יְבָרֶכְךָ ה' וְיִשְׁמְרֶךָ: יָאֵר ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ: יִשָּׂא ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם:

 

 

                                                     

ואשרי מי שהוא זוכה לקדש ולטהר עצמו ומחשבותיו ולהכין עצמו לקראת אלקינו בכל המ"ח שעות שבר"ה, שבזה ימשוך קדושה ודביקות ה' על כל השנה, שיוכל להיות דבוק בנועם ה' כל היום, וכל חלק מחלקי השעות שבר"ה יתנו עזר וסעד לכל יום מימי השנה להמליך הבורא ב"ה, וזהו הפירוש אמרו לפני מלכיות כדי שתמלכוני עליכם, שהכונה שתאמרו המלכיות בר"ה בכל לבבכם שעי"ז תמליכו את השי"ת כל השנה ברוב עוז, ואל יוכל נרגן המפריד להבדיל בינינו לבוראינו, ורק נהיה דבוקים באורו בלי מסך המבדיל.

(מאור ושמש)

g סדר ליל ראש השנה e

קידוש לליל ראשון של ראש השנה

קודם הקידוש יאמר זה:

לְשֵׁם יִחוּד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וּשְׁכִינְתֵּהּ. בִּדְחִילוּ וּרְחִימוּ. לְיַחֵד שֵׁם י"ה בו"ה בְּיִחוּדָא שְׁלִים בְּשֵׁם כָּל יִשרָאֵל, הֲרֵינִי מְקַיֵּם מִצְוַת קִדּוּשׁ עַל הַיַּיִן, אֶקְרָא לֵאלֹהִים עֶלְיוֹן לָאֵל גֹּמֵר עָלָי. ה' יִגְמֹר בַּעֲדִי, ה' חַסְדְּךָ לְעוֹלָם מַעֲשֵׂי יָדֶיךָ אַל תֶּרֶף: וִיהִי נֹעַם אֲדֹנָי אֱלֹקֵינוּ עָלֵינוּ וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנָה עָלֵינוּ וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנֵהוּ:

 

סַבְרִי מָרָנן וְרַבָּנָן וְרַבּוֹתַי:

בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹקֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, בוֹרֵא פְּרִי הַגָפֶן:

בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹקֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶר בָּחַר בָּנוּ מִכָּל עָם, וְרוֹמְמָנוּ מִכָּל לָשוֹן, וְקִדְשָנוּ בְּמִצְוֹתָיו. וַתִּתֵּן לָנוּ ה' אֱלוֹהֵינוּ בְּאַהֲבָה אֶת יוֹם הַשַבָּת הַזֶה וְאֶת יוֹם הַזִכָּרוֹן, יוֹם זִכְרוֹן תְּרוּעָה בְּאַהֲבָה מִקְרָא קֹדֶש, זֵכֶר לִיצִיאַת מִצְרָים. כִּי בָּנוּ בָּחַרְתָּ וְאוֹתָנוּ קִדַּשְׁתָּ מִכָּל הָעַמִים, וּדְבָרְךָ אֱמֶת וְקַיָּם לָעַד. בָּרוּךְ אַתָּה ה' מֶלֶך עַל כֹּל הָאָרֶץ, מְקַדֵש הַשַבָּת וְיִשְׁרָאֵל וְיוֹם הַזִכָּרוֹן:

 

מברכים גם את ברכת שהחיינו המהווה ברכת הודיה לבורא עולם על כך שזכינו להגיע במחזור הזמן למועד המיוחד והמסויים הזה.

בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹקֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, שֶׁהֶחֱיָנוּ וְקִיְּמָנוּ וְהִגִּיעָנוּ לַזְּמַן הַזֶּה:

סדר הסימנים

בליל ראש השנה נוהגים לאכול לאחר ברכת המוציא מיני מאכלים המורים על איזה סימן טוב לשנה טובה.

 

א. הפירות והירקות הנאכלים ב"סדר" ראש השנה אינם נחשבים כחלק מהסעודה ועל כן נהוג לברך עליהם

בנפרד את ברכת "פרי העץ" ו"פרי האדמה".

ב. יש נוהגים לומר, 'יהי רצון מלפניך ה' אלוקי ואלוקי אבותי' וגו' בהזכרת שם ומלכות.

ג. יש לענות אמן לאחר ברכת "יהי רצון".

 

יש לאחוז את התמר ביד ולברך:

בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹקֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, בּוֹרֵא פְּרִי הָעֵץ.

 

לאחר שאכל מעט מהתמר יאמר:

יְהִי רָצוֹן מִלִּפְנֵי אָבִינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם, שֶיִתַּמוּ שֹוֹנְאֵנוּ וְאוֹיְבֵנוּ:

נוהגים לאכול תפוח בדבש ולומר:

יְהִי רָצוֹן מִלְפָנֶיךָ ה' אֱלֹקֵינוּ וֵאלֹקֵי אֲבוֹתֵינוּ, שֶתְּחַדֵּש עָלֵינוּ שָנָה טוֹבָה וּמְתוּקָה:

נוהגים לאכול רימון ולומר:

יְהִי רָצוֹן מִלִּפְנֵי אָבִינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם, שֶיִרְבּוּ זְכֻיּוֹתֵינוּ כְּרִמוֹן:

 

נוטלים מעט קרא מברכים ומיד אוכלים:

בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹקֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה:

לאחר שטעמו מהקרא אומרים:

יְהִי רָצוֹן מִלִּפְנֵי אָבִינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם שְתִּקְרַע רֹע גְּזַר דִינֵנוּ, ויִקִָּרְאוּ לְפָנֶיךָ זְכֻיּוֹתֵנוּ:

נוהגים לאכול רוביא ולומר:

יְהִי רָצוֹן מִלִּפְנֵי אָבִינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם, שֶיִרְבּוּ זְכֻיּוֹתֵנוּ:

נוהגים לאכול כרתי (כרישה) ולומר:

יְהִי רָצוֹן מִלִּפְנֵי אָבִינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם, שֶיִכָּרְתוּ שֹוֹנְאֵינוּ: (יש מוסיפין) תָּרֹם יָדְךּ עַל צָרֶיךָ וְכָל אֹיְבֶיךָ יִכָּרֵתוּ.

נוהגים לאכול סילקא (סלק) ולומר:

יְהִי רָצוֹן מִלִּפְנֵי אָבִינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם, שֶיִסְתַּלְּקוּ אוֹיְבֵינוּ וּמַשְטִינֵנוּ: (יש מוסיפין) סוּרוּ מִמֶּנִּי כָּל פֹּעֲלֵי אָוֶן כִּי שָׁמַע ה' קוֹל בִּכְיִי, סוּרוּ סוּרוּ צְאוּ מִשָׁם טָמֵא אַל תִּגָּעוּ צְאוּ מִתּוֹכָהּ הִבָּרוּ נֹשְׁאֵי כְּלֵי ה'.

