit to add on questions about two מצות דרבנן, in order to show that they are equally important. The חכמים chose the טיבּולים and הסיבה, since these were already started at the beginning of the סדר.
Question:
_______________________________________________?
Answer:
h v g
ר' אליעזר אשׁכּנזי ז"ל explains the choice of the questions another way.
The גמרא says in מסכת חולין דף מ"ז עמוד א' that there are three signs that a בהמה is a טריפה. 1)יָתִיר, that is has something extra. 2) חָסִיר, that something is missing, or3) חָלִיף, that something is changed. This shows that these three types of abnormalities are noteworthy. Accordingly, we can explain that the קושיות follow these three points.
1) יתיר - on the ליל סדר, we add טיבולים, by dipping twice, while on other nights, we don’t dip.
2) חסיר - on the ליל סדר, we are missing חמץ, which we have on other nights.
3) חליף - on the ליל סדר, we exchange שׁאר ירקות for מרור.
The first three קושיות involve the contents of our סעודה. The fourth קושיא involves our own personal הנהגה - we act in a more conceited manner, by eating מסובין, as if we are royalty.
By pointing out these categories of changes, all other changes are included, since they are either יתיר, חסיר, חליף, or a change in our הנהגה.
h v g
Question:
_______________________________________________?
Answer:
The אברבנאל explains that the questions of the בן are pointing out the inherent contradictions of the סדר, where we concurrently display signs of גלות and חירות; מצה and מרור are signs of גלות, while טיבולים and הסיבה are signs of חירות.
Another explanation offered by the אברבנאל is that by a קרבן תודה, there are חלות of חמץ, and of מצה. Since there is an aspect of תודה in יציאת מצרים, we ask why there are no חלות of חמץ in the קרבן פסח on this night.
The חתם סופר asks on the אברבנאל’s explanation, where do we find an answer in the הגדה to this question concerning the לחמי תודה? The חתם סופר answers that we say at the end of מגיד - בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים. In every generation, a person must view himself as if he, personally left מצרים. This can be understood as a directive to each person to understand that just as the בני ישׂראל entered into their obligation of עבודת ה' at the time of יציאת מצרים, so, too, every person enters into this new covenant of עבודת ה' on the ליל סדר. This explains why there are no לחמי תודה - because it is not like a קרבן תודה for bygone חסדים that ה' did for us. rather, it is like a קרבן מילואים, which inaugerates us in our new covenant of עבודת ה', and by the קרבן מילואים, there were no חלות of חמץ.
h v g
Question:
_______________________________________________?
Answer:
סו( קורא ההגדה באימה וביראה, ואינו קורא אותה בהסיבה.
עֲבָדִים הָיִינוּ לְפַרְעֹה בְּמִצְרָיִם. וַיּוֹצִיאֵנוּ ה' אֱלֹקֵינוּ מִשָּׁם, בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה, וְאִלּוּ לֹא הוֹצִיא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת אֲבוֹתֵינוּ מִמִּצְרַיִם, הֲרֵי אָנוּ וּבָנֵינוּ וּבְנֵי בָנֵינוּ, מְשֻׁעְבָּדִים הָיִינוּ לְפַרְעֹה בְּמִצְרָיִם. וַאֲפִילוּ כֻּלָּנוּ חֲכָמִים, כֻּלָּנוּ נְבוֹנִים, כֻּלָּנוּ זְקֵנִים, כֻּלָּנוּ יוֹדְעִים אֶת הַתּוֹרָה, מִצְוָה עָלֵינוּ לְסַפֵּר בִּיצִיאַת מִצְרָיִם. וְכָל הַמַּרְבֶּה לְסַפֵּר בִּיצִיאַת מִצְרַיִם, הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח:
The גמרא in פּסחים דף קט"ז עמוד א' says that byסיפּור יציאת מצרים, we are מתחיל בגנות ומסיים בּשׁבח. According to one פשט, it means that we begin by telling the lowpoint of the גלות, that we עבדים to פרעה in מצרים, and we finish by telling the great manner in which we were elevated through the גאולה of הקב"ה. However, we must understand why is it considered such a גנות to be taken as slaves to פרעה ?
One explanation can be along the lines of the דיוק of רבי אברהם בן הגר"א, who is מדייק why it says עבדים היינו, we were slaves. It would be much more fitting to sayלעבדים נלקחנו, we were taken as slaves. By saying היינו, it seems to insinuate that it was somewhat our choosing to be עבדים.
The answer is that חז"ל in מסכת סוטה דף י"א say that on the first day, פרעה himself, along with the entire nation, went down to assist in the labor that they claimed to be of vital national importance. He offered huge financial renumerations for the work. כלל ישׂראל joined the labor force, and before long, פרעה tricked them and shifted the entire work onto the בני ישׂראל, eventually depriving them of everything.
Since the original work was done willingly, the מגיד says עבדים היינו, we were עבדים, rather than saying that we were taken as עבדים.
According to this פשט, we can understand why it is considered a גנות that we were עבדים - since the entire שעבוד was a result of the greed of the בני ישׂראל.
h v g
Another explanation of this was offered byר' יוסף נחמיה קורניצער ז"ל, הי"ד (the last רב in קראקא before WWII). If there comes a time when a person is dominated by another, and the dominated person is complete in his אמונה, then he believes that there is a reason that הקב"ה wishes for him to be in his current predicament. Therefore, he views the oppressor as but a stick in the hands of הקב"ה to mete out punishment to him. The dominated person does not view himself as aslave, because he is just following the רצון ה' at this time. He also does not view the oppressor as a master, since he is just the vehicle that ה' chose to carry this out.
However, כלל ישׂראל viewed themselves as עבדים in מצרים, and they viewed the מצריים as their masters. This was because they themselves were not so strong in their אמונה. For falling to such a low מדרגא in אמונה, we can understandably call it גנות.
It follows to say that the מסיים בשׁבח is whenכלל ישׂראל elevated themselves once again and realized that all their מצבים were from the hand of ה'.
h v g
Question:
_______________________________________________?
Answer:
Answer:
The מפרשׁים ask why the הגדה switches terms when describing the עבדות in מצרים. It begins by sayingעבדים היינו, that we were slaves, and ends off saying that if הקב"ה would not have taken us out of מצרים, we would still be משועבדים, obligated. Why doesn’t it say we would still be עבדים ?
The מעשׂה ניסים explains that the term עבד applies to enslavement for a finite period of time, while the term משׁועבד refers to an open-ended period of servitude. Therefore, we begin by saying that we were originally sent to be עבדים in מצרים, since the גלות was set to be for 400 years. After this time, there was a הבטחה from ה' that He would take them out of מצרים. However, a slave mentality settled in, and we find that the בני ישׂראל said (שמות י"ד, י"ב) that it is better for us to be slaves in מצרים - כּי טוב לנו עבוד את מצרים. Had כלל ישׂראל returned to מצרים on their own accord, their would be no הבטחה for them to be taken out again, since that הבטחה was only given for the time that ה' brought them to מצרים. The only guarantee that they would not be eternally enslaved was through their newly acquired attachment to ה'. It would be a חילול שׁם שׁמים for the nation that was taken out by הקב"ה to be enslaved in מצרים once again.
With this in mind, we can now explain the words of the הגדה in a new light. עבדים היינו - we were originally set to be עבדים for a pre-determined period of time.ואילו לא הוציא הקב"ה את אבותינו - if ה' would not have taken us out, but rather we would have left by other means, then there would be the distinct possibility that we would have returned, and this time there would be no redemption through any הבטחה. We would have been משׁועבדים, enslaved for an open-ended period of time, not a pre-determined amount of time. Only through ה' taking us out can we be guaranteed that this will never happen, since this would be a חילול ה'.
h v g
Another תירוץ offered by the זרע ברך is based on the the words of חז"ל that the hard labor ceased for כלל ישׂראל in חודשׁ תּשׁרי, six months before they left מצרים in ניסן. Therefore, we say עבדים היינו, we were עבדים, with the עבודת פּרך. However, after the עבדות ended, we were still משׁועבדים, we were still under the rule of פרעה for six more months. If הקב"ה would not have taken us out, although we would no longer be עבדים, we would still be under the rule and jurisdiction of פרעה, and still be משועבדים.
The זרע ברך explains that there was a reason for the cessation of the עבדות in תּשׁרי, before the complete redemption in ניסן.
The גמרא says in מגילה דף ט"ז עמוד ב' that כלל ישׂראל descended to מצרים due to the מכירת יוסף. תּוספות asksthat we find that ה' already spoke to אברהם אבינו about the גלות in מצרים. תּוספות answers that the גלות and שׁעבוד was decreed already by the ברית בין הבתרים - however, the קושׁי השׁעבוד was a result of מכירת יוסף.
Since יוסף’s confinement ended in תּשׁרי (as חז"ל learn from the פסוק of תּקעו בּחודשׁ שׁופר), so, too, the בני ישׂראל were relieved of the קושׁי השׁעבוד (which was a result of מכירת יוסף) in תּשׁרי. However, it was not until ניסן, which was the time of the birth of יצחק, that the ultimate גאולה from מצרים was achieved.
With this, we can understand the words we recite at the end of מגיד - הוציאנו מעבדות לחרות וכו' ומשׁעבוד לגאולה. Even though we praise ה' for taking us out of עבדות (in תּשׁרי), we still must thank ה' for taking us out of the שׁעבוד - being under the rule and שׁעבוד of פרעה.
Question:
_______________________________________________?
Answer:
Why did חז"ל stress the importance of סיפור יציאת מצרים in such a manner ? Why is it הרי זה משׁובּח ?
The הפלאה explains that the פסוק says at the beginning of פרשׁת בּא:
כִּי אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת לִבּוֹ וְאֶת לֵב עֲבָדָיו לְמַעַן שִׁיתִי אוֹתוֹתַי אֵלֶה בְּקִרְבּוֹ, וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן בִּנְךָ אֵת אֲשֶׁר הִתְעַלַלְתִּי בְּמִצְרַיִם וכו'.
We see from this פסוק that הקבּ"ה would have taken us out of מצרים quicker, and only extended the מכּות and miracles in order for us to relate them בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן בִּנְךָ. Since all ניסים were performed explicitly for this purpose, it follows that one who retells them at length is praiseworthy, since he makes the ניסים worthwhile.
h v g
Question:
_______________________________________________?
Answer:
h v g
מַעֲשֶׂה בְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר, וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה, וְרַבִּי עֲקִיבָא, וְרַבִּי טַרְפוֹן, שֶׁהָיוּ מְסֻבִּין בִּבְנֵי בְרַק, וְהָיוּ מְסַפְּרִים בִּיצִיאַת מִצְרַֽיִם, כָּל אוֹתוֹ הַלַּיְלָה, עַד שֶׁבָּאוּ תַלְמִידֵיהֶם וְאָמְרוּ לָהֶם: רַבּוֹתֵינוּ, הִגִּיעַ זְמַן קְרִיאַת שְׁמַע, שֶׁל שַׁחֲרִית:
The מפרשׁים explain the reason that the הגדה mentions the tale of these תנאים is to emphasize the importance they showed towards this מצוה.
The מהר"ל points out two דיוקים. First, why does it have to state the location ? Second, why does it have to say that it ended with the תלמידים telling them that it was the time for קריאת שׁמע שׁל שׁחרית ?
The מהר"ל answers that the purpose is to show the love and חביבות that they had towards this מצוה. One may think that the reason they retold the ניסים of יציאת מצרים was because it was the topic that they chose that evening for their לימוד התורה, not because they wished to be מקיים the מצוה of סיפור יציאת מצרים. Therefore, the הגדה stresses that they were in בני ברק, which (even then) was a city where רבי עקיבא lived. Had they only been interested in the לימוד התורה aspect, surely they would have been in the בית מדרשׁ, not מסובּין in their home. By mentioning their location, we see that they were retelling the ניסים of יציאת מצרים in order to be מקיים the מצוה of סיפור יציאת מצרים.
The מהר"ל continues with this idea and says that this is the reason that it mentions הגיע זמן קריאת שׁמע. One may object to spending all night retelling the ניסים of יציאת מצרים, on the grounds that it is a מניעה (deprivation) of שׂמחת יום טוב. For this reason, we say that they spoke all evening, and did not even notice the passage of time. Obviously, the קיום of this מצוה gave them so much pleasure, there was no מניעה of שׂמחת יום טוב.
h v g
Question:
_______________________________________________?
Answer:
h v g
Question:
_______________________________________________?
Answer:
h v g
The אבּרבּנאל explains the reason they deprived themselves of sleep the entire night was in line with
חייב אדם לראות את עצמו כּאילו הוא יצא ממצרים. The night of יציאת מצרים was called ליל שׁימורים הוא לה' - the entire nightwas given over for עבודת ה'. During the first half of the evening, כלל ישׂראל was busy with the מצות of the קרבן פּסח. The second half of the evening, they were busy withיציאת מצרים. Since the פסוק says הוא הלילה הזה לה' שׁימורים לבני ישׂראל לדורותיכם, the תנאים wished to spend the entire evening as it was spent in מצרים. Therefore, the first half of the evening, they were busy with the מצות of מצה and מרור, and the second half, they spent retelling the ניסים that ה' performed for the בני ישׂראל by יציאת מצרים.
The סְטַייפְּלֶער ז"ל explains that there is a מצוה דרבנן to retell the ניסים of יציאת מצרים even after the זמן of אכילת קרבּן פּסח. This is how he answers the famous קשיא why רבי אליעזר and רבי אלעזר בּן עזריה joined רבי עקיבא for the entire evening, even though they hold that theקרבּן פּסח is only eaten until חצות. The reason, explains the סְטַייפְּלֶער ז"ל, is because there is a מצוה דרבנן to continue retelling the ניסים even after the זמן of אכילת קרבּן פּסח.
However, we must still explain why the חכמים would establish such a מצוה ? According to the words of the אבּרבּנאל, we can explain that the חכמים want you to replicate the evening of יציאת מצרים, where the second half of the evening was spent engaged in יציאת מצרים.
Question:
_______________________________________________?
Answer:
אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה. הֲרֵי אֲנִי כְּבֶן שִׁבְעִים שָׁנָה, וְלֹא זָכִיתִי, שֶׁתֵּאָמֵר יְצִיאַת מִצְרַיִם בַּלֵּילוֹת. עַד שֶּׁדְּרָשָׁהּ בֶּן זוֹמָא. שֶׁנֶּאֱמַר: לְמַעַן תִּזְכֹּר, אֶת יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ. יְמֵי חַיֶּיךָ הַיָּמִים. כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ הַלֵּילוֹת. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: יְמֵי חַיֶּיךָ הָעוֹלָם הַזֶּה. כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ לְהָבִיא לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ:
According to בן זומא, who holds that the פסוק comes to include לילות, then there is no מצוה of זכירת יציאת מצרים when משׁיח will come. The מהר"ל says that just like he holds that there is no מצוה of זכירה, so, too, there will be no מצוה of סיפור יציאת מצרים when משׁיח comes.
However, the רמב"ם holds להלכה like בן זומא, and therefore omits the מצוה of זכירה from the מנין המצות, since he does not count for the תרי"ג מצות those מצות that are limited in time. Yet the רמב"ם does count סיפור יציאת מצרים as one of the תרי"ג מצות. We see from this that the רמב"ם holds that although the מצוה of זכירה will not apply לעתיד לבא, nevertheless the מצוה of סיפור will apply. Why is there a difference ?
The (ר' יצחק הוטנער ז"ל) פחד יצחק explains that the reason that בן זומא holds that לעתיד לבא, there will not be a מצוה of זכירת יציאת מצרים, is explained in theגמרא ברכות (י"ב עמוד א'). The פסוק says in (כ"ג, ז') ירמיהו -
"הִנֵה יָמִים בָּאִים, וְלֹא יֹאמַר עוֹד חַי ה' אֲשֶׁר הֶעֱלָה אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם"
“Behold days will come, and you will no longer say long live ה' who brought you out of the land of מצרים.” The גמרא explains this with a משׁל. If a man was traveling, and was saved from a wolf, he would tell the tale of his salvation from the wolf. If he was then attacked by a snake, he would begin speaking about the snake, and no longer speak about the wolf. So, too, כלל ישׂראל will no longer speak about the events of מצרים, rather the events of ימות המשׁיח, because the previous events will not be remembered.
This only applies to זכירה, remembering יציאת מצרים, where the new events cause the old events to be forgotten. However, by סיפור, where the requirement is חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא עצמו יצא ממצרים, that he must feel as if he experienced the גאולה from מצרים, we do not say that the new events cause the old to be forgotten, since you are constantly experiencing those events. Therefore, the מצוה of סיפור יציאת מצרים will remain לעתיד לבא.
Perhaps we may add that according to the words of the מעשׂה ניסים, that in order to be מקיים the מצוה of סיפור יציאת מצרים, you must explain how the חסדים that ה' did then are relevant to us today (כי לעולם חסדו), we may also understand that through this, the events ofיציאת מצרים are not forgotten, and there still will be a מצוה of סיפּור יציאת מצרים.
h v g
Question:
_______________________________________________?
Answer:
Answer:
h v g
בָּרוּךְ הַמָּקוֹם, בָּרוּךְ הוּא. בָּרוּךְ שֶׁנָּתַן תּוֹרָה לְעַמּוֹ יִשְׂרָאֵל, בָּרוּךְ הוּא. כְּנֶגֶד אַרְבָּעָה בָנִים דִּבְּרָה תּוֹרָה. אֶחָד חָכָם, וְאֶחָד רָשָׁע, וְאֶחָד תָּם, וְאֶחָד שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לִשְׁאוֹל:
h v g
רב חיים בריסקער ז"ל explained that the תורה is different than all other חכמות. For example, a person who is studying math at the elementary level, does not study the same words and concepts as one who is studying at the advanced level. However, by תורה הקדושׁה, the same words of תורה learned in חֵדֶר are learned by the biggest תּלמידי חכמים (albeit at a more advanced level of comprehension). This is the פלא of the תורה הקדושׁה. With this in mind, רב חיים ז"ל explains that these words of the הגדה now take on a different meaning.בּרוך שׁנתן תּורה לעמו ישׂראל - the תּורה that was given to us by ה' יתבּרך - is כּנגד ארבּעה בּנים דבּרה תּורה - talks to, and is comprehendable to every individual, on his level.
h v g
Question:
_______________________________________________?
Answer:
The מהר"ל explains that the ארבּעה בנים are describing the four different types of מדרגות in a person’s understanding of רוחניות.
There is the חכם - one who understands that everything that we do in this world must be for theרבּונו שׁל עולם. He only seeks to know what the מצות are, and will then be מוסיף חכמה, and apply his own wisdom to understand how this עבודת ה' will advance his רוחניות.
Then there is the רשׁע - who will use his חכמה for evil, by being מהפּך the חכמה, and twisting everything towards מינות. When he sees the מצות and עבודת ה', he views them skeptically, and ridicules them. For the רשׁע, they are not a vehicle for bringing him closer to ה' - his חכמה interprets them as a form of meaningless labor.
The third type of understanding is the תּם. He understands what שׁינוים in our actions are being done, yet he does not have any deep understanding of the purpose of the מצות; not לטוב like the חכם, and not לרע like the רשׁע. His חכמה is בּתּמימות - unsophisticated. For him, we must offer the reason’s for the מצות - thatבחוזק יד הוציאנו ה' מבּית עבדים.
The שׁאינו יודע לשׁאול does not even have the understanding of what is happening. He is מגרע the חכמה, and does not even notice the שׁינוים in order to ask. For this son, we must tell him בעבור זה- to explain what is happening, and עשׂה ה' לי בּצאתי ממצרים, why we do it.
חכם-
h v g
רשׁע-
h v g
תּם-
h v g
שׁאינו יודע לשׁאול-
h v g
חָכָם מָה הוּא אוֹמֵר? מָה הָעֵדֹת וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים, אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֱלֹקֵינוּ אֶתְכֶם? וְאַף אַתָּה אֱמָר לוֹ כְּהִלְכוֹת הַפֶּסַח: אֵין מַפְטִירִין אַחַר הַפֶּסַח אַפִיקוֹמָן:
The כתב סופר explains the שׁאלה of the חכם with a משׁל related by his father, the חתם סופר. When two people separate from one another, it is customary for them to exchange pictures or photographs. This may be done for one of two reasons.
A friend may give a picture so that the other person should not forget him. Every once in while, he will take out the picture and gaze upon it, and it will remind him of his friend from the past. However, when a son gives his mother a picture, it is not for this purpose, since the mother will never forget her offspring. The purpose of the picture is for her to gaze upon it from time to time, and pacify her feelings of longing for her child.
