בבא קמא פ' ראשון רש'י ד'ה ארבעה אבות נזקין קרי להנך דכתיבן בקרא בהדיא וכו' עכ'ל דק'ל מאי קא מבעיא ליה תולדותיהן כיוצא בהן או לא אי אמרת בשלמא לאו כיוצא בהן להכי קרי להנך דמתני' אבות משום דתולדותיהן לאו כיוצא בהן אלא אי אמרת דתולדותיהן כיוצא בהן למ'ל קרי להנך דמתני' אבות לזה כתב רש'י אבו' קרי להנך דכתיבין בקרא אלא דאכתי קשיא דאמאי לא הכריח ממתני' איפכא דהיינו דתולדותיהן כיוצא בהן מדקאמר לא הרי השור כהרי המבעה וכו' אי אמרת בשלמא דתולדותיהן כיוצא בהן א'ש דקאמר דלא הוה אצטריך כולהו אלא משום דלא הרי זה כהרי זה אלא אי אמרת דתולדותיהן לאו כיוצא בהן אפי' בלא טעמ' דלא הרי זה כהרי זה כלהו אצטרי' משום דתולדותי' לאו כיוצא בהן א'נ דק'ל לרש'י קוש' התו' אמאי לא קאמר אד' אבות נזיקין הן כדקתני אד' ראשי שנים הן לזה כ' רש'י אבות קרי וכו' ר'ל בשלמא באד' ראשי שנים דלא הוה ידעי' אי לא הוה תני במתני' שפיר קתני הן שהוא כמו הודעה באו' דע שהם אד' ראשי שנים אבל הכא בד' אבות נזיקין דכתיבין בקרא ולא אצטריך תנא אלא לומר שיש עוד אחרים מלבד המפורשים בקרא וזה רמז במילת אבות מכלל דאיכא תולדות ולזה סיים רש'י בגמ' מפרש הי ננהו תולדות וכך היא כוונת רש'י בקיצור ד' אבות וכו' דכתיבין בקרא וכו' ר'ל הם מבוארים ולא אצטרי' תנא להשמיענו אלא שיש להן תולדות כדמפ' בגמר' רש'י ד'ה השור והבור כו' בסדר שהן כתובין בפרשה וכו' עכ'ל דק'ל לרש'י אמאי לא תני השור והמבעה כדקתני בסיפא לא הרי שור כהרי המבעה ותרץ לזה כסדר שהן כתוביןבפרשה. תוס' ד'ה השור והבור וכו' מ'מ שם שור כתיב קודם בפרשה וכו' עכ'ל וא'ת למ'ד נמי מבעה זה השן א'כ הוא בכלל שור וה'ל לתנא להקדים נמי מבעה וי'ל דיש לחלק בשלמא קרן ורגל דלא תני ליה בהדיא אלא תנא להו בשם שור ושם שור קדים בפרשה מש'ה הקדימו התנא אלא שן דלא תנא ליה תנא בשם שור אלא בשם מבעה לא הקדימו לבור ומ'ש ולמ'ד מבעה וכו' לפי שרחוק כ'כ ושנו כסדר לא הרי וסיפא וכו' וא'ת מה'ט נמי ליקדמי' לבור וי'ל משום דשור ובור הם דבוקים יחד זה אח'ז אבל הבערה ובור אינם דבוקים יחד וכיון דבלאו הכי הם נפרדים מ'ה תנא נמי הפסיק ביניהם תוס' ד'ה לא הרי השור כהרי המבעה פי' אין קולתו של שור כו' עכ'ל ר'ל לא יעלה על דעתיך שהשו' קל מהמבעה ויכול ללמוד המבעה מהשור אלא השור חמור מהמבעה וכך פי' אין קולתו של שור כקולתו של מבעה שאות' קולה של מבעה קל משל שור ונמצא שור חמור ומ' ש ואין פי' כשאר מקומו' אין חומרא וכו' עכ'ל ויהיה פי' המשנ' כך כמ'ש רש'י לקמן לא הרי השור כהרי המבע' ר'ל א'א ללמוד השור מהמבעה דאי כתב מבעה לא אתי שור מניה משום דלא השור חמו' כהרי המבע דחמי' ביותר דשור אין הנא' לנזקו אבל המבע' יש הנא' לנזקו ולא הרי המבע' כהרי השור ר'ל א'א ללמוד המבעה מהשור דאי כתב שור לא הוה אתי מבעה מניה משום דלא הרי המבעה חמור כהרי השור דחמיר ביותר והוה אתי פי' הכא כשאר מקומות שכתלמוד דלא ראי זה דפירושו אין חומרא אבל הש'ס כאן מיאן בזה הפרו' במשנה ושנה פירושו מבשאר מקומות שבתלמוד והאמת איתו משום שהזכיר התנא החמור תחילה בבבא דלא זה וזה שיש בהם רוח חיים כהרי האש שאין בו רוח חיים ומ'ה לא אתי האש מניה א'כ ברישא נמי על כרחך לא הרי השור כהרי המבעה וכו' פירוש שהשור חמור ולא אתי מבעה מניה וכן איכא למימר לא הרי המבעה כהרי השור פירושו שהמבעה חמור ולא אתי שור מניה וכיון שכן א'א לפרש לא הרי וכו' אלא אין קולתו של שור כקולתו של מבעה וטעמו של התנא כדפ' רש'י לקמן דההוא דבעי למגמר חבריה מניה נקיט ברישא אבל אי בעי למגמ' במה הצד השוה דרך הש'ס בפירוש לא ראי זה כראי זה איפכא מהכא. תוס' ד'ה לא זה וזה וכו' מה שאין בחבירו וכו' מה שאין בשניה וכו' עכ'ל דטריחא ליה מילתא ולא כחד מחד דקל למצוא. בא'ד משום דכח אח' וכו' אין זו חומרא וכו' ה'ק מ'ש אש שאע'פ שכח אח' וכו' ר'ל מדלא חשיב ליה גבי חומר באש מבשור אין להוכיח משם אלא שאין זה חומרא לבד אבל אי הוי קולא או לאו אלא מדלקמן גבי אבנו וסכינו דע'כ ה'פ אע'פ שכח אחר מעורב בו דהוי קל אפ'ה ראוי להתחייב בו כו'. בא'ד ולא חש לפי' שהפסיק באש וכו' עכ'ל וכיון שהפסיק באש דלא תני בה ולא הרי האש כהרי זה וזה מ'ה לא תני בבור לא הרי הבור כהרי זה וזה אע'ג דבבור איכא חומ' מה שאין בשלשתם. בא'ד ובור לא רצה לשנו' קודם אש וכו' עכ'ל ומכ'ש קודם מבעה דאיכ' עוד טעמא אחרינא דכת' רש'י. בא'ד וק'ק דמשמע דעונשים וכו' עכ'ל מקשים דאמאי לא הקשו התו' קושיא זו לעי' בבבא הראשונה דקאמר לא הרי השור כהרי המבעה דמשמע דאלולי האי טעמא הוה אתי מבעהמשור אלא משום דלא כהרי המבעה להכי אצטריך המבעה והרי אפי' הוה אתי משור עכ'פ צריך לכתוב קרא מבעה משום דאין עונשין מן הדין עכ'ל וי'ל דלעי' לא ה'מ להקשות משום דאיכא למימר שהתנא אפי' קאמר ר'ל אפי' אי הוה עונשין מן הדין אפ'ה לא אתי חד מחבריה דלא הרי זה כהרי זה אבל השתא דכתבו התו' דכולהו אתו מבור וחד מהנך והתנא האריך משום יגדיל תורה ויאדיר תקשה והלא אין עונשין מן הדין. גמ' ומה איכא בין אב לתולדה וכו' מקשים דלא צרי' הכא לו' אלא כיון דמצינו בשבת תולדוחיהן כיוצא בהן וגבי טומאה לאו כיוצא בהן הכא מאי ואינו צריך הכא לפרש הנפקותא דאיכא בין אב לתולדת וי'ל משום דלא תקש' ליה נסתפק לו הכא מסבת ההיא דשבת והטומאה כיון דהתם קשיא מאחר דתולדות כאבות מאי איכא בין אבות לתולדות וכו' ולר'א דמחייב וכו' אמאי וכו' כתב הראש היה נראה לו לר' יצחק שאם לא מצינו חלוק בתשלומין נזיקין לא היה הש'ס מסתפק דמהיכא תיתי לן לחלק בניהן וכו' עכ'ל אין להקשות דבהדיא קאמר בש'ס דלא נסתפק לו אלא משום דתולדות דשבת כאבות ותולדות דטומאה לא הוו כאבות הך דהוה במשכן חשיבי קרי לה אב איכא למימר דהקש' כמ'ש רש'י לעי' אבות קרי להנך דכת' בקרא ה'נ הכא קרי אבות להנך דהוו חשיבי במשכן ואיכא למימר דה'ק הך דהוה במשכן חשיבי קרי לה אב לענין שיש לה תולדה דכן ממשמעות אב אבל הנך דלא הוה חשיבי במשכן קרי לה תולדה לענין שאין עוד אחריה תולדה אחרת ולכל הפרושים איכא לספוקי הכא ודוק. תוס' ד'ה ולר'א וכו' דזהו המתרץ וכו' וצריך להתרות התולדה בשמה דנוטע ומבשל וכו' עכ'ל כצ'ל ר'ל הך דהוה במשכן חשיבי קרי אב וצריך להתרות התולדה בשמה אע'ג דלא מני לה תנא בכלל אבות מלאכות אפ'ה אב קרי וצריך להתרות התולדה בשמה והראיה מנוטע ומבשל דלא מני ליה בכלל אבות מלאכות בפ' כלל גדול ואם התרה אהתולדה משום נוטע חייב. תוס' ד'ה ה'ג הך דהוה במשכן חשיב כו' ואית דגרסי' וכו' ולפי גרס' זו צריך דבעי תרחי וכו' עכ'ל משום דלכאורה ק' דיוקא אדיוקא דמעיקרא כתבו דהוי כמשכן והשיב קרי אב משמע דבעי' תרתי דהיינו משכן וחשיב אבל משכן ולא חשיב או חשיב ולא משכן קרי תולדה והדר כתבו והך דלא הוה במשכן ולא חשיב קרי לה תולדה משמע דיקרי תולדה בעי' תריתי דהיינו דלא הוי במשכן ולא חשיב אבל אי הויא חדא דוקא דקרי אב דהיינו אי הויא במשכן אע'ג דלא חשיבה או איחשיב' אע'ג דלא הויא במשכן ומ'ה אצטריך לכתוב ולפי גירס' זו צ'ל כו' ר'ל דרישא דווקא דתרתי בעי' אבל סיפ' לאו דוקא וא'ו דולא חשיב או קאמר עד כאן. גמ' וכ'ת כו' ת'ש בכור שורו הדר לו וא'ת א'כ לא היה לו להביא מעיקרא אלאבכור שורו וי'ל משום דאיכא למימר דהן אמת דנגיחה בקרן כדכתיב בכור שורו מיהו ה'ה במידי אחרינא כדאשכחן בנגיפה אע'ג דהוי בגוף הוי נמי בקרן להכי אצטריך ?לאתוי מעיקרא ויעש לו צדקיה ן' כנענ' ואי איתי דנגיחא נמי במדי אחרינא לבד מהקרנים למאי אצטריך צדקיא ן' כנענה למטרח לעשות קרני ברזל הוה ליה לומר תנגח בההוא מידי אחרינא אלא על כרחך אין נגיחה אלא בקרן ומשום הכי אצטריך צדקיה למטרח בקרני ברזל. ש'ם מ'ש גבי אדם וכו' ומ'ש גבי בהמה הוכרח לזה משום דקשי' אבריית' דקתני פתח בנגיפה וסיים בנגיח' לו' זו היא נגיפה זו היא נגיח' וכ'ת אימא איפכ' תי' רש'י דהא נגיח' אשכחן דבקרן היא אבל מ'מ תקשה מאחר דאין הכונה אלא בנגיחא למה פתח בנגיפה אדרבא ליפתח בנגיחא דהויא עיקר מאחר דהאי נגיפה היינו נגיחא ולתרץ זו הוכרח לומר מאי שנא גבי אדם וכו' רוצה לומר דהאי קושיא ותשובתה הסירה קושייתיך דמאי שנא גבי אדם וכו' ומ'ש גבי בהמה וכו' אדם דאית ליה מזלה וכו' וכ'ת ומנ'מ איכא נפקותא לאשמועינן מילתא אגב אורחיה דמועד לאדם הוי מועד לבהמה וכו' ומ'ה פתח בנגיפה. שם שן יש הנאה להזיקה הא אין הנאה להזיק' ה'ה דהמ'ל שן אין כוונתו להזיק הא יש הנאה להזיק א'נ שן הזיק' מצוי הני אין הזיק' מצוי אלא אי הוה אמ' הכי תו לא מצי להקשו' מרביצה ובעיטה ומשום יגדיל תור' ויאדי' להקשות עוד ארביצה ובעיטה לא חלק הכי. שם אלא תולדותיהן לאו כיוצא בהן דאמר רב פפא וכו' האי לישנא משמע דלא קשיא ליה אלא השת' ולא קודם וצריך לידע למה לא הוה קשי' מקודם וי'ל דקודם דהוה קס'ד נשיכה תולדה דשן ורביצה ובעיטה תולדה דרגל א'ש איכא למימר דלאו כיוצא בהן דקאמר רב פפא אהני משום דלא דמי לאבות דשן יש הנאה להזיקו אבל תולדתו דהיינו נשיכה אין הנאה להזיק' וכן ברגל יש חילוק דרגל הזיקו מצוי אבל תולדתו דהיינו רביצה ובעיטה אין הזיקו מצוי וכיון דתולדותיהן קילי מאבות שפיר לאו כיוצא בהן אבל השת' דקאמר דכולהו תולדות דקרן ננהו א'כ תקש' לאו כיוצא בהן דקאמר רב פפא אהייא. תוס' ד'ה אבל במחוברות אימא וכו' ומפ' ר'ת וכו' עכ'ל הקושיא מפורסמת וצוחו בה קמאי וקמאי דקמאי למה לא קשיא להו אלא לפי' ר'ת אבל לא לפרש'י וי'ל בשלמא לרש'י דפי' דמועדין מתחלתם דמשלם נזק שלם לאקומ' דאיכא למימ' דמה להנך הם מועדין לשלם נזק שלם ה'נ בקרן מחוברת איכא למימר דמועדת מתחלתה לשלם נזק שלם ולא חלק רחמנא בין תם למועד אלא בתלוש דוקא אבל לפי' ר'ת דפי' דמועדין מתחלתם היינו שדרכן להזיק משא'כ בקרן אפי' מחוברת שסתם שוורים בחזקת שימור קיימי וא'כ אי אפשר למילף קרן מחוברת משאר אבות כיון שהנך דרכן להזיק ותרצו הא דאצטריך הברייתא לאתויי עוד פסוק בכו' שורו משום שלא תטעה לומר דפלגא נזקא ממונה וה'א דוק' בתלוש' חלק רחמנא בין תם למועדת אבל מחוברת אימא כולה מועדת ומשלם נ'ש אלא להכי אצטריך לאתויי קרא אחרינא לומר דמחוברת בכלל נגיחא ולעולם פלגא נזקה קנסהו דו'ק. דף ג' גמ' אידי ואידי לשן הא דמכליא קרנא הא דלא מכליא קרנא ופרש'י ואי קשיא היכי מצי למימר אידי ואידי וכו' לכתוב חד וכו' תרץ אי מהאי קרא ה'א האי אתי להיכא דמכליא קרנא וכו' עכ'ל וכן לקמן גבי אידי ואידי ארגל אי לא כתיב אלא חד קרא הוה מוקמינן להיכא דשלח שלוחי אבל ק' טוב' חדא לקמן דפריך והשתא דאוקמינ' השן רגל דאזלא ממילא מנ'ל ומשיב דמיא דשן והשתא כפי מה שכתב בהכריח לפרש'י דובע' לחוד שייך לשלח שלוחי א'כ היכי קאמר מה שן לא שנא וכו' והא שן גופיה מנלן דלא איירי דוקא בשלח שלוחי ותו הכא דפריך והשתא דאוקימנ' ארגל שן דלא מכליא קרנא מנ'ל ומשני דמיא דרגל והשתא לפרש'י דכ' דשלח לחוד שייך למכליא קרנא א'כ היכי קאמר מה רגל לא שנא מכליא ולא שנא לא