נוהגים לאכול ראש כבש או דג ולומר:

יְהִי רָצוֹן מִלִּפְנֵי אָבִינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם, שֶנִּהְיֶה לְרֹאש וְלֹא לְזָנָב: (אם מברך על ראש של כבש, יוסיף ויאמר: "וְתִזְכֹּר לָנוּ עֲקֵידָת יִצְחָק").

באכילת הדגים יאמר:

יְהִי רָצוֹן מִלִּפְנֵי אָבִינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם, שֶנִפְרֶה וְנִרְבֶּה כַּדָּגִים.

 

עוד סימנים טובים - דבר בעתו מה טוב

לב: יְהִי רָצוֹן מִלִּפְנֵי אָבִינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם, שֶתִּפְתַּח לִבֵּנוּ בַּתּוֹרָה לִשְׁמָהּ.

ריאה: יְהִי רָצוֹן מִלִּפְנֵי אָבִינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם, שֶׁתֵֶּהֵא שָׁנָה זוֹ קַלָּה עָלֵינוּ כָּרֵיאָה.

תאנים: יְהִי רָצוֹן מִלִּפְנֵי אָבִינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם, שֶׁתֶּהֵא שָׁנָה זוֹ טוֹבָה וּמְתוּקָה עָלֵינוּ כַּדְּבֵלָה.

חבוש: יְהִי רָצוֹן מִלִּפְנֵי אָבִינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם, שֶׁתֶּהֵא שָׁנָה זוֹ טוֹבָה וּמְתוּקָה, וְשֶׁיֵצְאוּ חֲבוּשֵׁי עַמְךָ יִשְׂרָאֵל מִמַאֲסָרָם לְאוֹרָה.

ביצה: יְהִי רָצוֹן מִלִּפְנֵי אָבִינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם, שֶׁתֶּהֵא שָׁנָה זוֹ לְבָנָה עָלֵינוּ כַבֵּיצָה.

שומשום: יְהִי רָצוֹן מִלִּפְנֵי אָבִינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם, שֶׁנִפְרֶה וְנִרְבֶּה כַּשׂוּמְשׂוּמִין.

פולים: יְהִי רָצוֹן מִלִּפְנֵי אָבִינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם, שֶׁיִפְּלוּ אוֹיְבֵינוּ וְשֹוֹנְאֵינוּ וְכָל מְבַקְשֵׁי רָעָתֵנוּ.

 

פנינים יקרים ורמזי הסימנים

ענין הסימנים - לרמז על עניני צרכי עוה"ז

הסימנים בליל ר"ה כרתי רוביא, כי בר"ה אין מבקשין על עניני עולם הזה כמו שמובא בזוהר הקדוש ותיקונים [תיקון ו' דף כב.] רק לבקש על מה שאומרים תן פחדך, ותמלוך וכו', ויש לומר דלכך מרמזין על צורכי עולם הזה שהם באמת רק רמזים להוציא מכל ענין רמיזא דחכמתא לעבודת השם יתברך, ובאופן זה שיהיו רק לסימן ולרמז רשאין לבקש שכן רצונו יתברך שעל זה נבראו. (שפת אמת לר"ה ד"ה הסימנים, תרל"ב)

אכילת הסימנים - לחדש לנו לב להמתיק הדינים

וסימנא מילתא הוא שנתנו לנו הקדמונים, לאכול בתחילת הסעודה בר"ה תפוח מתוק בדבש ואומרים תחדש עלינו שנה טובה ומתוקה, ושאר הסימנים שנתנו חכמים, הכוונה בזה שיחדש לנו לב טהור להבין ולהשכיל בשנה הבאה איך להמתיק כל הדינים בשרשם, ואל יחושו ממתיקת עצמם להמתיק להם, כי אם להקל צער וגלות השכינה שאל יגיע לה איזה צער חס ושלום, ובזה נקרא שנה טובה, וזהו שאומרים תחדש עלינו דייקא מוסב על השכינה שהיא למעלה מראשינו, שנה טובה ומתוקה, דהיינו שיוכלו להמתיק הדינים בשורשם, להקל הצער המגיע בסבתינו אל השכינה מעליה, וכמו שאנו אומרים ויקבלו כולם את עול מלכותך עליהם, כלומר עול המגיע למלכות, יקבלו זאת עליהם בתעניות וסיגופים וכדומה מתוספות עבודה, לשים את רוחו ונפשו שם. (אור המאיר דרוש לר"ה ד"ה ותן בלבנו בינה, דף ר"ס ע"ד)

מדוע אין בסימנים משום "ניחוש" האסור?

"אמר אביי: השתא דאמרת סימנא מילתא היא, יהא רגיל אינש למיכל ריש שתא קרא ורוביא כרתי סילקא ותמרי (כריתות ו. הוריות יב.)

בראבי"ה (חלק ב', סימן תקמז) וכן ב"מרדכי" (תחילת מסכת יומא) וב"אור זרוע" (חלק ב', סימן רנז), הובאה תשובת הגאונים בענין זה והדומים לו, וז"ל:

"מצאתי בתשובת קדמונים: וששחקתם שאנו נוחשי נחישות במה שאנו רגילים ליקח ראשי כבשים בראש השנה, ואוכלין דבש וכל מיני מתיקה, ואוכלים טיסני עם בשר שמן, ואוכלין רביא וכרתי, ושאנו שוחטים תרנגולים בערב יום הכיפורים כמספר בני הבית, ושאנו מסתכלין בצפרנים בבורא מאורי האש, ומטילין מים על כוס של הבדלה, ורוחצים פנינו - נשיב לכם על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון: הנה זה הניחוש טוב הוא, ורובו מן יסוד המקרא והאגדות:

"ראשי כבשים שאנו רגילין לאכול בראש השנה, כדי שישימנו הקדוש ברוך הוא, שהוא ראש לכל, לראש ולא לזנב.

"ומה שאנו אוכלין טיסני עם בשר, ושותין דבש וכל מיני מתיקה, כדי שיהיה השנה הבאה עלינו שמינה ומתוקה, וכן אומר בעזרא 'אכלו משמנים ושתו ממתקים'.

"רוביא, שהוא פול המצרי, אנו אוכלים כדי שירבו נכסינו כרוביא זו, וכרתי אנו אוכלין כדי שיכרתו שונאינו.

"שוחטין תרנגולים בערב יום הכיפורים, בכוונה טובה אנו עושין, וכן מנהג כל חכמי הארץ ובעלי בתים: לוקחין תרנגולים זכרים ונקבות ומחזירים אותם בחייהם סביב ראש כל אחד ואחד שבבית, ואומרים: זה תחת פלוני וזה חילופו של פלוני, זה נכנס לחיים וזה נכנס למיתה, ושוחטים ומחלקים בין עניים ויתומים ואלמנות, כדי שיהא כפרה על נפשותינו. ויש חכמים ובעלי בתים עושים גם בראש השנה כן. ויש עשירים גדולים ששוחטין בענין זה אלים וכבשים וגדיים, ומחלקין לעניים.