Similarly, we find two reasons behind theמצות ציצית. There are those who require the מצוה:1) וראיתם אותו וזכרתּם את כּל מצות ה' וכו' - to remember the מצות, and 2) תכלת דומה לים, ים דומה לרקיע, רקיע דומה לכסא הכּבוד - to bring us closer to the רבּונו שׁל עולם.
With this, the כּתב סופר explains the שׁאלה of the חכם. He questions the need of these מצות that remind us of יציאת מצרים, since he says that forgetting the חסדים of ה' are out of the question. For this we answerאין מפטירין אחר פּסח אפיקומן - we do this so that the flavor of הקב"ה should remain with us.
Question:
_______________________________________________?
Answer:
רָשָׁע מָה הוּא אוֹמֵר? מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם? לָכֶם וְלֹא לוֹ. וּלְפִי שֶׁהוֹצִיא אֶת עַצְמוֹ מִן הַכְּלָל, כָּפַר בָּעִקָּר. וְאַף אַתָּה הַקְהֵה אֶת שִׁנָּיו, וֶאֱמָר לוֹ: בַּעֲבוּר זֶה, עָשָׂה ה' לִי, בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם, לִי וְלֹא לוֹ. אִלּוּ הָיָה שָׁם, לֹא הָיָה נִגְאָל:
The מפרשׁים ask what is the difference between the question of the חכם, who is lauded, and the רשׁע, who is pilloried ? If we take offence with the choice of words of the רשׁע, since he said מה העבודה הזאת לכם, then why do we not object to the חכם saying אשׁר צוה ה' אלקינו אתכם ?
The גר"א ז"ל answers that the major difference between the two is that the חכם says “ה' אלקינו”, which shows his inclusion with the עבודת ה' of the evening, while the רשׁע is exclusionary.
The גאון ז"ל explains that this is פשט in what שׁלמה המלך said in (ב', י"ג)קהלת -
וְרָאִיתִי אֲנִי שֶׁיֵשׁ יִתְרוֹן לַחָכְמָה מִן הַשִׂכְלוּת כְּיִתְרוֹן הָאוֹר מִן הַחֹשֶׁךְ
“I have seen that there is an advantage to חכמה over foolishness, like the advantage of the light over the darkness.”
In פּרשת בּראשׁית, it says ויקרא אלקים לאור יום ולחשׁך קרא לילה. By the אור, the name of ה' is mentioned (אלקים), while by חשׁך it is not. So, too, there is a difference between חכמה, the words of a חכם, and שׂכלות, the words of foolishness, i.e. the רשׁע who denies the חכמה of the תּורה.
Question:
_______________________________________________?
Answer:
h v g
The מפרשים also ask where do we see thatאילו היה שׁם לא היה נגאל ?
The בּית דוד (written by ר' דוד טבלי ז"ל, the author of a famous ספר called נחלת דוד, who was a תלמיד ofר' חיים וואלאז'ינער ז"ל) explains that the רשׁע does not wish to completely deny that there is a purpose for theקרבּן פּסח. Rather, he wishes to explain it away as aקרבּן צבּור, with no relevance to each and every individual. It is sufficient for the צבּור to be מקריב the קרבּן, and he does not have to do it himself. That it why he saysמה העבודה הזאת לכם, meaning that this קרבּן, albeit purposeful, is not applicable to me personally.
The reason the רשׁע declares this is because he believes that although ה' created the world, there is no longer any השגחה פּרטית, any divine providence. The רשׁע feels that he may do as he pleases, and ה' will not intervene in any way.
This is the meaning of ולפי שׁהוציא עצמו מן הכּלל כפר בּעיקר. The רשׁע took himself out of the כּלל, meaning that it is enough that the כּלל serves ה', but I do not have to, since ה' only sees the actions of the כּלל, not the יחיד. This is the כּפר בּעיקר, the כּפירה of the רשׁע, who deniesהשׁגחה פּרטית.
We counter this by saying אילו היה שׁם לא היה נגאל, if the רשׁע had been in מצרים, he would not have performed the מצוה of קרבּן פּסח. When ה' swept through מצרים byמכּת בכורות, and He inspected each מזוזה and משׁקוף to see the דם פּסח, He only passed over the individuals who performed the מצוה properly. This is the ultimate lesson in השׁגחה פּרטית. Therefore, אילו היה שׁם לא היה נגאל.
Question:
_______________________________________________?
Answer:
The גר"א ז"ל explains that there are many דיוקים both in the words of the הגדה, and the words of the תּורה, when describing the question of the רשׁע.
1) Why does the הגדה say to answer לי ולא לוֹ, which is a לָשׁוֹן נִסְתָּר, as if you were not talking to the רשׁע, only to a third person? It should have said לי ולא לְךָ, to me and not to you, in a לָשוֹן נֹכַח, as if you are talking directly to the other person?
2) The same question arises when the הגדה says to answer him אילו הָיָה שׁם לא היה נגאל - it should have said אילו הָיִיתָ שׁם.
3) When the תורה says the question of the רשׁע, it says -
וְהָיָה כִּי יֹאמַר אֲלֵיכֶם בְּנֵיכֶם מָה הָעֲבוֹדָה הַזֹאת לָכֶם: וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח הוּא לַה' עַל אֲשֶׁר פָּסַח עַל בָּתֵּי אֲבוֹתֵינוּ בְּמִצְרַיִם בְּנָגְפּוֹ אֶת מִצְרַיִם וכו'.
The answer to the רשע should be זבח פּסח הוא לה'. Why do we switch it to בּעבור זה עשׂה ה' לי וכו', which is the answer the תורה gives to the תּם ?
4) In the פּסוק of the רשׁע, we find a different tyle than all the other בּנים. By the others, it says והגדתּ לְבִנְךָ, or ואמרתּ אֵלָיו, or ואמרתּ לְבִנְךָ. By the רשׁע, it says ואמרתּם, you should say, but does not say לבנך. It seems you speak to someone else, not the רשׁע.
The answer to all these questions is that we realize immediately that the רשׁע is not truly seeking answers to his questions, rather he is seeking to be a bad influence on his peers. Therefore, the way to deal with such a person is to ignore him, and strengthen the אמונה of anyone who may come in contact with him.
Therefore, the תּורה says ואמרתּם, say to yourselves, to strengthen your אמונה, that זבח פּסח הוא לה', we believe that all that we are doing is because it is the will of ה'. We do not even address the רשׁע.
Because the תּורה advises us to ignore the רשׁע, the הגדה says everything בּלשׁון נסתּר. We are not talking to the רשׁע in a direct manner. Rather, we are talking to the תּם, who may be influenced by the רשׁע -לי ולא לוֹ, and אילו הָיָה שׁם, all in a לשׁון נסתּר.
Now we can understand why we give the answer of the תּם, since we are speaking to the תּם, and not to the רשׁע.
Questions:
1)
?
2)
?
3)
?
4)
?
Answer:
ואמרתּם, not לבנך-_
נסתּר-_
פסוק of תּם-_
h v g
תָּם מָה הוּא אוֹמֵר? מַה זֹּאת? וְאָמַרְתָּ אֵלָיו: בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ ה' מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים:
The פּרשׁה of the question of the תּם is in (י"ג, י"ד) שׁמות, while the שׁאלה of the חכם is in (ו',כ') דברים.
הגאון ר' משׁה פיישׁטיין ז"ל explains the order of the two sons with a גמרא in מסכת שׁבּת דף ס"ג עמוד א', that a person should first learn the material of the תּורה, and only afterwards should he contemplate the meaning of the מצות (ליגמר אינישׁ והדר ליסבּר). So, too, we find that at קבּלת התּורה, the בּני ישׂראל said נעשׂה first, and only later said נשׁמע. This teaches us that our initial approach to תּורה should be to first understand everything on a basic level, and only after we achieved it, should we delve into the meaning of the מצות.
For this reason, the תּורה put the תּם before the חכם, to teach us that we must get a basic understanding, as the תּם is given (מה זאת), and only afterwards can we understand the reasons and meaning of the מצות (מה העדות וכו').
Question:
_______________________________________________?
Answer:
h v g
וְשֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לִשְׁאוֹל, אַתְּ פְּתַח לוֹ. שֶׁנֶּאֱמַר: וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ, בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר: בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי, בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם:
This פסוק that we tell the שׁאינו יודע לשׁאול is used later in the הגדה (in the next paragraph, יכול מראשׁ חודשׁ) to teach us that the גאולה from מצרים was בּעבור זה, because of the מצוה of מצה and מרור. Why is this פּסוק used for the שׁאינו יודע לשׁאול ?
The בּינה לעיתּים answers that this פסוק is part of the פּרשׁה of תּפילין. The פסוק states:
וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם: וְהָיָה לְךָ לְאוֹת עַל־יָדְךָ וּלְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ לְמַעַן תִּהְיֶה תּוֹרַת ה' בְּפִיךָ כִּי בְּיָד חֲזָקָה הוֹצִאֲךָ ה' מִמִּצְרָיִם:
The תּורה seems to be telling us that the גאולה from מצרים was facilitated בּעבור זה, by the עשׂיית המצות ofכּלל ישׂראל. However, the פסוק continues to state that there was another goal for the גאולה, and that is למען תּהיה תּורת ה' בּפיך,in order that we should be fluent in לימוד התּורה.
Therefore, the שׁאינו יודע לשׁאול, who has limited mental capacities, is told to keep the מצות, since it was only through the עשׂיית המצות that we were זוכה to the גאולה in the past.
The חכם, however, understands that the goal ofיציאת מצרים was for the future, to eventually accept the תּורה on
הר סיני. He realizes that למען תהיה תּורת ה' בּפיך כּי בּיד חזקה הוציאך ה' ממצרים - the purpose of יציאת מצרים was forקבלת התּורה. Therefore, his questions concern that aspect - מה העדות והחוקים והמשׁפּטים וכו', to know the טעמי המצות.
Question:
_______________________________________________?
Answer:
יָכוֹל מֵרֹאשׁ חֹדֶשׁ, תַּלְמוּד לוֹמַר בַּיּוֹם הַהוּא. אִי בַּיּוֹם הַהוּא, יָכוֹל מִבְּעוֹד יוֹם. תַּלְמוּד לוֹמַר. בַּעֲבוּר זֶה. בַּעֲבוּר זֶה לֹא אָמַרְתִּי, אֶלָּא בְּשָׁעָה שֶׁיֵּשׁ מַצָּה וּמָרוֹר מֻנָחִים לְפָנֶיךָ:
In the הגדה we say, “יכול מראשׁ חודשׁ”, I would think that you must begin relating the סיפור יציאת מצרים from ראשׁ חודשׁ ניסן. Many מפרשׁים are troubled by this declaration. What is the significance of ראשׁ חודשׁ in relation to the commemoration of our emancipation from the enslavement in מצרים ? What rationale would induce us to think that ראשׁ חודשׁ ניסן, a full two weeks before the actual day of our departure, is the day to relate our miraculous deliverance from the hands of the despotic rule of פרעה ?
רב גדליהו שׁארר ז"ל, in אור גדליהו, explains this with the poignant words of ספורנו, who is bothered by the juxtaposition of the commandment of ראשׁ חודשׁ as an introduction to יציאת מצרים. The ספורנו comments that in order for a human being to be considered truly free, he must first be totally unencumbered by restraints of his זמן. A person who does not have dominion over his time is inherently enslaved to forces beyond his authority. As such, he cannot be considered an independent individual. Therefore, הקב"ה first granted the fledgling nation dominion over the calendar, empowering them to rule over their time, thereby allowing the בני ישׂראל to become a free people. For this reason, the beginning of the narration of the יציאת מצרים is connected toראשׁ חודשׁ ניסן.
Question:
_______________________________________________?
Answer:
מִתְּחִלָּה עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה הָיוּ אֲבוֹתֵינוּ. וְעַכְשָׁו קֵרְבָנוּ הַמָּקוֹם לַעֲבוֹדָתוֹ. שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ אֶל כָּל הָעָם. כֹּה אָמַר ה' אֱלֹקֵי יִשְׂרָאֵל, בְּעֵֽבֶר הַנָּהָר יָשְׁבוּ אֲבוֹתֵיכֶם מֵעוֹלָם, תֶּֽרַח אֲבִי אַבְרָהָם וַאֲבִי נָחוֹר. וַיַּעַבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים: וָאֶקַּח אֶת אֲבִיכֶם אֶת אַבְרָהָם מֵעֵֽבֶר הַנָּהָר, וָאוֹלֵךְ אוֹתוֹ בְּכָל אֶֽרֶץ כְּנָֽעַן. וָאַרְבֶּה אֶת זַרְעוֹ, וָאֶתֶּן לוֹ אֶת יִצְחָק: וָאֶתֵּן לְיִצְחָק אֶת יַעֲקֹב וְאֶת עֵשָׂו. וָאֶתֵּן לְעֵשָׂו אֶת הַר שֵׂעִיר, לָרֶֽשֶׁת אוֹתוֹ. וְיַעֲקֹב וּבָנָיו יָרְדוּ מִצְרָֽיִם:
The גר"א ז"ל explains that we must recognize the tremendous חסד that הקב"ה has done with us through יציאת מצרים. In order to magnify these חסדים, we start by describing the low point to which we sunk before הקב"ה drew us near to Him, thereby showing the contrast between our position before and after. The greatest גנות is the low point our forefathers descended to when they were עובדי עבודה זרה.
This is why we mention that תרח אבי אברהם wasעובד עבודה זרה, until אברהם אבינו recognized the רבּונו שׁל עולם and began serving Him. Later, when כלל ישׂראל entered מצרים, they did not preserve the קדושה instilled in them by the אבות, and once again fell to the depths of עבודה זרה. At this point, הקב"ה could have forsaken us. Nevertheless, with his great רחמים, the רבּונו שׁל עולם drew us close and delivered our salvation from the bondage of מצרים. Furthermore, he ignored our own shortcomings, and fulfilled his promise to אברהם אבינו, and was מקיים his הבטחה of ואחרי כן יצאו ברכושׁ גדול.
This is the explanation of these two paragraphs. First we say that we stem from עובדי עבודה זרה. Yet despite that fact, ה' drew us close and took us out of מצרים, and even gave us the רכושׁ גדול, compounding the חסדים that He performed for us.
h v g
The נצי"ב develops this concept further. One may be inclined to ask, “Why do we owe any debt of gratitude to ה' for taking us out of מצרים? Wasn’t it His fault that we ended up there in the first place? If not for Him sending us down to מצרים, we would never had any need for His salvation!! למשׁל, if a person breaks somebody else’s leg, and then he sets it in a cast, does the injured party owe any gratitude to the offender? So why do we owe any thanks to ה' ?
The answer to this question, suggests the נצי"ב, is that the ירידה to מצרים, the descent itself to גלות מצרים, is something that is praiseworthy. The goal and purpose of sending כלל ישׂראל to מצרים was in order to be able to draw us nearer to הקב"ה at the culmanation of the גלות. Had we stayed in ארץ ישׂראל in the intervening years between the death of the אבות and שׁבטים, and מתּן תּורה, we would not have been able to sustain our belief in the רבּונו שׁל עולם. This is because עבודה זרה was rampant, and it was ingrained in our own culture for דורות. The only safeguard we had was that the אבות withstood the temptations of עבודה זרה. After their demise, כלל ישׂראל would have slowly lapsed and resumed their age old worship of idols.
To inculcate them to depise idol worship, ה' sent them to מצרים and had them endure the קושׁי השׁעבּוד. During this period, they came to the realization that the worship of עבודה זרה was futile, and only עבודת ה' was worthwhile. Through this, we were ingrained with the deep belief in ה', and distanced from עבודה זרה.
This is why יהושׁע בן נון included the wordsוירד מצרימה amongst the things that we must thank ה' for. It is not only יציאת מצרים that we must be grateful for, but ירידה למצרים is also part of our thanks. Not only did He take us out of מצרים, He also calculated a way for us to use the experience to leave an everlasting mark on us.
h v g
Question:
_______________________________________________?
Answer:
Answer:
h v g
בָּרוּךְ שׁוֹמֵר הַבְטָחָתוֹ לְיִשְׂרָאֵל. בָּרוּךְ הוּא. שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חִשַּׁב אֶת הַקֵּץ, לַעֲשׂוֹת כְּמָה שֶּׁאָמַר לְאַבְרָהָם אָבִֽינוּ בִּבְרִית בֵּין הַבְּתָרִים, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֹּֽאמֶר לְאַבְרָם יָדֹֽעַ תֵּדַע, כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ, בְּאֶֽרֶץ לֹא לָהֶם, וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה: וְגַם אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ דָּן אָנֹכִי. וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ, בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל:
Why is this such a great praise for הקבּ"ה, that He was חִישֵׁב את הקץ. The בּריסקער רב ז"ל explains that originally, the גלות in מצרים was decreed for 400 years. Included in this חשׁבּון was the exact amount of צער that כלל ישׂראל was supposed to experience. Because of the circumstances, הקבּ"ה moved up the קץ. In order to satisfy the גזירה of the שׁעבּוד, the missing years were consolidated by increasing the קושׁי השׂעבּוד - the intensity of the שׁעבּוד. All the work and suffering that כּלל ישׂראל was supposed to beget over 400 years had to be calculated, and condensed into a period of 210 years.
This calculation was one that only הקבּ"ה alone was capable of. For this, we praise ה' for being חישׁב את הקץ, for calculating the קץ, so that it they could leave after 210 years.
Question:
_______________________________________________?
Answer:
The פסוק says that ה' told אברהם אבינו at the ברית בין הבתרים that the בני ישׂראל will be גרים in ארץ לא להם. It seems that these words are superfluous. If it already says that they will be גרים, certainly it is in an ארץ לא להם ?
The מהרי"ל דיסקין ז"ל explained this according to the מדרש that says since יהודה went to מצרים to smooth the transformation for יעקב, he was זוכה for the בני ישׂראל to be allowed to live in ארץ גושן. This land, in fact, was given by פּרעה as a present to שׂרה אמנו for the בּושׁה he caused her. גושן was also the place of the בית המדרש that was established for the בני ישׂראל.
Had the בּני ישׂראל stayed in ארץ גושׁן, and studied תּורה in the בּית מדרשׁ, they would have been supported by פּרעה, under the decree of יוסף that all clergy received their food from פּרעה. In fact, שׁבט לוי, who were engrossed in לימוד, did not experience the שׁעבּוד.
However, we find that the בני ישׂראל did not keep to these guidlines. The פּסוק says ותּמלא הארץ אותם, which indicates that the בּני ישׂראל were busy mingling with the מצריים, and did not keep themselves isolated in the solitude of גושׁן. They forsook לימוד התּורה, and sought to socialize with the native people. The immediate result of ותּמלא הארץ אותם was ויקם מלך חדשׁ על מצרים - the beginning of the שׁעבּוד.
With this we can understand why the פּסוק stresses כּי גר יהיה זרעך בּארץ לא להם - it was only because they extended themselves beyond their borders of ארץ גושׁן (which was truly their’s through שׂרה אמנו), and deserted the תורה, that they were subject to the שׁעבּוד.
Question:
_______________________________________________?
Answer:
h v g
The פּסוק ends off ואחרי כן יצאו ברכושׁ גדול. Theמשׁנה למלך, in his ספר פּרשׁת דרכים, explains that theרכושׁ גדול is the דין of הענקה, the presents that an אדון must give to an עבד upon setting him free. For this reason, the ספרי says that the צאן ובקר that went out of מצרים was the רכושׁ גדול. Although the מדרש שוחר טוב in (ק"ה) תּהילים states that the lowest איד leaving מצרים had 90 donkeys loaded with gold and silver, nevertheless the רכוש גדול, which refers to the הענקה, was only from the בקר וצאן. This is because for the מצוה of הענקה, it saysהענק תּעניק לו מצאנך, which teaches us that הענקה must be from livestock, and not כספים.
It then says וזכרתּ כּי עבד היית במצרים. רש"י explains that just like הקבּ"ה gave הענקה to the בּני ישׂראל when they left מצרים, so, too, you must provide הענקה for an עבד when he is set free.
This idea, that the רכושׁ גדול was the הענקה for the שׁחרור of the עבדות, is also the reason that משׁה demanded that פּרעה announce that the בּני ישׂראל were free to leave. The reason is because that only an עבד that is set free receives הענקה, not if he escapes. Only if פּרעה would declare them free would they be entitled to הענקה. Therefore, משה required פרעה to say הרי אתם בּרשׁותכם- behold, you are being freed by פּרעה, the master, and not through בריחה, escaping, which would void the חיוב of הענקה.
Question:
_______________________________________________?
Answer:
h v g
סז( מכסין המצות כל עת שמגביהין הכוס, כדי שלא לבייש המצות )כמו שמכסין הלחם בשעת קידוש(, והיינו כשאומר והיא שעמדה, וכשאומר לפיכך וכו', ובאמירת הלל.