מכליא והא ברגל נמי ליכא אלא מכליא קרנא לדעת רש'י שכתב השתא דושלח לחוד ה'א במכליא קרנא ותו בסמוך דקאמר מהו דתימא אידי ואידי ארגל הא דאזיל ממילא הא דשלח שלוחי ל'ל עוד האי שנוייא אחרינא דלא ה'ל לתרץ אלא כתרץ לו הכא דמהו דתימא ארגל והא דמכליא קרנא והא דלא מכליא קרנ' משום דושלח לחוד ה'א לא אתי אלא למכליא קרנא כדפרש'י הכא להכי אצטריך יתורא דקרא לומר בין מכליא קרנא בין לא מכליא קרנא ואי ניחא ליה טפי ההוא שנוייא דלקמן א'כ אמאי לא משני הכא כדלקמן מהו דתימא אידי ואידי אשן הא דשלח שלוחי הא דאזיל ממילא ומכח זה אפשר לומר שזה הוקש' לתו' על פרש'י ומ'ה כת' דה'א דושלח דוקא דשילח שלוחי כדלקמן עכ'ל ולדבריה' ה'נ איכא למימר בסמוך דאי לא כתב אלא ובער ה'א דוקא היכא דמכליא קרנ' ולפ'ז לא נשאר שום קושיא וכ'ת הגם דלדבריהם הנך תרתי דמהו דתימא אצטריך מ'מ למה לא כתב לתרוייהו הכא או לקמן י'ל הא דלא נקט הכא אלא חדא כיון דלא בעי הכא לשנויי אלא למאי אצטריך ושלח לשן כיון דובע' אתייא לשן להכי קאמר דושלח אתייא להיכא דלא מכליא קרנא ובסמוך דלא הוצרך לשנויי אלא למאי אצטריך קרא דובע' לרגל כיון דושלח אתיא לרגל להכי דובע' אתיא לממילא אלא דאכתי ק' לתו' כיון דהשתא אסיק אדעתי' האי חילוק דשלח שלוחי מאי מקש לקמ' אמר מר ובער זו שן וכו' אי קרן כתיב אי רגל כתיב וכו' והרי כבר ידע מעיק' האי דאצטריך ובער לדאזלא ממילא משום דושלח ה'א לדשלח שלוחי ותו כיון דהתו' כונתם לחלוק על רש'י היאך לא כתבו מעיקרא פ'ה ולהביא פרש'י כאורחייהו בכל מקום שמקשים על פרש'י ולתרץ על רש'י דהן אמת דפרש'י אמת דאי מחד מנייהו דוקא לא הוה מוקמינ' ליה אלא במסתבר טפי אבל כיון דאיית' קרא במלות שונות דה'ל לכתוב בתרוייהו לישנא חדא ושלח או ובער ש'מ דלהכי שינא היתורא דקרא לו' דקרא לא יזז ממשמעותו דושלח דלא מכליא ולדשלח שלוחי אבל ובער למכליא קרנא ולדאזלא ממילא ומ'ה הוה יתורא דקרא במלות שונות. תוס' אצטריך כו' וי'ל דה'ק ברייתא דאלו לא נאמר ושלח הוה מפקינן וכו' עכ'ל ר'ל אלו לא נאמר רגל במילת ושלח דמשמעותו נמי שן אלא בלישנא אחרינא דלא ממשמעותו אלא דוקא רגל לבד ולא שן מכל מקום הוה מפקינן שן מכאשר יבער הגלל. והשתא א'ש הא דקאמר לעיל אמר מר כו' טעמא דכתב רחמנא וכו' ודוק אלא דאכתי יש לדקדק בדבריהם שכתבו דתקש' הא דפריך לעיל טעמא דכתב רחמנא כו' והש' ליכא לשנויי כו' עכ'ל לדבריהם דובער קאי אתרוייהו ארגל והשן לא שמועינן לדאזלא ממילא א'כ לא מכליא קרנא מנ'ל הן בשן הן ברנל כיון דובער קאי אתרוייהו א'כ דוקא מכלי' קרנא ולא שייך לומר כדלעיל דומיא דרגל בשלמא בלא פירו' הוה א'ש דה'א דאצטריך כאשר יבער הגלל לו' דובע' אצטרי' לגופיה דהיינו לשן דלא תימא דאתי לדאזלא ממילא וכיון דלגופיה אצטריך דהיינו לשן א'כ יליף חד מחברי רגל יליף משן לדאזלא ממילא ושן יליף מרגל לדלא מכליא קרנה. ובזה הוסרה קושיי' התו' ואפשר דהתו' לא ס'ל כרש'י דמשמע מפירושו דטעמא דקאמר דרגל לא מכליא קרנא משום דלא כתיב ביה ובער דמשמע הא אי הוה כתיב ביה ובער אמרי' דוקא במכליא קרנא אלא ס'ל לתוס' אע'ג דאי הוה כתיב ובער קרא לא יזוז ממשמעותו דהיינו ברגל אפ' לא מכליא קרנא ויליף חד מחבריה דאם לא כן לא הוה נקט רגל בלישנא דובשלח אלא בלישנא אחרינא דלא משתמ' מיניה דלא מכליא קרנא תו' ד'ה לא י' כתי' בה דסתם בור עמוק כו' להכי אצטרך תרוייהו כו' עכ'ל הרבה דקדוקים יש ומתוך כך נראה לפרש כוונתם כך דסתם בור עמוק וצריכי דאי לא כת' בור ה'א כל דקטיל כו' ואי כתיב בור ה'א דוקא בור שהוא עמוק ולא שיח ומערה ואפי' יש בהם עשרה דגיזרת הכתוב הוא להכי אצטריך תרוייהו ולע'ד נר' כך פי' הסוגייא לא עשרה כתיב ולא תשעה כסתם בור עמוק ומאחר שכן אינך יכול לקרב אותו לעשרה יותר מתשע שאם אתה מקרב אותו לעשרה יכול לקרב אותו אפי' לתשע והשיב לו והמית כתיב וקיים להו לחכמים כו' ולזה יכול לקרב לעשרה יותר מתשע ע'ב גמ' מ'ש בור שכן תחלת עשייתו כו' הא דלא קאי הכי לעיל אחר שאמר בין לרב בין לשמואל היינו יאמר מ'ש בור כו' או כשאמר אי לשמואל דאמר כולם מבור למדנו היינו בור יאמר מ'ש בור כו' ולמה יאחר עד אחר שאמר דברי רב ואח'כ מ'ש בור י'ל דקודם דברי רב ודאי שפירוש דבריו היינו בור הוא מ'ש בור וסתמו כפי' אבל אחר שאמר דברי רב משורו למדנו ופי' רשב'ם דאתי משור ובור כו' א'כ יעלה על הדעת לומר דלשמואל נמי דאמר מבור למדנו ר'ל לאו מבור לגמרי לפיכך הוכרח המקשה לומ' מ'ש בור כו' אחר דברי רב להורות לנו דגם דלרב לאו משור לגמרי למד אלא משור ובור אבל לשמואל מבור לחודיה למד תוס' ד'ה משורו וכו' דשן ורגל פטורין בר'ה וכו' עכ'ל בלאו הכי א'א לומר שן דשן היזקא להנאתו ורגל נמי דרך הלוך בלא כוונה בא'ד ובאבנו וסכינו אין לחל' וכו' דלא שייך לחלק וכו' עכ'ל דק'ל דלרב דמשורו למדנו א'ש דלאו כיוצא בהם דקאמר רב פפא דאילו בשור יש חילוק בין תם למועד אבל באבנו סכינו אין חילוק כו' לזה כתבו דאבנו וסכינו אין לחלק כו' דלא שייך לחלק כו' תו' ד'ה תנינא אדם כו' לא פריך עכ'ל נרא' זה מקושר עם דלעיל והכוונה היא דלעיל כתבו ה'מ למפ' דשן נמי הוי אב וכדי שלא תאמר דזהו שמקש' הש'ס דקאמ' תנינא אדם מועד לעולם בין ער בין ישן ור'ל ונקרא אב ישן נמי מדקאמר בין ער בין ישן משמע ער וישן כולהו בחדא מחתא ושם א' לכולם דהיינו אב לזה כתבו לא פריך דאי איתא דכוונת הפרכה היא דישן נמי אב הוי אמאי לא מייתי קרא דפצע תחת פצע אלא ע'כ כוונת הפירכה היא דישן כיוצא בער ואין לחלק ביניהם גמר' וחצי נזק צרורות דהלכתא גמירי לה הרא'ש כתב הא דקאמר הילכתא גמירי לה דממונא לה לא בעיה הילכתא דמימילא ממונא הוא כיון דתולדה דרגל הוי ועיקר הילכתא לחצי נזק גמירי אלא ה'ק אע'ג דתולדה דרגל הוי וממונא הוי הלכה גמירי לה דלא משלם אלא חצי נזק אבל רש'י קשיא על זה כיון דקאמר דתולדה דרגל הוי ממילא דממונה הוא כמ'ש הרא'ש גופי וכיוןדכן למה הצריך לומר דממונא הוא לזה פרש'י דקושי' הש'ס היא דכיון דמשלם חצי נזק תולדה דקרן הוי דהא דומה בדומה לזה אמ' דממונא הוא ר'ל האי חצי נזק דהכא לא בעי לחצי נזק דרגל דחצי נזק דצרורות הוי ממונא ולא קנסא אבל פלגא נזקא דרגל הוי קנסא וא'כ א'א לקרתו תולדה דקרן אלא תולדה דרגל. תוס' ד'ה כדמתרגם ר'י וכו' ולא כדפיר' בעלמא וכו' ואין לך עת לעשות גדול מזה עכ'ל ר'ל אותו הפי' שפירשו התוס' אחרים לפי שהיה סגי נהור כו' אינו נכון דהא משום עת לעשות מותר לו' אפי' דברים שבכתב ע'פ וכיון שכן אין לך עת לעשות גדול מזה כיון שהיה סגי נהור ואין יכול ללמוד בספר שהיה מותר ללמוד על פה דברים שבכתב ודוק. תוס' ד'ה לא ראי הקרן וכו' ופשיעה גדולה פשע וכו' עכ'ל הוכרחו לזה משום דקשיא להו ארב יאודה דמאי סק'ד מעיקרא לומר הכי ולא ראה שיקש' עליו פירכת ולא ק'ו הוא וכו' לזה כתבו דמעיקרא רב יאודה ס'ל מעיקר' דכיון שאין הנאה להזיק' פשיעה גדולה פשע וכו' אבל המק' פריך ליה דהסברא הלכה היא דאם כוונתו להזיק הוא שיתחייב יותר ממה שאין כוונתו להזיק אבל מצאתי כתוב שהתו' הוצרכו לזה משום דלקמ' מקשה ולאו ק'ו הוא ומה שן וכו' וכ' רש'י ז'ל וה'ה נמי דפריך אטעמ' קמ' ומה קרן וכו' ומשני הש'ס אצטריך סד'א מידי אעבד ואמה וכו' והאי שנויא ניחא 'לפירכת ולא ק'ו ומה שן וכו' אבל למה שכת' רש'י דפריך נמי אטעמא קמה ומה קרן וכו' לכאורה לא שני מידי לזה כתבו התו' כשאומרים אנו לא ראי הקרן וכו' אינו תלוי בחומרת וקולת השור אלא תלוי בחומרת וקולת בעל השור אי הוי פושע או אנוס א'כ כשתרץ לקמן אצטריך סד'א מידי דהוה אעבד ואמה אפי' בכוונתן להזיק פטירי' משום דאנוס הוי דאינו יכול לשמרו א'כ מהאי טעמ' מתורץ ג'כ לעי' דכך כונתו להזיק כמו יש הנאה להזיקו דבתרויהו הוי אנוס עכ'ל ואינו צריך לזה משום דהתשובה היא מבוארת דבמאי דמשני אצטריך סד'א מידי דהוה אעבד ואמה וכו' מתורץ גם אטעמא קמא דקאמר רש'י דפריך כיון דאשכחן דכוונתו להזיק פטורין הפך מסברתנו ה'נ איכא למימר ביש הנאה להזיקו שיהא פטור הפך מסברתינו דיגיד עליו ריעו דהיינו כוונתן להזיק דפטורין. דף ד' גמ' ולאו ק'ו הוא אצטריך סד'א מידי ' דהוה אעבד ואמה וכו' אין להקשו' אמאי הוכרח לשנויי ליה אצטריך וכו' כיון שיכול לפ' לא ראי וכו' איפכא כדקאמר אח'כ לא ראי הקרן שכונתו להזיק כו' ולא ראי השן שיש הנאה להזיקו כו'. שם ורגל מאי שייריה וכו' אין להקשות דאמאי לא לימא ליה דתנא שור ורגלו ?נראלו ומבעה לשינו משום דקשיא א'כ מאי לא הרי השור כהרי המבעה דקאמר דודאי מצי אתי חדא מתרתי דהיינו שן משור דהיינו קרן ורגל דע'כ מיל' שור היינו כולל קרן ורגל ופי' לא הרי השור היינו לא אתי שן מתרוויהו ואינו כן אך אכתי קש' דאמאי לא לימא ליה דהתנא סמיך השור דהיינו קרן ומבעה דהיינו שן דמצי לאתויי מבין תרוייהו מק'ו ותו' יש לדקדק בשנוייא דקאמר כשהזיק חב המזיק לאתויי רגל א'כ לרב דקאמר תנא שור וכל מילי דשור כשהזיק חב המזיק לאתויי מאי. תוס' לאו אע'ג ובו ועוד קר' דעבד ואמה כשאין כוונתן להזיק נמי כשורו וכו' עכ'ל די'ל מאי ראיה מייתי מהתם להכא בשלמא הכא בשן דאין כונתו להזי' חייב א'כ איכא למימר ק'ו לקרן שכוונתו כו' שיתחייב אבל האם פטירי כשאין כוונתו להזיק כמו דשכוונתו להזיק ולא יש חילוק בין כוונתו לאין כוונתו דלא יש לנו שום לימוד ללמוד ממנו שיתחייב כעבד ואמא כשכוונתו להזיק כמו בקרן שאנו למדין מק'ו משן דבשלמא אי הוה התם בעבד ואמה נמי חייב כשאין כוונתו ואפ'ה קאמר כשכוונתו להזיק חייב א'ש ראייה ברורה אבל כיון דהתם כשאין כוונתו נמי פטור אין להביא ראי' מכונתו דפטירי התם לקרן כיון שהקרן יכול ללמוד בק'ו משן ותרצו כיון דבאין כוונתו לא פטור אלא מטעם כוונתו ובכוונתו גופיה דפטור משום דאנוס הוא דשמא יקניט' וילך וידליק גדישו של חבירו ולזה אמרו דבאין כוונתו נמי פטור אע'ג דלא שייך טעמא דשמא יקניטנו דאנוס דחיישנן דלפעמים יתכוון ויאמר לא נתכוותי כדי לחייב רבו ומ'ה פטרוהו נמי אפי' באין כוונתו וא'כ אי מיפטר היכא דלא איכוון מטעם שמא יתכווין ויתכווין גופיה משום דאנוס הוא ושמא יקניטנו כו' ה'נ בשור שכוונתו להזיק יהיה פטור מטע' דאנוס הוא כי יצרה תקפה ואינו יכול לשומרה ורב אשי אמ' אפי' דאין כוונתו להזיק איכא טעמא רבה ר'ל דטעמא דפטו' באין כוונתו לאו משום דפעמים יתכוון כו' אלא טעמא הוא משום הוא גופיה שמא יקניטנו על מה שעשה אפי' היה בלא מתכווין ובשעה שיקניטנו ילך וידליק גדישו של חבירו וא'כ אינה ראייה מעבד ואמה בשלמה אי הוה הסברה כמו שאמר' דהכוונה גורם לפטור באין כוונה א'ש ראייה ברורה מעבד ואמה דמלבד דלא יליף ק'ו מאין כוונה ליש כוונה אלא אדרב הכוונה גורם לאין כונה ואם כן בשור נמי אין למידין ק'ו מאין כוונה ליש כוונה אבל אינו כן דטעמ' דפטו' באין כוונה הוא מצד טעמא רבה דגופיה דשייך בה הא לאו הכי הוה חייב ואדרבא היינו יכולין ללמוד ק'ו מאין כוונה ליש כוונה וכיון שכן בנדון דידן דחייב באין כוונה דהיינו שן איכא למילף מניה ק'ו ליש כוונה דהיינו קרן תו' ד'ה למחשביה כו' וא'ת אמאי לא חשיב אש כו' עכ'ל לרב פריך תו' ד'ה בראי אדם כו' ואומר ר'י דלאו פירכא היא כלל כו' עכ'ל הן אמת דמשום דקילב'מ פטור מממונא אבל לא בכה'ג דדווקא היכא שהזיק ממונא אחרינא בהדי מית' כגון שהרג אדם וקרע שיראים שעליו דפטור מדמי שיראים משום דקילב'מ דהיינו מיתה אבל בנדון דידן איירי שיהיה חייב כופר עם המית' בשביל מיתת האדם תרוייהו יחד על מה שהרג האדם דומיא דשור דאיירי ביה דחייבי סקילה השור והבעלים כופר בשביל הריגת האדם וזה ודאי דפטור לאו משום דקילב'מ אלא מעליו נפקא דדרשינן עליו ולא על האדם ואלמלא עליו הוה ילפינן שפיר אדם מק'ו משור שיתחייב כופר כדלקמן פ'ב דמשמע התםדלא שייך לפוטרו כלל משום דקילב'מ אלא מעליו ומ'ה דחויים דברי ריב'א דלאו פירכתו פירכא כלל כיון דהכא איירי בכופ' דומי' דכופר דשור דהיינו כופר ומיתה תרוייהו יחד על מיתת האדם ולא שייך לפטרו אלא מעליו ולא משו' דקו' ?