"ומה שאנו מסתכלים בצפורנים, זה הדבר שנוי בתלמוד בבלי ובירושלמי: 'אין מברכין על האור עד שיאותו לאורו', ופירשו: עד שמרגיש בוהק האור של נר הבדלה, ומאחר שכן שנינו, אין זה כי אם ניחוש של מצוה. ומה שאנו מטילין מים בכוס של הבדלה ושותים, ומה שנשתייר אנו רוחצין פנינו, כדי לחבב את המצות, ואמרו חכמים: "שיורי מצוה מעכבין את הפורענות'.

"ומה שכתבו שאנו מחללים שבת וראש השנה שאנו מתענין בראש השנה ובשבת שבין ראש השנה ליום הכיפורים, הלואי שכל ישראל יכולין לעשות כן. ואנו נוהגין להתענות קודם ראש השנה שבעה ימים ואפילו בשבת, שכבר אמרו חכמים: לפני ראש השנה התחילו גדולי הדור להתענות והקדוש ברוך הוא מכפר להם שליש מעונותיהם, מראש השנה ועד יום הכיפורים התחילו היחידים להתענות והקדוש ברוך הוא מכפר להם שליש מעונותם, הגיע יום הכיפורים, כל ישראל מתענים אנשים ונשים וטף ולובשים לבנים כמלאכי שרת ועומדים יחפים כמתים, והקדוש ברוך הוא מתמלא עליהם רחמים ומכפר על כל עונותיהם... מכאן למדנו שצריכין כל ישראל להתענות ולבקש תחנונים בעשרה ימים אלו עד שיתקרע עליהם גזר דין וירחמו עליהם מן השמים", עד כאן לשון תשובת הגאונים.

הקשר בין הסימנים שמסרה רחל ללאה - לבין הסימנים שעושים בר"ה

"אמר אביי: השתא דאמרת סימנא מילתא היא, יהא רגיל אינש למיכל ריש שתא קרא ורוביא כרתי סילקא ותמרי" (כריתות ו. הוריות יב.). וכתב ה"שערי תשובה" בשם "אליה רבה" ו"מחזיק ברכה", שגם בליל שני של ראש השנה יעשה כן.

וב"בני יששכר" (חודש תשרי, מאמר ב', אות יא) כתב: לא חזינן לרבנן קשישאי דעבדו הכי, ואף אחד מהפוסקים לא כתב לנהוג כך - אלא רק בליל ראשון של ראש השנה. וטעם הדבר, לפי מה שהתבאר ב"פרי עץ חיים" (שכ"ד פ"א), שהלילה הראשון הוא בבחינת לאה וליל שני הוא בבחינת רחל, ורחל מסרה את הסימנים ללאה, ע"כ.

והביאור הוא, דה"שפת אמת" (תרל"ב) כתב טעם אודות הצורך להדר אחר סימנים אלו, וביאר שזה משום שבראש השנה אין מבקשים על ענייני העולם הזה (כפי שמבואר בזוהר הקדוש ובתיקונים), אלא רק מבקשים "תן פחדך" "ותמלוך" וכו', ומאחר ואין אנו מבקשים במפורש על ענייני העולם הזה, על כן אנו מרמזים עליהם, כי באופן שכזה של סימן ורמז בלבד, אנו רשאים לבקש, כי כך רצונו יתברך ולשם כך נבראו רמזים אלו.

וב"תפארת שלמה" (ראש השנה, עמוד מ') כתב: "ראש השנה הוא ב' ימים, ביום א' דינא קשיא וביום ב' דינא רפיא, ומפני כן ביום א' העיקר להתפלל עבור כבוד הבורא, על צער גלות השכינה, אך ביום ב' צריך כל אחד מבני ישראל לזכור כללות ישראל, לעורר רחמים עליהם, להשפיע להם כל טוב וחסד, וזהו שנאמר 'אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו ויקשב ה' וישמע ויכתב בספר זכרון לפניו וכו', ולכן ראש השנה נקרא 'יום הזכרון', שמחוייב כל אחד ואחד להתפלל על חבירו", עד כאן מדבריו.

ובשם האר"י ז"ל, שביום הראשון דנים את האדם על ענייניו הרוחניים, וביום השני דנים אותו על ענייני העולם הזה. ואם כן אנו מבינים מדוע ביום הראשון יש להתפלל רק על עניינים רוחניים ולא על העניינים הגשמיים, אבל ביום השני יש ענין להתפלל גם על הגשמיות, אולם בכדי שהתפילה על הגשמיות לא תהיה מגושמת, שלא יזכור האדם רק את עצמו, יש ענין לזכור ולהתפלל על כלל ישראל, לעורר רחמים עליהם ובכך לקיים את מצות "ואהבת לרעך כמוך".

תכונה זו, של אהבת ודאגת איש לרעהו, קיבלנו בירושה מרחל אמנו, שמסרה את הסימנים ללאה ובכך גילתה את אהבתה לאחותה יותר מאשר לעצמה. מעתה נבין מדוע ביום השני, המיוחס אליה, אין צורך בסימנים לבקש על טוב וחסד גשמי - אלא אפשר לבקש עליהם בפה מלא.

(הגאון רבי ברוך שמעון שניאורסון, ראש ישיבת טשעבין)

שתחדש עלינו שנה טובה - להתנהג עפ"י דרך התורה

בר"ה המנהג לאכול תפוח בדבש ואומרים יה"ר שתחדש עלינו שנה טובה ומתוקה, ענין חידוש השנה הוא, כמו שלכל שבתות וראשי חדשים שבשנה, יש לכל אחד קדושה מיוחדת. כן בהגיע היו"ט של ר"ה מתחדשת מחדש קדושת כל הזמנים על השנה הבאה, כבראשית הבריאה, כמו שאומרים וקיים לעד, היינו שדבר ה' שבו נבראו כל הברואים, הוא אמת וקיים לעולם, להתחדש בתפלה ובקידוש היום, ודברך מלכנו אמת בכל שנה. לכן אנו מבקשים שתחדש עלינו השנה לטובה, היינו להתנהג עפ"י דרך התורה כמו שנאמר אמרו צדיק כי טוב, וצדיק נקרא מי שהולך בדרך התורה, גם אם אינו מרגיש טעם ומתיקות, כאמרם ז"ל (תענית י"ד) צדיקים לאורה וישרים לשמחה, כמו אור זרוע לצדיק, כענין הזריעה, שאינו יודע עוד מה יצמח מזה, אבל ולישרי לב שמחה, שהוא כבר מרגיש טעם ומתיקות בהעבודה, עד שמרגיש השמחה בלבו, וזהו ענין שנה טובה ומתוקה. על רמז זה אוכלים תפוח בדבש, ע"ד שארז"ל, ישראל נמשלו לתפוח מה תפוח פריו קודם לעליו אף ישראל הקדימו נעשה לנשמע, כי נעשה, פי' שיעשה מה שיצטוה מרצונו יתב' אפילו בעוד שאינו מרגיש הטעם "ונשמע" הוא הרגשת הטעם ע"י שמבין ומרגיש המתיקות בשמחה, התפוח מרמז על מתיקות והשמחה - על "נשמע" וזהו שתחדש עלינו שנה טובה ומתוקה - תורה ועבודה בטוב טעם ודעת. (פרי צדיק)

 