מֶען דֶעקְט צוּ דִי מַצוֹת, אוּן מֶען הֵייבְּט אוֹיף דִי בֶּעכֶער, אוּן מֶען זָאגְט:
וְהִיא שֶׁעָמְדָה לַאֲבוֹתֵֽינוּ וְלָֽנוּ. שֶׁלֹא אֶחָד בִּלְבָד, עָמַד עָלֵֽינוּ לְכַלּוֹתֵֽנוּ. אֶלָּא שֶׁבְּכָל דּוֹר וָדוֹר, עוֹמְדִים עָלֵֽינוּ לְכַלּוֹתֵֽנוּ. וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַצִּילֵֽנוּ מִיָּדָם:
The מפרשׁים are bothered by the word “והיא”. What is it referring to ? What exactly “stood” for us ? Another point that requires clarification is the continuity between the previous paragraph of בּרוך שׁומר הבטחתו and this paragraph of והיא שׁעמדה. What is the connection ?
The גר"א explains that the “והיא” is the הבטחה that is mentioned in בּרוך שׁומר הבטחתו. The promise and guarantee of the בּרית בּין הבּתרים, where ה' promised אברהם אבינו that his offspring will prevail through the גלות, is what sustains us through the difficult times.
By שׁחרית, we say אהבת רבּה אהבתּנו, and by ערבית, we say אהבת עולם אהבתּנו. The difference between them is that during the period of גאולה, which is symbolized by day, the display of affection by הקבּ"ה to כּלל ישׂראל is רבּה, one of great proportions, where הקבּ"ה repays כּלל ישׂראל for their meritorious acts. The הנהגה of חסד from הקבּ"ה is in זכות of כּלל ישׂראל themselves. During גלות, which is symbolized by לילה, when the הנהגה is undeserving of חסד, הקבּ"ה still finds a way to deal kindly with כּלל ישׂראל in the זכות of the אבות הקדושׁים. This is אהבת עולם, a love that exists from the past.
This is the explanation of “והיא שׁעמדה”. The הבטחה of הקבּ"ה to אברהם אבינו, to show an everlasting אהבה to his children, is what has stood by us through all the גלויות, and has saved us from all the evil plans of the רשׁעים.
Question:
_______________________________________________?
Answer:
The קמץ המנחה offers another פּשׁט, where he connects the three paragraphs together -
ברוך שומר הבטחתו וכו', ידוע תדע כי גר יהיה זרעך וכו', ועבדום וענוי אותם
והיא שעמדה לאבותינו ולנו, שלא אחד בלבד עומדים עלינו לכלותינו וכו'
צא ולמד מה ביקש לבן הארמי לעשות וכו', ולבן ביקש לעקור את הכל וכו'
By the בּרית בּין הבּתרים, we find that אברהם אבינו asked הקבּ"ה - בַּמָה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָה, how will I know that I will inherit it (ארץ ישׂראל). The ספורנו explains that surely there were no ספיקות in the אמונה of אברהם אבינו. His question was, “How can I be sure that my children will not forfeit this inheritance by doing עבירות ?” To this question, הקבּ"ה answered, “ידוע תּדע כּי גר יהיה זרעך”- I will send them into גלות, where they will be separated from all other nations, and despised by them. This will guarantee that they will realize that their only salvation is to cling to ה'.
This is the meaning of the next paragraph. “והיא”- these words of “כּי גר יהיה זרעך”- are what have stood by us through all the trials and tribulations of the גלות, to prevent us from following the paths of the גוים and losing our heritage and legacy.
We continue by saying that “ארמי עובד אבי”- when לבן tried to force יעקב and the שׁבטים to remain in פּדן ארם, where he pretended to befriend יעקב and wished to influence his offspring in his ways. הקבּ"ה saw that it would be too dangerous for the גלות of “בּארץ לא להם”, to be in in such an atmosphere. Therefore, when he saw that “ארמי עובד אבי”- the dangers of כּלל ישׂראל being lost to the friendship of לבן, He immediately decided that“וירד מצרימה”, the גלות of “בּארץ לא להם” must be carried out in מצרים, where the animosity of the מצריים would prevent the בּני ישׂראל from mixing with them.
Question:
_______________________________________________?
Answer:
h v g
The הגדה now continues, as the משׁנה says in(דף קט"ז עמוד א') פסחים, by expounding on the פּסוקים inפּרשׁת כּי תבא, which were read when the בּני ישׂראל brought the בּכּורים. In this פּרשׁה, where we thank ה' for ארץ ישׂראל and the bounty of the harvest, we begin by tracing our history back to יעקב and לבן, which led to גלות מצרים, and ultimately to בּיאת הארץ. We pause at each פסוק that deals with גלות מצרים, and expound on the explanation.
h v g
צֵא וּלְמַד, מַה בִּקֵּשׁ לָבָן הָאֲרַמִּי לַעֲשׂוֹת לְיַעֲקֹב אָבִֽינוּ. שֶׁפַּרְעֹה לֹא גָזַר אֶלָּא עַל הַזְּכָרִים, וְלָבָן בִּקֵּשׁ לַעֲקֹר אֶת הַכֹּל, שֶׁנֶּאֱמַר: אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי, וַיֵּרֶד מִצְרַֽיְמָה, וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט. וַיְהִי שָׁם לְגוֹי גָּדוֹל, עָצוּם וָרָב:
Why do we begin with the words “צא ולמד”- go and learn. It seems that this lesson can only be learned by delving beneath the superficial understanding of the episode with לבן ?
The גר"א explains on the surface, it is not clear that לבן tried anything deceitful. Yet, from the fact that the תּורה writes ארמי אבד אבי, it is clear that לבן was designing dire plans for יעקב, and it was only through the intervention of ה' that we were saved. This is brought as proof to what we just said (in the previous paragraph) that בּכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו, and הקבּ"ה מצילנו מידם.
Question:
_______________________________________________?
Answer:
The גר"א also explains that the episode of יעקב and לבן parallels the conditions of כּלל ישׂראל in מצרים, in the context of מעשׂה אבות סימן לבנים.
At first יעקב was confined to the house of לבן, and was subservient to him. At the termination of the his stay, he ended up with all the property of לבן. So, too, when כּלל ישׂראל left מצרים, they looted מצרים, and transformed their slavery into riches.
רב יחזקאל לעווינשׁטיין ז"ל, the famed משׁגיח of ישׁיבת מיר and פּאנאוועז, pointed out that from the words of the גר"א, we learn that a common by-product of our stay in גלות is the development of כּלל ישׂראל. When יעקב went to פּדן ארם, he was seeking sanctuary from עֵשָׂו. While there, despite the trials and tribulations of ארמי עובד אבי, he began the foundation of our nation, by marrying the אמהות who gave birth to the ה-שׁבטי י. So, too, in מצרים, where they were subjected to the cruel and tortuous קושׁי השׁעבוד, they were also forged into a nation. Once again, in בּבל, we were able to produce תּלמוד בּבלי. What appears on the surface as a calamity is actually part and parcel of the great masterplan of הקבּ"ה to bring כּלל ישׂראל to ever greater heights. We must only apply צא ולמד- to learn what ה' wants us to achieve in the גלות.
Question:
_______________________________________________?
Answer:
The הגדה states that in a way, the plans of לבן were more diabolical than those of פּרעה, since לבן בּיקשׁ לעקור את הכּל,לבן sought to uproot all, while פּרעה only intended to kill the זכרים. If we take this at its’ simplest meaning, wouldn’t it seem quite strange that tonight, when we come to retell the miracles of יציאת מצרים, we would minimize the evil of פּרעה, and curtail his רשׁעות ?
רב חיים בּריסקער ז"ל explains that the explanation is to the contrary. The plan of total anihilation of לבן would not be as severe as the plan of פּרעה. With the decree of פּרעה, the women of כּלל ישׂראל would have no choice but to marry the men of מצרים. על פּי הלכה, there offspring would be ישׂראלים, since עכּו"ם הבּא על בּת ישׂראל, the ולד is a ישׂראל. To have children who are technically אידען, yet are the product of טומאת מצרים, and missing the קדושׁה that is inherent to ישׂראל, would have been even more calamitous than total the destruction planned by לבן. Therefore, we are not minimizing the רשׁעות of פּרעה, rather we are demonizing him.
Question:
_______________________________________________?
Answer:
h v g
The הגדה now explains the first פּסוק of the פּרשׁה, which states:
וַיֵּרֶד מִצְרַֽיְמָה אָנוּס עַל פִּי הַדִּבּוּר.
The מפרשׁים ask where do we see in word וירד that it means that יעקב was forced to descend to מצרים ?
The מחזור ויטרי (written by רבּנו שׂמחה, a תּלמיד of רשׁ"י) explains that since it doesn’t say ויצא, it is an indication of being forced, and not descending willingly.
The חיי אדם explains that actually, the בּעל הגדה wishes to explain that יעקב went to מצרים without force, as is indicated by the word וירד. Yet the בּעל הגדה points out that -
אנוס על פּי הדבּור, there was a decree that the בני ישׂראל were to be in מצרים, and it had to be carried out. However, through the זכותים of יעקב, he went down willingly. This concept is found in the גמרא in מסכת שׁבּת דף פ"ט עמוד ב', where it says that truthfully, יעקב אבינו should have been brought to מצרים in chains, as we were in all גלויות. It is only because of the זכותים of יעקב that this was not the case.
The גר"א explains this is the פּשׁט in the words of the הגדה - “אנוס”- יעקב was going to be forced to go to מצרים, but through his זכותים, it came about not through chains, but through the decree of הקבּ"ה - “על פּי הדבּור”.
Question:
_______________________________________________?
Answer:
Answer:
h v g
וַיָּגָר שָׁם מְלַמֵּד שֶׁלֹּא יָרַד יַעֲקֹב אָבִֽינוּ לְהִשְׁתַּקֵֽעַ בְּמִצְרַֽיִם, אֶלָּא לָגוּר שָׁם, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֹּאמְרוּ אֶל פַּרְעֹה, לָגוּר בָּאָֽרֶץ בָּֽאנוּ, כִּי אֵין מִרְעֶה לַצֹּאן אֲשֶׁר לַעֲבָדֶֽיךָ, כִּי כָבֵד הָרָעָב בְּאֶֽרֶץ כְּנָעַן. וְעַתָּה, יֵשְׁבוּ נָא עֲבָדֶֽיךָ בְּאֶֽרֶץ גֹּֽשֶן:
Although we find that initially, when the שׁבטים stood before פּרעה, they said לגור בּארץ בּאנו, nevertheless we find that it says וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּאֶרֶץ גּשֶׁן וַיֵּאָחֲזוּ בָּה, that the בּני ישׂראל settled in to מצרים. If so, how can it say that they only came לגור ?
ר' יעקב קמנצקי ז"ל answered that we find that שׁבט לוי was exempt from the עבודה קשׁה. The reason for this, as explained by the רמבּ"ן, is because it was customary for nations to grant an exemption from civic obligations for the clergy. This was instituted by יוסף, who did not take theאדמת כּהנים, with the forethought that the בּני לוי, too, will be exempt from the עבודה.
With this, we can now explain the two פּסוקים. Initially, the בּני ישׂראל were wary of settling in מצרים. However, after the פּסוק says that יוסף arranged for the כּהנים to be exmpt, it then says (in the next פסוק) וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, that the בּני ישׂראל settled in מצרים.
Question:
_______________________________________________?
Answer:
בִּמְתֵי מְעָט. כְּמָה שֶּׁנֶּאֱמַר: בְּשִׁבְעִים נֶפֶשׁ, יָרְדוּ אֲבֹתֶֽיךָ מִצְרָֽיְמָה. וְעַתָּה, שָׂמְךָ ה' אֱלֹקֶיךָ, כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַֽיִם לָרֹב.
רב יעקב קמנצקי ז"ל points out that the נס of the בּני ישׂראל flourishing in מצרים is greater than it appears at a glance. Included in the seventy were יעקב and his twelve sons, who did not have any more children after their arrival in מצרים. Also, of the seventy souls who descended to מצרים, three of them (דינה, סרח, and יוכבד) were females. This leaves just 54 males, which produced approximately two million offspring (counting females, children below 20 and males above 50). Thus, each of the 54 males produced an average of above 37,000 children over a period of 210 years, which is miraculous indeed.
Explanation:
h v g
The מפרשׁים are bothered why the הגדה brings proof for בּמתי מעט from the פּסוק in פּרשׁת עקב, and not from פּסוקים earlier, as in פּרשׁת ויגשׁ (where it saysכּל הנפשׁ הבּאה למצרים שׁבעים) or פּרשׁת שׁמות (where it saysכּל הנפשׁ הבּאה מצרים לבית יעקב שׁבעים נפשׁ). What is unique about this פּסוק in פּרשׁת עקב?
ר' אריה לייב צינץ ז"ל, in the הגדה ברכת הזבח, explains that one may question the entire idea of it being a miraculous circumstance that there were so many אידען when they left מצרים. Perhaps each male married a thousand wives, which in turn produced numerous children in a natural way !! To disprove this, we bring this פּסוק, which ends offועתּה שׂמך ה' אלקיך כּכוכבי השׁמים לרב, which stresses that the abundance of the בני ישׂראל was nothing short of miraculous.
This also connects this paragraph with the next, where it says ויהי שׁם לגוי מלמד שׁהיו ישׂראל מצוינים שׁם. The בני ישׂראל did not mix with the מצריים, and their multitude of offspring was not a result of intermarriage with them, but truly a miraculous event.
Question:
_______________________________________________?
Answer:
h v g
וַיְהִי שָׁם לְגוֹי. מְלַמֵּד שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל מְצֻיָּנִים שָׁם:
חז"ל tell us that the בני ישׂראל did not change their names (to Egyptian names), they did not change their clothing, and they did not change their language.
A story is told of when Sir Moses Montefiore met the חידושׁי הרי"ם in Warsaw, he questioned the חידושׁי הרי"ם why he did not encourage the people to learn the native language. “Don’t we see that even מרדכי הצדיק knew foreign languages, and used his knowledge of טורסיס for the salvation of כּלל ישׂראל.”
The חידושׁי הרי"ם answered that from this episode alone, he is able to prove that the אידען did not study foriegn languages.
Why didn’t בּגתן and תרשׁ take the precaution not to discuss their plan to assassinate אחשׁורושׁ in front of מרדכי? It must be, said the חידושׁי הרי"ם, that in their wildest dreams, they could not fathom that a Jew would understand them, since it was well-known that Jews only spokeלשׁון הקודשׁ. The only reason מרדכי spoke other languages is because he belonged to the סנהדרין, and members of the סנהדרין were required to know the שׁבעים לשׁונות.”
Sir Moses Montefiore then replied, “But at least one person must speak the native tongue, because without it, the גאולה would not have come about !!”
To this, the חידושי הרי"ם replied, “Only one person is needed for that purpose, and it will suffice if Sir Moses Montefiore alone speaks for us to the government.
h v g
גָּדוֹל עָצוּם. כְּמָה שֶּׁנֶּאֱמַר: וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל, פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ, וַיִּרְבּוּ וַיַּעַצְמוּ, בִּמְאֹד מְאֹד, וַתִּמָּלֵא הָאָֽרֶץ אֹתָם:
In the סֵפֶר מֹאזְנַיִם לַתּוֹרָה, Rav Zalmon Sorotzkin ז"ל relates a story of a מַשְׂכִּיל (reform Jew) who made disparaging remarks to Rav Eliezer Gordon ז"ל, the Rav and Rosh Ha’Yeshiva of Telz (and the father in law of Rav Zalmon Sorotzkin ז"ל). He told Rav Lezer Telzer (as Rav Eliezer was called) that he just could not accept what חז"ל were saying, and it must be an exaggeration. Although he believed that the בּני ישׂראל multiplied at an accelerated pace, which could be statistically proven, the claim that six were born to one womb is ridiculous.
“The בּני יעקב entered מצרים with seventy souls, and they left two hundred and ten years later with over 600,000 people. According to normal statistics, in the intervening centuries, they should have increased by approximately 1200 to 1500 people. The increase to over 600,000 was indeed miraculous. However, it certainly is an exaggeration to claim a birth rate ofשִׁשִׁים בְּכֶּרֶס אֶחָד.”
Rav Lezer ז"ל answered the מַשְׂכִּיל that indeed, the words of חז"ל are not only accurate, they can also be mathematically proven.
In פּרשׁת בּמדבּר, the count of the בְּכוֹרִים is given at 22,273. These were counted from the age of one month. The count of the entire בּני ישׂראל, from 20 to 60, is listed at 600,550. Since there is a discrepancy of years, we can assume that there was an equal amount of additional בּני ישׂראל between the ages of one month and twenty years. Therefore, the ratio of בְּכוֹרִים to non- בְּכוֹרִים was approximately 22,000 to 1,200,000, which can be represented as a ratio of 1:55. This can be interpreted as saying that for every male בּכור, there were 55 children in the family that were not בּכורים, thus every family had 56 children. Given the fact that in תּפלה למשׁה, we see משׁה רבּנו says ימי שנותיהם בהם שבעים שנה, we can assume that the average life span was 70 years. If a woman averaged 10 pregnancies over her life time, she would have to average 5.6 children (or nearly 6 children) per pregnancy in order for her to have 56 children over 10 pregnancies.
Rav Zalmon Sorotzkin ז"ל ends off by saying it is a מצוה to publicize this, to show the accuracy of the words of חז"ל.
Question:
_______________________________________________?
Answer:
h v g
וָרָב כְּמָה שֶּׁנֶּאֱמַר: רְבָבָה כְּצֶֽמַח הַשָּׂדֶה נְתַתִּיךְ, וַתִּרְבִּי, וַתִּגְדְּלִי, וַתָּבֹֽאִי בַּעֲדִי עֲדָיִים: שָׁדַֽיִם נָכֹֽנוּ, וּשְׂעָרֵךְ צִמֵּֽחַ, וְאַתְּ עֵרֹם וְעֶרְיָה: וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמָיִךְ וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי.
The גמרא says in מסכת סוטה דף י"א עמוד א' that the women of כּלל ישׂראל would wait until they were ready to give birth, and would then proceed to the apple orchards, and give birth to their children there. (This is learned from the פּסוק in שׁיר השׁירים that says תּחת התּפּוח עוררתּיך.) [The מדרשׁ in שׁמות states that הקבּ"ה sent מלאכים to clean them and soothe them, and gave them two stones from which they suckled honey and milk, as the פּסוק says וינקהו דבשׁ מסלע.] When they became aware that the מצריים had come to kill them, a נס would happen and the children would be swallowed up by the ground. When the מצריים saw this, they brought oxen and plows, and tried to kill the children by plowing over them (ומביאין שׁוורים וחורשׁין על גבּן). Afterwards, when the children were fully grown, they would sprout forth from the ground like grass, as the פּסוק (we now brought) says “רבבה כּצמח השׂדה נתתּיך”. They would then proceed to their own houses and rejoin their parents, as it saysותּבאי בַּעֲדִי עֲדָיִים, which is to be read בַּעֲדָרֵי עֲדָרִים, in flocks.
The מהרשׁ"א explains that although the מצריים witnessed a נס of the children being swallowed up by the ground, they still attempted to kill them through plowing over them. This seems to be strange - shouldn’t the מצריים acknowledge that something miraculous had taken place, which should warrant them to leave the children alone ?
The מהרשׁ"א explains that the מצריים were steeped in כּישׁוף, so they attributed the events that transpired as a result of כּישׁוף. Since כּישׁוף can only have an effect in the mundane world, the מצריים figured that the children could not be hidden any deeper than three טפחים, the amount that can be reached with the plow. Therefore, they were חרשׁו חורשׁים, which means they plowed over the tract of land where they saw the children. However, we can also explain the words חרשׁו חורשׁים as coming from the ארמית word for practitioners of כּישׁוף, which is חָרְשַׁיָא.
Question:
_______________________________________________?
Answer:
h v g
What is the דם that the הגדה is referring to when it says וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמָיִךְ ?
The מדרשׁ says that there was once a woman who was pregnant, and was mixing cement with her husband, to fill the (impossible) quota of bricks that was placed upon them. She suffered a miscarriage, and the ולד got mixed with the cement, and she let out a wail, which transcended to שׁמים. The מלאך מיכאל took this child, and brought it to theכסא הכּבוד, and formed a brick out of it. This brick was placed at the feet of הקבּ"ה. This is the פּשׁט in the פּסוק in משׁפּטים that says the beneath the רגלים of הקבּ"ה, there is כּמעשׂה לבנת הספּיר. According to the מדרשׁ, the explanation is that there is a stone (לבנת, because a לְבֵנָה is a stone) of an embryo (an unborn child, which is called a שְׁפִיר).