לבמ דהתם איירי בממון אח' בהדי מית' כגון קרע שיראי' במית' האדם אבל בנדון דידן לא שייך כלל ומ'ה נמי אין שייך להזכיר בכאן תנא דבי חזקיה משום דתנא דבי חזקיה לא איירי אלא בהזיק ממון אח' בהדי מית' אבל לא כנדון דינן והקשו עוד למאי אצטריך תנא דבי חזקיה כיון דהא דתנא דבי חזקיה נפקא מולא יהיה אסון כו' ותרצו דאצטריך תנא דבי חזקיה לאפוקי ממאן דדריש בפ' אלו נערות וכו'. ע'ב גמ' תנא אדם וכל מילי דאדם ק' והא מבעה דומיה דבור קתני ובור לא איירי בנזקי אדם כדפ' רש'י לכן נרא' דהמקשה דקאמ' אלא לרב ליתני לא הקש' אלא משום ד' שומרים אבל בנזקי גופו לא קמיירי ר'ל אדם דאזיק אדם לא קמיירי דדוקא אדם דאזיק שור קמיירי ולא נתכוון להקשות לרב ליתני אלא משום ד' שומרין מיהא וע'ז באה התשובה תנא אדם וכל מילי דאדם אבל המקש' דלא הבין כוונתו תרוצו בטוב דס'ל דכוונת המתרץ שאמר תנא אדם וכל מילי דאדם היינו אפי' אי אמרי' לרב דמתני' קתני אדם ואפילו דאזיק אדם ומשום הכי הוכרח לשנויי תנא אדם וכל מילי דאדם ולזה חזר והקשה לו ולר' אושעיא נמי הא תני ליה אדם והוא דחוק שם אי הכי שור נמי כו' לפיפשט הסוגייא ה'ק אי אמרת בשלמא תנא אדם וכל מילי דאדם שור נמי תנא שור וכל מילי דשור אלא אי אמרת תרי גווני אדם וכו' ולא אצטריך תו לשנוייא דלעי' דתנא אדם וכל מילי דאדם אלא דמתני' לא איירי אלא בנזקי אדם בשור ולא בנזקי אדם באדם דומיא דבור א'כ שור נמי לא איירי בנזקי שור באדם וא'כ ליתני נמי שור דאזיק אדם. שם תני היזק דבידים וקתני היזק דממילא והשת' נמי שפי' מה דלכאורה ק' ממ'נ אי מתני' דאירי אדם בשור איירי אפי' באד' שומרין והם בכלל מבעה דקתני מתני' א'כ רב אושעיא אמאי תני להו כיון דקתני נמי מבעה דקתני במתני' ואי מתני' אע'ג דאיירי באדם דאזיק שור אפ'ה לא איירי באד' שומרין ומ'ה תני להו ר' אושעיא א'כ אמאי לא תני להו במתני' אלא די'ל משום דבהיזק דממילא לא קא מיירי אבל לפי' קמא שכתבנו אין אנו צריכין לזה ודוק. רש'י ד'ה מים תבעה אש ובמים שמבעבעים את האש כו' וספיה דקרא כו' עכ'ל דק'ל לרש'י דהיאך ס'ד דרב מרי לומ' מבעה זה מים לזה פי' פירו' דקרא לומ' שהכריח רב מרי לומר מבעה זה מים פשטיה דקרא. רש'י ד'ה אונס ומפת' כו' כמוהר בתולים של אונס כו' עכ'ל וכיון שהוא קצוב בתורה קנסא הוי. רש'י מטמא ומדמע ומנסך לא כתיבי וכו' שבכלל נזק הן וכו' ומנסך את היין וכו' דלא קחסריה ולא מידי וכו' עכ'ל לכאורה דברי רש'י אינם מקושרים דלעי' כשאמ' וענסך יין לע'ז וכו' היה מן הראוי לו' וליכא למימר וכו' אלא כוונת רש'י להכריח מה שרצה לפרש שמנסך דקאמ' אי אפשר לומ' שזרק בו וכו' ולזה הקדים דמטמא ומדמע כולהו בכלל נזק ונזק כתוב בתור' וכיון שכן מוכרחים אנו לו' דהאי מנסך דקהמ' אין פירושו שזרק בו יין נסך דלא קא חסריה ולא מידי אבל אי מטמא ומדמע ומנסך לא הוו בכלל נזק אלא קנסא א'כ אין זה הכריח הא דקאמ' דלא קא חסריה ולא מידי כיון דקנסא הוא. תוס' ד'ה ואימא מבע' וכו' וקמ'ל דכח שני נמי חייב וכו' עכ'ל וקשה והרי כתבו דבכח שני גרמא בעלמא הוא ואמרו בפרק הנשרפין דפטור עיין שם. תוס' ד'ה תרי גווני אדם וכו' וי'ל דניחא ליה לכלול כולם בשור כמו תנא דמתני' עכ'ל וא'ת באדם נמי הל'ל לכלול כולם באדם כמו תנא דמתני' דתני אדם וכל מילי דאדם וי'ל בשלמא בשור כיון דבשור דאזיק שור איירי א'כ כמו שמשמע ממילת שור רגל כן משמע נמי שן וקרן דכולם שוים הם ואין יכול למעט א' מהם יותר מחבירו וכיון שכן כלל אותם במילת שור אבל באדם כיון דבתרי גווני אדם איירי אדם דאזיק שור ואדם דאזיק אדם אין יכול לכלול כולם באדם משום דאיכא למימ' דבאדם דאזיק שור איירי כמו תנא דמתני' דלא איירי אלא באדם דאזיק שור דהא דומיא דבור קתני. תוס' ד'ה ועדים זוממין וכו' פ' ריב'א דאפי' שלם כו' עכ'ל דק'ל לתו' דכיון דעדים זוממין דינא הוא דאם שלם פטורין משום דכתי' כאש' זמם ולא כאש' עשה וצ'ל דבלא שלם איירי וא'כ מאי נזק איכא הכא מש'ה פיר' ריבא שלם איירי דאיכא נזק ואפ'ה חייבים דלא שייך בממון כאש' זמם ולא כאשר עשה. דף ה' גמ' איסבר לה כר'ע ליתני תרי גווני שור ק'ו כי מוכרח הוא אי סבר כוותיה בחדא יסבור כוותיה בכל דילמא לא סבר כר''ע אלא בעדים זוממין דוקא ולא במידי אחרינא ותו אח' דמתני' לא איירי אלא במועדין איך ליתני תרי גווני שור דהא לר'ש בתם הוא דמחלק זה. שם אי היזק שאינו ניכר לא שמיה היזק וכו' ה'ל קנסא פרש'י בגיטין דרבנן קנסוהו וק' כיון דמדרבנן הוא היאך תני ליה בהדי האבות דכתיבי בקרא. תו' ד'ה דאי שמיה היזק ואע'ג דחזקיה דאמר שמי איתותב בהניזק' וכו' עכ'ל עיין בהרא'ש. תוס' ד'ה וקתני היזק דלא מינכר והא דקתני ג' גווני וכו' עכ'ל היינו מטמא ומדמע ומנסך דקתני שהן היזק שאינו ניכר. ע'ב רש'י ד'ה ותיתי אש מנייהו דכי פרכת מה לקרן וכו' עכ'ל דגם דמסיק דלשמואל תנא לרגל מ'מ רש'י לא דק ופירש למאי דס'ד מעיקרא דתנא שור לקרנו ומ'ש ולרב דאמ' מבעה זה אדם וכו' מה לשור שכן כוונתו להזיק כו' ה'מ לפרש הכי מה לשור שכן מחייב את הכופר וכו' כי היכי דקאמ' הש'ס יעי' אלא רש'י רצה לפרש לכולהו בחד ענינא. ד'ה וכולהו כי שדיא בור בינייהו וכו' וכן אש מקרן וכו' בכולן תחילת הדין מבור וכו' עכ'ל ר'ל מסיבת שצ'ל וכן אש מקרן וכו' לזה צריך לומר תחילת הדין מבור כדי להוו כולהו בחד דינא אבל אי תחילת הדין מקרן לא אתו כולהו דאש מקרן לא אתי. תוס' ד'ה כי שדית בור דשן נמי אתי בפלגא דדינא או מאש לחודיה וכו' עכ'ל ק' א'כ למאי אצטריך אש בהדי בור דכיון דמאש לחודיה מצי אתו כולהו ודוחק לו' כי שדית בור בנייהו דקא' היינו לבד מאש דמאש לחודיה מצי אתו ותו אמאי קאמ' דוקא כי שדית בור אפי' שדית בהדי אש ?קצתן כגון קרן מצי אתו כולהו לבד מבור דבשלמא לרש'י דאיכא שן נמי דלא אתי מטעם דבשן פטור בדבר שאין ראוי לה וכיון דאיכא תרתי דלא אתו מ'ה לא נקט כי שדית בור דהשתא חד דוקא לא אתי אבל לתו' דס'ל דלא אשכחן שאין ראוי בשן ומצי אתי שפיר שן מקרן ומאש ודוקא בור הוא דלא תקשה אמאי קאמר דוקא כי שדית בור וכו' וי'ל דלא מצי כולהו מאש ומכל חדא וחדא כמו מבור ומכל חדא וחדא דמצי אתו כולהו מ'ה נקט כי שדית בור בנייהו אבל לעולם מודה רבא אי שדית קרן בהדי אש אתו כולהו לבד מבור. והשתא א'ש מ'ש בסמוך בד'ה להלכותיהן וכו' אלא הוה נפקי מחד מהנך ומבור הוה פטרי בהו כלים ואי יליף מחד מהנך ומאש וכו' עכ'ל דמתחילה הקשה לפי פשיטות דברי רבא דקאמ' אי שדית בור בנייהו וכו' המ'ל וכו' מחד מהנך ומבור הוה פטרי בהו כלים ואח'כ חזרו וכתבו לפי סברתן דרבא לא דוקא קאמ' אי שדית בור בנייהו וכו' אלא ה'ק קרן בהדי אש כמ'ש הקשו להאי סברא ואי יליף מחד מהנך ומאש הוה פטרי בהו טמון ולמ'ש רש'י דטעמא דלא ?נקא רבא מכל תרי מנייהו משום דלא הוה אתו לא קרן ולא בור ה'נ איכא למימר דאי הוה חד מנייהו רגל הוה פטרי בהו ד'ה וכן איכא למימר בכל חד מנייהו וקל להבין וגם התוספות מודים לזה ומ'ש אלא הוו נפקי מחד מהנך ומבור וכו' לאו דווקא אלא נקטו הכי משום דנקט רבא הכי מטעם שכתבנו והראיה ממה שכתב בסמוך דבור המתחיל אש לפטור בו את הטמון וכו' דאש לא אתי מבעלי חיים וכו' משמ' הא אלולי או לא הוה יליף בור לפטור בו את הכלי אלא מאחרים שיש בהם חיוב כלים וכ ן נמי בהנך דמצי אתי מב'ח כגון אדם מאש ושן ורגל או להפך אע'ג דליכא בור בהדייהו. גמ' קרן לחלק שן ורגל לפוטרן בר'ה פרש'י דכתב ובער בשדה אחר וכו' עכ'ל ק' למאי אצטריך קרא דובער בשדה אחר לפוטרו בר'ה מדאצטריך רחמנא לכתוב שן ורגל יודע אני דלהכי כתביה לפוטרו בר'ה דלגופיה לא אצטריך דהוה מצי אתו מבור ומחד מהנך וא'כ לא כתבי' רחמנא אלא לפוטרו בר'ה וכן יש להקשות בכל אחד ואחד מהנך וי'ל דאי לא כתב בהדיא כל חד וחד הלכותיו כגון שן ורגל לפוטרו בר'ה וקרן לחלק בין תם למועד וכן בכולהו ה'א הא דאצטריך לכתוב כולהו אע'ג דהוה אתו כולהו מבור ומחד מהנך לאו להלכותיהן לא כדכתבו התו' דלא תימא דפטרו בהו כלים בבור או דפטרי בהו טמון באש להכי אצטריך לכתוב כולהו אע'ג דהוה מצי אתו כולהו מבור ומחד מהנך. תו' ד'ה להלכותיהן וכו' אלא נפיק מחד מהנך ומבור הוה פטרי בהו כלים וכו' עכ'ל דיהבינן להו הקל שבשניהם וכמו שכתבו גם כן לעי' בד'ה משורו למדנו וכו' עיין שם. דף ז' גמ' מה לאש שכן אין דרכו לילך ולהזיק ' בור תוכיח וכו' יש לדקדק לפי מ'ש התו' לעי' בד'ה כי שדית בור כו' א'נ היינו דפריך מה לאש שכן כח אחר מעורבי' בו דידיה חמור יותר שע'י זה הולך ומזיק למרחוק וכו' עכ'ל א'כ מאי קאמר בור תוכיח למאי צריך להוכחת הבור אם אמת דהכי פריך כמו שכתבו התוס' ודוק. תוס' ד'ה מה לבור וכו' דהשת' ליכא למימר שור יוכי' אלא אש גרידא וכו' עכ'ל ר'ל דאי פריך פירכ' מה לבור שכן מעשיו גרמו לו המ'ל אש תוכיח כמו דמ'ל שור יוכיח דכמו דבשור ליכא מעשיו גרמו לו ה'נ באש וכיון שיכול להוכיח מאיזה מהם שירצה מאש או משור או משניהם יחד מ'ה לא פריך פירכת שכן מעשיו גרמו דאינא תשובה פירכא כ'כ כיון שיכול למצוא לה שני מוכרחים ולא פריך אלא פרכת שכן כח אחר מעורב בו דהאי פירכא חשובה טפי כיון שאינו יכול למצא לה אלא מוכיח א' דהיינו אש דווקא ולקמן גבי בור דמתגלגל דפריך פירכת שכן מעשיו גרמו לו אע'ג דלא הוי פירכה חשובה כ'כ משום דהתם לא מצא פירכה אחריתי דחשובה טפי דפירכת שכן כח אחר מעורבת בו לא שייכא התם כמו שהוכיחו התו'. תוס' לאתויי בור דמתגלגל וכו' ובעל התקלה נמי אין לחייבו וכו' עכ'ל ר'ל ובעל התקלה אין לחייבו וכו' דתימא דעליה קאי לאתויי בור וכו' דכיון דאין לחייבו מטעם אדם המזיק אלא משום דחשי' כרוח מצויה והוי אשו ורש'י ז'ל ברוח מצויה נמי לא חשיב ליה דלהוי כאשו ומ'ה לא גריס ליה אי בהדי דקאזיל וכו' אבל אין למוחקו דלא מבעיא אי אמרי' דלאתויי קאי אבעל התקלה דגרסנן ליה משום דחשיב ברוח מצויה והוי אשו ושפי' קאמר אי בהדי דקאזיל וכו' אלא אפי' אי אמרינן דלאתויי לא קאי