דבש - דבר שמשתנה למעליותא, לרמז דע"י תשובה משתנה נמי למעליותא

יש ליתן טעם על מה שנוהגין לטבול פרוסת המוציא בדבש בר"ה ובאלו הימים, עפ"י מה שפירשתי בס"ד המסורה, וטעמו כצפיחית בדבש, וטעמו כטעם לשד השמן, בשנותו את טעמו, ע"כ עמד טעמו בו, כי אחז"ל (יומא פ"ו:) תשובה מאהבה זדונות נעשין לו כזכיות, והנה בכל דבר שהוא במשפטי תורה א"א שלא יהיה נמצא גם בעולם, כי עולם שנה נפש מה שנמצא בזה נמצא בזה, והנה מצינו בעניני העוה"ז דוגמתו שמשנה דבר למעליותא והוא דבש שמהפך מה שנמצא בתוכו כמו שפסק המרדכי (יו"ד סימן פ"ד) שנבילה ששרוי בדבש ונתהפך לדבש מותר, אף שהיה מתחלה נבלה ואסור לאכלו עתה ע"י דבש נשתנה לדבש, כן הוא בעבירות שאדם עושה ע"י תשובה נשתנה למצוה ולזכות.

והיינו דאמר וטעמו כצפיחית בדבש שמשנה הדבר לדבש, ע"כ אף שחטא עמד בו וריחו לא נמר, מטעם זה נוהגין לאכול בר"ה דבש, להורות שנזכה לעשות מעבירות זכיות כטבע דבש. (קרן לדוד)

למה התפוח בדווקא

כתב הרמ"א (סימן תקפ"ג) נוהגין לאכול בליל ראש השנה תפוח מתוק מדבש, ואומרים: תתחדש עלינו שנה טובה ומתוקה. ולכאורה למה דווקא תפוח ולא כל פרי אחר או אחד משבעת המינים?

אלא שמעתי לפרש מכ"ק מרן אדמו"ר ממישקולץ שליט"א על פי דברי חז"ל (שבת פה.) על הפסוק בשיר השירים (ב. ג) "כתפוח בן עצי היער" – למה נמשלו ישראל לתפוח, לומר מה תפוח זה פריו קודם לעליו, אף ישראל הקדימו נעשה לנשמע בו בזמן שאומות העולם סרבו לקבל את התורה. על כן בראש השנה אוכלים אנו דווקא תפוח בכדי לעורר זכות בעד עם ישראל שבזכות שקיבלו עליהם עול תורה ומצוות בלא שידעו מה שכתוב בה ובלא שום התחכמויות, בזכות זה גם אתה רבונו של עולם תחדש עלינו שנה טובה ומתוקה! אפילו שלא מגיע לנו...

מהגה"צ רבי אהרון טויסיג שליט"א שמעתי לפרש: דהנה אנו יודעים שטבעו של התפוח הוא, שאחרי זמן שמקלפים את קליפתו מתחיל צבעו להשחיר, אך יש עצה אחת איך בכל זאת לשמור על מראהו: למרוח דבש על הפרי, והדבש בכח סגולתו הטבעי שומר ומגן על מראהו. ולכן אנו לוקחים בליל ראש השנה דווקא "תפוח בדבש", כי אנו אומרים להקב"ה הרי עם ישראל שנמשל לתפוח כנ"ל, עבר ועובר כל כך הרבה צרות ויסורים, ולפעמים אנחנו עושים מעשים נגד רצונך, וממש אנו משחירים את פנינו לבלתי הכר בעבירות ומעשים לא טובים, אך ריבונו של עולם! תמרח ותציף אותנו בדבש ואך טוב וחסד תרדפינו, ותראה איך פתאום אנו שומרים על מראנו, ומתחילים להכיר במתיקות של הטוב שנתת לנו, ואנו משתדלים להיות כמה שיותר ויותר טובים, ועל כן תזכנו בשנה טובה ומתוקה!...

 

תפוח - סימן לחיים טובים

הסיבה שאוכלין בראש השנה תפוח מטובל בדבש, בודאי הוא שמתיקת הדבש סימנא מילתא היא על שנה טובה ומתוקה, אבל למה בחרו דווקא את התפוח ולא שאר הפירות, ויש לומר בדרך פשוט, על פי שנמצא בחידושי הגאונים בעין יעקב (ברכות פ' הרואה) מביא שם בפרק ג' משער הצמחים, וזה לשונו: הרואה בחלום שאוכל תפוחים, חיים טובים יהיו לו, ומעלה וגדולה יבואו לו עכ"ל, וזהו שפיר שאוכלים תפוחים בדבש סימנא מילתא להתעלות וגדולה וחיים טובים ומתוקים. (ישא ברכה)

 

תפוח - לרמז על ברכות יעקב

אצל יעקב אבינו בשעה שבא לקחת וליטול את הברכות מעשיו (בראשית כ"ז, כ"ז) נאמר: "ויאמר אליו יצחק אביו גשה נא ושקה לי בני, ויגש וישק לו וירח את ריח בגדיו ויברכהו ויאמר ראה ריח בני כריח השדה אשר ברכו ה'". מסביר שם רש"י: "כריח השדה – שנתן בו ריח טוב וזה שדה תפוחים". וזהו א"כ הטעם שאוכלים את התפוח בראש השנה, בכדי שנוכל גם בזה היום לבוא ולחטוף את הברכות לנו, ולהוציא מידי עשו - הוא השטן המשחית, כמו שחטף יעקב ממנו את הברכות, ועל ידי כך נתברך בשנה טובה ומתוקה. (בן איש חי)

 

סגולה לרפואה

מסופר שלהרה"ק מראדושיץ זי"ע הגיע פעם חולה אחד שהיה לו פצע בראשו שהתפשט, והרופאים נלאו מלמצוא מזור ורפואה לכך, והיה חשש שזה יחדור לתוך מוחו ונשקפה סכנה לחייו, הלך הרבי והביא משחה מסוימת ומרח לו על ראשו מספר פעמים והבטיח לו כי הפצע יעלם לעומת שבא. וכך הווה ויהי לפלא! כשנודע הדבר הזה כי להרה"ק מראדושיץ זי"ע יש משחת פלא המועילה לפצעים קשים, החלו לשלוח אליו כל מיני צדיקים, אנשים שהיו זקוקים לרפואה בבעיות מסוג אלו. אז נענה הרבי ואמר: מה הבעיה, למה הינכם צריכים לבוא אלי, הרי גם אתם יכולים לעשות זאת לבד, כי במשחה זו אין שום תערובת של סמים, ועשיתי אותה רק מהתפוח בדבש שאכלתי בליל ראש השנה העבר, וממה שנשאר שחקתי ועשיתי המשחה הזאת...