Question:
_______________________________________________?
Answer:
h v g
The הגדה now continues and explains the second פּסוק in the פּרשׁה:
וַיָּרֵֽעוּ אֹתָֽנוּ הַמִּצְרִים וַיְעַנּֽוּנוּ. וַיִּתְּנוּ עָלֵֽינוּ עֲבֹדָה קָשָׁה:
וַיָּרֵֽעוּ אֹתָֽנוּ הַמִּצְרִים. כְּמָה שֶּׁנֶּאֱמַר: הָֽבָה נִתְחַכְּמָה לוֹ. פֶּן יִרְבֶּה, וְהָיָה כִּי תִקְרֶֽאנָה מִלְחָמָה, וְנוֹסַף גַּם הוּא עַל שׂנְאֵֽינוּ, וְנִלְחַם בָּֽנוּ וְעָלָה מִן הָאָֽרֶץ:
This פּסוק of וירעו אתנו המצרים requires an explanation. If the תּורה wishes to tell us that the מצריים treated us badly, it should have said “וירעו לנו”, meaning they were bad to us. Why does it say “וירעו אתנו”, which seems to say they made us bad ?
The מפרשׁים explain that it was difficult to suddenly convince the populance of מצרים to treat the בּני ישׂראל so badly. The אידען were the people of יוסף, who saved מצרים during the רעב, and it may not go over well with them to mistreat the nation.
In order to overcome this, פּרעה devised a propaganda campaign, where he spread malicious rumors to discredit the אידען. His rhetoric included the ridiculous charges about the disloyalty of the בּני ישׂראל, and the traitorous behavior they would employ in the event of a war with an enemy. Slowly, the lies that פּרעה told began to penetrate the minds of the מצריים, and they believed that the בּני ישׂראל were indeed evil people, deserving of פּרעה’s evil decrees.
This is the meaning of the פּסוק, when it saysוירעו אתנו, the מצריים made us into evil people, by distorting our true record of loyalty. To prove this, the הגדה brings the words of פּרעה, where he convinces the מצריים of an imagined rebellion of the בּני ישׂראל, with the words “ונוסף גם הוא על שׂנאינו”.
Question:
_______________________________________________?
Answer:
h v g
וַיְעַנּֽוּנוּ. כְּמָה שֶּׁנֶּאֱמַר: וַיָּשִֽׂימוּ עָלָיו שָׂרֵי מִסִּים, לְמַֽעַן עַנֹּתוֹ בְּסִבְלֹתָם: וַיִּבֶן עָרֵי מִסְכְּנוֹת לְפַרְעֹה, אֶת פִּתֹם וְאֶת רַעַמְסֵס:
The רמבּ"ן explains that פּרעה established a tax system where the בּני ישׂראל, being newcomers to the land, would bear the brunt of the taxes. Others explain that פּרעה taxed each household according to the amount of people in the family, ostensibly because they used the most resources of the kingdom. The בּני ישׂראל, who had שׁשׁים בּכּרס אחד, naturally bore the greatest burden of taxes.
The גר"א adds that the אידען were desperate for employment, in order to satisfy their exorbitant tax bill. Through this, פּרעה was able to achieve his true goal, which was למען ענתו בסבלתם, to torture them in their work.
Question:
_______________________________________________?
Answer:
h v g
וַיִּתְּנוּ עָלֵֽינוּ עֲבֹדָה קָשָׁה. כְּמָה שֶּׁנֶּאֱמַר: וַיַעֲבִֽדוּ מִצְרַֽיִם אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּפָֽרֶךְ:
חז"ל teach us that the word בּפרך can be explained as בְּפֶה-רַךְ, with a soft mouth. This means that the מצריים began easy, convincing the בּני ישׂראל that their was a national emergency to renovate the cities, and even פּרעה joined the workforce. (This is the explanation of the phrase in the previous paragraph וישׂימו עליו שׂרי מסים, that the work was on פּרעה himself.) A great reward was offered to those who joined the work. Later, the בּני ישׂראל were forced to replicate their work of the first day, and to do it for free.
This method is commemorated by חז"ל, when they said that the best type of מרור to use is חזרת, since it, too, is like the שׁעבּוד, since it is תחילתו רכּה וסופו קשׁה.
The כּתב סופר asks whyshould we make a rememberance for the תחילתו רכּה of the שׁעבּוד ? It would seem that the rememberance should be for theקושׁי השעבּוד, not the easy beginning ? He answers that it is infinitely more difficult for a person to be enslaved to a person that he was once friendly with, than to be enslaved to a stranger. The turnabout of the behavior of the master, from friend to foe, increases the cruelty of the enslavement. Therefore, the תחילתו רכּה is a חלק of the difficulty of the שעבּוד.
Question:
_______________________________________________?
Answer:
h v g
The הגדה now continues and explains the third פּסוק in the פּרשׁה:
וַנִּצְעַק אֶל ה' אֱלֹקֵי אֲבֹתֵֽינוּ, וַיִּשְׁמַע ה' אֶת קֹלֵֽנוּ, וַיַּרְא אֶת עָנְיֵנוּ, וְאֶת עֲמָלֵֽנוּ, וְאֶת לַחֲצֵֽנוּ:
וַנִּצְעַק אֶל ה' אֱלֹקֵי אֲבֹתֵֽינוּ. כְּמָה שֶּׁנֶּאֱמַר: וַיְהִי בַיָּמִים הָרַבִּים הָהֵם, וַיָּמָת מֶֽלֶךְ מִצְרַֽיִם, וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעֲבֹדָה וַיִּזְעָֽקוּ. וַתַּֽעַל שַׁוְעָתָם אֶל הָאֱלֹקִים מִן הַעֲבֹדָה:
Why did the בּני ישׂראל cry when the מלך מצרים died ? The מדרשׁ says that פּרעה became a מצורע, and would bathe in the blood of the אידעשׂע children to heal himself.
The שׁל"ה הקדושׁ explains this a bit different. If a king dies, all his subjects and citizens of his country mourn his passing. This is viewed as a form of devotion to the kingdom, so much so that failure to do so would raise doubts about his loyalty to the king. The בּני ישׂראל, too, were obligated to show their sorrow at the passing of the monarch. However, they cried not over his demise, but over their own situation.
This is the reason the next פּסוק in the תּורה says,“וירא אלקים את בּני ישׂראל, וידע אלקים”. Why does the פּסוק say that ה' knew? The answer, says the שׁל"ה הקדושׁ, is that everyone thought they were crying over the loss of the king, while in reality, they were crying over their own plight. Their true motivations were known only to ה' alone.
Question:
_______________________________________________?
Answer:
h v g
וַיִּשְׁמַע ה' אֶת קֹלֵֽנוּ. כְּמָה שֶּׁנֶּאֱמַר: וַיִּשְׁמַע אֱלֹקִים אֶת נַאֲקָתָם, וַיִּזְכֹּר אֱלֹקִים אֶת בְּרִיתוֹ, אֶת אַבְרָהָם, אֶת יִצְחָק, וְאֶת יַעֲקֹב:
In these פּסוקים, the תּורה uses three different words to describe the cries of the בּני ישׂראל -1) ויזעקו 2) שׁועתם 3) נאקתם.
The מהר"ל explains that there are three factors that determine if הקבּ"ה will answer a person’s cry. First of all, does it truly bother the person; if it does not, then all the wailing he may do is in vain. Secondly, is it a valid reason to cry out; a person’s perceived pain is not authentic if it is without cause. The third factor is the person’s relationship with הקבּ"ה; is he close to ה' and deserving of his cry to be answered, or not. The תּורה is telling us that all three factors were present in the cries of theבּני ישׂראל.
1) ויזעקו - the בּני ישׂראל cried out, because they had true pain from which they sought relief.
2) ותּעל שׁועתם אל האלקים מן העבודה - their cry was a שׁעוה. Here, the תורה mentions the cry, but the תורה does not say a verb, such as ויזעקו, but rather uses a noun, since it is not stressing the act of crying from the person’s perspective, rather fron the perspectve of the cry itself; it was a valid cry, since it came מן העבודה, as a result of hard labor.
3) וישׁמע אלקים את נאקתם - their cry was heard by הקבּ"ה, since they were close to ה' through the relationship that ה' had with the אבות.
Since all three factors were present, ה' answered their תפילות.
Question:
_______________________________________________?
Answer:
1)
2)
3)
h v g
וַיַּרְא אֶת עָנְיֵנוּ. זוֹ פְּרִישׁוּת דֶּֽרֶךְ אֶֽרֶץ. כְּמָה שֶּׁנֶּאֱמַר: וַיַּרְא אֱלֹקִים אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וַיֵּדַע אֱלֹקִים:
וְאֶת עֲמָלֵֽנוּ. אֵֽלּוּ הַבָּנִים. כְּמָה שֶּׁנֶּאֱמַר: כָּל-הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹֽרָה תַּשְׁלִיכֻֽהוּ, וְכָל-הַבַּת תְּחַיּוּן:
וְאֶת לַחֲצֵֽנוּ. זֶה הַדְּחַק. כְּמָה שֶּׁנֶּאֱמַר: וְגַם רָאִֽיתִי אֶת הַלַּֽחַץ, אֲשֶׁר מִצְרַֽיִם לֹחֲצִים אֹתָם:
The הגדה nows explains that when the פּסוק says the three things that הקבּ"ה saw (ענינו, עמלנו, לחצנו), they were פרישׁות דרך ארץ (seperation of the husbands from their wives), בּנים (childen), and דחק (pressure).
The חנוכּת התּורה explains that the מדרשׁ gives three reasons that the גלות in מצרים was cut short (by 190 years, from 400 to 210): 1) The בּני ישׂראל worked at night, which made up for the work missed (during the missing 190 years). 2) The בּני ישׂראל had many children, so the extra people made up for the missing work. 3) The קושׁי השׁעבּוד, the arduous labor put on them by the מצריים was more than originally planned.
These three points are addressed in these פּסוקים.
1) פּרישׁות דרך ארץ - working at night, which separated them from their spouses at a time when they would normally be together.
2) בּנים - the extra children born, which counted towards the quota of שׁעבּוד decreed.
3) דחק - the קושׁי השׁעבּוד, the strenuous work that they were forced to perform.
Because of these three factors, the next פּסוק (afterוירא את וכו') says וישׁלח מלאך ויוציאנו משׁם, that the גזירה was complete, and ה' sent a מלאך ahead of schedule to take us out.
Question:
_______________________________________________?
Answer:
1)
2)
3)
h v g
The הגדה now continues and explains the fourth פּסוק in the פּרשׁה:
וַיּוֹצִאֵֽנוּ ה' מִמִּצְרַֽיִם, בְּיָד חֲזָקָה, וּבִזְרֹֽעַ נְטוּיָה, וּבְמֹרָא גָדוֹל וּבְאֹתוֹת וּבְמוֹפְתִים:
וַיּוֹצִאֵֽנוּ ה' מִמִּצְרַֽיִם. לֹא עַל יְדֵי מַלְאָךְ, וְלֹא עַל יְדֵי שָׂרָף. וְלֹא עַל יְדֵי שָׁלִֽיחַ. אֶלָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּכְבוֹדוֹ וּבְעַצְמוֹ. שֶׁנֶּאֱמַר: וְעָבַרְתִּי בְאֶֽרֶץ מִצְרַֽיִם בַּלַּֽיְלָה הַזֶּה, וְהִכֵּיתִי כָל בְּכוֹר בְּאֶֽרֶץ מִצְרַֽיִם, מֵאָדָם וְעַד בְּהֵמָה, וּבְכָל אֱלֹהֵי מִצְרַֽיִם אֶעֱשֶׂה שְׁפָטִים אֲנִי ה':
וְעָבַרְתִּי בְאֶֽרֶץ מִצְרַֽיִם בַּלַּיְלָה הַזֶּה. אֲנִי וְלֹא מַלְאָךְ. וְהִכֵּיתִי כָל בְּכוֹר בְּאֶֽרֶץ מִצְרַֽיִם. אֲנִי וְלֹא שָׂרָף. וּבְכָל אֱלֹהֵי מִצְרַֽיִם אֶעֱשֶׂה שְׁפָטִים. אֲנִי וְלֹא הַשָּׁלִֽיחַ. אֲנִי ה'. אֲנִי הוּא וְלֹא אַחֵר:
Why did הקבּ"ה himself have to go to מצרים forמכּת בכורות, and He could not send a שליח, or a מלאך, or even a שׂרף ?
רבּנו בחיי explains that if מכּת בכורות were to be through one of the above, then it would have to be done with מידת הדין. Since כּלל ישׂראל was not on a very high מדריגה, there would have been collateral damage. Therefore, ה' descended with the שׁכינה, which combines מידת הרחמים with מידת הדין, and that way, the מצריים got punished, while כּלל ישׂראל was saved.
It is brought down בּשׁם האר"י ז"ל that the טומאת מצרים was so great, that if הקבּ"ה would have sent even the highest form of מלאך, it would have been in danger of being corrupted.
Another פּשׁט is said by the ספר תּפלת חנה. Theזוהר הקדושׁ says that it was not possible to exit from מצרים through דרך הטבע. The מצריים practiced a form of כּישׁוף that made it impossible to leave. Therefore, הקבּ"ה was forced to break this כּח of כּישׁוף, by creating a new הנהגה for כּלל ישׂראל, which would be למעלה מדרך הטבע. For this reason, מכּת בכורות was done through הקבּ"ה, and not through a שׁליח.
Question:
_______________________________________________?
Answer:
h v g
בְּיָד חֲזָקָה. זוֹ הַדֶּֽבֶר.כְּמָה שֶּׁנֶּאֱמַר: הִנֵּה יַד ה' הוֹיָה, בְּמִקְנְךָ אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה, בַּסּוּסִים בַּחֲמֹרִים בַּגְּמַלִּים, בַּבָּקָר וּבַצֹּאן, דֶּֽבֶר כָּבֵד מְאֹד:
Why does the תּורה (in the פּרשׁה of ארמי אבד אבי) give special mention to the מכּה of דבר?
The מלבּי"ם explains that since we see that the תּורה uses the expression of הנה יד ה' הויה, we see that it is considered a strong מכּה. We also find in the מדרשׁ that every מכּה was accompanied by דבר, as the פּסוק saysהנה אנכי נוגף.
h v g
The שׁואל ומשׁיב explains that by דבר, there was a clear display that ה' considered כּלל ישׂראל different than the מצריים, since the דבר only affected the animals of the מצריים, and not the animals of כּלל ישׂראל.
When ה' wanted to show favoritism to כּלל ישׂראל, the מלאכים complained that הללו עובדי עבודה זרהוהללו עובדי עבודה זרה. הקבּ"ה was forced to use a יד חזקה to overcome the טענה of the מלאכים. Therefore, דבר, which is the manifestation of favoritism shown to כּלל ישׂראל is called יד חזקה.
Question:
_______________________________________________?
Answer: מלבּי"ם-
Answer: שׁואל ומשׁיב-
h v g
וּבִזְרֹֽעַ נְטוּיָה. זוֹ הַחֶֽרֶב. כְּמָה שֶּׁנֶּאֱמַר: וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה בְּיָדוֹ, נְטוּיָה עַל יְרוּשָׁלָֽיִם:
The חרב that the פּסוק is referring to is the חרב ofמכּת בּכורות.
The גר"א explains that the two “hands” referred to in בּיד חזקה and בּזרוע נטויה are the 10 מכּות, with דבר being the last of the first five, and מכּת בּכורות being the last of the second half. Each “hand” contained five מכּות. The reason דבר is called a יד is because there were 5 types of דבר:
1) בּסוסים 2) בּחמורים 3) בּגמלים 4) בּבּקר 5) בּצאן.
Perhaps we can explain that a parallel exists byמכּת בּכורות, where there were also five parts of the מכּה:
1) מבּכור פּרעה היושׁב על כּסאו 2) עד בכור השׁפחה3) עד בּכור השׁבי 4) וכל בּכור בּהמה 5) והיתה צעקה גדולה בּכל ארץ מצרים.
Question:
_______________________________________________?
Answer:
-גר"א
-דבר
-מכת בכורות
וּבְמוֹרָא גָּדוֹל. זֶה גִּלּוּי שְׁכִינָה. כְּמָה שֶּׁנֶּאֱמַר: אוֹ הֲנִסָּה אֱלֹקִים, לָבוֹא לָקַֽחַת לוֹ גוֹי מִקֶּֽרֶב גּוֹי, בְּמַסֹּת בְּאֹתֹת וּבְמוֹפְתִים וּבְמִלְחָמָה, וּבְיָד חֲזָקָה וּבִזְרֽוֹעַ נְטוּיָה, וּבְמוֹרָאִים גְּדֹלִים. כְּכֹל אֲשֶׁר עָשָׂה לָכֶם ה' אֱלֹקֵיכֶם בְּמִצְרַֽיִם, לְעֵינֶיךָ:
The הגדה explains that the “great fear” is the revelation of the שׁכינה. The שׂפת אמת explains that we say concerning the בית המקדשׁ-“ותחזינה עינינו בּשׁובך לציון בּרחמים, ושׁם נעבדך בּיראה- Our eyes will see when we return to ירושׁלים, and there we will serve ה' with fear.” The vision of the גילוי שׁכינה causes the יראה.
h v g
וּבְאֹתוֹת. זֶה הַמַּטֶּה, כְּמָה שֶּׁנֶּאֱמַר: וְאֶת הַמַּטֶּה הַזֶּה תִּקַּח בְּיָדֶֽךָ. אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה בּוֹ אֶת הָאֹתֹת:
In the days of the גר"א, a stone was found in Russia that had strange characteristics. It was sent to Germany for determine what cause these attributes, but to no avail.
Mendelsohn, the משׂכּיל, suggested that the גר"א be contacted, since his knowledge of all sciences was renown. The גר"א immediately determined that the stone was סנפּירונון, which has the כּח to seperate all the ingredients of water.
When Mendelsohn heard the answer of the גר"א, he began questioning the entire episode of קריעת ים סוף. Perhaps, ח"ו, the entire episode was caused by this type of stone, and was not a נס at all ?
The גר"א answered him sharply. “You are just a simple אפיקורת. The תּורה says הָרֵם מטך, remove your מטה, (as the פּסוק says by קרח -הֵרוֹמוּ מתּוך העדה הרעה הזאת). Then the תּורה says ונטה את ידך על הים - stretch out your hand. The hand of משׁה made the ים סוף split, not the מטה!!”
סח( שופכין יין מן הכוס באצבעו )זכר לאצבע אלקים( ט"ז פעמים )כמנין שם י-ו של שמו של הקב"ה(, והיינו כשאומר העשׂרה מכות, וכשאומר דצ"ך אד"ש באח"ב, וכשאומר דם ואש ותמרות עשן.
וּבְמוֹפְתִים. זֶה הַדָּם. כְּמָה שֶּׁנֶּאֱמַר: וְנָתַתִּי מוֹפְתִים, בַּשָּׁמַֽיִם וּבָאָֽרֶץ
דָּם. וָאֵשׁ. וְתִימְרוֹת עָשָׁן:
דָּבָר אַחֵר. בְּיָד חֲזָקָה שְׁתַּֽיִם. וּבִזְרֹֽעַ נְטוּיָה שְׁתַּֽיִם. וּבְמוֹרָא גָּדוֹל שְׁתַּֽיִם. וּבְאֹתוֹת שְׁתַּֽיִם. וּבְמֹפְתִים שְׁתַּֽיִם: אֵלּוּ עֶשֶׂר מַכּוֹת שֶׁהֵבִיא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל הַמִּצְרִים בְּמִצְרַֽיִם, וְאֵֽלוּ הֵן:
דָּם. צְפַרְדֵּֽעַ. כִּנִּים. עָרוֹב. דֶּֽבֶר. שְׁחִין. בָּרָד. אַרְבֶּה. חֹֽשֶׁךְ. מַכַּת בְּכוֹרוֹת:
רַבִּי יְהוּדָה הָיָה נוֹתֵן בָּהֶם סִמָּנִים:
דְּצַ"ךְ עֲדַ"שׁ בְּאַחַ"ב:
The words דצ"ך עד"ש בּאח"ב were written on the מטה. What was the purpose of writing it as an ראשׁי תּיבות ?
The סוכּת דוד explains that it symbolized that the בְּכֹּחַ, the מכּות were already in existance earlier. משׁה רבּנו only had to bring them out מִן הַכֹּחַ אֶל הַפּוֹעֵל.
Question:
_______________________________________________ ?
Answer:
h v g
The נתיבות, in his הגדה מעשׂה ניסים, explains that the מכּות were to teach the world three ענינים:
1) -מציאות הבּורא That there is a בּורא עולם.
2) -השׁגחה That הקבּ"ה watches over the world, and judges all.
3) -בּעל היכולת That ה' has the power to do all.