אבעל התקלה שפיר גרסי' ליה דלענין כדי שלא ילכו כ'כ בחוזק שיתזו ויזקו דרכו להתבונן שפיר כו'. תוס' ד'ה היינו בור וכו' מדלא קאמר הכא אי בהדי דקאזיל כו' עכ'ל ר'ל אי איתא דכיון דמבעה לבור לאחר נפילה איירי תקש' דאמאי לא קאמ' נמי אי בשעת נפילה גופה היינו אש כמו דקאמר במאי דדמי לבור דהיינו לאחר נפילה אלא ע'כ מדלא קאמר אי בהדי דקאזיל קמזיק היינו אש דהוי בשעת נפילה גופה ש'מ דבשעת גופה איירי ואפ'ה מדמה ליה לבור. בא'ד דמאש חלוק וכו' ומבור וכו' עכ'ל ר'ל וכ'ת דטעמא דלא מדמה ליה לאש משום דמאש חלוק מבור נמי חלוק וכו' אלא לכך דימה אותו לבור משום דבהיזק דלאחר נפילה וכו' הקשו התלמידים בשם ל'א דמ'ש התו' דמאש חלוק דכח אחר מעורב דאתי' מכ'ש מאש מה אש דכח א' אחר מעורב חייב אילן וכותל שהזיקו בהליכתן אפי' בלא כח אחר לכ'ש שיהיה חייב עכ'ל והישבתי להם דלאו קו' הוא דגבי אש דאיכא כח אחר מעורב בו דהיינו הרוח מצויה היינו טעמא דחייב משום דה'ל לאסוקי אדעתיה אבל גבי כותל ואילן דליכא כח אחר מעורב בו וליכא במאי לאסוקי אדעתיה אין לחייבו ואמרו לי שכן ג'כ השיב הל'א אלא דאכתי ק' למאי דס'ד דתו' שכתבו דבשעת נפילה גופה איירי א'כ מאי קאמ' מה לשור שכן דרכו לילך ולהזיק והלא האילן וכותל בשעת הליכתן הזיקו כשור. תוס' ד'ה ור' ישמעאל אכל שמינה וכו' דילמא ר'ע וכו' שמינה שבשדותיו כו' עכ'ל פי' שבשדותיו של מזיק הפך מר'ש דקאמר שמינה שבשדותיו של ניזק. בא'ד וי'ל לפיכך טעה בדברי ר' ש וכו' לא בא הכתוב אלא לגבות לנזקין מן העדית כו' עכ'ל דהל'ל לא בא הכתוב אלא לגבות לנזקין מן המזיק דמשמע דבהא פליגי שר'ש ס'ל שמינה שבשדות של ניזק ור'ע ס'ל שמינה שבשדותיו של מזיק אבל לפי המסקנא א'ש לישנא דקאמ' לא בא הכתוב וכו' משום דר'ש דריש מניה תרתי דאהני ג'ש ואהני קרא דהיינו לפעמים בעדית דניזק ופעמים בדמזיק מ'ה קאמר ר'ע לא בא הכתוב וכו' ר'ל לחדא דהיינו בעדית דמזיק לבד הוא דשיימינ' ולא בדניזק דלא בא הכתוב לר'ש דלא אהני אלא גופה דקרא הוא דאהני'. תוס' ד'ה שור רעהו כו' תימה ולוקמה בשן ורגל כו' עכ'ל דק'ל דאמאי מוקי ליה באומר הרי עלי מנה דהוי ב'ח ולא מוקי לה במילי דשור נמי כגון שן ורגל דהוי נמי נזקין כקרן. בא'ד ומיהו למ'ד דאיכא כופר ברגל וכו' דמה לקרן ואדם וכו' המ'ל דמה רגל שכן הזיקו מצוי ואין כח בקולמוס להרחיב יותר ועיין במה שכתבתי בגיטי' באורך בגמ' ותו' ותמצא מרגוע לנפשך. תוס' ד'ה ור'ע כו' ולמאי דפי' דלאדרשי' כי יאכל פרט למזיק דלא משלם כלל אלא משום דכתיב רעהו כו' עכ'ל ר'ל דכיון דלרשב'מ דריש רעהו אדרבא לחיי' יותר ההדיוט להקדיש ג'ש מן הדין ליכא למילף פרט למזיק אלא לחומש בלבד אלא דאכתי קש' כיון דבור פטור אפי' פסולי מקודשין ומכ'ש קדשים א'כ אתי בור לגלוי על אדם דאפי' מקרן פטור ומצאתי תשובה לזה וז'ל דודאי ס'ל לתו' דתרי גלויי צריכי לגלויי רעהו דקרן ובור דאי לא הוה אלא גילוייא דבור ה'א דדוקא גבי בור הוא דפטור מנזק משום דקי'ל דאין בו רוח חיים והולך ומזיק ובגלוייא דרעהו נמי לחודיה לא סגי דאיכא למפרך מה לקרן שכן אין מועד מתחילתו תאמ' באדם דמועד מתחילתו עכ'ל ועיין במה שכתבתי בזה בגיטין בפי' תו' ד'ה שור רעהו כו'. תוס' ד'ה ועוד מאי ק'ו כו' ולענין מיטב נמי כו' ולא מגרוע דניזק כו' עכ'ל הן אמת דהיכא דזיבורי דמזיק כדעדית דניזק דיהיב ליה מהאי זיבורית אע'ג דלגבי ניזק הוי עדית ואפי' בלא ק'ו דהא לית ליה למזיק גרוע יותר מהאי זבורית דאיכא למימר דאלולי ק'ו הוה יהיב ליה מניה אלא כי אצטריך ק'ו דאית ליה למזיק עדית ובינונית דמזיק כעדית דניזק דאלולי ק'ו ה'א יהיב הגרוע דניזק דהיינו נמי זבורית דמזיק להכי אצטריך ק'ו דמשלם ממיטב דניזק דהיינו בינונית דמזיק. תוס' ד'ה ישיב כו' בב'ק דקידושין כו' ויש שם צריכו עכ'ל ר'ל אע'ג דבפ'ק דקידושין דריש נמי הכי גבי ע'ע ואפ'ה לא רמי התם רומייא דקראי כדרמי הכא משום דהתם יש צריכיות יתו' ד'ה אי דאייקור כו' אע'ג שאינו מוציא כו' מאתים זוז כו' אבל אם לא פשע אפי' שוות יותר ממאתים זוז כו' עכ'ל הן אמת כונתם לפרש גם הם דבעני איירי מדכתבו ורב אלפס מפרש בעשיר משמע אבל אינהו בעני מפרשי וכן נמי משמע וממה שכתבו אע'ג שאינו מוציא בו מאתים זוז אלא ההפרש שבינם לרש'י הוא אפי' טוב' ופורת' דקאמר לא קאי אנותנים כדפ' רש'י אלא אקונים קאי וה'ה אי לא פשע כגון דזול ארעתא דכ'ע ודידיה נמי אפי' טובא נמי ר'ל אפי' הקוני' נותנים לו כקרקעותיו יותר ממאתי' זוז יכול ליטול ואי פשע כגון דעייל ונפיק בזוזי אפי' פורתא נמי ר'ל שאין הקונים נותנים לו מאתים זוז אפ'ה לא יטול. ע'ב בינונית וזבורית כו' עדית וזיבורית וכו' מקשים דכיון דעיקר הקושיא היא מאמצעי לא ה'ל הך סיפא דעדית וזבורית עכ'ל ולאו קושיא היא דאי לאו דכבר השמיענו בהך סיפא דעדית וזבורית דב'ח לא גבי אלא מזיבור' לא הוה מצי לאקשויי דתעשה בינונית שלו כעדית ולא יגבה ב'ח אלא מזבורי' ?דווק תוס' ד'ה אלימא כו' כיון דיליף מג'ש דשדה שדה וכו' עכ'ל וק' דהרי לרי'ש אהני קרא ואהני ג'ש וא'כ הגם דלא תבעי ליה היכא דאהני ג'ש מ'מ תבעי ליה היכא דאהני קרא. דף ח' רש'י ד'ה אידי ואידי שלא הייתה לו עדית כו' עכ'ל יכול לפרש פ'רש'י כתוס' דר'ל בחדא מיירי שלא הייתה לו וחדא מיירי כשהייתה לו והיינו מתניתא קמייתא בשלא היתה לו ואפ'ה קרי לה בינוני אע'ג שלא היתה לו עדית מעולם משום דלא שויא כעדית דעלמא ומאחר דלגבי עלמ' הויא בנונית מש'ה קרי לה בנוני וע'כ דהכי נמי צ'ל לתו' א'נ י'ל לפ' רש'י שלא היתה לו העדית ר'ל שלא היתה לו בשעת הלואה ומכרה אחר שנשתעבדה לו אלא מכרה קודם ההלואה גמ' רב אשי אמר אדי ואדי ט'ס וצ'ל הכי אלא לא ש'מ כאן שהית לו עדית כו' כאן שלא היתה לו עדית ומכרה לא אידי ואידי שלא היתה לו כו' ואחרי כתבי מצאתי כן בקצ' ספרים וטעמא מאי דכיון דהש'ס אין כונתו לתרץ אלא הא דקאמר לעי' דבשלו הן שמין והקשה ליה אי אמרת בשלמ' הן שמין כו' א'כ היאך שייך לתרץ דכ'ע בשל עולם שמין ולא ק' הא דהויא בעדית כו' הא דלא הויא בעדית בו דא'כ הדרא קושיא איתבי למקומה אבל לפי מה שאמ' א'ש ודו'ק. תוס' ד'ה ואב'א אידי ואידי כו' דקאי אשלא הייתה לו עדית כו' עכ'ל תרוייהו ברייתות בשלא הית' לו עדית דכשאמר ואב'א הדר ביה ממאי דאוקי לעי'ד בחדא מיירי כשהיתה לו ובחדא מיירי כשלא היתה לו ואפ'ה לא ניחא להו השתא לאוקומי כד' רש'י בשהיתה לו ומכרה דהא רש'י גופיה לא ניחא ליה שהרי כתב ותפוס לשוןראשון. תוס' ד'ה מר לית ליה כו' היכא דלית ליה עדית וכו' עכ'ל דייקא נמי דקתני בנונית וזבורית דמשמ' דדוקא בדלית ליה עדית איירי אבל לפ' רש'י דקאמר ואפילו ה'ל נמי עדית כו' תקש' אמאי קאמר בנונית וזיברית כו' הל'ל ביש לו נמי עדית אלא דגם לדברי התו' יש לדקדק שכתבו דהיכא דליתליה עדית טעמא דגובה מזבוריתולא מבנונית משום דשייך טעמא דאמר בהניזקין שלא יראה דירה נאה כו' משמ' אלולי האי טעמא הוא גובה מבנונית אע'ג דלית ליה עדית וע'כ צ'ל משום דבעלמא שיימינן דהשתא הויא בנונית דעלמא אבל אי בדידיה שיימינן היאך אפשר לומר דאלולי האי טעמא דפ' הנזקין הוה גובה מבנונית ת'ל משום דלגבי דידיה הויא עדית אלא ע'כ דבדעלמא שימינן ומאחר דמסק הכי הוי כתבו אח'כ בסמוך דהלכה דבשלו הן שמין ותו' לטעמייהו שכתבו דשייך הכא בבנונית הך טעמא דפ' הנזיקי' שלא יראה דירה נאה אמאי הוכרח לאוקי מר אית ליה דעול' ומר לית ליה תקנת' דעולא הל'ל דכ'ע אית להו תקנת' דעול' והכא בהא פליגי מר אית ליה טעמא כדי שלא יראה שדה נא' כו' אפי' כאן דליכא אלא בנונית ומר לית ליה האי טעמא הכ' כיון דליכא אלא בנונית ולא אמרינן דמ'מ אצלו היא עדית ואפשר דזהו בעצמו הוקש' לתו' וכונתם לפרש שגם הש'ס כך היא כונתו לאוקי פלוגתייהו דלכ'ע אית להו תקנת' דעול' היכא דאית ליה עדית לאפוקי מפ' רש'י אבל היכא דלית ליה הוא דפליגי בטעמא דכדי שלא יראה שדה נאה כו' דמר ס'ל אפי' כאן דליכא אלא בנונית מ'מ אצלו עדית היא ומר לית ליה האי טעמא הכא דליכא אלא בנונית ומ'ש הש'ס מר לית ליה תקנתא דעולא אינו ר'ל לית ליה כלל כפ' רש'י דודאי אי' להו לכ'ע אלא מאחר דלא גבי הכא מבנונית כיון דלית ליה אלא בנונית מהך טעמא דפ' הנזקין דכדי שלא יראה חשיב הכא כמו דלית ליה ההיא תקנתא דעולא אבל לעולם דכ'ע אית להו ההיא תקנתא דעולא. גמ' ?השרא לשלש' כו' לא מבעיא ק' דילמא זו ואף זו קתני וי'ל דלא אמרינן זו ואף זו קתני אלא בב' בבי דמעיקרא קאמר בבא דקילא ואחר שנקבע ההיא בבא והיתה שגורה בפי הכל חזר וחדש בבא שנייה מה שלא עלה בדעתו מעיקרא דקאמר בבא ראשונה ומשנה שנשנית לא זזה ממקומה אבל בבא א' לא אמרי' זו ואף זו קתני דכיון דבבא א' היא א'כ מעיקרא נמי הוה ידע לכולא בבא וא'כ לימא דחמירא יותר ואתיא מכ'ש הך דקילא ול'ל תרוייהו. תוס' ד''ה מכאן לאחרים כו' יכול לכבוש השטר ולהחזי הזבורית כו' עכ'ל ק' דאם באמת כבש השטר אית ליה ריעותא מכל צד אםמצד המוכר יאמר לו שלא מכר לו כלום אם מצד הנזיקין וב'ח שיאמר שלא לקח כלום ועדיין אפי' העדית ובנונית ברשות המוכר וא'כ אפי' אי הוה אסי' אדעתיה טעמא דאי שתק כו' אפ'ה לא המ'ל דלהכי נקט מכרן לאחד משום דלא תימא דא' דמצי כבש שטרא לא גבי אלא מזיבורית ולהכי אצטריך לומר דגם במכרן לא' נכנס תחת הבעלים ושפיר מקש' הש'ס השתא לשלש כו' לא מבעי' ולדברי הראש שכתב דמהדרנא שטרא כו' לאו דוקא כו' אלא שמקנא השדה בקנין או שימכור לו השטר ויכתוב לו שטר מכירה עליו כו' וכתב וכת' עוד שכל דבר שיכול לטעון רואין אותו כאלו הוא כבר עשוי כו' ואפי' לא טען אי שתקיתו טענינן ליה אנן כו' יתיישב שפיר מה שהקשינו לתו' אבל התו' לא הסכימו לדברי הראש אלא למה שכתב רש'י דלא מצי למימר לב'ח דלישקו' בזבורי' מטע' דאי שתקת כו' דמצי א'ל לכי תהדר וא'כ ק' מ'ש ותו דבריהם הכא הפך דבריהם דפר' שני דייני גזרות דף ק'ט ע'ב ד'ה ורבנן סברי כו' ע'ש דבשטת הראש דהכא אזלי התם וישוב הסוגייא לדעת הרי'ף והרמב'ם עיין בקיקון דיונה ז'ל ע'ב תוס' ד'ה אבל זבן כו' נראה דאיירי שפיר דשביק בנונית כו' עכ'ל הוכרחו לזה משום דלכאורה ה'א מדהל'ל הנחתי לך מקום וקאמר טעמ' דלהכי טרחי וזבני ארעה דלא חזייא לך איכא למימר דאיירי בשלא הניח' לו כלום וכגון שקודם שלקה הוא העדית וזבורי' מכר ראובן הבנונית לאחרים דהשתא לא שייך טעמא דהנח' לך מקום אלא טעמא דלהכי טרחי וזביני ארעא דלא חזי לך לזה הוכרחו התו' לומר נראה דאיירי שפיר אפי' דשביק בנונית ואפ'ה לא מצי א'ל הנחתי לך מקום לגבות ממנו כדאמר בסמוך גבי שביק בנונית דכוותיה כו' אלא דאכתי ק' בדבריהם דהיכי הוה ס'ד לומר האי טעמא דהנחתי לך מקו' והלא כתבו בסמוך דלא שייך האי לישנא אלא גבי בעלי' ולא לגבי לוקח ראשון וי'ל דהן אמת בסמוך כשקנה בנוני' ושייר בנונית דכוותיה לא שייך לומר הנחתי לך מקום שהרי כולם שוים שאצלו ושהניח שהם בנונית ושהם משועבדים ודוקא גבי בעלים שייך לומר הנחתי לך מקום ר'ל בני חורין משאין כן