 

רמז לתורה

נוהגין לאכול תפוח בדבש, ואומרים תחדש עלינו שנה טובה ומתוקה (רמ"א תקס"ג ס"א). הנה, תפוח רמז לתורה, כמו שאמרו חז"ל (שבת פח.) על הפסוק כתפוח בעצי היער (שה"ש ב, ג), דקאי על מתן תורה, שהקדימו ישראל נעשה לנשמע. ויש רמז לדבר: "תפוח" ר"ה ת'גלון פ'תגמין ו'תימרון ח'ידושין. ודבש רמז על ענייני גשמיות. לכן אנו מרמזין בתחילת השנה לטבול תפוח בדבש, ע"ד יפה תלמוד עם דרך ארץ (אבודר"נ פרק ל"ב). אבל העיקר הוא התפוח, ועליו מברכין, והדבש הוא בבחינת "אם אין קמח אין תורה" (אבות ג, יז). על כן מבקשין "שתחדש עלינו שנה טובה" היינו תורה, כמו שאמרו (שם ו, ג) אין טוב אלא תורה, "ומתוקה" מרמז על העולם הזה, כי אם יש קמח יש תורה. (ויגד יעקב - פאפא)

 

תפוח - לרמז על שה עקידה

מה שאוכלין תפוח בדבש בר"ה למה דוקא תפוח, יש לומר ע"ד הפייטן [לשחרית יום א', בד"ה את חיל] תמוכים בדשן שה עקידה, כי אמרו ז"ל [תמיד כה:] אשר מקום הדשן במקדש היה נקרא תפוח, ולזה ש"ה עקיד"ה עולה תפו"ח, וזה בדשן שה עקידה, על כן אוכלין תפוח לרמז על שה עקידה, שנמתקו דיני יצחק באברהם. (אמרי נועם לר"ה ד"ה רמז מה. דף כ"ח ע"ד)

 

מסוגל לפקידת עקרות

תפוח בדבש, כי תפו"ח עולה פר"ו ורב"ו, דב"ש עולה אש"ה, והוא מסוגל לפקידת עקרות בראש השנה. (אמרי נועם מועדים ח"ב, ליקוטים שבסוף הספר, אות ט' דף פ"ז ע"א)

 

שתחדש עלינו שנה טובה, ומתוקה, בדייקא

אחד ממנהגי ליל ראש השנה הוא טבילת תפוח מתוק בדבש ואמירת "יהי רצון שתחדש עלינו שנה טובה ומתוקה!" ושואלים: מדוע ההדגשה היא: "שנה טובה"? ועל כך משיבים שאמנם חשוב להקפיד ולומר "שנה טובה ומתוקה" שכן הורנו חז"ל: "חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה" (ברכות) וגם אם, חלילה, נגזרה עלינו גזירה רעה אל לנו להתרעם על כך, אלא חובה עלינו לומר: "גם זו לטובה". ומכיון שעם בוא שנה חדשה מקווים ומייחלים שנושאת היא בכנפיה רק ישועות ונחמות - הרי ששוטחים אנו בליל ראש השנה בקשה כפולה לקב"ה: "שתחדש עלינו שנה טובה ומתוקה!" לא רק "טובה", שלפעמים נראית לעינינו "רעה" חלילה, אלא תפילתנו שתהא "מתוקה" - עריבה וחביבה עלינו, שכולנו נרגיש וניווכח בטובה ובמתיקותה. (הרה"ק רבי שלמה מלאנטשיץ זי"ע)

 

שתחדש עלינו שנה - קדושה לכל שבתות השנה

יהי רצון שתחדש עלינו שנה טובה ומתוקה ענין חידוש השנה הוא שלכל שבתות וראשי חדשים שבשנה, יש לכל אחד קדושה מיוחדת, כל שבת וכל חודש לפי בחינתו, ובהגיע היום טוב של ראש השנה אז נתחדשים מחדש קדושת כל הזמנים על השנה הבאה להשפיע מחדש התעוררות הקדושה בנפש כבראשית הבריאה. (פרי צדיק לר"ה אות א' דף פ"ב ע"ג)

 

שנה טובה - דברי תורה

יהי רצון מלפניך שתחדש עלינו שנה טובה ומתוקה, שנה טובה היינו בדברי תורה, דסתם טוב הוא בדברי תורה כמו שאמרו (ברכות ה' ע"א) אין טוב אלא תורה, וכתיב ותורה אור, ופעם ראשון שנזכר טוב בתורה הוא בפסוק [בראשית א, ד] וירא אלקים את האור כי טוב, והיינו האור תורה, וכמו שאמרו (בראשית רבה פרשה ג') ה' פעמים כתיב כאן אורה כנגד חמשה חומשי תורה, ובתיקונים (תיקון ל"ו) על הפסוק יהי אור ויהי אור, יהי אור דא פסח אור לי"ד, ויהי אור דא ראש השנה [וכו'], ועל ראש השנה נאמר ויהי אור, שכבר יש הוי' להאור שבכל שנה ושנה מתחדש הדברי תורה בפנים חדשות, שבכל שבת ושבת יש קדושה מיוחדת מהדברי תורה של הפרשה שקורין בשבת זה, ובכל שנה מתחדש כל הדברי תורה מחדש בעסק חדש [וכו'], ובכל שנה הוא שונה מחדש על היקף השנה. (פרי צדיק לר"ה אות ב' דף פ"ג ע"א)

מה שנהגו להטביל תפוח בדבש

רמז לזה שיטת רבינו יונה (הובא ברא"ש פ"ו סי' לה) שטבע ותכונת הדבש להפך כל מה שנכנס לתוכו ואף "דבר אסור" לדבש. וזה סימנא טבא והוראה: שבר"ה קדושת היום מהפכת את כל חלקי הרע לטובה. (שם משמואל)

 

על התפוח בדבש

הגאון רבי גדליהו סילברסטון זצ"ל מוושינגטון סיפר משל נאה, על גראף אחד שנסע עם מרכבתו עד לפריס, עיר המלוכה הצרפתית, ירד מן המרכבה ונכנס לחנות אחת, כעבור שעה קלה יצא משם ובידו כלוב זעיר, ובו ציפור קטנה.

תמה העגלון: נסיעה כה ארוכה, לחצות נהרות ויערות, מחוזות וארצות, עבור ציפור כה קטנה? אזר עוז, ושאל את פי אדוניו.

אמר לו הגראף: "ציפור זעירה זו, זמיר שמה!" כאילו די בהזכרת שם הציפור להסביר הכל.

אבל העגלון לא הבין מאומה. הוא שב ושאל: "ומה מחירה?"

ענהו הגראף: "חמש מאות דינרים!"

תמה העגלון שבעתיים, ופנה לשוב לארצו, כשראשו מלא מחשבות.

כשהגיע לביתו, אמר העגלון לאשתו: "אספר לך דבר פלא. אדוננו הגראף נסע עימי לצרפת, וקנה בפריס ציפור קטנה, כה זעירה, בחמש מאות דינרים! אין זאת, אלא שטעמה טעם גן עדן! מה אומר לך ומה אדבר, הרי האדם חי רק פעם אחת. אני עמל כה קשה כל ימי, בדין הוא שאהנה פעם בחיי! הן חסכנו שלוש מאות דינרים לעת זיקנה, הבה נלוה עוד מאתיים ונטעם גם אנו טעם של עשירות!"