The first three מכּות, which are included in דצ"ך, showed מציאות הבּורא, as the פּסוק says בּזאת תּדע כּי אני ה'. There were two מכּות, as two עדים, and then ה' brought כּינים, where the חרטומים had to say אצבּע אלקים היא.
The second three, עד"ש, showed השׁגחה, as it says למען תּדע כּי אני ה' בּקרב הארץ. ערוב and דבר punished the מצריים, while leaving the אידען unscathed. That showed that ה' watches over the world, and punishes the רשׁעים, and rewards the צדיקים. Then ה' brought שׁחין, where the חרטומים could not stand in front of משׁה, which showed that they could not escape his judgement.
The last group, בּאח"ב, showed that ה' is the powerful one, and not the מזלות, as it says בּעבור תּדע כּי אין כּמוני בּכל הארץ.To prevent the מצריים from saying that is was just the מזלות, ה' sent two מכּות, בּרד and ארבּה, which never appeared before. Thus, the מצריים could not say it was just the מזלות which turned against them. The next מכּה, חושׁך, completely obliterated the מזלות, again proving that it was not the מזלות.
Then, and only then, when the truth of הקבּ"ה was shown, could ה' bring מכּת בּכורות to force the מצריים to free כּלל ישׂראל.
דצ"ך-
עד"ש-
באח"ב-
h v g
The שׁבלי הלקט (a ראשׁון) brings from רבּנו ישׁעיה that the reason that ר' יהודה give the סימנים of דצ"ך עד"ש באח"ב is because the גמטריא is 501 (114+374+13=501), which is like the total number of מכּות on the ים when you add together the 50 of רבּי יוסי הגלילי, the 200 of רבּי אליעזר, and the 250 of רבּי עקיבא. (50+200+250=500, and a גמטריא may be off by one).
Question:
____________________________________________?
Answer:
h v g
רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר: מִנַּיִן אַתָּה אוֹמֵר, שֶׁלָּקוּ הַמִּצְרִים בְּמִצְרַֽיִם עֶשֶׂר מַכּוֹת, וְעַל הַיָּם, לָקוּ חֲמִשִּׁים מַכּוֹת? בְּמִצְרַֽיִם מָה הוּא אוֹמֵר: וַיֹּאמְרוּ הַחַרְטֻמִּם אֶל פַּרְעֹה, אֶצְבַּע אֱלֹקִים הִוא. וְעַל הַיָּם מָה הוּא אוֹמֵר? וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת הַיָּד הַגְּדֹלָה, אֲשֶׁר עָשָׂה ה' בְּמִצְרַֽיִם, וַיִּירְאוּ הָעָם אֶת ה', וַיַּאֲמִֽינוּ בַּה', וּבְמֹשֶה עַבְדּוֹ. כַּמָּה לָקוּ בְּאֶצְבַּע, עֶֽשֶׂר מַכּוֹת: אֱמוֹר מֵעַתָּה, בְּמִצְרַֽיִם לָקוּ עֶֽשֶׂר מַכּוֹת, וְעַל הַיָּם לָקוּ חֲמִשִּׁים מַכּוֹת:
רַבִּי אֱלִיעֶֽזֶר אוֹמֵר: מִנַּיִן שֶׁכָּל מַכָּה וּמַכָּה, שֶׁהֵבִיא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל הַמִּצְרִים בְּמִצְרַֽיִם, הָיְתָה שֶׁל אַרְבַּע מַכּוֹת? שֶׁנֶּאֱמַר: יְשַׁלַּח בָּם חֲרוֹן אַפּוֹ, עֶבְרָה וָזַֽעַם וְצָרָה מִשְׁלַֽחַת מַלְאֲכֵי רָעִים. עֶבְרָה אַחַת. וָזַֽעַם שְׁתַּיִם. וְצָרָה שָׁלֹש. מִשְׁלַֽחַת מַלְאֲכֵי רָעִים אַרְבַּע: אֱמוֹר מֵעַתָּה, בְּמִצְרַֽיִם לָקוּ אַרְבָּעִים מַכּוֹת, וְעַל הַיָּם לָקוּ מָאתַֽיִם מַכּוֹת:
רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: מִנַּיִן שֶׁכָּל מַכָּה וּמַכָּה, שֶׁהֵבִיא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל הַמִּצְרִים בְּמִצְרַֽיִם, הָיְתָה שֶׁל חָמֵשׁ מַכּוֹת? שֶׁנֶּאֱמַר: יְשַׁלַּח בָּם חֲרוֹן אַפּוֹ, עֶבְרָה וָזַֽעַם וְצָרָה מִשְׁלַֽחַת מַלְאֲכֵי רָעִים. חֲרוֹן אַפּוֹ אַחַת. עֶבְרָה שְׁתַּיִם. וָזַֽעַם שָׁלֹש. וְצָרָה אַרְבַּע. מִשְׁלַֽחַת מַלְאֲכֵי רָעִים חָמֵשׁ : אֱמוֹר מֵעַתָּה, בְּמִצְרַֽיִם לָקוּ חֲמִשִּׁים מַכּוֹת, וְעַל הַיָּם לָקוּ חֲמִשִּׁים וּמָאתַֽיִם מַכּוֹת:
כַּמָּה מַעֲלוֹת טוֹבוֹת לַמָּקוֹם עָלֵֽינוּ:
אִלּוּ הוֹצִיאָֽנוּ מִמִּצְרַֽיִם,
וְלֹא עָשָׂה בָהֶם שְׁפָטִים, דַּיֵּנוּ:
אִלּוּ עָשָׂה בָהֶם שְׁפָטִים,
וְלֹא עָשָׂה בֵאלֹהֵיהֶם, דַּיֵּנוּ:
אִלּוּ עָשָׂה בֵאלֹהֵיהֶם,
וְלֹא הָרַג אֶת בְּכוֹרֵיהֶם, דַּיֵּנוּ:
אִלּוּ הָרַג אֶת בְּכוֹרֵיהֶם,
וְלֹא נָתַן לָֽנוּ אֶת מָמוֹנָם, דַּיֵּנוּ:
אִלּוּ נָתַן לָֽנוּ אֶת מָמוֹנָם,
וְלֹא קָרַע לָֽנוּ אֶת הַיָּם, דַּיֵּנוּ:
אִלּוּ קָרַע לָֽנוּ אֶת הַיָּם,
וְלֹא הֶעֱבִירָֽנוּ בְתוֹכוֹ בֶחָרָבָה, דַּיֵּנוּ:
אִלּוּ הֶעֱבִירָֽנוּ בְתוֹכוֹ בֶחָרָבָה,
וְלֹא שִׁקַּע צָרֵֽינוּ בְּתוֹכוֹ, דַּיֵּנוּ:
אִלּוּ שִׁקַּע צָרֵֽינוּ בְּתוֹכוֹ,
וְלֹא סִפֵּק צָרְכֵּֽנוּ בַּמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה, דַּיֵּנוּ:
אִלּוּ סִפֵּק צָרְכֵּֽנוּ בַּמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה,
וְלֹא הֶאֱכִילָֽנוּ אֶת הַמָּן, דַּיֵּנוּ:
אִלּוּ הֶאֱכִילָנוּ אֶת הַמָּן,
וְלֹא נָתַן לָֽנוּ אֶת הַשַּׁבָּת, דַּיֵּנוּ:
אִלּוּ נָתַן לָֽנוּ אֶת הַשַּׁבָּת,
וְלֹא קֵרְבָֽנוּ לִפְנֵי הַר סִינַי, דַּיֵּנוּ:
אִלּוּ קֵרְבָֽנוּ לִפְנֵי הַר סִינַי,
וְלֹא נָתַן לָּנוּ אֶת הַתּוֹרָה, דַּיֵּנוּ:
אִלּוּ נָתַן לָֽנוּ אֶת הַתּוֹרָה,
וְלֹא הִכְנִיסָֽנוּ לְאֶֽרֶץ יִשְׂרָאֵל, דַּיֵּנוּ:
אִלּוּ הִכְנִיסָֽנוּ לְאֶֽרֶץ יִשְׂרָאֵל,
וְלֹא בָֽנָה לָֽנוּ אֶת בֵּית הַבְּחִירָה, דַּיֵּנוּ:
עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה טוֹבָה כְפוּלָה וּמְכֻפֶּֽלֶת לַמָּקוֹם עָלֵֽינוּ: שֶׁהוֹצִיאָֽנוּ מִמִּצְרַֽיִם, וְעָשָׂה בָהֶם שְׁפָטִים, וְעָשָׂה בֵאלֹהֵיהֶם, וְהָרַג אֶת בְּכוֹרֵיהֶם, וְנָתַן לָֽנוּ אֶת מָמוֹנָם, וְקָרַע לָֽנוּ אֶת הַיָּם, וְהֶעֱבִירָֽנוּ בְתוֹכוֹ בֶחָרָבָה, וְשִׁקַּע צָרֵֽינוּ בְּתוֹכוֹ, וְסִפֵּק צָרְכֵּֽנוּ בַּמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה, וְהֶאֱכִילָֽנוּ אֶת הַמָּן, וְנָתַן לָֽנוּ אֶת הַשַּׁבָּת, וְקֵרְבָֽנוּ לִפְנֵי הַר סִינַי, וְנָתַן לָֽנוּ אֶת הַתּוֹרָה, וְהִכְנִיסָֽנוּ לְאֶֽרֶץ יִשְׂרָאֵל, וְבָֽנָה לָֽנוּ אֶת בֵּית הַבְּחִירָה, לְכַפֵּר עַל כָּל עֲוֹנוֹתֵֽינוּ.
סט( מראה המצה הפּרוסה בשעה שאומר מצה זו, וכן מראה המרור בשעה שאומר מרור זו )כדי לחבב המצוה(, אבל אינו מראה הזרוע בשעה שאומר פסח שאנו אוכלין וכו', כדי שלא יראה כאילו אוכל קדשים בחוץ.
רַבָּן גַּמְלִיאֵל הָיָה אוֹמֵר: כָּל שֶׁלֹּא אָמַר שְׁלֹשָה דְבָרִים אֵלּוּ בַּפֶּסַח, לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ, וְאֵֽלּוּ הֵן:
פֶּסַח. מַצָּה וּמָרוֹר:
פֶּסַח שֶׁהָיוּ אֲבוֹתֵינוּ אוֹכְלִים, בִּזְמַן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ הָיָה קַיָּם, עַל שׁוּם מָה? עַל שׁוּם שֶׁפָּסַח הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, עַל בָּתֵּי אֲבוֹתֵֽינוּ בְּמִצְרַֽיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח הוּא לַה', אֲשֶׁר פָּסַח עַל בָּתֵּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַֽיִם, בְּנָגְפּוֹ אֶת מִצְרַֽיִם וְאֶת בָּתֵּֽינוּ הִצִּיל, וַיִּקֹּד הָעָם וַיִּשְׁתַּחֲווּ.
מַצָּה זוֹ שֶׁאָנוּ אוֹכְלִים, עַל שׁוּם מָה? עַל שׁוּם שֶׁלֹּא הִסְפִּיק בְּצֵקָם שֶׁל אֲבוֹתֵינוּ לְהַחֲמִיץ, עַד שֶׁנִּגְלָה עֲלֵיהֶם מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וּגְאָלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֹּאפוּ אֶת הַבָּצֵק, אֲשֶׁר הוֹצִֽיאוּ מִמִּצְרַֽיִם, עֻגֹת מַצּוֹת, כִּי לֹא חָמֵץ: כִּי גֹרְשׁוּ מִמִּצְרַֽיִם, וְלֹא יָכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ, וְגַם צֵדָה לֹא עָשׂוּ לָהֶם.
מָרוֹר זֶה שֶׁאָֽנוּ אוֹכְלִים, עַל שׁוּם מָה? עַל שׁוּם שֶׁמֵּרְרוּ הַמִּצְרִים אֶת חַיֵּי אֲבוֹתֵֽינוּ בְּמִצְרַֽיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְמָרֲרוּ אֶת חַיֵּיהֶם בַּעֲבֹדָה קָשָׁה, בְּחֹֽמֶר וּבִלְבֵנִים, וּבְכָל עֲבֹדָה בַּשָּׂדֶה: אֵת כָּל עֲבֹדָתָם, אֲשֶׁר עָבְדוּ בָהֶם בְּפָֽרֶךְ.
בְּכָל דּוֹר וָדוֹר חַיָּב אָדָם לִרְאוֹת אֶת עַצְמוֹ, כְּאִלּוּ הוּא יָצָא מִמִּצְרָֽיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר: בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי, בְּצֵאתִי מִמִּצְרָֽיִם. לֹא אֶת אֲבוֹתֵינוּ בִּלְבָד, גָּאַל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אֶלָּא אַף אוֹתָֽנוּ גָּאַל עִמָּהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאוֹתָֽנוּ הוֹצִיא מִשָׁם, לְמַֽעַן הָבִיא אֹתָֽנוּ, לָֽתֶת לָֽנוּ אֶת הָאָֽרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֵֽינוּ.
מען הייבט אויף די בעכער און מען זאגט:
לְפִיכָךְ אֲנַֽחְנוּ חַיָּבִים לְהוֹדוֹת, לְהַלֵּל, לְשַׁבֵּֽחַ, לְפָאֵר, לְרוֹמֵם, לְהַדֵּר, לְבָרֵךְ, לְעַלֵּה וּלְקַלֵּס, לְמִי שֶׁעָשָׂה לַאֲבוֹתֵֽינוּ וְלָֽנוּ אֶת כָּל הַנִּסִּים הָאֵלּוּ. הוֹצִיאָֽנוּ מֵעַבְדוּת לְחֵרוּת, מִיָּגוֹן לְשִׂמְחָה, וּמֵאֵבֶל לְיוֹם טוֹב, וּמֵאֲפֵלָה לְאוֹר גָּדוֹל, וּמִשִּׁעְבּוּד לִגְאֻלָּה. וְנֹאמַר לְפָנָיו שִׁירָה חֲדָשָׁה. הַלְלוּיָהּ:
הַלְלוּיָהּ הַלְלוּ עַבְדֵי ה'. הַלְלוּ אֶת שֵׁם ה': יְהִי שֵׁם ה' מְבֹרָךְ. מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם: מִמִּזְרַח שֶֽׁמֶשׁ עַד מְבוֹאוֹ.מְהֻלָּל שֵׁם ה': רָם עַל כָּל גּוֹיִם ה'. עַל הַשָּׁמַֽיִם כְּבוֹדוֹ: מִי כַּה' אֱלֹקֵֽינוּ. הַמַּגְבִּיהִי לָשָֽׁבֶת: הַמַּשְׁפִּילִי לִרְאוֹת בַּשָּׁמַֽיִם וּבָאָֽרֶץ: מְקִימִי מֵעָפָר דָּל. מֵאַשְׁפֹּת יָרִים אֶבְיוֹן: לְהוֹשִׁיבִי עִם נְדִיבִים. עִם נְדִיבֵי עַמּוֹ: מוֹשִׁיבִי עֲקֶרֶת הַבַּֽיִת. אֵם הַבָּנִים שְׂמֵחָה. הַלְלוּיָהּ:
בְּצֵאת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָֽיִם. בֵּית יַעֲקֹב מֵעַם לֹעֵז: הָיְתָה יְהוּדָה לְקָדְשׁוֹ. יִשְׂרָאֵל מַמְשְׁלוֹתָיו: הַיָּם רָאָה וַיָּנֹס. הַיַּרְדֵּן יִסֹּב לְאָחוֹר: הֶהָרִים רָקְדוּ כְאֵילִים. גְּבָעוֹת כִּבְנֵי צֹאן: מַה לְּךָ הַיָּם כִּי תָנוּס. הַיַּרְדֵּן תִּסֹּב לְאָחוֹר: הֶהָרִים תִּרְקְדוּ כְאֵילִים. גְּבָעוֹת כִּבְנֵי צֹאן: מִלִּפְנֵי אָדוֹן חוּלִי אָרֶץ. מִלִּפְנֵי אֱלֽוֹהַּ יַעֲקֹב: הַהֹפְכִי הַצּוּר אֲגַם מָֽיִם. חַלָּמִישׁ לְמַעְיְנוֹ מָֽיִם.
מֶען הֵייבֵּט אוֹיף דִי בֶּעכֶער אוּן מֶען זָאגְט:
בָּרוּךְ אַתָּה ה', אֱלֹקֵֽינוּ מֶֽלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר גְּאָלָֽנוּ וְגָאַל אֶת אֲבוֹתֵֽינוּ מִמִּצְרַֽיִם, וְהִגִּיעָֽנוּ הַלַּֽיְלָה הַזֶּה, לֶאֱכָל בּוֹ מַצָּה וּמָרוֹר. כֵּן, ה' אֱלֹקֵֽינוּ וֵאלֹקֵי אֲבוֹתֵֽינוּ, יַגִּיעֵֽנוּ לְמוֹעֲדִים וְלִרְגָלִים אֲחֵרִים, הַבָּאִים לִקְרָאתֵֽנוּ לְשָׁלוֹם. שְׂמֵחִים בְּבִנְיַן עִירֶֽךָ, וְשָׂשִׂים בַּעֲבוֹדָתֶֽךָ, וְנֹאכַל שָׁם מִן הַזְּבָחִים וּמִן הַפְּסָחִים (במוצאי שבת אומרים: מִן הַפְּסָחִים וּמִן הַזְּבָחִים), אֲשֶׁר יַגִּֽיעַ דָּמָם, עַל קִיר מִזְבַּחֲךָ לְרָצוֹן, וְנוֹדֶה לְּךָ שִׁיר חָדָשׁ עַל גְּאֻלָּתֵֽנוּ, וְעַל פְּדוּת נַפְשֵֽׁנוּ: בָּרוּךְ אַתָּה ה', גָּאַל יִשְׂרָאֵל:
ע( נוהגין הספרדים כשיטת המחבר שאין מברכין על כוס שני ורביעי, ואין מברכין ברכה אחרונה רק על כוס רביעי.
עא( נוהגין האשכנזים כשיטת הרמ"א דמברכין על כל הכוסות, ואפילו כוס שני ורביעי, ואין מברכין ברכה אחרונה רק על כוס רביעי.
כוס שני
הִנְנִי מוּכָן וּמְזֻמָּן לְקַיֵּם מִצְוַת כּוֹס שְׁנִיָּה מֵאַרְבַּע כּוֹסוֹת לְשֵׁם יִחוּד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וּשְׁכִינְתֵּיהּ עַל יְדֵי הַהוּא טְמִיר וְנֶעְלָם בְּשֵׁם כָּל יִשְׂרָאֵל.
בָּרוּךְ אַתָּה ה', אֱלֹקֵֽינוּ מֶֽלֶךְ הָעוֹלָם, בּוֹרֵא פְּרִי הַגָפֶן:
עב( רוחצין את הידים לצורך מוציא מצה, אף על פּי שכבר נטל לטיבול ראשון, מפני שיש הפסק גדול, וידים עסקניות הם, ושמא נגע במקום מכוסה דמצריך נטילה. ומברכין ברכת על נטילת ידים.
עג( לא יסיח עד אחר כורך, כיון דהברכה קאי על המצה של כורך לפי הִלֵל.
מֶען וַואשְט זִיךְ דִי הֶענְט אוּן מֶען זָאגְט יָא דִי בְּרָכָה "עַל נְטִילַת יָדָיִם".
בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹקֵֽינוּ מֶֽלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר קִדְּשָֽׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו, וְצִוָּנוּ עַל נְטִילַת יָדָֽיִם:
עד( אוחז המצות העליונה והתחתונה השלימות, וביניהם הפרוסה, ומברך המוציא לחם מן הארץ על השלימים, לקיים לחם משנה על השלימים. ואחר כך מניח המצה התחתונה מידיו, ומברך על אכילת מצה על הפרוסה.
עה( לשיטת הרמ"א אינו מטביל המצה במלח, כיון שהוא פת נקייה.
עו( לכתחילה יאכל ב' כזיתים, דהיינו א' מן העליונה וא' מן האמצעית, בבת אחת, כיון שיש ספק אם הברכה קאי על העליונה או הפרוסה. והיינו שיכניס שניהם לתוך פיו בבת אחת וילעוס, ואחר כך יבלע כזית כזית בפני עצמו.
עז( בדיעבד יוצא אם אוכל בזה אחר זה, כל שאכלו בתוך כדי אכילת פרס.
עח( בדיעבד יוצא אם אכל רק כזית א' בלבד.
עט( אם שכח להסב, יחזור ויאכל, כיון דמותר לאכול באותו שׁעה.
פ( בלע מצה יצא, אבל בלע מרור לא יצא, דצריך טעם מרור. כרכם בסיב, אף ידי מצה לא יצא, דאין זה דרך אכילתו.