גבי לוקח ראשון אבל הכא שקנה זיבורית ועדית והניח בנונית שהוא דינו של ב'ח שפיר הוה שייך לומ' הנחתי לך מקום אפי' גבי לוקח ראשון דהיינו בנונית שהוא דינו של ב'ח אלולי טעמא דנעילת דלת בפני לוין. תוס' ד'ה דינא הוא כו' דטעני' ליה ללוקח וכן ליתמי בין פרוע בין מזוייף כו' עכ'ל דבריהם בהפך בכתובות דף צ'ב ע'ב ד'ה דינא הוא דאזיל כו' ע'ש וי'ל וק'ל דף ט' תוס' ד'ה משהחזיק בה כו' ובלא נתן מעות איירי כו' עכ'ל והשתא לא יקש' מה שהקשו לרש'י שכתב דבשלא נתן איירי דכיון דכתבו דאייר' שקנאו בחזקה או בחליפין ועוד דעתו להלך אמצרי לראו' מה היא צריכה אע'פ שקנאו בקנין גמור דחזקה או דחליפין בהכריח לומר דבלא נתן מעות איירי כו' וכי לעולם יכול לחזו' בו רש'י ד'ה רב הונא אמר כו' והא למילתא דר'יש ור'ע דבעי לעי' כו' עכ'ל וק' דהל'ל מילתא דרב הונא אחר תירוץ דרב פפא ורב הונא בריה דרב יאושע וי'ל דא'א משום דכיון דקאמר בתירוץ דרב פפא ור'ה כדר'י לבד מארעא דליתיב ליה ממיטב כי היכי דליקפוץ עליה זבונא מיד אצטריך לבעא מניה כו' אי בשלו הן שמין או בשל עולם הן שמין כדי לידע כוונת הפסוק דממיטב כי היכי דליקפוץ זבינא תוס' ד'ה רב הונא אמר כו' וצ'ל שלא הספיק לסיום כו' עכ'ל דק'ל דכיון דרב הונא כונתו לתרץ קר' דלעי' א'כ העיקר חסר מהספר דאכתי רומיא דקראי דמיט' וישיב אפי' סובין ולזה כתבו דלא הספיק רב הונא לסיים דבריו עד שהקשה לו רב נחמן ולולי דבריהם ה'א דרב הונא קשיא ליה נמי כסף ומיטב והוכרח ליישב מעיקר' כסף ומיט' וקאמ' דאו קתני או כסף או מיטב ולא הספיק לסיים דבריו להשיב ג'כ רומיא דקראי דמיטב וישיב עד שהקש' לו רב נחמ' והשתא א'ש דהתחיל רב הונא בפתח דבריו בכסף או מיטב ואי איתא דלא אתא רב הונא לישב אלא קושית ישיב ומיטב למה הזכיר בפתח דבריו כסף מאן דכר שמיה של כסף ואפש' שגם התו' סוברים כמ'ש התוס' שהרי דבריהם סתומי' ויכול לומר שגם הם ז'ל כוונו למ'ש אך דאכתי ק' א'כ לרב פפא ור'ה בדר'י כסף דכתב רחמנא למאי אתא דכיון דלדידיה כל מילי מיטב הוא ואפי' סובין וא'כ אי בעי ליהיב ליה אפילו סובין אע'ג דאית ליה כסף וקרק' וא'כ למאי אתא כס' דכתב רחמנא אבל לרב הונא דס'ל דלא יהיב ליה סובין אלא דוקא היכא דלית ליה כסף ומיטב אבל היכא דאית ליה או כסף או מיטב לא א'ש כסף דכתב רחמנא בא'ד ובספר רב אלפס כו' ור'ת אין סובר כן כו' עד כאן הוכרחו לפסק דרב אלפס ור'ת כדי להכריח מה שפ'ה שבא רב הונא לתרץ קראי ולא כאית דגר' כו' דהפסק דרב אלפס ור'ת מסייע ליה לפ'ה. בא'ד ור'ת אינו סובר כן עכ'ל ר'ל הגם דגם פסק ר'ת מסייע ליה לפ'ה כפסק הריף מ'מ ר'ת אינו סובר כהריף דהלכה כרב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע אלא סובר דהלכה כרב הונא מדפרש שיש ג' דינים א' בניזקין והב' בב'ח ולוקח והג' בפועל. תוס' פשיטה האי ברא והאי לאו ברא וא'ת כו' והא שמואל כו' עכ'ל וא'ת ואמאי לא הקשו מדרב אשי גופיה דקאמ' נוטל רביע כו' דמספק' ליה כו' וא'כ אמאי פשיטה האי ברא והאי לא ברא וי'ל דהתוס' אזלי לשטתייהו שכתבו לקמן לכך נראה כפי' אחרון וכיון דכן לוקמ' דהתם נמי קאמר רב אשי דנוטל פלגא עם אחיו אלא מכח מפיק' אי כיורשים או כלקוחות דמי ההוא פלגא דנוטל עם אחיו נוטל רביע בקרקע ורביע בכספים. בא'ד וי'ל כשחלק וקרקע כו' דשניהם עומדים בספק כו' עכ'ל ק' והרי בסמוך כתבו דאיירי כשעשאו אפותיקי וכיון שכן אין שניהם עומדיםבספק כי אם דוקא מי שנטל קרקע דאפותיקי הוא ודאי יפסיד וי'ל הגם דאיירי כשעשאו אפותיקי אבל מ'מ הם בשעת החלוקה שחלקן הקרקעות לא הוו ידעי שא' מאלו הקרקעות היא אפותיקי אלא היו סוברים שכל הקרקעות הם משועבדים לאותו ב'ח ולא נתגלה להם שזו היתה אפותיקי עד שעת טירפא וכיון שכן בשעת החלוקה היו כולם עומדים בספק. תוס' ד'ה וטרף כו' ואין יכול ליטול חלק הא' כו' עכ'ל ואם נטל חוזר כיון דשלא כדין נטל דצריך ליטול מכל א' וא' חלק המגיע לפרוע חוב אביו תוס' ורב אמ' וכו' ותימה מ'ש מדרב אשי וכו'באותו רביע שנטל כו'עכ'ל היינו לפי פי' ראשון דרש'י שכתב דרביע הוא שנוטל או בקרקע או במעות אבל ללשון שני שפיר דמה שנוטל חלק בקרקע הוא משום שמא יורשים הם ואין יכול לסלקו בזוזי כדמשמע הכא נמי מדברי רב. בא'ד לא מיירי כעין אפותיקי דהמקנ' כו' דלא מצי מסלק ליה בזוזי כו' עכ'ל אלא דוקא זה הקרקע יהיה פירעונו אבל הכא לא יהיה פירעונו מזה הקרקע אלא אם לא יתן מעות. תוס' ד'ה רב אשי כו' וקש' מנ'ל לתלמודא שמספק ליה לרב אשי כלל ביורשים דילמא פשיטא ליה דלאו כיורשים כו' או כלקוחות שלא באחריות כו' עכ'ל ותמיהת' לכאורה לאו תמיה היא שכן הוא דרך הש'ס כשיש ג' חילקים בדבר החולק השלישי ס'ל במקצת כחולק הראשון ובמקצת כחולק השני וא'כ הכא נמי כיון דרב סבר כיורשים הוי ושמואל סבר כלוקחות הוי א'כ רב אשי החולק השלישי איכא למימר נסתפק לו אי כיורשים או כלקוחות תוס' ד'ה הילכך וכו' דלא שייך ביה המוציא מחבירו עליו הראיה עכ'ל דלא אמרינן המע'ה אלא כשהספק בא מצד טענות' אבל הכא אין הספק מצד טענות' אלא מצד הדיןבעצמו. ע'ב גמ' דכוות' אש גחלת מ'ש הכא ומ'ש הכא אבל אין להקשות הכא לר'י מדקאמ' באש גחלת פטור דוק מינה הא אש שלהבת חייב ותקש' לר'י דקאמ' בשלהבת פטור דאיכא למימר דה'ק משא'כ באש דפטו' אפי' אי הוה שלהבת ומכ'ש דכוות' דהיינו אש גחלת. שם בשור מות' ובור מגולה דכוות' גבי אש שלהבת וכו' והאמ' ריש לקיש כו' וה'ה דה'מ להקשות הכא כדמק' בסמוך לר'י מ'ש הכא ומ'ש הכא אלא דעדיפא מינה פריך שם ולר' יוחנן כו' מאי שנא הכא ומ'ש הכא ק' מאי מק' מ'ש הכא והרי ר'י התם קאמר בהדיא טעמא משום צבתא דחרש גרמו לו וא'כ מאי מקשה מעיקרא מאי שנא הכא ומאי שנא הכא. רש'י ד'ה עד שליש משלו כו' שאינו נפרע בחייו וכו' יותר על שליש יפרע לו הקב'ה בחייו עכ'ל ק' כיון דיותר על שליש יפרע לו הקב'ה בחייו אמאי לא חייבוהו במצוה אלא עד שליש אם בשליש שאינו ניתן לפירעון בחייו חייבהו יותר על שליש שניתן לפירעון בחייו ולא דמי אלא למלוה בעלמא לכ'ש שיהיה חייב וי'ל הגם שיפרע לו הקב'ה בחייו אבל מאח' דהפירעון לא יהיה בוודאי לאלתר אלא זמן מה כפי ראות עיניו ית' א'כ ביני ביני יבזבז כל נכסיו וישאר בחוסר כל עד שיפרע לו האל ית' היותר על שליש מ'ה לא רצו לחייבו יותר על שליש אבל מ'מ אכתי דחוק ואפשר דמשום האי קושיא פי' בנמקי יוס' וז'ל צריך להוסיף מיגעו שליש ודוחק את חייו כדי להדר את המצו' מכאן ואילך משליש ולמעלה אם זימן לו הקב''ה ממון שלא מיגיעו יוסף ואם לאו חייו קודמין כו' עכ'ל. תוס' ד'ה אי לימא שליש כו' ובסוכה חשיב ליה ריבותא דר'ג כו' עכ'ל ר'ל ואם איתא שמחוייב לבזבז כ'כ אפי' במצוה א' א'כ מה שבח הוא זה שמשבח בר'ג שקנה אתרוג באלף זוז אלא ע'כ אינו מחוייב לבזבז כ'כ במצוה א' דכיון שכן שבח הוא לר'ג שבזבז אלף זוז באתרוג. תוס' ד'ה עד שליש במצוה פי' שאם מצא כו' עכ'ל לאפוקי דפי' רש'י שכתב דשליש דקאמ' היינו שליש הדמים לזה כתבו דשליש דמקודם מצא באתרוג כאגוז ואחר כך מצא גדול ממנו שליש. תוס' ד'ה ולר' יוחנן כו' וי'ל דמשמע ליה כו' משום שהקטן שומרו כו' עכ'ל ק' איך אפשר לומר דטעמא דר' דפטר בשלהבת משום שהקטן שומר והא בהדיא ר'י התם משום צבתא דחרש קא גרם ודוחק לו' הגם דקאמ' התם דטעמא דר'י משום צבתא דחרש קא גרם מ'מ המקשה הכא לר'י מ'ש הכא ומ'ש הכא לא שמיע ליה ההיא טעמא וס'ל דטעמא דר'י דפטר בשלהבת משום שהקטן שומר. תוס' ד'ה ודרכו לילך ולהזיק כו' לא שייך למתני גבי בור כו' עכ'ל הקושיא בדבריהם היא גלויא והא דרכו לילך ולהזיק לא שייך בבור וקתני וי'ל דכונת התו' כך דמעיקרא כתבו לטעמא דלא חשיב ב'ח משום דהוי בכלל דרכו לילך ולהזיק וזהו כונתם ג'כ לומר דטעמא דלא חשיב כוונתו להזיק משום דהוי ב'ח וכבר אמרו דב'ח בכלל דרכו לילך ולהזיק וכך הוא שיעור דבריהם וכונתו להזיק לא שייך למתני ג'כ גבי בור מאחר שזה נמשך לבור מצד שאינו ב'ח וכבר אמרנו שב'ח בכלל דרכו לילך ולהזיק אבל אי לא הוה מצד שאינו ב'ח אלא מצד טעמא אחרינא שאינו פגע בב'ח ודאי דהוה תני אע'ג דלא הוה שייך בבור תוס' ד'ה מה שאין כן בבור כו' וא'ת כו' ונחייבו בכופר כו' עכ'ל הקושיא בדבריהם היא גלויא וכי נעלם מעיני התו' דרשת שור ולא אדם וי'ל דעיקר קושית ולחייבו הכופר לא היתה אלא לגבי אש אלא שהזכירו בור נמי בכלל קושייתם סניף בעלמא הוא אבל אילו לא הוה קו' לגבי אש לא היו מקשים כלל לגבי בור משום דקרא מלא כתי' שור ולא אדם וכיון דהוצרכו לתרץ גבי אש דדרשינן עליו כו' אז קשיא להו א'כ גבי בור נמי איכא למימר עליו ולא על בור ואם כן קרא דשור ולא אדם למה לי ותרצו דאצטריך לפטור עבד כו'. דף ו' תוס' ד'ה חומר בשור מבאש כו' מסרן לחרש דבהכי תלי טעמא דפטור באש עכ'ל ר'ל טעמא דפטור באש דאי לאו דהלך החרש והוליכה למקום הגדיש והקמה לא היה שום נזק כלל לא כן בשור שהוא בעצמו הלך והיזק ולא היה שום נזק ע'י חרש כלל אלא ע'י עצמו שהוא ב'ח. תוס' ד'ה שהשור חייב בו פסולי המוקדשין כו' ובל'ה לק'מ למאי דפי' רש'י לעי' כו' עכ'ל משמע מדברים למאי דפי' לעי' דשור ולא אדם לעבד ולנכרי הקנוי לישר' שפי' מפקינן מוהמת יהיה לו אדם נמי בבור כמו פסולי המוקדשין וא'ת א'כ עליו ולא בור לא אצטריך ולמה כתביה רחמנא וי'ל דלתרוצם דהשתא אין ה'נ דלבור לא אצטריך ולא כתביה רחמנא אלא לאש לומר' עליו ולא על האש. ע'ב גמ' בפלוגת' לא קמיירי והשתא איכא למימ' דמתני' אתיא אפי' כרבנן דהכא איירי דלא הוי הכשרתי במקצת נזקו אלא האחרון עשה הכל דלא היה בראשונים כדי להמית. תוס' כגון רב כפא כו' פי' רשבם כו' לפי המסקנא כו' אין צריךלפרש דחייב אלא האחרון פי' אין צרי' לפרש כגון רב פפא כו' דקאי אכולתו כיון שאינו חייב אלא האחרון בלבד גם אמר אביי אי ס'ד נבלה דמזיק כו' ר'ל פחת נבילה וכן כולהו נבלה דכולה סוגייא ר'ל פחת נבלא ורב כהנא דלקמן הוא דלא הבין בטוב הענין ומ'ה נתקשה עד ששאל לרבא רבו והשתא א'ש הסוגיא ודוק. גמ' אבל הכא דבגופא מזיק דכיון דעסקו הוא שישב יישמור מחיות רעות ולא יתעסק במלאכ' אחרת לבד שמירה לבד ופשע חשיב דבגופ' לא כן גבי שור דלא שייך לומר הכי לא חשיב בגופא שם. א'ל רב כהנא לרב טעמא דכתב רחמנא והמת יהיה לו וכו' דהאי רב כהנא לאו היינו רב כהנא ולעיל אלא זה רב כהנא בתרא שהיה תלמידו דרבא תוס' ד'ה הא משום דממילא כו' אבל תרוייהו אתו במה הצד ולא חש להאריך כו' עכ'ל ר'ל הגם דלכאור' אתיא במה הצד מ'מ הש'ס לא חש להאריך דהיאך לא אתיא אפי' במה הצד א'כ צריכא ג' קראי א'נ כוונתם לומ' דהן אמת דאתיא במה אצד אלא הש'ס הוא דלא חש להאריך לומ' זה כיון שהוא מעצמו מובן אלא דיקש' על זה א'כ ג' קראי למאי אצטריכו וראשון עיקר. דף י'א רש'י ד'ה אלא לנזיקין שמין כדכתי' והמת יהיה לו עכ'ל רוצ' לומר דבנזיקין הוא הפך הגזלן דשמין בנזיקין אפי' פחת דכתי' והמת יהיה לו דמהכא נפקא פחת נבלה. רש'י ד'ה אמר שמואל מנהג דיינין וכו' עכ'ל דק'ל לרש'י מאי קאמר