אמר ועשה. בהזדמנות הראשונה נסע לפריס, וקנה את הציפור המופלאה. הוא הביא אותה לביתו והורה לאשתו שתכין קדירה גדולה עם בצלים ובולבוסין, ותתן חצי ציפור לתוך הקדירה - ודאי יתן בשרה של הציפור טעם בכל התבשיל, והם יאכלו וישבעו ממעדני העשירים. עשתה האשה כדבריו, טעמה מן התבשיל, ולא הרגישה בו כל טעם. אמר לה בעלה: אין זאת אלא, שאין לערב טעם גן עדן בטעם בולבוסין. תצלי את החצי הנותר בפני עצמו. עשתה כן, והם ישבו לאכול. נגסו בבשר המועט, והנה טעמו כטעם סוליה ישנה, צמיג ומריר ויבש...

חשכו עיני הרכב, והוא מרט את שערותיו. "אוי לי ואללי לי, את כל חסכונותי הוצאתי, והלוואות רבות נטלתי, ולבסוף - לא כלום! אולי לא ידענו להכין את התבשיל כראוי? אולי שכחנו לשים איזה תבלין? אולי ניתן עוד להציל את ההשקעה, לחוש את הטעם הנפלא?"

קם ועלה לארמון הגראף, וסיפר את סיפורו: "ראיתי שאדוני קנה ציפור קטנה במחיר כה רב, והתאויתי אף אני תאווה. קניתי ציפור כזאת, וביקשתי להרגיש לרגע כמו גראף ופריץ. אבל כאשר בישלתיה - לא מצאתי בה כל טעם. את האמת אומר, לו הייתי קונה אווז בשני זהובים, היה ערב לחיכי פי מאה!"

צחק הגראף וקרא: "פתי אתה, ושוטה מטופש! ציפור זו אינה לאכילה! עיקרה - לשמוע את זמירותיה, ליהנות מקולה! אם לאכילה - יש גדולות ממנה וטעימות ממנה עשרות מונים. אבל אם לשירה - אין כשירת הזמיר!"...

והנמשל: אותם אלו, שליל ראש השנה שלהם מתאפיין בשפעת "סימנים", תפוח בדבש ורימון, סילקא ורוביא, כרתי וראש כבש. יֵדְעוּ, שאם למאכל - יש מאכלים טעימים יותר ומשביעים יותר, המאכלים אינם העיקר - אלא האמירה, ה"יהי רצון", שיהא נובע מעומק הלב ומחרדת הדין. לדעת שאנו אמנם תלויים ברצון הבורא, ויכולים להשפיע על גזר דיננו בתשובה שלימה מעומק הלב.

לא המאכל עיקר, אלא האמירה הכנה! (כסף נבחר ח"א, כ"ה)

 

מליצת הזכות על ישראל: הם לא הראשונים שחטאו!

בביתו של הגאון רבי עקיבא יוסף שלזינגר, בעל "לב העברי", נוהגים היו לאכול בליל ראש השנה תפוח אדמה, ולומר: "והארץ אזכור".

כנראה שיסודו של מנהג זה הוא ללמד זכות על ישראל, שאף שהם חוטאים לפני הקב"ה, אבל הם לא היו הראשונים, אלא האדמה אשר המרתה את פי ה' ולא הוציאה עץ שטעם עצו כטעם פריו, הרי שלכל הפחות לא הם היו הראשונים לחטוא, אלא האדמה...

באותו ענין: בגמרא (תענית כח.) מסופר: "מה היו בני גונבי עלי ובני קוצעי קציעות? אמרו: פעם אחת גזרה מלכות הרשעה שמד על ישראל, שלא יביאו עצים למערכה, ושלא יביאו ביכורים לירושלים, והושיבו פרוזדאות על הדרכים, כדרך שהושיב ירבעם בן נבט שלא יעלו ישראל לרגל...", עד כאן מדברי הגמרא.

לכאורה: מדוע צריכה היתה הגמרא לומר "כדרך שעשה ירבעם"? מה היינו חסרים בלי זה?

אלא, אמר הגאון רבי נטע צבי ווייס, מגיד מישרים דעיר הקודש ירושלים, מובא ב"ספר חסידים", שמי שממציא חטא שלא חטא בו איש לפניו, יש לו אשמה גם על אחרים שיחטאו בעתיד בחטא זה, שכן כל החטאים והעבירות שאדם נכשל בהם בשוגג, לא היה נכשל בהם אילולא כבר חטא בהם אדם בעבר (וכמו כן במעשה טוב). ולכן הוזכר ירבעם כאן - כי הוא היה זה שהוריד לעולם חטא זה, ובעטיו נכשלו אחרים!

לפי זה, מובנת מליצת הזכות באכילת תפוח האדמה, כדי לומר: אמנם ישראל חטאו, אבל האדמה היא זו שהביאה לעולם את החטא הראשון! (מפי נכדו, הגאון רבי משה סלאנט שליט"א)

 

שנזכה לתשובה מאהבה וע"י זה ירבו זכויותינו

לכאורה איזו מין בקשה היא זו, הלא אם רוצים אנו שירבו זכויותינו, עלינו לקיים עוד ועוד מצוות ומעשים טובים? אלא הכוונה היא שנזכה לעשות תשובה מאהבה, שעליה אמרו חז"ל (יומא פ"ו ב') זדונות נעשות לו כזכויות, וכך ירבו זכויותינו. ובזה אפשר לפרש את מה שאנו מבקשים אבינו מלכנו כתבנו בספר זכויות, ואף כאן יש להקשות ממה נפשך, אם אין בידינו זכויות איך יכתבנו הקב"ה ב"ספר זכויות", ואם יש בידינו זכויות, הרי הבקשה מיותרת? אלא כפי שאמרנו מובן, שהבקשה היא שנזכה לתשובה מאהבה ואז יכתבו גם עוונותינו בספר זכויות (דרושי מהראז"מ)

(הערת המלקט: מידידי, הרה"ג ר' שמואל מאיר שליט"א, שמעתי ביאור נוסף: אנו מוצאים שכאשר העלה שאול המלך את נשמת שמואל הנביא באוב, הזדעזע שמואל שמא הגיע יום הדין, ומסבירים המפרשים: ממה חשש שמואל, הלא הוא כבר נידון לאחר מותו, ככל אדם? אלא, ביארו, כל שנה דנים שוב את האדם על תוצאות מעשיו, אם לטוב אם למוטב - על ידי תלמידיו או כל מי שהושפע ממנו וממעשיו, וכל זה נזקף לזכותו או לחובתו, ולכן פחד שמואל שמא דנים אותו שוב על תוצאות מעשיו. ואף כאן אנו מבקשים 'שירבו זכויותינו' - על ידי שאחרים יושפעו מאתנו לטובה).

 

יהי רצון כאילו כבר עשינו

מבואר בשולחן ערוך [תקפ"ג] כשיאכל רוביא יאמר ירבו זכיותינו, יש להבין מה טעם לאמירה זו אם יש לו זכות אינו צריך לאמירה ואם לאו מה תועיל [וכו'], אמנם יש לומר דאיתא בזוהר [עי' בזוהר ח"א דף קכ"א ע"ב] דלפעמים רוצה הקב"ה לזכות את מי, ומחשב לו המצוות שעתיד לעשות כאילו כבר עשה, שמחשבת אדם אין מי שיודע ולא שום מלאך זולת הקב"ה, והנה איתא במשנה אבות [פ"ד, ב] מצוה גוררת מצוה, ואם כן המצוה שאחר כך גוררת שלימות המצוה הקודמת, מחמת שכל עשיית המצוה שעושה נמשך מהקודמת, אמנם זה הוא אחר עשיית המצוה אבל לא קודם, אבל הקב"ה יודע מחשבתו ולפעמים מחשב לו כאילו כבר עשה, כמובא בזוהר, ועל כן יש אופן שנשלם המצוה הקודמת גם כן אף טרם עשיית המצוה שאחריה בפועל ממש [וכו'].