פא( יש ליזהר לְכַוֵין באכילת מצה, משום דיש פוסקים שסוברים דאף על פי שהוא מידי דאכילה, מ"מ צריך כוונה לצאת.
מוציא
מֶען נֶעמְט אַלֶע דְרַיי מַצוֹת אִין דִי הֶענְט אוּן מֶען זָאגְט דִי בְּרָכָה "הַמוֹצִיא לֶחֶם מִן הָאָרֶץ".
בָּרוּךְ אַתָּה ה', אֱלֹקֵֽינוּ מֶֽלֶךְ הָעוֹלָם, הַמּוֹצִיא לֶֽחֶם מִן הָאָֽרֶץ:
מֶען לֵייגְט אַרָאפּ דִי אוּנְטֶערְשְׁטֶע מַצָה וָואס הֵייסְט "יִשְרָאֵל" אוּן מֶען הַאלְט דִי מַצוֹת "כֹּהֵן" אוּן"לֵוִי" אוּן מֶען זָאגְט דִי בְּרָכָה "עַל אֲכִילַת מַצָה".
בָּרוּךְ אַתָּה ה', אֱלֹקֵֽינוּ מֶֽלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר קִדְּשָֽׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּֽנוּ עַל אֲכִילַת מַצָּה:
פב( יטבול המרור בחרוסת, ולא יבטל טעם מרירותו על ידי זה, וינער החרוסת שעליו.
פג( אין להסב באכילת המרור, כיון שהוא זכר לעבדות ולא לחרות.
מֶען נֶעמְט אַ כְּזַיִת פוּן בִּיטֶער גְרִינְצַייג אוּן מֶען טוּנְקְט דָאס אַיין אִין חֲרוֹסֶת אוּן מֶען זָאגְט דִי בְּרָכָה "עַל אַכִילַת מָרוֹר", אוּן מֶען עֶסְט דָאס נִישְט אָנְגֶעלֵעהנְט.
בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹקֵֽינוּ מֶֽלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר קִדְּשָֽׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּֽנוּ עַל אֲכִילַת מָרוֹר:
פד( אוכלין כורך מן המצה השלישית, כדי לקיים מצוה עם כל המצות.
פה( אוכל כזית מצה וכזית מרור לכורך.
פו( אינו יוצא מצות מצה על ידי כורך, כיון דמרור בזמן הזה הוה מדרבנן )דכתיב על מצות ומרורים יאכלוהו אצל קרבן פסח, וכשאין פסח, אין מרור מדאורייתא, רק מדרבנן(, ומבטל המצה שהוא מדאורייתא.
פז( הנוהגים לטבול הכורך בחרוסת, מפני שעושׂין זכר למקדש, והלל טבלו בחרוסת, כיון דלשיטתו עיקר מצות מרור היה בכורך.
פח( הנוהגים שלא לטבול הכורך בחרוסת, מפני שכבר יצא מצות חרוסת במרור שאכל כבר.
פט( כיון שיש על מי לסמוך, לכן יכול כל אחד לעשׂות כפי מנהגו.
צ( יש אומרים היה כורך מצה ומרור, ויש אומרים היה כורך פסח מצה ומרור.
צא( אוכל הכורך בהסיבה בשביל המצה שהוא אוכל.
h v g
מֶען נֶעמְט אַ כְּזַיִת מָרוֹר אוּן מֶען לֵייגְט דָאס צְוִוישֶׁן צְוֵויי שְׁטִיקֶעלֶעךְ פוּן דִי אוּנְטֶערְשְׁטֶע מַצָה אוּן מֶען זָאגְט "זֵכֶר לְמִקְדָשׁ כְּהִלֵל", אוּן מֶען עֶסְט דָאס יָא אָנְגֶעהלֵעהנְט.
זֵכֶר לְמִקְדָּשׁ כְּהִלֵּל: כֵּן עָשָׂה הִלֵּל בִּזְמַן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ הָיָה קַיָּם. הָיָה כּוֹרֵךְ פֶּסַח מַצָּה וּמָרוֹר וְאוֹכֵל בְּיַֽחַד. לְקַיֵּם מַה שֶּׁנֶּאֱמַר: עַל מַצּוֹת וּמְרוֹרִים יֹאכְלֻֽהוּ:
h v g
צב( אוכלין הסעודה )בהסיבה(. ויזהר שלא לאכול כל כך עד שיהיה אכילת האפיקומן כאכילה גסה.
צג( במדינות אלו נוהגין שלא לאכול בשׂר צלי בשני לילות של הסדר, ואפילו צלי קדר.
צד( נוהגין לאכול ביצים. והרמ"א כתב שהוא זכר לאבילות, משום דליל תשעה באב הוא כמו ליל הסדר. )ולפי זה, שייך המנהג רק בלילה ראשונה.( עוד כ' טעם אחר, זכר לאבילות שאין לנו בית במקדש לעשׂות קרבן פסח. ולפי זה שייך המנהג גם בליל שני. והגר"א כ' לפי שהוא זכר לחגיגה, ולפי זה יש לאכול הביצה שעל הקערה.
מֶען גְרֵייט צוּ דֶעם טִישׁ, מֶען עֶסְט אוּן מֶען טְרִינְקְט לְכָבוֹד יוֹם טוֹב.
צה( אוכל האפיקומן )בהסיבה( ממצה השמורה. ולכתחילה יאכל ב' כזיתים. ואם לא הסב, יסמוך על שיטת הראבי"ה ואינו אוכל פעם שנייה.
צו( יאכל האפיקומן קודם חצות, וטוב לגמור גם את ההלל )והברכה לאחריו( קודם חצות.
צז( אין לאכול שום דבר אחר האפיקומן, כדי שישאר טעם מצה בפיו. וגם לא ישתה שום משקה, חוץ ממים.
h v g
צפון
מֶען נֶעמְט אַרוֹיס דֶעם אֲפִיקוֹמָן אוּן מֶען עֶסְט אַ כְּזַיִת.
צח( רוחצים הכוס, ומוזגין כוס שלישי, ומברך עליו ברכת המזון.
צט( הבעל הבית מזמן בליל סדר.
מֶען גִיסְט אָהן דֶעם דְרִיטֶען כּוֹס אוּן מֶען בֶּענְטְשְט.
שִׁיר הַמַּעֲלוֹת בְּשׁוּב ה' אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן הָיִֽינוּ כְּחֹלְמִים: אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּֽינוּ וּלְשׁוֹנֵֽנוּ רִנָּה אָז יֹאמְרוּ בַגּוֹיִם הִגְדִּיל ה' לַעֲשׂוֹת עִם אֵֽלֶּה: הִגְדִּיל ה' לַעֲשׂוֹת עִמָּֽנוּ הָיִֽינוּ שְׂמֵחִים: שׁוּבָה ה' אֶת שְׁבִיתֵֽנוּ כַּאַפִיקִים בַּנֶּֽגֶב: הַזֹּרְעִים בְּדִמְעָה בְּרִנָּה יִקְצֹֽרוּ: הָלוֹךְ יֵלֵךְ וּבָכֹה נֹשֵׂא מֶֽשֶׁךְ הַזָּֽרַע בֹּא יָבֹא בְרִנָּה נֹשֵׂא אֲלֻמֹּתָיו:
המזמן: רַבּוֹתַי מִיר וִוילְן בֶּענְטְשִׁין!
המסובין: יְהִי שֵׁם ה' מְבֹרָךְ מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם.
המזמן: יְהִי שֵׁם ה' מְבֹרָךְ מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם.
בִּרְשׁוּת מָרָנָן וְרַבָּנָן וְרַבּוֹתַי, נְבָרֵךְ (אֱלֹקֵינוּ) שֶׁאָכַֽלְנוּ מִשֶּׁלּוֹ.
המסובין: בָּרוּךְ (אֱלֹקֵינוּ) שֶׁאָכַֽלְנוּ מִשֶּׁלּוֹ וּבְטוּבוֹ חָיִֽינוּ.
המזמן: בָּרוּךְ (אֱלֹקֵינוּ) שֶׁאָכַֽלְנוּ מִשֶּׁלּוֹ וּבְטוּבוֹ חָיִֽינוּ.
בָּרוּךְ הוּא וּבָרוּךְ שְׁמוֹ:
בָּרוּךְ אַתָּה ה', אֱלֹקֵינוּ מֶֽלֶךְ הָעוֹלָם, הַזָּן אֶת הָעוֹלָם כֻּלּוֹ בְּטוּבוֹ בְּחֵן בְּחֶֽסֶד וּבְרַחֲמִים הוּא נוֹתֵן לֶֽחֶם לְכָל בָּשָׂר כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ. וּבְטוּבוֹ הַגָּדוֹל תָּמִיד לֹא חָֽסַר לָֽנוּ, וְאַל יֶחְסַר לָֽנוּ מָזוֹן לְעוֹלָם וָעֶד. בַּעֲבוּר שְׁמוֹ הַגָּדוֹל, כִּי הוּא קֵל זָן וּמְפַרְנֵס לַכֹּל וּמֵטִיב לַכֹּל, וּמֵכִין מָזוֹן לְכָל בְּרִיּוֹתָיו אֲשֶׁר בָּרָא, כָּאָמוּר, פּוֹתֵחַ אֶת יָדֶךָ, וּמַשְבִּיעַ לְכָל חַי רָצוֹן. בָּרוּךְ אַתָּה ה', הַזָּן אֶת הַכֹּל:
נוֹדֶה לְּךָ ה' אֱלֹקֵֽינוּ עַל שֶׁהִנְחַֽלְתָּ לַאֲבוֹתֵֽינוּ, אֶֽרֶץ חֶמְדָּה טוֹבָה וּרְחָבָה, וְעַל שֶׁהוֹצֵאתָֽנוּ ה' אֱלֹקֵינוּ מֵאֶֽרֶץ מִצְרַֽים, וּפְדִיתָֽנוּ, מִבֵּית עֲבָדִים, וְעַל בְּרִיתְךָ שֶׁחָתַֽמְתָּ בִּבְשָׂרֵֽנוּ, וְעַל תּוֹרָתְךָ שֶׁלִּמַּדְתָּֽנוּ, וְעַל חֻקֶּֽיךָ שֶׁהוֹדַעְתָּֽנוּ וְעַל חַיִּים חֵן וָחֶֽסֶד שֶׁחוֹנַנְתָּֽנוּ, וְעַל אֲכִילַת מָזוֹן שָׁאַתָּה זָן וּמְפַרְנֵס אוֹתָֽנוּ תָּמִיד, בְּכָל יוֹם וּבְכָל עֵת וּבְכָל שָׁעָה:
וְעַל הַכֹּל ה' אֱלֹקֵֽינוּ אֲנַֽחְנוּ מוֹדִים לָךְ, וּמְבָרְכִים אוֹתָךְ, יִתְבָּרַךְ שִׁמְךָ בְּפִי כָּל חַי תָּמִיד לְעוֹלָם וָעֶד. כַּכָּתוּב, וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָֽעְתָּ, וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱלֹקֶֽיךָ עַל הָאָֽרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ. בָּרוּךְ אַתָּה ה', עַל הָאָֽרֶץ וְעַל הַמָּזוֹן:
רַחֵם נָא ה' אֱלֹקֵֽינוּ, עַל יִשְׂרָאֵל עַמֶּֽךָ, וְעַל יְרוּשָׁלַֽיִם עִירֶֽךָ, וְעַל צִיּוֹן מִשְׁכַּן כְּבוֹדֶֽךָ, וְעַל מַלְכוּת בֵּית דָּוִד מְשִׁיחֶֽךָ, וְעַל הַבַּֽיִת הַגָּדוֹל וְהַקָּדוֹשׁ שֶׁנִּקְרָא שִׁמְךָ עָלָיו. אֱלֹקֵֽינוּ, אָבִֽינוּ, רְעֵֽנוּ, זוּנֵֽנוּ, פַּרְנְסֵֽנוּ, וְכַלְכְּלֵֽנוּ, וְהַרְוִיחֵֽנוּ, וְהַרְוַח לָֽנוּ ה' אֱלֹקֵֽינוּ מְהֵרָה מִכָּל צָרוֹתֵֽינוּ, וְנָא, אַל תַּצְרִיכֵֽנוּ ה' אֱלֹקֵֽינוּ, לֹא לִידֵי מַתְּנַת בָּשָׂר וָדָם, וְלֹא לִידֵי הַלְוָאָתָם. כִּי אִם לְיָדְךָ הַמְּלֵאָה, הַפְּתוּחָה, הַקְּדוֹשָׁה וְהָרְחָבָה, שֶׁלֹּא נֵבוֹשׁ וְלֹא נִכָּלֵם לְעוֹלָם וָעֶד:
לשבת: רְצֵה וְהַחֲלִיצֵֽנוּ ה' אֱלֹקֵֽינוּ בְּמִצְוֹתֶֽיךָ וּבְמִצְוַת יוֹם הַשְּׁבִיעִי הַשַּׁבָּת הַגָּדוֹל וְהַקָּדוֹשׁ הַזֶה. כִּי יוֹם זֶה גָּדוֹל וְקָדוֹש הוּא לְפָנֶֽיךָ, לִשְׁבָּת בּוֹ וְלָנֽוּחַ בּוֹ בְּאַהֲבָה כְּמִצְוַת רְצוֹנֶֽךָ וּבִרְצוֹנְךָ הָנִֽיחַ לָֽנוּ ה' אֱלֹקֵֽינוּ, שֶׁלֹּא תְהֵא צָרָה וְיָגוֹן וַאֲנָחָה בְּיוֹם מְנוּחָתֵֽנוּ. וְהַרְאֵֽנוּ ה' אֱלֹקֵֽינוּ בְּנֶחָמַת צִיּוֹן עִירֶֽךָ, וּבְבִנְיַן יְרוּשָׁלַֽיִם עִיר קָדְשֶֽׁךָ, כִּי אַתָּה הוּא בַּֽעַל הַיְשׁוּעוֹת וּבַֽעַל הַנֶּחָמוֹת:
אֱלֹקֵֽינוּ וֵאלֹקֵי אֲבוֹתֵֽינוּ, יַעֲלֶה וְיָבֹא וְיַגִּֽיעַ, וְיֵרָאֶה, וְיֵרָצֶה, וְיִשָּׁמַע, וְיִפָּקֵד, וְיִזָּכֵר זִכְרוֹנֵֽנוּ וּפִקְדּוֹנֵֽנוּ, וְזִכְרוֹן אֲבוֹתֵֽינוּ, וְזִכְרוֹן מָשִֽׁיחַ בֶּן דָּוִד עַבְדֶּךָ, וְזִכְרוֹן יְרוּשָׁלַֽיִם עִיר קָדְשֶֽׁךָ, וְזִכְרוֹן כָּל עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל לְפָנֶֽיךָ, לִפְלֵיטָה לְטוֹבָה לְחֵן וּלְחֶֽסֶד וּלְרַחֲמִים, לְחַיִּים וּלְשָׁלוֹם בְּיוֹם חַג הַמַצּוֹת הַזֶּה. זָכְרֵֽנוּ ה' אֱלֹקֵֽינוּ בּוֹ לְטוֹבָה. וּפָקְדֵֽנוּ בוֹ לִבְרָכָה. וְהוֹשִׁיעֵֽנוּ בוֹ לְחַיִּים טוֹבִים, וּבִדְבַר יְשׁוּעָה וְרַחֲמִים, חוּס וְחָנֵּֽנוּ, וְרַחֵם עָלֵֽינוּ וְהוֹשִׁיעֵֽנוּ, כִּי אֵלֶֽיךָ עֵינֵֽינוּ, כִּי קֵל מֶֽלֶךְ חַנּוּן וְרַחוּם אָֽתָּה:
וּבְנֵה יְרוּשָׁלַֽיִם עִיר הַקֹּֽדֶשׁ בִּמְהֵרָה בְיָמֵֽינוּ. בָּרוּךְ אַתָּה ה', בּוֹנֵה בְּרַחֲמָיו יְרוּשָׁלָֽיִם. אָמֵן
בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹקֵֽינוּ מֶֽלֶךְ הָעוֹלָם, הָקֵל אָבִֽינוּ, מַלְכֵּֽנוּ, אַדִירֵֽנוּ בּוֹרְאֵֽנוּ, גּוֹאֲלֵֽנוּ, יוֹצְרֵֽנוּ, קְדוֹשֵֽׁנוּ קְדוֹשׁ יַעֲקֹב, רוֹעֵֽנוּ רוֹעֵה יִשְׂרָאֵל. הַמֶּֽלֶךְ הַטּוֹב, וְהַמֵּטִיב לַכֹּל, שֶׁבְּכָל יוֹם וָיוֹם הוּא הֵטִיב, הוּא מֵטִיב, הוּא יֵיטִיב לָֽנוּ. הוּא גְמָלָֽנוּ, הוּא גוֹמְלֵֽנוּ, הוּא יִגְמְלֵֽנוּ לָעַד לְחֵן וּלְחֶֽסֶד וּלְרַחֲמִים וּלְרֶֽוַח הַצָּלָה וְהַצְלָחָה בְּרָכָה וִישׁוּעָה, נֶחָמָה, פַּרְנָסָה וְכַלְכָּלָה, וְרַחֲמִים, וְחַיִּים וְשָׁלוֹם, וְכָל טוֹב, וּמִכָּל טוּב לְעוֹלָם אַל יְחַסְּרֵֽנוּ:
הָרַחֲמָן, הוּא יִמְלוֹךְ עָלֵֽינוּ לְעוֹלָם וָעֶד. הָרַחֲמָן, הוּא יִתְבָּרַךְ בַּשָׁמַֽיִם וּבָאָֽרֶץ. הָרַחֲמָן, הוּא יִשְׁתַּבַּח לְדוֹר דּוֹרִים, וְיִתְפָּֽאַר בָּֽנוּ לָעַד וּלְנֵֽצַח נְצָחִים, וְיִתְהַדַּר בָּֽנוּ לָעַד וּלְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים. הָרַחֲמָן, הוּא יְפַרְנְסֵֽנוּ בְּכָבוֹד. הָרַחֲמָן, הוּא יִשְׁבּוֹר עֻלֵּֽנוּ מֵעַל צַוָּארֵֽנוּ וְהוּא יוֹלִיכֵֽנוּ קוֹמְמִיּוּת לְאַרְצֵֽנוּ.
הָרַחֲמָן, הוּא יִשְׁלַח לָֽנוּ בְּרָכָה מְרֻבָּה בַּבַּֽיִת הַזֶּה, וְעַל שֻׁלְחָן זֶה שֶׁאָכַֽלְנוּ עָלָיו. הָרַחֲמָן, הוּא יִשְׁלַח לָֽנוּ אֶת אֵלִיָּֽהוּ הַנָּבִיא זָכוּר לַטּוֹב, וִיבַשֶּׂר לָֽנוּ בְּשׂוֹרוֹת טוֹבוֹת יְשׁוּעוֹת וְנֶחָמוֹת. הָרַחֲמָן, הוּא יְבָרֵךְ אֶת (אָבִי מוֹרִי) בַּֽעַל הַבַּֽיִת הַזֶּה, וְאֶת (אִמִּי מוֹרָתִי) בַּעֲלַת הַבַּֽיִת הַזֶּה. אוֹתָם וְאֶת בֵּיתָם וְאֶת זַרְעָם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר לָהֶם אוֹתָֽנוּ וְאֶת כָּל אֲשֶׁר לָֽנוּ, כְּמוֹ שֶׁנִתְבָּרְכוּ אֲבוֹתֵֽינוּ, אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב: בַּכֹּל, מִכֹּל, כֹּל. כֵּן יְבָרֵךְ אוֹתָֽנוּ כֻּלָּנוּ יַֽחַד. בִּבְרָכָה שְׁלֵמָה, וְנֹאמַר אָמֵן:
בַּמָּרוֹם יְלַמְּדוּ עֲלֵיהֶם וְעָלֵֽינוּ זְכוּת, שֶׁתְּהֵא לְמִשְׁמֶֽרֶת שָׁלוֹם, וְנִשָּׂא בְרָכָה מֵאֵת ה' וּצְדָקָה מֵאֱלֹהֵי יִשְׁעֵֽנוּ, וְנִמְצָא חֵן וְשֵֽׂכֶל טוֹב בְּעֵינֵי אֱלֹהִים וְאָדָם:
לשבת הָרַחֲמָן, הוּא יַנְחִילֵֽנוּ יוֹם שֶׁכֻּלּוֹ שַׁבָּת וּמְנוּחָה לְחַיֵּי הָעוֹלָמִים.
הָרַחֲמָן, הוּא יַנְחִילֵֽנוּ לְיוֹם שֶׁכֻּלּוֹ טוֹב. לְיוֹם שֶׁכֻּלּוֹ אָרוּךְ, לְיוֹם שֶׁצַדִּיקִים יוֹשְׁבִים וְעַטְרוֹתֵיהֶם בְּרָאשֵׁיהֶם וְנֱהֶנִים מִזִּיו הַשְּׁכִינָה, וִיהִי חֶלְקֵנוּ עִמָהֶם.