ואני אומר והלא כל זה הוא דברי שמואל לזה הוכרח רש'י לפרש מנהג דיינין כו' והשתא א'ש מילת ואני אומר וכ' דקאמר גמ' עדודה וכו' ופ' רש'י יביא עדודה ויוסף מביתו על הדמים כו' ק' דנפק פחת נבלה מדכתי הטרפה לא ישלם דיש ללמוד דהיכא דישלם לא ישלם כלום כלו' בשביל הטרפה עצמה ר'ל פחת נבילה דנבילה עצמה לא אצטר' דכתי' ישיב לרבות אפי' סובין אלא ע'כ לא אתא אלא לפחת נבילה וא'כ האי דרשא דעדודה לא אצטריך למאי דס'ד השת' דבפחת נבילה פליגי. שם ושתיק ש'מ שמין יש לדקדק הגם דשתיק ושתיק' כהודאה דמיא מ'מ מעיקרא א'ל זיל שלם נגרא מעליא וכיון שכן שמא מה שאמר שמואל ואבא מודה לי היינו למאי דס'ד מעיקרא דמשלם נגרא מעליא וי'ל. תו' ד'ה אין שמין כו' פר'י כו' ואע'ג דק'ל וכו' עכ'ל הוכרחו לומ' פר'י וכו' לומ' ואע'ג דקי'ל ישיב וכו' וה'א מכח האי קושיא כפירו רשב'ם דבפ' השואל דשמין אפחת נבילה קאי מ'מ לית' דשאני גבי גזלן וגנב דבעינן כעין שגזל כו' כדכתי' בהדיא וא'ת א'כ למאי אצטריך לכתוב ישיב לרבות אפי' סובין הא מדאצטרי' קרא גבי גזלן וגנב דבעי' כעין שגזל ש'מ בשאר מקומו' יחזי' אפי' סובין וי'ל דאילו כתיב ישיב לרבות אפי' סובין ה'א הא דאצטריך קרא גבי גזלן וגנב דבעי' כעין שגזל כו' לאו משום דבשאר מקומות יחזיר אפי' סובין אלא משום דלא תימ' אדרב מדאצטרי' לגבי נזיקין לכתוב מיטב שדהו ש'מ בשאר מקומות אפי' סובין להכי אצטריך לגבי גזלן וגנב לכתוב דוקא כעין שגזל ומש'ה הוצרך לכתוכ ישיב לרבות אפי' סובין וק'ל. ע'ב תוס' ד'ה גזרה מקצתה כו' דאיך תוכל לטעו' כו' ולא קאמר כו' עכ'ל פי' כונתם ז'ל דמשמע להו דכונת הש'ס לו' דהן אמת דהמקצת היוצא ידוע לכל שאסור הוא משום ובשר בשדה טרפה אבל מה שנשאר בפנים הוא מותר מדינא דאורייתא אלא חכמים גזרו עליו אטו כולה ולזה גדלה תמיהת התו' ז'ל כיון דבמקצת היוצא אמרת כבר ידוע הוא לכל שאסור מדאורייתא דכתיב ובשר בשדה טרפה כו' א'כ איך יעלה על הדעת להתיר כולה עד 'שמתוך כך גזרועל מה שנשאר בפנים והלא אתיא במכ'ש אם במקצת שיצא אמרת אסור ביוצא' כולה לכ'ש ומ'ש ולא קאמ' גזרה מה שבפנים כו' כונתם ז'ל לומר ובשלמא אי אמרת שזה המקצת שיצא הגם שאסו' מן התורה מ'מ אינו ידוע לכל ואתי לדמויי מלתא למילתא ואמרי' במה מצינו מה שנשאר בפנים מותר ה'נ מה שיצא לחוץ ומ'ה גזרו מה שנשאר בפני משום האי סברא דלא להתיר מה שיצא לחוץ הוה א'ש אבל לא קאמ' דהגזרה היתה על מה שנשאר בפנים אטו אותו המקצת שבחוץ אלא משמע שאותו המקצת שיצא לחוץ ידוע הוא לכל שאסור מן התורה ולא גזרו מה שנשאר בשביל זה המקצ' שיצ' כבר אלא בשביל כולה וכיון שכן הדרא קושיא לדוכת' היאך נוכל לטעות להתיר כולה כיון שאפי' במקצת שיצא כבר הוא ידוע לכל שאסור מדאורייתא ועוד אי גזרינן אטו כולה באש' נמי לגזור והגם שרש'י כבר תרץ קושיא זו כבר הקשו על תרוצו בסמוך וק'ל. בא'ד ופ'ה כו' וק' דהא כו' משום דנפק כולה עכ'ל ר'ל הגם דקא דמטמינ' למהר מ'מ אכתי איכא למיחש דאמרי טעמא דמטמינ' למחר משום דנפקא כולה אבל אם יצא רובא יבוא לטעות ולומ' כמו שיצא מקצת שאינה טמאה דדוקא בנפקא כולה מטמינ' ולא אפי' ברובא רש'י ד'ה דיש מקצת שליא כו' אטו היכא דנפק' כולה וכו' וקאכלו נבלה דההיא ודאי סי' ולד כו' עכ'ל יש לדקדק למה לי טעמא דסי' ולד כו' ת'ל מטעם דהוי כאבר מן החי וי'ל דאי לא טעמא דולד לא הוה אסרינן לה באכילה משום אבר מן החי דכיון שחוזרת למקומה אין בה משום אבר מן החי. תוס' בכו' שנטרף כו' משמע קצת כו' וק' כו' עכ'ל פי' משמע מפ' רש'י דקרא דופדויו מבן חדש כו' אין פירושו אלא לנהרג מעצמו דהוי נפל אבל היכא דכלו לו חדשי' וחי היה חייב לפדותו וכיון שכן היה עולה על הדעת לומר שנהרג ע'י אחרים יהיה חייב דלא הוי בכלל נפל קמ'ל דגם זה בכלל נפל דמספיקא לא מחייבי' וק' דבפ' יש בכור וכו' אלא ודאי גזרת הכתוב הוא מופדויו מבן חדש תפדה דאפי' כו' ואע'ג דמהאי קרא נפקא לן כל ששהה שלשים יום משמע משמע נמי הא דאפי' קי'ל שכלו לו חדשיו צריך שלשים ואע'ג דליכא בקרא מעוטי יתירי והראיה מבהמה דליכא אלא חד מעוטא דוביום השמיני ואפ'ה אמ' התם אפי' דכלו לו חדשיו לא ירצה קודם מלאת לו שמנה א'כ ה'נ איכא למשמע מקרא דופדויו מבן חדש כו' אפי' דכלו לו חדשיו וכיון שכן לא אצטריך קרא לנהרג כלל וכ'ת דהן אמת דמופדויו מבן חדש כו' היה דרשי' נמי דאפי' קי'ל שכלו לו חדשיו כמו דדרשינו מוביו' השמיני ומ'מ אצטריך איך חלק משום שנ' פדה תפדה דמשמ' אפי' נטרף תוך שלשים יום ומ'ה אצטריך איך חלק וכמ'ש בש'ס הא ליתא דא'כ לא ליכתוב לא רבוייא דפדה תפדה ולא מיעוטא דאך אלא ויש לדקדק בדבריהם כיון דזו היתה כונתם להקשות תכף ומיד ה'ל להקשות מה שהקשו בסוף דבריהם ועוד דמסיק תלמודא כו' כיון דמעיקרא לזו הוא שהיתה כונתם להקשות. גמ' עשה עבדו אפותיקי ומכרו ב'ח גובה הימנו כו' אפי' היא מלוה על פה דלא גבי ממשעבדי אפ'ה היכא דעשהו אפותיקי גובה הימנו והיינו לתנא דס'ל דעבדים כקרקע דמי אבל לס'ד השתא דעולא ס'ל כמטלטלי דמי דלא גבי מהם אלא דוקא במלוה בשטר ועשהו אפותיקי והשתא הא דקאמ' כדרבא ר'ל כדרבא ולא כרבא כדרבא שעשהו אפותיקי אבל לא כרבא דהוא ס'ל דעבדא כמקרקעי דמי כדלקמן ומ'מ אצטריך עשאו אפותיקי לגבו' ממנו אפי' מלוה ע'פ אבל עולא דהשתא אית ליה דכמטלטלי דמי אצטרי' שעשאו אפותיקי לגבות ממנו מלוה בשאר תוס' ד'ה כגון שעשאו אפותיקי דלגבי דידהו אפותי' ולא אפותיקי שוה כו' עכ'ל כיון דמחמת ירושה בא לידם הכל שוה לגבי דידהו בין שעשאו אפותיקי בין שלא עשאו אפותיקי הכל א' לגבי דידהו ואין לחלק בין עשאו אפותיקי בלא עשאו אפותיקי אלא לגבי לקוחות וה'פ אר'א אפי' מיתמי כו' א'נ כו' עכ'ל הוכרחו לזה משום שבתחילה דבריה' כתבו דגבי מיתמי ולפי דבריהם אלו הוה קשא היאך קאמ' מעיקרא לא מניה ואי הדר ביה כשהקש' לו אי מניה אפי' מגלמא דעל כתפיה הל'ל אלא שעשאו אפותיקי ומשום הכי הוכרחו לכתוב וה'פ אר'א אפי' מיתמי בלא אפותיקי כו' לא מיניה פי' בלא אפותיקי לא גבי אלא מיניה ואינו רוצה לומ' דה'ק ר'א דא'כ היאך לא נעלם ממנו קושיית אי מניה אפי' מגלימא דעל כתפיה אלא ודאי דר'א איירי בכל גוונא אפי' מיתמי וכשעשאו אפותיקי אלא עולא הוא דהשיב מדעתו למה ששאל ר'ן אי בלא אפותיקי איירי והשיב לו אי בלא אפותיקי לא מניה ור'ן לא הבין דעתו וס'ל דתשובת עולא דקאמ' מניה הם בעצמם דברי ר'א ודוקא בהכי איירי ולזה הקש' לו אי מניה אפי' מגלימא כו' עד שהוצרך עוד עולא לפרש לו מה היתה כונתו דר'א אייריבכל גוונא אפילו מיתמי ובשעשאו אפותיקי ומ'ש מעיקרא לא מניה אינו דברי ר'א אלא תשובת עולא היתה למה שאמ' ר'ן בלא אפותיקי והשיב אי בלא אפותיקי אינו יכול לגבות אלא מניה א'נ דקרי מניה אע'ג דגבי נמי מיתמי כיון דמכח הלוה כו' ולהאי פירושא נמי צ'ל דר'ן לא הבין דעתו דעולא וס'ל דמניה דקאמר מניה ממש ולזה הקשה לו אי מניה אפי' מגלימא דעל כתפיתעד שהוכרח לפרש לו כונתו דפי' מניה כיון דמכח הלוה שעשאו אפותיקי קא גבי. גמ' לימא כתנאי כו' פרש'י ואע'ג דס'ל להאי תנא עבדים כמטלטלי דמי כו' שאני מטלטלי דניידי ממטלטלי דלא ניידי עכ'ל ק' כיון דהשתא ס'ד דס'ל לתנא דבריית' דמכר לו עבדים וקרקעות כו' דיש לחלק בין מטלטלי דניידי למטלטלי דלא ניידי ומ'ה לא הוה קש' לן רישא דקתני החזיק בקרקעות לא קנה עבדים אסיפא דקתני החזיק בעבדים לא קנה מטלטלין ולא קשיא ליה נמי אהך ברייתא דלקמן דקתני החזיק בקרקעות קנה מטלטלי משום דאיכא למימר דהך בריית' דלקמן ס'ל דאין לחלק בין מטלטלי דנידי למטלטלי דלא ניידי דדוקא האי ברייתא דמכר לו עבדים וקרקעות הוא דס'ל דיש חלק בין מטלטלי דניידי למטלטלי דלא ניידי א'כ התירוץ גלוי ומפורסם דלאו תנאי היא לעול' אימא לך דכ'ע עבדי כמקרקעי דמי והא דתניא קנה שפיר דלדידיה ס'ל דאין לחלק בין דניידי למקרקעי דלא ניידי והך ברייתא דקתני לא קנה ס'ל דיש לחלק בין מקרקעי דניידי למקרקעי דלא ניידי ותו קשה דאמאי לא קאמר תנאי היא ההיא דאבימי דקאמ' ואינם נקנים עם העבדים והא דתניא החזיק בעבדים קנה מטלטלין וכ'ת טעמא דלא קאמר בההיא דאבימי תנאי היא משום דאיכא למימר התירוץ גלוי דכ'ע כמטלטלי דמי וטעמייהו משום חצר המהלכת דההיא דאבימי דקאמ' אינם נקנים עם העבדים איירי אפי' בעודן עליו ואפ'ה לא קנה כיון דהוי חצר המהלכת והדתניא החזיק בעבדים קנה מטלטלין איירי בכפות וישן ומ'ה לא עביד תנאי אלא מההיא דמכר לו עבדים וקרקעות כו' דא'א לומ' דטעמ' משום חצר המהלכת כמ'ש התו' אלא ע'כ בקנין אגב איירי אכתי תקש' דהשתא נמי איכא למימ' דלאו תנאי היא אלא דכ'ע עבדי כמטלטלי דמי וההיא דמכר לו עבדים וקרקעות כו' איירי בקנין אגב ומ'ה קאמר החזיק בעבדים לא קנה מטלטלין וכדתניא החזיק בעבדים קנה מטלטלין טעמא משום חצר דאיירי בעודן עליו וכפות וישן ותו להך לישנא קמא דרב אי קא דעבדא כמקרקעי דמי אמאי לא הק' מיד מהך דשמואל דמכר לו עשר שדות כו' אברייתא דקתני החזיק בקרקעות לא קנה עבדים וכ'ת כיון דהשתא להך לישנא הוצרך לחלק בין מקרקעי דניידי לדלא ניידי א'כ ממלא מתרצא הך דשמואל משום דסדנא דארע' חד הוא א'כ מאי פריך לקמן ללישנא דעבדא כמקרעי דמי מהך דשמואל והרי כיון דלהך לישנ' דמקרקעי דמי צריך לחלק בין מקרקעי דניידי לדלא ניידי דבעי' דומיא דערי' בצורות ממילא מתרצא הך דשמואל משום דסדנא דארעא חד הוא וכן ג'כ תקש' דאמאי הקש' מיד מהך ברייתא דהחזיק בקרקע קנה עבדים תכף ומיד כדקאמר דעבדא כמקרקעי דמי לכ'ע ופלוגתייהו אי בעי' דומייא דערים בצורות או לא דע'כ הך ברייתא דהחזיק בקרקע קנה עבדים ס'ל נמי דבעי דומייא דערי בצורות ומ'ה כיון דהחזיק בקרקע קנה עבדים כיון דניידי וא'כ הך ברייתא דמכר לו עבדי וקרקעות דס'ל נמי דבעי' דומיא דע'ב אמאי קאמר החזיק בקרקע לא קנה העבדים ולהא י'ל בדוחק דה'ה דה'מל השתא אלא דנטיר לה לבסוף להקשות מינה אתרי לשני דרב איקא בחדא מחת' כיון דלתרוייהו דתרי לישני דרב איקא תקש' הך ברייתא דהחזיק בקרקע קנה עבדים ותו קשה דמה דמשני בעומדין בתוכו דהיינו בתורת חצר דאז כשעומדין בתוכו אז מהני לו החצר אבל בתורת אגב ע'כ לא מהני לו עומדין בתוכו וא'כ למנ'מ לומ' דהאי דלא קנה משום דאין עומדין בתוכו אפי' עומדין בתוכו נמי לא קנה דכיון דלא הוי בתורת חצר אלא בתורת אגב כמ'ש התו' דאין לחלק בעומדין בתוכו לאין עומדין אלא אי הוי בתורת חצר וא'כ ה'ל לשנויי הכי הא דקתני החזיק' בקרקע קנה עבדים בתורת חצר והא דקתני לא קנה איירי באגב כמ'ש התו' ותו קשה אמאי לא תרץ לו הכי דההיך דלא קנה איירי באגב כמ'ש התו' דכיון דקנין אגב אינו אלא מדרב' ומדרבנן עבדים לאו כקרקע דמי והך דקתני החזיק בקרקע קנה עבדים איירי שהחזיק בקרקע לקנות באותה חזקה גם העבדי' כמו החזק' די' שדות דהוי קנין דאוריית' ומדאו' עבדי כקרקע דמי ולהא י'ל דאי איתא דהא דהחזיק בקרקע קנה עבדים משום דאיירי בקנין דאורייתא א'כ אמאי החזיק בקרקע כו' הל'ל איפכא החזיק בעבדין קנה קרקע