וזה שאנו מבקשים יהי רצון שירבו זכיותינו, היינו שאנו מתפללים אשר דעתנו לעשות בזה החודש מצוות דאורייתא ודרבנן ומנהגים שאינם לא דאורייתא ולא דרבנן, יהי רצון לפני השם יתברך כאילו כבר עשינו, וממילא יהיה נמצאים המצוות הקודמים ושל ר"ה יותר בשלימות אף על פי שלא נעשו בשלימות לעת עתה, מחמת שלא היה לנו הבנה כראוי.

ועל פי זה נוכל לבאר הפסוק [תהלים יז, ב] מלפניך משפטי יצא עיניך תחזינה מישרים, שדוד המלך ע"ה כיון זאת בתפילתו מלפניך משפטי יצא, רבונו של עולם אתה בעצמך תדינני, עיניך תחזינה מישרים, כי המצוות שרצוני לעשות אין מי שיודע רק אתה, ותוכל לזכות אותי בזה כדאיתא בזוהר לחשוב לי כאילו כבר עשיתם לענין זה שיהיו נמצאים המצוות הקודמים יותר בשלימות אף על פי שלא היה לי הכנה הראויה. (מקרא קודש לר"ה, דף רי"ט ע"ב ודף רכ"א ע"א)

 

 

לרא"ש - ל'עשות ר'צון א'בינו ש'בשמים

אחת הבקשות בליל ראש השנה היא: שנהיה לראש וכו', כי תיבת "לראש" היא ראשי תיבות: ל'עשות ר'צון א'בינו ש'בשמים, וזו היא בקשתנו שנזכה לעשות רצונו ית' באמת ובלב שלם. (הרה"ק רבי אליעזר מדז'יקוב זי"ע)

ולא לזנב - בייקא

מה הוספת הלשון, והרי היה די לומר שנהיה ראש ולא זנב, אלא דאחז"ל (אבות ד, טו) 'לעולם יהיה אדם זנב לאריות ולא ראש לשועלים'. לכך אומרים אנו שנהיה שייכים לראש אפילו אם נהיה הזנב, ולא נשתייך לזנב אף אם נהיה הראש. (ראשי בשמים)

 

טעם אכילת מין הדגים 'כרת', לרמז על כריתת הקליפות

איתא בגמרא [הוריות יב.] השתא דאמרת סימנא מילתא וכו' למיכל בריש שתא קרא רוביא כרת"י, ולכן אנו נוהגין לאכול מן הדגים הנקראים כרת ואומרים יהי רצון שיכרתו וכו'.

בטעם המנהג לאכול המין דגים הנקרא כרתים, יש לומר על פי ששמענו (כמדומה בשם רבינו הקדוש מפרשיסחא זצוקלה"ה) בטעם המנהג לאכול המאכל הראשון בשבת קודש דגים, מפני שהדגים היו הבריאה הראשונה מבעלי חיים וקדושת השבת הוא שורש החיים על כן נהגו ישראל להתחיל העונג שבת במין דגים.

ועל פי זה יש לומר גם כן שביום הקדוש והנורא הזה שכל עשייתינו והתעוררות שלנו הוא בסימנא מילתא, אוכלים את מין הדגים הנקרא כרתים המורה ביחוד על מדת החיים, כי עיקר רצוננו ביום הנורא הזה שיתגלה כבודו מלכותו עלינו ולהכניס אותנו תחת עול מלכותו יתברך וזה דייקא על ידי הכרת"ת קליפת הערלה הרוחנית וכל המסכים המבדילים, כמו שאנו מתפללים וכל הרשעה כולה וגו' כי תעביר ממשלת זדון מן הארץ ותיכף בסמוך לו ותמלוך אתה וגו' הכרתת קליפת הערלה והתגלות המלכות שניהם שרש החיים, על כן אנו אוכלים את מין הדגים הנזכר לעיל. (תורת אמת לר"ה ד"ה איתא בגמרא, דף ב' ע"ד. ובד"ה בטעם המנהג, בדף ב' ע"א)

 

בשם הרבי מלובלין נבג"מ על מה שכתוב בשלחן ערוך (אורח חיים סימן תקפ"ג) בשעה שאוכלים הראש כבש לומר יהי רצון שנהיה לראש ולא לזנב, היינו התפילה שנזכה להיות תלמידים להצדיק האמת הנקרא ראש, והרב מבקש גם כן שיזכה לתלמידים צדיקים שהם גם כן בבחינת ראש. (רמתים צופים פרק ט"ז אות מ"ה דף ע"ח ע"ב)

 

"ולא לזנב" - אפילו לאריות...

"יהי רצון שנהיה לראש ולא לזנב" (ליל ראש השנה)

לכאורה: למה אנו מוסיפים "ולא לזנב", אחרי שביקשנו במפורש "שנהיה לראש", וכי לא ברור מאליו שכאשר נהיה לראש - ממילא לא נהיה לזנב?

אלא, ביאר הגאון רבי זלמן סורוצקין, בעל "הדעה והדיבור", יש "ראש" שהוא גרוע מ"זנב", וכמאמר חז"ל (אבות פרק ד'): "והוי זנב לאריות ואל תהי ראש לשועלים", ולכן אנו מוסיפים "ולא לזנב" כלל - אפילו לא לאריות, אלא גם ביניהם נהיה לראש.

ומה שאין אנו מתפללים במפורש "שנהיה ראש לאריות"? - אולי משום שיש בזה משום "יוהרא", שכל אחד מישראל מתנשא להיות "ראש לאריות", ולכן מבקשים "לראש" סתם, ועל ידי תוספת "ולא לזנב" מרמזים על הכוונה הנכונה של "לראש"... ("הדעה והדיבור" - חלק ב', עמוד רעא)

 

לראש ולא לזנב - דבר והיפוכו

נוהגים לאכול ראש כבש, ואומרים יהי רצון שנהיה לראש ולא לזנב.

(א) ויש לדעת למה תקנו לומר כפל לשון - דבר והיפוכו, שנהיה לראש ולא לזנב. (ב) גם צריך ביאור הלשון לראש וכן לזנב עם אות ל', לכאורה היה די לומר: שנהיה "ראש" ולא "זנב". (ג) עוד צריך להבין, למה נתקן שכל אחד ואחד מישראל יבקש כך שיהיה לראש, הלא למי יהיה "ראש" אם כולם יהיו "ראשים".