הָרַחֲמָן, הוּא יְזַכֵּֽנוּ לִימוֹת הַמָּשִֽׁיחַ וּלְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא. מִגְדּוֹל יְשׁוּעוֹת מַלְכּוֹ, וְעֹֽשֶׂה חֶֽסֶד לִמְשִׁיחוֹ לְדָוִד וּלְזַרְעוֹ עַד עוֹלָם: עֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו, הוּא יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם, עָלֵֽינוּ וְעַל כָּל יִשְׂרָאֵל, וְאִמְרוּ אָמֵן:
יְראוּ אֶת ה' קְדֹשָיו, כִּי אֵין מַחְסוֹר לִירֵאָיו: כְּפִירִים רָשׁוּ וְרָעֵֽבוּ, וְדוֹרְשֵׁי ה' לֹא יַחְסְרוּ כָל טוֹב: הוֹדוּ לַה' כִּי טוֹב, כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ: פּוֹתֵֽחַ אֶת יָדֶֽךָ, וּמַשְׂבִּֽיעַ לְכָל חַי רָצוֹן: בָּרוּךְ הַגֶּֽבֶר אֲשֶׁר יִבְטַח בַּה', וְהָיָה ה' מִבְטַחוֹ: נַֽעַר הָיִֽיתִי גַם זָקַֽנְתִּי וְלֹא רָאִֽיתִי צַדִּיק נֶעֱזָב, וְזַרְעוֹ מְבַקֵשׁ לָֽחֶם: ה' עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן, ה' יְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם:
h v g
הִנְנִי מוּכָן וּמְזֻמָּן לְקַיֵּם מִצְוַת כּוֹס שְׁלִישִׁית מֵאַרְבַּע כּוֹסוֹת לְשֵׁם יִחוּד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וּשְׁכִינְתֵּיהּ עַל יְדֵי הַהוּא טְמִיר וְנֶעְלָם בְּשֵׁם כָּל יִשְׂרָאֵל.
בָּרוּךְ אַתָּה ה', אֱלֹקֵֽינוּ מֶֽלֶךְ הָעוֹלָם, בּוֹרֵא פְּרִי הַגָּֽפֶן:
ק( אסור לשתות עוד כוסות בין כוס ג' לכוס ד' לכולי עלמא.
קא( אומר הלל על כוס ד', ועונין הודו לה' בזימון, דהיינו הגדול אומר הודו לה', ועונין אחריו הודו לה'. ויכול לעשׂות זה עם אשתו ובני ביתו.
מֶען גִיסְט אָהן דֶעם פֶערְטֶען כּוֹס אוּן מֶען זָאגְט "הַלֵל".
שְׁפֹךְ חֲמָתְךָ אֶל הַגּוֹיִם, אֲשֶׁר לֹא יְדָעֽוּךָ וְעַל מַמְלָכוֹת אֲשֶׁר בְּשִׁמְךָ לֹא קָרָֽאוּ: כִּי אָכַל אֶת יַעֲקֹב, וְאֶת נָוֵֽהוּ הֵשַֽׁמּוּ: שְׁפָךְ עֲלֵיהֶם זַעְמֶֽךָ, וַחֲרוֹן אַפְּךָ יַשִּׂיגֵם: תִּרְדֹּף בְּאַף וְתַשְׁמִידֵם, מִתַּֽחַת שְׁמֵי ה':
לֹא לָֽנוּ ה' לֹא לָֽנוּ כִּי לְשִׁמְךָ תֵּן כָּבוֹד, עַל חַסְדְּךָ עַל אֲמִתֶּֽךָ. לָֽמָּה יֹאמְרוּ הַגּוֹיִם, אַיֵּה נָא אֱלֹקֵיהֶם. וֵאלֹקֵֽינוּ בַשָּׁמָֽיִם כֹּל אֲשֶׁר חָפֵץ עָשָׂה. עֲצַבֵּיהֶם כֶּֽסֶף וְזָהָב, מַעֲשֵׂה יְדֵי אָדָם. פֶּה לָהֶם וְלֹא יְדַבֵּֽרוּ, עֵינַֽיִם לָהֶם וְלֹא יִרְאוּ. אָזְנַֽיִם לָהֶם וְלֹא יִשְׁמָֽעוּ, אַף לָהֶם וְלֹא יְרִיחוּן. יְדֵיהֶם וְלֹא יְמִישׁוּן, רַגְלֵיהֶם וְלֹא יְהַלֵּֽכוּ, לֹא יֶהְגּוּ בִּגְרוֹנָם. כְּמוֹהֶם יִהְיוּ עֹשֵׂיהֶם, כֹּל אֲשֶׁר בֹּטֵֽחַ בָּהֶם: יִשְׂרָאֵל בְּטַח בַּה', עֶזְרָם וּמָגִנָּם הוּא. בֵּית אַהֲרֹן בִּטְחוּ בַּה', עֶזְרָם וּמָגִנָּם הוּא. יִרְאֵי ה' בִּטְחוּ בַּה', עֶזְרָם וּמָגִנָּם הוּא:
ה' זְכָרָֽנוּ יְבָרֵךְ, יְבָרֵךְ אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל, יְבָרֵךְ אֶת בֵּית אַהֲרֹן. יְבָרֵךְ יִרְאֵי ה', הַקְּטַנִּים עִם הַגְּדֹלִים. יֹסֵף ה' עֲלֵיכֶם, עֲלֵיכֶם וְעַל בְּנֵיכֶם. בְּרוּכִים אַתֶּם לַה', עֹשֵׂה שָּׁמַֽיִם וָאָֽרֶץ. הַשָּׁמַֽיִם שָּׁמַֽיִם לַה', וְהָאָֽרֶץ נָתַן לִבְנֵי אָדָם. לֹא הַמֵּתִים יְהַלְלוּ קָהּ, וְלֹא כָּל יֹרְדֵי דוּמָה. וַאֲנַֽחְנוּ נְבָרֵךְ קָהּ, מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם, הַלְלוּיָהּ:
אָהַֽבְתִּי כִּי יִשְׁמַע ה', אֶת קֹולִי תַּחֲנוּנָי. כִּי הִטָּה אָזְנוֹ לִי וּבְיָמַי אֶקְרָא: אַפָפֽוּנִי חֶבְלֵי מָֽוֶת, וּמְצָרֵי שְׁאוֹל מְצָאֽוּנִי צָרָה וְיָגוֹן אֶמְצָא. וּבְשֵׁם ה' אֶקְרָא, אָנָּה ה' מַלְּטָה נַפְשִׁי. חַנּוּן ה' וְצַדִּיק, וֵאלֹקֵֽינוּ מְרַחֵם. שֹׁמֵר פְּתָאיִם ה' דַּלּוֹתִי וְלִי יְהוֹשִֽׁיעַ. שׁוּבִי נַפְשִׁי לִמְנוּחָֽיְכִי, כִּי ה' גָּמַל עָלָֽיְכִי. כִּי חִלַּֽצְתָּ נַפְשִׁי מִמָּֽוֶת אֶת עֵינִי מִן דִּמְעָה, אֶת רַגְלִי מִדֶּֽחִי. אֶתְהַלֵּךְ לִפְנֵי ה', בְּאַרְצוֹת הַחַיִּים. הֶאֱמַֽנְתִּי כִּי אֲדַבֵּר, אֲנִי עָֽנִיתִי מְאֹד. אֲנִי אָמַֽרְתִּי בְחָפְזִי כָּל הָאָדָם כֹּזֵב.
מָה אָשִׁיב לַה', כָּל תַּגְמוּלֽוֹהִי עָלָי. כּוֹס יְשׁוּעוֹת אֶשָּׂא, וּבְשֵׁם ה' אֶקְרָא. נְדָרַי לַה' אֲשַׁלֵּם, נֶגְדָה נָּא לְכָל עַמּוֹ. יָקָר בְּעֵינֵי ה' הַמָּֽוְתָה לַחֲסִידָיו. אָנָּה ה' כִּי אֲנִי עַבְדֶּֽךָ אֲנִי עַבְדְּךָ, בֶּן אֲמָתֶֽךָ פִּתַּֽחְתָּ לְמוֹסֵרָי. לְךָ אֶזְבַּח זֶֽבַח תּוֹדָה וּבְשֵׁם ה' אֶקְרָא. נְדָרַי לַה' אֲשַׁלֵּם נֶגְדָה נָּא לְכָל עַמּו. בְּחַצְרוֹת בֵּית ה' בְּתוֹכֵֽכִי יְרוּשָׁלָֽיִם הַלְלוּיָהּ.
הַלְלוּ אֶת ה', כָּל גּוֹיִם, שַׁבְּחֽוּהוּ כָּל הָאֻמִּים. כִּי גָבַר עָלֵֽינוּ חַסְדּוֹ, וֶאֱמֶת ה' לְעוֹלָם הַלְלוּיָהּ:
הוֹדוּ לַה' כִּי טוֹב, כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ:
יֹאמַר נָא יִשְׂרָאֵל, כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ:
יֹאמְרוּ נָא בֵית אַהֲרֹן, כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ:
יֹאמְרוּ נָא יִרְאֵי ה', כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ:
מִן הַמֵּצַר קָרָֽאתִי קָהּ, עָנָֽנִי בַמֶּרְחָב קָהּ. ה' לִי לֹא אִירָא, מַה יַּעֲשֶׂה לִי אָדָם. ה' לִי בְּעֹזְרָי, וַאֲנִי אֶרְאֶה בְשׂנְאָי. טוֹב לַחֲסוֹת בַּה', מִבְּטֹֽחַ בָּאָדָם. טוֹב לַחֲסוֹת בַּה' מִבְּטֹֽחַ בִּנְדִיבִים. כָּל גּוֹיִם סְבָבֽוּנִי בְּשֵׁם ה' כִּי אֲמִילַם. סַבּֽוּנִי גַם סְבָבֽוּנִי בְּשֵׁם ה' כִּי אֲמִילַם. סַבּֽוּנִי כִדְבֹרִים דֹּעֲכוּ כְּאֵשׁ קוֹצִים, בְּשֵׁם ה' כִּי אֲמִילַם. דָּחֹה דְחִיתַֽנִי לִנְפֹּל, וַה' עֲזָרָֽנִי. עָזִּי וְזִמְרָת קָהּ, וַיְהִי לִי לִישׁוּעָה. קוֹל רִנָּה וִישׁוּעָה בְּאָהֳלֵי צַדִּיקִים, יְמִין ה' עֹֽשָׂה חָֽיִל. יְמִין ה' רוֹמֵמָה, יְמִין ה' עֹֽשָׂה חָֽיִל. לֹא אָמוּת כִּי אֶחְיֶה, וַאֲסַפֵּר מַעֲשֵׂי קָהּ. יַסֹּר יִסְּרַֽנִּי קָהּ, וְלַמָּוֶת לֹא נְתָנָֽנִי. פִּתְחוּ לִי שַׁעֲרֵי צֶֽדֶק,אָבֹא בָם אוֹדֶה יָהּ. זֶה הַשַּֽׁעַר לַה', צַדִּיקִים יָבֹֽאוּ בוֹ. אוֹדְךָ כִּי עֲנִיתָֽנִי, וַתְּהִי לִי לִישׁוּעָה. אוֹדְךָ כִּי עֲנִיתָֽנִי וַתְּהִי לִי לִישׁוּעָה. אֶֽבֶן מָאֲסוּ הַבּוֹנִים, הָיְתָה לְרֹאשׁ פִּנָּה. אֶֽבֶן מָאֲסוּ הַבּוֹנִים, הָיְתָה לְרֹאשׁ פִּנָּה. מֵאֵת ה' הָֽיְתָה זֹּאת, הִיא נִפְלָאת בְּעֵינֵֽינוּ: מֵאֵת ה' הָֽיְתָה זֹּאת, הִיא נִפְלָאת בְּעֵינֵֽינוּ. זֶה הַיּוֹם עָשָׂה ה', נָגִֽילָה וְנִשְׂמְחָה בוֹ. זֶה הַיּוֹם עָשָׂה ה' נָגִֽילָה וְנִשְׂמְחָה בוֹ.
אָנָּא ה' הוֹשִֽׁיעָה נָּא:
אָנָּא ה' הוֹשִֽׁיעָה נָּא:
אָנָּא ה' הַצְלִיחָה נָא:
אָנָּא ה' הַצְלִיחָה נָא:
בָּרוּךְ הַבָּא בְּשֵׁם ה', בֵּרַכְנוּכֶם מִבֵּית ה': בָּרוּךְ הַבָּא בְּשֵׁם ה', בֵּרַכְנוּכֶם מִבֵּית ה':
קֵל ה' וַיָּֽאֶר לָֽנוּ, אִסְרוּ חַג בַּעֲבֹתִים עַד קַרְנוֹת הַמִּזְבֵּֽחַ: קֵל ה' וַיָּֽאֶר לָֽנוּ, אִסְרוּ חַג בַּעֲבֹתִים, עַד קַרְנוֹת הַמִּזְבֵּֽחַ:
קֵלִי אַתָּה וְאוֹדֶֽךָּ אֱלֹקַי אֲרוֹמְמֶֽךָּ: קֵלִי אַתָּה וְאוֹדֶֽךָּ אֱלֹקַי אֲרוֹמְמֶֽךָּ:
הוֹדוּ לַה' כִּי טוֹב, כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ: הוֹדוּ לַה' כִּי טוֹב, כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ:
הוֹדוּ לַה' כִּי טוֹב, כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ:
הוֹדוּ לֵאלֹקֵי הָאֱלֹקִים, כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ:
הוֹדוּ לַאֲדֹנֵי הָאֲדֹנִים, כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ:
לְעֹשֵׂה נִפְלָאוֹת גְּדֹלוֹת לְבַדּוֹ, כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ:
לְעֹשֵׂה הַשָּׁמַֽיִם בִּתְבוּנָה, כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ:
לְרוֹקַע הָאָֽרֶץ עַל הַמָּֽיִם, כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ:
לְעֹשֵׂה אוֹרִים גְּדֹלִים, כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ:
אֶת הַשֶּֽׁמֶשׁ לְמֶמְשֶֽׁלֶת בַּיּוֹם, כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ:
אֶת הַיָּרֵֽחַ וְכוֹכָבִים לְמֶמְשְׁלוֹת בַּלָּֽיְלָה, כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ:
לְמַכֵּה מִצְרַֽיִם בִּבְכוֹרֵיהֶם, כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ:
וַיּוֹצֵא יִשְׂרָאֵל מִתּוֹכָם, כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ:
בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֽוֹעַ נְטוּיָה, כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ:
לְגֹזֵר יַם סוּף לִגְזָרִים, כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ:
וְהֶעֱבִיר יִשְׂרָאֵל בְּתוֹכוֹ, כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ:
וְנִעֵר פַּרְעֹה וְחֵילוֹ בְיַם סוּף, כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ:
לְמוֹלִיךְ עַמּוֹ בַּמִּדְבָּר, כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ:
לְמַכֵּה מְלָכִים גְּדֹלִים, כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ:
וַיַּהֲרֹג מְלָכִים אַדִּירִים, כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ:
לְסִיחוֹן מֶֽלֶךְ הָאֱמֹרִי, כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ:
וּלְעוֹג מֶֽלֶךְ הַבָּשָׁן, כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ:
וְנָתַן אַרְצָם לְנַחֲלָה, כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ:
נַחֲלָה לְיִשְׂרָאֵל עַבְדּוֹ, כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ:
שֶׁבְּשִׁפְלֵֽנוּ זָֽכַר לָֽנוּ, כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ:
וַיִּפְרְקֵֽנוּ מִצָּרֵֽינוּ, כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ:
נוֹתֵן לֶֽחֶם לְכָל בָּשָׂר, כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ:
הוֹדוּ לְקֵל הַשָּׁמָֽיִם, כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ:
נִשְׁמַת כָּל חַי, תְּבָרֵךְ אֶת שִׁמְךָ ה' אֱלֹקֵֽינוּ. וְרֽוּחַ כָּל בָּשָׂר, תְּפָאֵר וּתְרוֹמֵם זִכְרְךָ מַלְכֵּֽנוּ תָּמִיד, מִן הָעוֹלָם וְעַד הָעוֹלָם אַתָּה קֵל. וּמִבַּלְעָדֶֽיךָ אֵין לָֽנוּ מֶֽלֶךְ גּוֹאֵל וּמוֹשִֽׁיעַ, פּוֹדֶה וּמַצִּיל וּמְפַרְנֵס וּמְרַחֵם, בְּכָל עֵת צָרָה וְצוּקָה. אֵין לָֽנוּ מֶֽלֶךְ עוֹזֵר וְסוֹמֵך אֶלָּא אָֽתָּה: אֱלֹקֵי הָרִאשׁוֹנִים וְהָאַחֲרוֹנִים, אֱלֽוֹהַּ כָּל בְּרִיּוֹת, אֲדוֹן כָּל תּוֹלָדוֹת, הַמְהֻלָּל בְּרֹב הַתִּשְׁבָּחוֹת, הַמְנַהֵג עוֹלָמוֹ בְּחֶֽסֶד, וּבְרִיּוֹתָיו בְּרַחֲמִים. וַה' עֵר הִנֵּה לֹא יָנוּם וְלֹא יִישָׁן, הַמְעוֹרֵר יְשֵׁנִים וְהַמֵּקִיץ נִרְדָּמִים, וְהַמֵּשִֽׂיחַ אִלְּמִים, וְהַמַּתִּיר אֲסוּרִים, וְהַסּוֹמֵךְ נוֹפְלִים, וְהַזּוֹקֵף כְּפוּפִים, וְהַמְפַעֲנֵחַ נֶעְלָמִים וּלְךָ לְבַדְּךָ אֲנַֽחְנוּ מוֹדִים. וְאִלּוּ פִֽינוּ מָלֵא שִׁירָה כַּיָּם, וּלְשׁוֹנֵֽנוּ רִנָּה כַּהֲמוֹן גַּלָּיו, וְשִׂפְתוֹתֵֽינוּ שֶֽׁבַח כְּמֶרְחֲבֵי רָקִֽֽיעַ, וְעֵינֵֽינוּ מְאִירוֹת כַּשֶּֽׁמֶשׁ וְכַיָּרֵֽחַ, וְיָדֵֽינוּ פְרוּשׂוֹת כְּנִשְׁרֵי שָׁמָֽיִם, וְרַגְלֵֽינוּ קַלּוֹת כָּאַיָּלוֹת, אֵין אֲנַֽחְנוּ מַסְפִּיקִים, לְהוֹדוֹת לְךָ ה' אֱלֹקֵֽינוּ וֵאלֹקֵי אֲבוֹתֵֽינוּ, וּלְבָרֵךְ אֶת שְׁמֶֽךָ עַל אַחַת מֵאָֽלֶף אֶֽלֶף אַלְפֵי אֲלָפִים וְרִבֵּי רְבָבוֹת פְּעָמִים, הַטּוֹבוֹת שֶׁעָשִֽׂיתָ עִם אֲבוֹתֵֽינוּ וְעִמָּֽנוּ. מִלְּפָנִים מִמִּצְרַֽיִם גְּאַלְתָּֽנוּ ה' אֱלֹקֵֽינוּ, וּמִבֵּית עֲבָדִים פְּדִיתָֽנוּ, בְּרָעָב זַנְתָּֽנוּ, וּבְשָׂבָע כִּלְכַּלְתָּֽנוּ, מֵחֶֽרֶב הִצַּלְתָּֽנוּ, וּמִדֶּֽבֶר מִלַּטְתָּֽנוּ, וּמֵחֳלָיִם רָעִים וְרַבִּים וְנֶאֱמָנִים דִּלִּיתָֽנוּ: עַד הֵֽנָּה עֲזָרֽוּנוּ רַחֲמֶֽיךָ, וְלֹא עֲזָבֽוּנוּ חֲסָדֶֽיךָ ה' אֱלֹקֵֽינוּ וְאַל תִּטְּשֵֽׁנוּ ה' אֱלֹקֵֽינוּ לָנֶֽצַח. עַל כֵּן אֵבָרִים שֶׁפִּלַּֽגְתָּ בָּֽנוּ, וְרֽוּחַ וּנְשָׁמָה שֶׁנָּפַֽחְתָּ בְּאַפֵּינוּ, וְלָשׁוֹן אֲשֶׁר שַֽׂמְתָּ בְּפִֽינוּ, הֵן הֵם יוֹדוּ וִיבָרְכוּ וִישַׁבְּחוּ וִיפָאֲרוּ וִישׁוֹרְרוּ וִירוֹמְמוּ וְיַעֲרִֽיצוּ וְיַקְדִּֽישׁוּ וְיַמְלִֽיכוּ אֶת שִׁמְךָ מַלְכֵּֽנוּ, כִּי כָל פֶּה לְךָ יוֹדֶה, וְכָל לָשׁוֹן לְךָ תִשָּׁבַע, וְכָל עַיִן לְךָ תְּצַפֶה, וְכָל בֶּֽרֶךְ לְךָ תִכְרַע, וְכָל קוֹמָה לְפָנֶֽיךָ לְבַד תִשְׁתַּחֲוֶה, וְכָל הַלְּבָבוֹת יִירָאֽוּךָ, וְכָל קֶֽרֶב וּכְלָיוֹת יְזַמְּרוּ לִשְׁמֶֽךָ. כַּדָּבָר שֶׁכָּתוּב, כָּל עַצְמוֹתַי תֹּאמַֽרְנָה ה' מִי כָמֽוֹךָ. מַצִּיל עָנִי מֵחָזָק מִמֶּֽנּוּ, וְעָנִי וְאֶבְיוֹן מִגֹּזְלוֹ: שַׁוְעַת עֲנִיִּים אַתָּה תִשְׁמַע, צַעֲקַת הַדַּל תַּקְשִׁיב וְתוֹשִׁיעַ מִי יִדְמֶה לָּךְ, וּמִי יִשְׁוֶה לָּךְ וּמִי יַעֲרָךְ לָךְ: הָקֵל הַגָּדוֹל הַגִּבּוֹר וְהַנּוֹרָא, קֵל עֶלְיוֹן קֹנֵה בְּרַחְמָיו שָׁמַֽיִם וָאָֽרֶץ: נְהַלֶּלְךָ וּנְשַׁבֵּחֲךָ וּנְפָאֶרְךָ וּנְבָרֵךְ אֶת שֵׁם קָדְשֶֽׁךָ. כָּאָמוּר, לְדָוִד, בָּרְכִי נַפְשִׁי אֶת ה', וְכָל קְרָבַי אֶת שֵׁם קָדְשוֹ:
הָקֵל בְּתַעֲצֻמוֹת עֻזֶּֽךָ, הַגָּדוֹל בִּכְבוֹד שְׁמֶֽךָ. הַגִּבּוֹר לָנֶֽצַח וְהַנּוֹרָא בְּנוֹרְאוֹתֶֽיךָ. הַמֶּֽלֶךְ הַיּוֹשֵׁב עַל כִּסֵּא רָם וְנִשָּׂא:
שׁוֹכֵן עַד, מָרוֹם וְקָדוֹש שְׁמוֹ: וְכָתוּב, רַנְּנוּ צַדִּיקִים בַּה', לַיְשָׁרִים נָאוָה תְהִלָּה. בְּפִי יְשָׁרִים תִּתְרוֹמָם וּבְשִפְתֵי צַדִּיקִים תִּתְבָּרַךְ וּבִלְשׁוֹן חֲסִידִים תִּתְקַדָּשׁ וּבְקֶֽרֶב קְדוֹשִׁים תִּתְהַלָּל:
וּבְמַקְהֲלוֹת רִבְבוֹת עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל, בְּרִנָּה יִתְפָּאַר שִׁמְךָ מַלְכֵּֽנוּ, בְּכָל דּוֹר וָדוֹר, שֶׁכֵּן חוֹבַת כָּל הַיְצוּרִים, לְפָנֶֽיךָ ה' אֱלֹקֵֽינוּ, וֵאלֹקֵי אֲבוֹתֵֽינוּ, לְהוֹדוֹת לְהַלֵּל לְשַׁבֵּֽחַ לְפָאֵר לְרוֹמֵם לְהַדֵּר וּלְנַצֵחַ לְבָרֵךְ לְעַלֵּה וּלְקַלֵּס, עַל כָּל דִּבְרֵי שִׁירוֹת וְתִשְׁבְּחוֹת דָּוִד בֶּן יִשַׁי עַבְדְּךָ מְשִׁיחֶֽךָ:
וּבְכֵן יִשְׁתַּבַּח שִׁמְךָ לָעַד מַלְכֵּנוּ, הָקֵל הַמֶּֽלֶךְ הַגָּדוֹל וְהַקָּדוֹשׁ בַּשָּׁמַיִם וּבָאָֽרֶץ. כִּי לְךָ נָאֶה, ה' אֱלֹקֵֽינוּ וֵאלֹקֵי אֲבוֹתֵֽינוּ: שִׁיר וּשְׁבָחָה, הַלֵּל וְזִמְרָה, עֹז וּמֶמְשָׁלָה, נֶֽצַח, גְּדֻלָּה וּגְבוּרָה, תְּהִלָּה וְתִפְאֶֽרֶת, קְדֻשָּׁה וּמַלְכוּת. בְּרָכוֹת וְהוֹדָאוֹת לְשִׁמְךָ הַגָדוֹל וְהַקָדוֹשׁ וּמֵעוֹלָם וְעַד עוֹלָם אַתָּה קֵל:
יְהַלְלֽוּךָ ה' אֱלֹקֵֽינוּ כָּל מַעֲשֶֽׂיךָ, וַחֲסִידֶֽיךָ צַדִּיקִים עוֹשֵׂי רְצוֹנֶֽךָ, וְכָל עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל בְּרִנָּה יוֹדוּ וִיבָרְכוּ וִישַׁבְּחוּ וִיפָאֲרוּ וִירוֹמְמוּ וְיַעֲרִֽיצוּ וְיַקְדִּֽישׁוּ וְיַמְלִֽיכוּ אֶת שִׁמְךָ מַלְכֵּֽנוּ, כִּי לְךָ טוֹב לְהוֹדוֹת וּלְשִׁמְךָ נָאֶה לְזַמֵּר, כִּי מֵעוֹלָם וְעַד עוֹלָם אַתָּה אֵל בָּרוּךְ אַתָּה ה' מֶלֶךְ מְהֻלָל בַּתִּשְׁבָּחוֹת.