וע'כ משו' דעבדים כקרקע דמי מדאורייתא והוא קונה בקנין דאוריית' לזה הפי' כשהחזיק בעבדים ולא בקרקע ומכ'ש ומדלא קתני הכי וקתני החזיק בקרקע משמע דלא איירי בדקני בקניין דאורייתא אלא בקנין דרבנן דהיינו אגב ואפ'ה קנה העבדים משום דבמילי דרבנן כמטלטלי נינהו ומשני בעומדין בתוכה כו' אלא דאכתי קש' הגם דהכא אי אפשר לשנויי הכי כמ'ש מ'מ ק' דאמאי לא שני הכי לתנאי היא דעביד שיאמר דלאו תנאי וההיא דלא קנה איירי באגב כמ'ש התו' וההיא דקנה בקנין דאורייתא דמדאורייתא כמקרקעי דמי ולאו קושייא אלא דבשלמא אי הך ברייתא דקנה איירי בעבדים וקרקעות א'ש אבל השתא דלא איירי אלא בעבדים ומטלטלין דאינו אלא מילי דרבנן דקרא דערי בצורות דנפקא לן מניה דנקני חזקת הקרקע אינו אלא אסמכתא בעלמא לא מצי לשנויי הכי ותו למאי דס'ד דתנאי היא ומכ'ש להך לישנא דרב איקא דכמקרקעי דמי היאך חשיב להו רב נחמן טועים הם בדבר משנה עד שצריכים לחזור והרי מתניתא מסייע להו גם הם וכ'ת דזו היא בעצמה כונת הש'ס דקאמר לימא תנאי היא ר'ל אי אמרי' הך דמכר לו עבדים וקרקעות כו' לא קנ' והך דהמזיק בעבדי' קנה מטלטלי א'ש מה דחשיב להו טועים בדבר משנה כיון דתרתי בחדא סברא דהיינו הך דאבימי וההיא דמכר לו עבדים קרקעות כו' דס'ל דעבדים כמטלטל דמי ואע'ג דאיכא חדא בריית' דס'ל דעבדים כמקרקעי דמי היינו הך דקתני החזיק בעבדי' קני מטלטלין מ'מ כיון דאיכ' תרתי ברייתות דס'ל כמטלטלי דמי אמרי' סמי חדא מקמי תרתי ומ'ה נמי לא עביד תנאי מהך דאבימי מ'מ אכתי קשה להך לישנא דרב איקא דכמקרעי דמי מאי איכא למימ' דהיא השיב להו ר'ן טועים בדבר משנה הדרבא איפכא מסתברא דהוא הוא שטועה בדבר משנה דל'ת ליה אלא בריית' א' דהיינו הך דאבימי וסמי חדא מקמי תרתי וישמי שתרץ ג'כ על זה האופן ואומר דכך היא כונת הש'ס לומר לעולם דלאו תנאי היא ואפ'ה שפיר חשיב להו ר'ן טועים בדבר משנה משום דאיכא' תרי לשני דרב איכא לשנויי דלאו תנאי היא חד לישנ' כמקרקעי וחד לישנא כמטלטלי ור'ן הכריח הך לישנא וכמטלטלי דמסייע' ליה הך דאבמי ולדבריהם אלו אם כן הנך לישני דרב איקא הם תכופים זה לזה ואי אפש' להפסיק בניהן בשום קושיא או פירוקא והשתא הוסרו כל הקושיות הראשו' שהקשינו ודוק ואין בקולמוס להאריך יותר. תוס' ד'ה מכר לו כו' בקנין אגב איירי כו' עכ'ל דק'ל מה שהוקשה לרש'י ז'ל מאחר דס'ל להאי תנא דעבדים כמטטלי דמי א'כ אמאי החזיק בקרקע לא קנה עבדים ותרצו דבקנין אגב איירי וכיון שכן יש לחלק בין מטל' ולא ניידי מטלטלי דניידי דאם תאמ' מטעם חצר ולזה החזי' כקרקע לא קנה עבדים משו' שאינם משתמרי' א'כ דכוותייהו נמי במטלטלין שאינן משתמרין וא'כ אמאי קנה ואי במטלטל איירי במשתמרין ומ'ה קנה א'כ ברישא בעבדים במשתמרין דהיינובישן וא'כ אמאי לא קנה דע'כ רישא דומיא דסיפא או במשמ' בב' או בשאינו משתמר בתרוייהו וא'כ אין לחלק בקנין דאי אמרת רישא בשאינו משתמר וסיפא במשתמר ליפלוג ולתני בעבדים גופייהו דתני ברישא לומר שאם משתמר קנה אלא ע'כ לא מטעם חצר איירי אלא בקנין אגב תוס' ד'ה והלכת בכפות כו' אמאי קאמר רבא ניעור אין גט משום דהוי חצר המשתמרת שלא לדעתו וכו' עכ'ל מקשים אמאי הוצרכו התו' פלפול הגמ' להכריח דתרתי בעינ' כפות וישן מדאמ' ניעור אינו גט מצי לאוכוחי שפיר דתרתי בעינ' דאי לא מיירי בכפות אמאי קאמ' רבא ניעור אינו גט משום דהוי חצר המשתמרת תיפוק ליה משום דהוי חצר המהלכת עכ'ל ול'נ דאי מדאמר רבא ניעור אינו גט כו' ה'א דהן אמת דאי הוה ישן הוה סגי לחוד אבל אם היה ניעור אפי' אם היה כפות דהשתא לא הוי חצר המהלכת אפ'ה אינו גט כיון שאינו משתמר לדעתו אבלבישן לחוד סגי דהא אינה מהלכת ומשתמ' לדעתו מ'ה הוצרכו לפלפול הגמ' לומ' דאפי' היה ישן אינו מועיל אם יהיה ג'כ כפות דתרתי בעי' אבל זה בלא זה לא מהני. תוס' ד'ה למה לי כר' עכ'ל דק'ל דמאי פריך למ'ל עומדין הא אמ' שמואל כו' שאני הך דשמואל משום שהחזיק בקרקע לקנות באותה החזק' כל העשר שדות דהוי קנין דאורייתא אבל הכא איירי שאינו קונה באתו קנין דאורייתא אלא בקנין אחר כגון באגב או מטעם חצר לזה הוכרחו התו' לומר דאי אפש' לומר כן דאי מטעם חצר תקשה מדקאמר התם בעומדין בתוכה לאפוקי האיך דאין עומדין כתוכה משמע דכיון דעומדין בתוכה יספיק לנו להיות קונה גם העבדים אע'פי שאינו כפות וישן דכן משמע שטחיו' הגמ' דאינו תלוי אלא בעמידה כיון שכן תקשה דאי מטעם חצר הא אין עבדים משתמרים בהן לדעתו בכה'ג דדוקא בכפות וישן אבל אם לא היה כפות וישן אפי' עומדין בתוכה לא מהני אלא ע'כ לא אמרי' מטעם חצר ובקנין אגב נמי לא אמרינן אלא ע'כ היינו מחמת דחשיב כמחובר כו' ע'ב גמ' והתנן המקדש בחלקו כו' כ'ע מקשים היאך מקושרת קושיית והתנן עם האמו' למעלה דכיון דלא שייך אלא לברייתא דר'יג דומעלה מעל בה' כולא ה'ל לאתויי הכא אלא במקום עיקר הבריית' והתשו' לזה דודאי במקום עיקר הברייתא לא המ'ל לימא דלא כרבי יוסי משום דאיכא למימר עד כאן לא קאמר ר' יוסי אלא גבי ומעלה מעל בה' דקרי ביה בה' וכיחש בעמיתו דיקרי ממונו וממון ה' וחייבו הקב'ה כיון דיד ה' באמצע דהא קרי ג'כ ממון שמים אבל בקידושין שרצה לקנות לו אשה דילמא צריך שיהיה כל מקחו מכיסו ולא יהיה בו סיוע ממקום אח' ולזה המקדש בחלקו דלאו ממונו לגמרי אינה מקודשת אבל השתא דקאמר דקדשים ממונו הם גם לחיובי נזקין אם כן משמע דרי'ג רצה לומר שהם ממונו לכל מילי וכיון דכן תקש ההיא דמקדש בחלקו ותרץ ר'י אמ' רי'ג מחיים כו' א'נ דרך אחר דודאי במקום עיקר הברייתא דרי'ג לא הוה קשי' ליה ההיא דהמקדש בחלקו כו' אי הויא דלא כרי'ג אמנם השתא דאוקי סתמא דמתני' דניזקין כרי'ג א'כ הלכה כוותיה ולזה הקש' היאך סתם התם בקידושים דלא כוותיה. שם ומחיים מי אמר האי מק' לאו היינו המקשן קמא דקא' לימא דלא כר'י כו' אלא מקשן אחר הוא דמקש' ומחיים מי אמר כו' ודוק. שם ואם איתא כו' לישני הא ר' יוסי והא רבנןדאין לומר דטפי ניחא ליה לאוקי אפי' כרי'ג דאפושי פלוגת' לא מפשינן דהא ע'כ מדאוקי דוקא בבכור בח'ל דלא חזי להקרבה משמע במאי דחזי להקרבה לא הוי ממונו כגון בכור תמים בזמן הבית כדקאמר ר'ן והוא הפך מסברת דלעי' דאית ליה במחיים אפי' במילי דחזי להקרב' הוי ממונו וכיון שכן היאך תריץ רבינא תירוץ שהוא סותר סברת רי'ג דהן אמת האי תרוצא דרבינא הוה אתי שפיר כיון דאתיא ההיא דר'ג ככ'ע אי לא הוה סותר בזה סברת ר'י אבל כיון דסותר בזה סברת רי'ג לא ה'ל לתרוצי אלא הא רי'ג והא רבנן וזהו בעצמו כונת התו' שכתבו דממ'נ לא הוה כרי'ג. תוס' ד'ה מאן תנא כלו' פשיטא ליה דלא בא למעט כל ההקדישות כו' עכ'ל דק'ל דמאי קאמר מאן תנא ת'ל דרעהו אמר רחמנא ולא של הקדש לזה קאמ' דפשיט ליה דלא בא למעט כל ההקדשות כו' ולהכי לא ק'ל אלא מאן תנא'. תוס' ד'ה ומחיים מי אמר כו' כ'ש לאחר שחיטה כו' עכ'ל ר'ל מדקאמ' ומחיים מי אמר משמע הא אי לא אמרי מחיים אלא לאחר שחיטה הוה א'ש דכן משמע דקדוק לשונו של המקש' והא ליתא דאי אמרי' לאחר שחיטה כ'ש דתקשא דהא אי לאחר שחיט' דמשולחן גבוה קא זכי אפ'ה קאמ' דהוי ממונו ומכ'ש מחיים זהו כונת התו' והשתא הוסרה הקושית שמקשים בכאן על דברי התו' ודוק. בא'ד לסייעיה משלמי' כו' לרבות שלמים כו' א'כ ע'כ רי'ג איירי בשלמים והשלמי' ודאי לא שייכי אלא בזמן הבית דחזי להקרבה וא'כ הרי אית ליה לרי'ג דגם בדחזיין להקרבה הוי ממון בעלים אלא דמקשה על זה דלהאי פירושא תקש' לרב נחמן גופיה משלמים ובשלמא לרש'י דלא גריס אלא מתנות כהונה שאני ניחא אלא לדידהו דגרסי אל' מתנות כהונה כו' קש' וי'ל. תוס' ד'ה ואם איתא לישני ליה פי' כו' אפי' במתנות כהונה דחזו להקרבה כו' עכ'ל הפי' האח' ששללו הפי' דלעיל שהקשו עליהם. בא'ד ולפי סברא זו לא יהיה אמת כו' הא דפליגי אביי ורבא כו' דבזמן הזה לכ'ע כו' עכ'ל ר'ל לפ' סברא זו של מקש' דבעי למימר דהדתנן דמקדשין בו את האשה כו'דקאמר ר'ןדבזמן הזה איירי דרבנן היא א'כ לא יהיה אמת לפי סברא ההיא פלוגת' דאביי ורבא דפ' הפרה דקאמר התם דבכור אפי' בזמן הזה לא הוי בכלל רעהו דכיון דלפי סברא זו אפי' רבנן מודים לר' יוסי דהוי ממונו ובכלל רעהו הוא אבל למאי דמשני אלא מתנות כהונה שאני דאפי' ר' יוסי מודה דלא הוי ממון בעלי' בזמן הבית כיון דחזי להקרבה וכי קאמר ר' יוסי דהוי ממון בעלים דוקא בדלא חזי לקרבה כגון בכור בח'ל וכיוצא בו דהיינו בזמן הזה א'כ דרבנן דפליגי עליה ואמרי דלא הוי ממון בעלים ע'כ בכה 'ג פליגי עליה דאפי' בכור בח'ל או בזמן ה'ה דלא חזי להקרב' אפ'ה הוי ממון גבוה א'כ ההיא פלוגת' דאביי ורבא דפ' הפר' דקאמר התם דבזמן הזה לא הוי בכלל רעהו אתיא כרבנן ומלתיא דר'ג דקאמר דבזמן הזה הוי ממון בעלים לא הוי אל' בר' יוסי וזהו כונתם במה שכתבו ומשני אלא מתנות כהונה שאני כו' והשתא מלתיה דר'ן כו' ופלוגתא דאביי ורבא וכו' וכתבו דגרסי' אלא כו' דהשתא הדר ביה מההוא חילוק דמחיי' ולאחר שחיטה דמ'ה פריך ליה ומחיים מי אמר כו' והדר מההוא שנוייא ומשני מתנות כהונה דהשתא אין לחלק במתנו' כהונה במחיים ולאחר שחיט' ולזה גרסי אלא מתנות כהונה שאני ומה שכתבו ונראה דדוקא מחיים הוי לרבנן כו' מצאתי כתוב שהוקש' להם דכיון דאוקימנא דפלוגתא דאביי ורבא כרבנן וס'ל לאביי ורבא דבכור בע'מ הוי ממון גבוה דכיון דלאו בר פדיון לא נפק מקדושתיה קמיית' כפי' הר יאודה גאון ומתני' דקתני דבכור בע'מ דמוכרין אותו חי ושחוט דר'יג נמצא דפליגי רי'ג ורבנן מן הקצה אל הקצה דלרי'ג מחיים הוי ממונו ולרבנן אפילו שחוט חשיב ליה ממון גבוה להכי כתבו ונראה דדוקא מחיים הוי ממון גבוה לרבנן אפי' בעל מום אבל לאחר שחיטה למה יחשיב ממון גבוה. דף י'ג גמ' אלימא למעוטי בכור כו' ופ' רש'י ובבכור בח'ל קאמ' כו' עכ'ל דאל'כ מאי קאמ' ומה שלמים סמיכה ונסכים כו' בכור מיבעיא אלא דאכתי קש' דילמא למעוטי בכור בא'י וי'ל דדחיקא ליה דלא אתי כאהיא אוקמתא דרבינא משום דמתנות כהונה שאני וא'ת ומנ'ל דאתא למעוטי דילמא לא אתא אלא לרבות גסה שלמים וי'ל דכיון דאמ' רי'ג קדשים קלים ודאי שלמים נמי בכלל שהם קדשים קלים ומה חידש ן' עזאי אם לא דאתא למעוטי א'נ לימא ן' עזאי לרבות אף השלמים דמשמע מלבד הברור אלא אף השלמים אבל לישנא דקאמר לרבות את השלמים משמע דלמעוטי אתא ולזה הוא שואל למעוטי מאי שם השתא ומה שלמים שטעונים סמיכה כו' בכור מבעיא והגם דהבכור קדוש מרחם מ'מ איכא למימר דילמא הנך עדיפא וכן בחמור דקאמר ומה בכור כו' שלמים מבעיא הגם דשלמים טעונים סמיכה מ'מ איכא למימר הך חומרא דבכור עדיף. תוס' ד'ה אי אליבא דרבנן כו' משמע מפי' שהשור עושה כל ההיזק כו' עכ'ל דאל'כ הל'ל לא לשלם בעל הבור אע'ג שעשה פלגא ניזקא דהוי טעם חזק ואפ'ה לא לשלם ומדלא קאמר הכי וקאמר ואע'ג שבו נמצא ההיזק משמע שהבור לא עשה כלום אלא רעיותא דידיה היא מה שנמצא בו א'נ איכא למימר משמע מפי' הייני מדהוה כתוב אצלם בפ' רש'י בתם מחצה ובמועד נ'ש משמע שהשור עושה כל ההזי' דאל'כ למה ישלם בעל השור בתם חצי