h v g
קב( לדעת המחבר אינו מברך על כוס ד', ולדעת הרמ"א מברך. ולכו"ע צריך לשׁתּותו כולו, ומברך אחריו על הגפן.
הִנְנִי מוּכָן וּמְזֻמָּן לְקַיֵּם מִצְוַת כּוֹס רְבִיעִית מֵאַרְבַּע כּוֹסוֹת לְשֵׁם יִחוּד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וּשְׁכִינְתֵּיהּ עַל יְדֵי הַהוּא טְמִיר וְנֶעְלָם בְּשֵׁם כָּל יִשְׂרָאֵל.
בָּרוּךְ אַתָּה ה', אֱלֹקֵֽינוּ מֶֽלֶךְ הָעוֹלָם, בּוֹרֵא פְּרִי הַגָּֽפֶן:
בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹקֵֽינוּ מֶֽלֶךְ הָעוֹלָם עַל הַגֶּֽפֶן וְעַל פְּרִי הַגֶּֽפֶן וְעַל תְּנוּבַת הַשָּׂדֶה, וְעַל אֶֽרֶץ חֶמְדָּה טוֹבָה וּרְחָבָה, שֶׁרָצִֽיתָ וְהִנְחַֽלְתָּ לַאֲבוֹתֵֽינוּ, לֶאֱכוֹל מִפִּרְיָהּ וְלִשְׂבּֽוֹעַ מִטּוּבָהּ. רַחֵם נָא ה' אֱלֹקֵֽינוּ עַל יִשְׂרָאֵל עַמֶּךָ, וְעַל יְרוּשָׁלַֽיִם עִירֶֽךָ, וְעַל צִיּוֹן מִשְׁכַּן כְּבוֹדֶֽךָ, וְעַל מִזְבְּחֶֽךָ וְעַל הֵיכָלֶֽךָ. וּבְנֵה יְרוּשָׁלַֽיִם עִיר הַקֹּֽדֶשׁ בִּמְהֵרָה בְיָמֵֽינוּ, וְהַעֲלֵֽנוּ לְתוֹכָהּ, וְשַׂמְּחֵֽנוּ בְּבִנְיָנָהּ וְנֹאכַל מִפִּרְיָהּ וְנִשְׂבַּע מִטּוּבָהּ, וּנְבָרֶכְךָ עָלֶֽיהָ בִּקְדֻשָּׁה וּבְטָהֳרָה וְשַׂמְּחֵֽנוּ בְּיוֹם חַג הַמַּצּוֹת הַזֶּה. כִּי אַתָּה ה' טוֹב וּמֵטִיב לַכֹּל, וְנוֹדֶה לְּךָ עַל הָאָֽרֶץ וְעַל פְּרִי הַגָּֽפֶן. בָּרוּךְ אַתָּה ה', עַל הָאָֽרֶץ וְעַל פְּרִי הַגָּֽפֶן:
וֶוער עֶס טוּט דִי אַלֶע זַאכֶען אִיז בַּאוִוילִיגְט פַארְן אוֹיבֶּערְשְׁטֶן.
חֲסַל סִדּוּר פֶּסַח כְּהִלְכָתוֹ, כְּכָל מִשְׁפָּטוֹ וְחֻקָּתוֹ. כַּאֲשֶׁר זָכִֽינוּ לְסַדֵּר אוֹתוֹ, כֵּן נִזְכֶּה לַעֲשׂוֹתוֹ. זָךְ שׁוֹכֵן מְעוֹנָה, קוֹמֵם קְהַל עֲדַת מִי מָנָה. בְּקָרוֹב נַהֵל נִטְעֵי כַנָּה, פְּדוּיִם לְצִיּוֹן בְּרִנָּה.
(ג' פעמים)לְשָׁנָה הַבָּאָה בִּירוּשָׁלָֽיִם:
וּבְכֵן "וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה".
אָז רוֹב נִסִּים הִפְלֵאתָ בַּלַּיְלָה, בְּרֹאשׁ אַשְׁמוּרוֹת זֶה הַלַּיְלָה, גֵּר צֶדֶק נִצַּחְתּוֹ כְּנֶחֶלַק לוֹ לַיְלָה, וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה.
דַּנְתָּ מֶלֶךְ גְּרָר בַּחֲלוֹם הַלַּיְלָה, הִפְחַדְתָּ אֲרַמִּי בְּאֶמֶשׁ לַיְלָה, וַיָּשַׁר יִשְׂרָאֵל לְמַלְאָךְ וַיּוּכַל לוֹ לַיְלָה, וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה.
זֶרַע בְּכוֹרֵי פַתְרוֹס מָחַצְתָּ בַּחֲצִי הַלַּיְלָה, חֵילָם לֹא מָצְאוּ בְּקוּמָם בַּלַּיְלָה, טִיסַת נְגִיד חֲרֹשֶׁת סִלִּיתָ בְּכוֹכְבֵי לַיְלָה, וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה.
יָעַץ מְחָרֵף לְנוֹפֵף אִוּוּי, הוֹבַשְׁתָּ פְגָרָיו בַּלַּיְלָה, כָּרַע בֵּל וּמַצָּבוֹ בְּאִישׁוֹן לַיְלָה, לְאִישׁ חֲמוּדוֹת נִגְלָה רָז חֲזוֹת לַיְלָה, וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה.
מִשְׁתַּכֵּר בִּכְלֵי קֹדֶשׁ נֶהֱרַג בּוֹ בַּלַּיְלָה, נוֹשַׁע מִבּוֹר אֲרָיוֹת פּוֹתֵר בִּעֲתוּתֵי לַיְלָה. שִׂנְאָה נָטַר אֲגָגִי וְכָתַב סְפָרִים לַיְלָה, וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה.
עוֹרַרְתָּ נִצְחֲךָ עָלָיו בְּנֶדֶד שְׁנַת לַיְלָה, פּוּרָה תִדְרוֹךְ לְשׁוֹמֵר מַה מִּלַּיְלָה, צָרַח כַּשֹּׁמֵר וְשָׂח אָתָא בֹקֶר וְגַם לַיְלָה, וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה.
קָרֵב יוֹם אֲשֶׁר הוּא לֹא יוֹם וְלֹא לַיְלָה, רָם הוֹדַע כִּי לְךָ הַיּוֹם אַף לְךָ הַלַּיְלָה, שׁוֹמְרִים הַפְקֵד לְעִירְךָ כָּל הַיוֹם וְכָל הַלַּיְלָה, תָּאִיר כְּאוֹר יוֹם חֶשְׁכַּת לַיְלָה, וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה:
בליל סדר שני
וּבְכֵן "וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח".
אֹמֶץ גְּבוּרוֹתֶיךָ הִפְלֵאתָ בַּפֶּסַח, בְּרֹאשׁ כָּל מוֹעֲדוֹת נִשֵּׂאתָ פֶּסַח, גִּלִּיתָ לָאֶזְרָחִי חֲצוֹת לֵיל פֶּסַח, וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח.
דְּלָתָיו דָּפַקְתָּ כְּחֹם הַיּוֹם בַּפֶּסַח, הִסְעִיד נוֹצְצִים עֻגוֹת מַצּוֹת בַּפֶּסַח, וְאֶל הַבָּקָר רָץ זֵכֶר לְשׁוֹר עֵרֶךְ פֶּסַח, וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח.
זֹעֲמוּ סְדוֹמִים וְלֹהֲטוּ בָּאֵשׁ בַּפֶּסַח, חֻלַּץ לוֹט מֵהֶם, וּמַצּוֹת אָפָה בְּקֵץ פֶּסַח, טִאטֵאתָ אַדְמַת מֹף וְנֹף בְּעָבְרְךָ בַּפֶּסַח, וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח.
יָ-הּ, רֹאשׁ כָּל אוֹן מָחַצְתָּ בְּלֵיל שִׁמּוּר פֶּסַח, כַּבִּיר, עַל בֵּן בְּכוֹר פָּסַחְתָּ בְּדַם פֶּסַח, לְבִלְתִּי תֵּת מַשְׁחִית לָבֹא בִּפְתָחַי בַּפֶּסַח, וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח.
מְסֻגֶרֶת סֻגָּרָה בְּעִתּוֹתֵי פֶּסַח, נִשְׁמְדָה מִדְיָן בִּצְלִיל שְׂעוֹרֵי עֹמֶר פֶּסַח, שָׂרְפוּ מִשְׁמַנֵּי פּוּל וְלוּד בִּיקַד יְקוֹד פֶּסַח, וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח.
עוֹד הַיּוֹם בְּנֹב לַעֲמוֹד, עַד גָּעָה עוֹנַת פֶּסַח, פַּס יָד כָּתְבָה לְקַעֲקֵעַ צוּל בַּפֶּסַח, צָפֹה הַצָּפִית עָרוֹךְ הַשֻּׁלְחָן, בַּפֶּסַח, וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח.
קָהָל כִּנְּסָה הֲדַסָּה צוֹם לְשַׁלֵּשׁ בַּפֶּסַח, רֹאשׁ מִבֵּית רָשָׁע מָחַצְתָּ בְּעֵץ חֲמִשִּׁים בַּפֶּסַח, שְׁתֵּי אֵלֶּה רֶגַע, תָּבִיא לְעוּצִית בַּפֶּסַח, תָּעוֹז יָדְךָ וְתָרוּם יְמִינְךָ, כְּלֵיל הִתְקַדֵּשׁ חַג פֶּסַח, וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח.
h v g
כִּי לוֹ נָאֶה, כִּי לוֹ יָאֶה.
אַדִּיר בִּמְלוּכָה, בָּחוּר כַּהֲלָכָה, גְּדוּדָיו יֹאמְרוּ לוֹ:
לְךָ וּלְךָ, לְךָ כִּי לְךָ, לְךָ אַף לְךָ, לְךָ ה' הַמַּמְלָכָה.
כִּי לוֹ נָאֶה, כִּי לוֹ יָאֶה.
דָּגוּל בִּמְלוּכָה, הָדוּר כַּהֲלָכָה, וָתִיקָיו יֹאמְרוּ לוֹ:
לְךָ וּלְךָ, לְךָ כִּי לְךָ, לְךָ אַף לְךָ, לְךָ ה' הַמַּמְלָכָה.
כִּי לוֹ נָאֶה, כִּי לוֹ יָאֶה.
זַכַּאי בִּמְלוּכָה, חָסִין כַּהֲלָכָה, טַפְסְרָיו יֹאמְרוּ לוֹ:
לְךָ וּלְךָ, לְךָ כִּי לְךָ, לְךָ אַף לְךָ, לְךָ ה' הַמַּמְלָכָה.
כִּי לוֹ נָאֶה, כִּי לוֹ יָאֶה.
יָחִיד בִּמְלוּכָה, כַּבִּיר כַּהֲלָכָה, לִמּוּדָיו יֹאמְרוּ לוֹ:
לְךָ וּלְךָ, לְךָ כִּי לְךָ, לְךָ אַף לְךָ, לְךָ ה' הַמַּמְלָכָה.
כִּי לוֹ נָאֶה, כִּי לוֹ יָאֶה.
מוֹשֵׁל בִּמְלוּכָה, נוֹרָא כַּהֲלָכָה, סְבִיבָיו יֹאמְרוּ לוֹ:
לְךָ וּלְךָ, לְךָ כִּי לְךָ, לְךָ אַף לְךָ, לְךָ ה' הַמַּמְלָכָה.
כִּי לוֹ נָאֶה, כִּי לוֹ יָאֶה.
עָנָו בִּמְלוּכָה, פּוֹדֶה כַּהֲלָכָה, צַדִּיקָיו יֹאמְרוּ לוֹ:
לְךָ וּלְךָ, לְךָ כִּי לְךָ, לְךָ אַף לְךָ, לְךָ ה' הַמַּמְלָכָה.
כִּי לוֹ נָאֶה, כִּי לוֹ יָאֶה.
קָדּוֹש בִּמְלוּכָה, רַחוּם כַּהֲלָכָה, שִׁנְאַנָּיו יֹאמְרוּ לוֹ:
לְךָ וּלְךָ, לְךָ כִּי לְךָ, לְךָ אַף לְךָ, לְךָ ה' הַמַּמְלָכָה.
כִּי לוֹ נָאֶה, כִּי לוֹ יָאֶה.
תַּקִּיף בִּמְלוּכָה, תּוֹמֵךְ כַּהֲלָכָה, תְּמִימָיו יֹאמְרוּ לוֹ:
לְךָ וּלְךָ, לְךָ כִּי לְךָ, לְךָ אַף לְךָ, לְךָ ה' הַמַּמְלָכָה.
כִּי לוֹ נָאֶה, כִּי לוֹ יָאֶה.*
אַדִּיר הוּא, יִבְנֶה בֵיתוֹ בְּקָרוֹב, בִּמְהֵרָה בִּמְהֵרָה, בְּיָמֵינוּ בְּקָרוֹב. קֵל בְּנֵה, קֵל בְּנֵה, בְּנֵה בֵיתְךָ בְּקָרוֹב.
בָּחוּר הוּא, גָּדוֹל הוּא, דָּגוּל הוּא, יִבְנֶה בֵיתוֹ בְּקָרוֹב, בִּמְהֵרָה בִּמְהֵרָה, בְּיָמֵינוּ בְקָרוֹב. קֵל בְּנֵה, קֵל בְּנֵה, בְּנֵה בֵיתְךָ בְּקָרוֹב.
הָדוּר הוּא, וָתִיק הוּא, זַכַּאי הוּא, חָסִיד הוּא, יִבְנֶה בֵיתוֹ בְּקָרוֹב, בִּמְהֵרָה בִּמְהֵרָה, בְּיָמֵינוּ בְקָרוֹב. קֵל בְּנֵה, קֵל בְּנֵה, בְּנֵה בֵיתְךָ בְּקָרוֹב.
טָהוֹר הוּא, יָחִיד הוּא, כַּבִּיר הוּא, לָמוּד הוּא, מֶלֶךְ הוּא, נוֹרָא הוּא, סַגִּיב הוּא, עִזּוּז הוּא, פּוֹדֶה הוּא, צַדִּיק הוּא, יִבְנֶה בֵיתוֹ בְּקָרוֹב, בִּמְהֵרָה בִּמְהֵרָה, בְּיָמֵינוּ בְקָרוֹב. קֵל בְּנֵה, קֵל בְּנֵה, בְּנֵה בֵיתְךָ בְּקָרוֹב.
קָדוֹש הוּא, רַחוּם הוּא, שַׁדַּי הוּא, תַּקִּיף הוּא, יִבְנֶה בֵיתוֹ בְּקָרוֹב, בִּמְהֵרָה בִּמְהֵרָה, בְּיָמֵינוּ בְקָרוֹב. קֵל בְּנֵה, קֵל בְּנֵה, בְּנֵה בֵיתְךָ בְּקָרוֹב.
שיר מאת בעל השל"ה הקדוש
Publish