נזק דהוי דינו ובמועד נ'ש מן הראוי שלא ישלם אלא רביע כיון שההיזק לא היה הכל ע'י השור אלא גם הבור עשה ופעל מחצה אך קש' להאי פירו' שכתבו שרש'י היה אצלו בתם מחצה משלם היאך יפרש כי ליכא לאשתלומי מהאי מבעל השור כו' כיון דשלם בתם חצי נזק דחייביה רחמנא מאי ליכא לאישתלומי שייך למימר ביה ובשלמא לפ' רש'י שכתוב אצלינו דבתם משלם רביע א'ש כי ליכא לאישתלומי מהאי היינו השור על אודות הרביע האחר כיון שהשור עוש' כל ההיזק אבל לפ' רש'י שכתוב אצלינו שבתם משלם חצי נזק אין לפרש כי ליכא לאישתלומי כו' אלא כפי' התוס' כי ליכא לאישתלומי מבעל הבור כו' וגם זה לרש'י לא אתי שפיר כיון דס'ל שהשור עשה כל ההיזק ובשלמא לפירוש התוס' א'ש משום דאינהו ס'ל דשור ובור שותפים בנזק וגם לתו' ק' דלדידהו לא א'ש אלא במאי דקאמר אי אליבא דרבנן כו' כי ליכא לאישתלומי כו' דהיינו הבור אבל במאי דקאמר ואי אליבא דר' נתן וכו' כי ליכא לאשתלומי כו' דהיינו הבור לא א'ש כיון דתרוייהו שותפים בנזק וכבר פרע הבור הראוי לו מה שייך עוד לו' כי ליכא לאישתלומי כו' ולהא י'ל דאע'ג שהבור והשור בהדי הדדי אזיקו מאי שייך לומר כי ליכא לאישתלומי כו' משום דס'ל השתא שנים שהזיקו האי כוליהו הזיקא עבד והא כוליה הזיק' עבד. בא'ד דע'כ ס'ל השתא כו' האי כוליה הזיק' עבד כו' עכ'ל הוכרחו לזה דלא תקש' להו דמאי מקשו לרש'י דלא דמי לבור והא דומיא דבור הוא כיון דמשלם פלגא נזקא דעבד הוי השתא דומיא דבור דמהבור אמ' אין לחייבו מה שלא הזיק ה'נ אין לחייבו דדוקא פלגא נזקא דעבד ולא יותר כיון שלא הזיק יותר לזה כתבו דע'כ ס'ל השתא כו' האי כוליה הזיק' עבד כו' וכיון שכן איכא למימר דלעולם רבנן ס'ל כי ליכא לאישתלומי מהאי מתשלם מהאי היכא דהזיק ג'כ האי ושאני התם דלא משתלם מבעל הבור משום דלא הזיק כלל הבור. בא'ד דאי כל חד וחד וכו' למה ישלם בתם לרב נתן כו' עכ'ל דמדר' נתן נשמע לדרבנן דהא לא מצינו דפליגי אלא אם הבור הזיק או לאו וכיון שכן אמרי' כיון דר'ג ס'ל כל חד וחד הזיק' עבד ה'נ לרבנן וא'ת וכיון דס'ל לר'ן כל חד וחד הזיק' עבד למה לא ישלם בעל השור בתם מחצה כאלו הוא עש' כל ההיזק די'ל משום דאמר א'כ שותפותאי מאי אהני לי עיין בפ' הפרה. בא'ד ועוד מנ'ל לתלמודא כו' דילמא התם בעל השו' מחצה ובעל הבור מחצה כו' עכ'ל ר'ל כיון דס'ל לרש'י דשייך למימר ליכא לאישתלומי מהא כו' אפי' היכא דלא היזק כלל אלא חכמים הוא דס'ל כו' כי ליכא לאישתלומי מהאי לא משתלם אבל מאן דס'ל כגון ר'ן לעולם דשייך לו' כי ליכא אפי' היכא דלא היזק כלל א'כ תקשה מנ'ל לתלמודא כו' דילמא בתם כו' ובעל הבור משלם מחצה דאיכא למימר לדידהו נמי כי ליכא לאישתלומי מהאי משתלם מהאי אע'ג דלא הזיק כלל ולא ה'ל להקשות אלא אי רבנן הא איפכא שמעי' להו. בא'ד ונראה לר'י כו' ובתם רביע וכו' שלא חייב הכתוב בור אלא היכא דנפל ממילא כו' וה'פ כו' עכ'ל והשתא תירצו מה שהקשו על רש'י הוכרחו לו' בתם רביע ובמועד מחצה להורות ששניהם הזיקו יחד השור והבור ומ'ה אינו משלם בתם אלא רביע ובמועד מחצה משום דאמ' בעל השור אי משלימנא כל הניזק א'כ שותפותאי מאי אהני לי וכיון ששניהם יחד הזיקו א'כ הוסרה מה שהקשו דהיכי דייק דאין גובה מבשרן כנגד אימוריהן מדלא משתלם מבעל הבור כלום בתם כו' דהא הבור והשור דומיא דאימורין ובשר ששניהם יחד הזיקו ומה שהקשו ג'כ דמנ'ל לתלמודא דלרבנן בתם כו' דלמא בתם בעל הבור מחצ' ובעל השור מחצה זה תי' במ'ש שלא חייב הכתו' בור אלא היכא דנפל ממילא אלא דק' דאמאי לא פירשו להאי פירושא כי ליכא לאישתלומי כו' היינו כי ליכא לאישחלומי מבעל השור כו' כפרש'י כיון דהשתא ס'ל וכל חד וחד כוליה הזיק' עבד ותו כיון דפירשו כי ליכא לאישתלומי כו' היינו כי ליכא לאישתלומי מבעל הבור א'כ אמאי לא פירשו כפרשי דגם כפרש'י במלתייהו דרבנן מצי לאוקומי כיון שיפרשו כי ליכא לאישתלומי מבעל הבור. בא'ד וא'ת מנ'ל הא דקאמר רבנן כו' לאו היינו דחייב הכל כו' עכ'ל ר'ל לפירושם שכתבו כי ליכא לאיתשלומי היינו מבעל הבור דילמא חייב בעל השור שאמ' חכמים היינו דחייב הכל משום דס'ל כי ליכא לאישתלומי מבעל הבור משל' מבעלהשור. ע'ב גמ' למעוטי נגח ואח'כ הפקיר סד'א כיון שהפקירו הוי כאילו הפסידו בידים וא'כ אפי' בתם דמשלם מגופו אפ'ה ה'א דישלם מכיסו מאחר דהוי כאלו הפסידו בידים א'כ במועד איירי דמשל' מן העליה וסד'א כיון דמשלם בלאו הכי מכיסו אותה עליי' שהזיק יותר השתא נמי ישלם אותה עליי'במ'ש קמ'ל דלא משום דבעי' שתהא מית' והעמדה בדין שוין כא' ומה שכתב רש'י בפי' המשנה שאם היזקתי נכסים דהפקר פטור ובגמ' מפרש עכ'ל אהאי תירוצה דרבינא קאי דעדיף טפי חדא דשנוי בברייתא וחדא דהוי סיפא דומיא דרישא דנכסים שאין בהם מעילה נכסי' שהם של בני ברית היינו אם היזקתי אני אותם הנכסי' ה'נ סיפא נכסיה המיוחדים לאפוקי דהפקר היינו אם הזקתי אני ואח'כ הפקר דפטור. שם וה'ק כו' ורשות הניזק והמזיק כשהזיק חב המזיק והגם דקאמר ברישא בכל מקום חוץ מרשות המזיק דמשמע דאפי' בחצר השותפין חייב ואינו פטו' אלא ברשות המזיק דוקא מ'מ אצטריך עוד לומ' ורשות הניזק והמזיק שהוא חייב דלא תימא דרישא דקאמר בכל מקום איירי בקרן דחייב אפי' ברשות הרבים אבל בשן ורגל ה'א דווקא ברשות הניזק להכי אצטריך סיפא ורשות הניזק והמזיק כשהמזיק חב המזיק וע'כ בשן ורגל איירי דבקרן לא אצטיריך למימר דהא בר'ה דיש לשניהם רשות ביה נמי חייב ור'א דאמר דבחצר השותפין נמי פטור בכל מקום דקאמר חייב היינו לקרן. שם ה'ד אילימא דאזקי' תורא דמשאיל לתורא דשואל כו' אין להקשות דאמאי לא פריך הכי אשומר חנם דתני ברישא אלימא דאזקיה תורא דמפקיד לתורא דנפקד לימא ליה אלו אזיק בעלמא כו' משום דלא אפשר להפוכי ולומ' אלא דאזיק תורא דנפקד לתורא דמפקיד דהיכי לימא ליה אי אתיזיק מעלמא כוליה תורא בעית לשלומי וכו' הא ליתא דשומר חנם לא מחייב באונסין משום הכי לא פריך אלא אשואל. תוס' ד'ה חצר השותפין כו' וגרסי' לקמן כו' מי לא פליגי כו' עכ'ל ר'ל הא דאמ' שר'ח יכול לפרש המשנה כמו שמפרש ר'א כו' היינו אי גרסי' לקמן אמר לך ר'א ותסברא מתני' מי לא פליגי וכיון דר'א לא אוקי ההיא דקתני פטור במיוחדת לזה ולזה בין לפירות בין לשורים אלא קאמר דפליגי א'כ ע'כ דס'ל אפי' במיוחדת לפירות ולא לשורים נמי פטור ולכן א'א לשנויי ברייתות אם לא דפליגי אהדדי וכיון דר'א אפי' במיוחדת לפירות ולא לשורים איירי א'כ ר'ח דפליג עליה ואמר חייב איכא למימר דוקא בהא הוא דפליג עליה אבל במיוחדת לפירות ולשורים מודה ר'ח דפטור וא'כ הוי תחילת הסוגיא כמו המסקנ' דפליגי בקושי' דר' זירא ובפירקא דאביי אבל לספרים דגרס' לקמן ותיסברא מי פליגי כו' וכל זה מדברי ר'א כו' ולפי גירס' זו משמע שגם ר'א לא אמ' דבחצר השותפין פטור אלא דוקא במיוחדת בפירות ולשורים אבל במיוחד' לפירות ולא ולשורים מודה ר'א דחייב א'כ ר'ח דפליג אר'א ואמר חייב ע'כ צ'ל במיוחדת לפירות ולא לשורים וא'כ לפי גירסא זו לא הוי תחלת הסוגי' כמו במסקנ' דקאמ' דפליגי בקושיא דר' זירא ובפירק' דאביי תוס' ד'ה כשהזיק כו' וכל הני לרב כו' עכ'ל ר'ל קרן לשמואל וכל הני לרב בענין האי כל הני שכתבו למעלה ולמטה לשמואל ולמטה לרב אלא התו' קיצרו ומ'ש ועוד דברייתא כו' כלו' ואפי' את'ל לר'א דאית להו לשמואל דלרב מהיכא אתו כל הני וקרן לשמואל מ'מ תקש' ליה ברייתא דקתני כשהזיק וכו'. תוס' ד'ה ולא קבל עליה כו' וי'ל דס'ד דשמירת נזקין לא קבל אבל אזקיה לתורא דשואל גופיה ס'ד שקבל וכו' עכ'ל וכן איכא למימר נמי אי הוה אמרי' איפכא כגון דאזקי' תורא דשור לתורא דמשאיל וכגון שקבל עליו שמירת נזקיו ולא קבל עליו שמירת גופו לא הוי פשיטא דאם משלם ח'נ ומועד משלם נזק שלם משום דה'א דס'ד דשמירת נזקין דעלמא לא ק'ל עליה אבל אזקיה תורא דשו? גופיה קבל עליה ולישלם אפי' בתם נ'ש קמ'ל דלא. גמ' אימא סיפא נפרצה בלילה כו' הא ביום חייב ה'ה דהמ'ל אי לא קבל עליו שמירת נזקיו פשיטה דפטור אפ' בנפרצה וכו' ויצת' והזיק' אלא דעדיפא מינה פריך. שם ואת'ל פליגי בקושיא דר' זירא ובפירקא דאביי פליגי וצ'ל לדידהו נמי דהברייתות פליגי בהאי סברא ומ'ה לא תקש' לר'א דאמ' לך אנא דאמרי כההיא ברייתא דקתני פטור דע'כ טעמא דההיא ברייתא הוא משום דס'ל כקושיא דר' זירא לפי האי סברא דפליגי אמוראי ובקושיא דר'ז ובפירוקא דאביי פליגי א'נ אע'ג דאמרי' דאומראי פליגי מ'מ אמ' לך ר'א ברייתות לא פליגי ומתרץ להו הכי דההיא דרב יוסף דקתני חייב איירי באינה מיוחדת לשורים לזה ולא לזה אבל לפירות מיוחדת לחד וההיא דקתני פטור הגם דאינה מיוחדת לשורים לא לזה ולא לזה אבל מיוחדת לפירות לשניהם יחד וכקושיא דר'ז דכיון דיש רשות למזיק בה לפירות לא קרינא ביה שדה אחר אבל ר'ח דס'ל כפירו' קו' דאביי א'א לאוקי ההיא דקתני פטור אלא במיוחדת לפירות ולשורים ודוק. תוס ד'ה מי לא פליגי כו' לא לזה ולא לזה לשורים ולפירות לחד עכ'ל ר'ל לשורים אין להם רשות לשניהם יחד ליכנס אבל לפירות לאחד דוקא יש לו רשות ליכנס וכגירסת ר'ת בסמוך ומ'מ קרי חצר השותפין כיון שיש לשניהם יחד רשות לישן שם ולדריסת רגל. גמ' אי הכי ארבע' שלש' הוו הקושי' בכאן היא גלויה דמאי פריך דלא אצטריך למתני חיוב השן דהא תנא ליה רישא כו' והלא חידוש קמ'ל דהיינו אע'ג דלשוורים שניהם רשות ליכנס וסד'א דלא הוי חצר הניזק כמו שהקש' ר'ת לגירס' הספרים בד'ה לא לזה כו' קמ'ל דאפ'ה דלבתר פירות אזלינ' וכיון דלגבי פירות חצר הניזק הוי קריא ביה ובער בשדה אחר ובדוחק יש לומר. ע'ב תוס' ד'ה פרה שהזיק' כו' פ'ה שהזיקו זה את זה כו' וק' דע'כ כו' עכ'ל משמע שלא היה אצלם כתוב דפרש'י פרה שהזיק' טלית או טלית שהזיק' פרה כו' כמו שכתוב אצלינו אלא הכי וטלית שהזיק' פרה וא'כ אע'ג דפרש'י פרה שהזיק' כו' בחצר הנזיק וטלית שהזיק' פרה בר'ה כו' ע'כ ה'פ שאירע שפרה הזיק' טלית בחצר הניזק ואח'כ הזיק אותו טלית לפרה בר'ה וכן מוכח מסוף פרש'י שכתב ומי שהזיק חברו יותר ישלם העודף דמשמע כששניהם הזיקו זה את זה קאמ' והוא דחוק אצלם שאירע שאחר שהזיק' הפרה הטלית בחצר הניזק תזיק אח'כ אותו טלית לאות' פרה בר'ה ואינו פלא בעיני רש'י דהכא כמ'ש בחצר המיוחדת לזה ולזה לשורים אבל אינה מיוחדת לתרוייהו למטלטלין אלא לחד בלחוד דלגבי שן ורגל קרינא ביה חצר הניזק ולגבי קרן הויא ר'ה וכיון שכן איכא למימר כגון שהיתה פרה מהלכת ונשתברה רגלה בטלית ונתקרע הטלית ונשבר רגל הפרה בענין שהזיקו זה את זה בבת אחת אבל התו' התוס' מאלו זה הפי' מחמת קושיית ר'ת דלעיל דא'א לומר במיוחדת לזה ולזה לשורים דרשות הניזק לשן הויא כמה שמיוחדת לחד לפירות. בא'ד דאי אפשר לאוקמי וכו' דא'כ היה פטור בעל הפרה כו' דכל המשנ' כו' עכ'ל דה'נ כבר שינה מקודם בעל הטלת במה שהניח טליתו בר'ה שלא כדרך העו' בא'ד דלא כר'ע דאמר לקמן יוחלט כו' עכ'ל וכגון שאי הנבילה שוה אלא חצי נזק שהוא חייב וה'נ בנדון דידן שאין הפרה שוה אלא מה שהוא חייב לשלם בהזיק הטלי'
Publish