ומפרש רבי יואל מסטאמאר: דהנה יש אנשים שפוסחים על שתי הסעיפים, כאשר באים אצל הצדיק, משוים עצמם אליו ומחפשים לישא חן בעיניו, וכן כשבאים אצל רשעים, משוים עצמם אליהם ומחפשים לישא חן בעיניהם. ולזה תיקנו לומר כפל הלשון שנהיה לראש ולא לזנב, דהיינו: שנתחבר "לראש" לצדיק, אבל בזה לבד לא די, כי יש אשר בבואם אל ה"זנב" לרשע, מתחברים גם אליו, על כן כופלים התפילה "ולא לזנב", כלומר שלרשעים לא נתחבר כלל וכלל. ובזה אתי שפיר מדוע כל אחד ואחד מבקש בקשה זו, כי ענין התחברות לצדיקים והתפרדות מרשעים שייך לכל אחד ואחד.

באופן אחר מפרש: דהנה בעונותינו הרבים יש אשר גם הראש בעצמו - הצדיק, רוצה לפעמים להתחבר לזנב - לרשע. לכן אנו מתפללים: שנהיה לראש, אבל דוקא בכהאי גונא שאותו ה"ראש" לא יחבר את עצמו מפעם לפעם "לזנב" לשאת חן בעיניו, כי "ראש" כזה הוא גם כן נקרא זנב.

ובזה נשכיל מאמר חז"ל: אם דומה הרב למלאך ה' צבאות תורה יבקשו מפיהו, ואם לאו, אל יבקשו תורה מפיהו (מועד קטן יז.). והקושיא ידועה דעל מי יכולים לומר שדומה למלאך ה' צבאות, ומנין ידעינן זאת. אך הכוונה בזה: דהנה מלאך אין עושה שתי שליחויות (בראשית רבה נ, ב), הרי אם בבחינה הזאת הרב דומה לו, שאינו פוסח על שתי הסעיפים - שאינו מחבר את עצמו מפעם לפעם ל"זנב" לרשע, אז תורה יבקשו מפיהו, ואם לאו, שמפעם לפעם מחבר את עצמו לרשע, אז אל יבקשו תורה מפיהו.

 

לראש - לא ע"י הזנב

ליל ר"ה נוהגים לאכול ראש ואומרים יה"ר שנהי' לראש ולא לזנב, י"ל הכוונה, דהנה ישנם אנשים הרוצים לעלות לגדולה, ומשתדלים להשפיל את כבוד אחרים כדי שעי"ז יבחרו בהם, אמנם מי שעושה כן טועה בזה, כי ע"י השפלת חברו הוא עדיין אינו נחשב לכלום, ועיקר הוא ליישר אורחותיו, ומעשיו יקרבהו להושיבו בראש. וזה שאומרים יה"ר שנהי' לראש, אבל ע"י שנהי' ראוים לזה מצד מעשינו, ולא לזנב, היינו לא ע"י שמשפילים את הזולת שהוא פחות ערך ונחות דרגא שמכונה בשם זנב, רק שנהי' ראוים לזה מצד מעשינו.

(קדושת ציון)

 

טעם מניעת אכילת דגים

המגן אברהם (או"ח סי' תקפ"ג) מביא שהמהרש"ל לא אכל דגים בר"ה כי היו חביבים עליו עד מאד ורוצה למעט תאוותו, ונראה לי דהטעם שלו היה כך, כי הגם דאיתא (הוריות יב.) ליכל אינש בריש שתא קריא ורוביא ותמרא וקרא וכו', הטעם משום סימנא טבא כדאיתא בגמרא, דהיינו שיכוון בכל הסימנים שהם ציונים לדברים עליונים שבעולמות העליונים, והנה באוכלו הסימנים הטובים יכוון לסימן וציון שלמעלה שירבה זכיותנו, וכן בקרא, וכן בתמרי לציון וסימן שלמעלה, ואחר כך יכוון להמשיך הדבר למטה דבר ההוא המרומז בו, והנה בוודאי דגים הם סימן וציון לדברים טובים למעלה ולהמשיך דוגמתן למטה, כגון לפרות ולרבות כדגים, ומרומזים גם כן על עינא פקיחא שבדגים שאין להם עפעפים.

והנה כשהאדם רוצה לכוון כנזכר לעיל הוא מחויב להפשיט עצמו מכל התאוות, דהיינו למשל באוכלו רוביא ורוצה לכוין לסימן וציון שלמעלה ולהמשיך דוגמתו לתתא, צריך למשוך עצמו שלא לאכול לתאווה גשמיות רק לפשוט עצמו מתאוות גשמיות, ולכוין שרוביא הוא ציון וסימן שלמעלה וימשיך אז דוגמתו לתתא שירבה זכיותנו, מה שאין כן באוכלו לתאווה גשמיות שאז אינו פועל כלום להמשיך דוגמתו לתתא, והנה המהרש"ל ז"ל מחמת שהיו הדגים חביבים עליו עד למאד, היה ירא באוכלו הדגים שלא ימשיך אותו התאווה לתתא ולא יהיה יכול להפשיט עצמו מהתאווה גשמיות, על כן משך עצמו מהם ולא אכל אותם, שירא שלא יהיה פועל באוכלוה דגים שימשוך כן לתתא דוגמתם, כי שמא ימשוך עצמו אחר התאווה ושוב לא יהיה פועל כלום וק"ל. (מאור ושמש רמזי ר"ה ד"ה המ"א)

נרבה זכיות כרימון - כרשעים לאחר השלמת חייהם

יש אוכלים רימונים, ואומרים: נרבה זכיות כרמון (רמ"א או"ח תקפג, א). ואתמהא, הלא אמרו חז"ל: פושעי ישראל מלאין מצות כרמון, דכתיב "כפלח הרמון רקתך" (שיר השירים ד, ג), אל תקרי "רקתך" אלא רקנין שבך (חגיגה כז.). ואם כן מהי הרבותא בבקשה זו שנרבה זכיות כרמון. ואומר הפרי חדש, הכוונה בזה: שפושעי ישראל, רק לאחר שהשלימו את כל שנות חייהם אזי הם מלאין מצות כרמון, ברם אנו מבקשים שבכל שנה ושנה נרבה זכיות כרמון.

 

אגוז: צד אחד בינוני, מצד שני רע!

"הנה: יש מדקדקים שלא לאכול אגוזים, שאגוז בגימטריא חטא, ועוד שהן מרבים כיחה וניעה ומבטלים התפילה" (רמ"א אורח חיים תקפג, ב, בשם מהרי"ל)

על הטעם הראשון שהובא ברמ"א, מובאת קושיא מעניינת בפירוש רש"י על ישעיהו (יא, א):

"אמר המעתיק, בימי חורפי הקשיתי לשאול לכמה גאונים על מה שכתב א"מ זקני הרמ"א בהגה"ה בהלכות ראש השנה, שאגוז בגימטריא ח"ט, והלא הוא גם גימטריא טו"ב? ותירצתי על פי הזוהר, מה שהקשה רבי אלעזר את אביו רשב"י על שאמרו חז"ל 'ולא קם נביא בישראל - אבל באומות העולם קם, ומנו בלעם'?

והשיב לו מפסוק 'גם את זה לעומת זה וגו', שאפילו יש קדושה בטומאה - אסור ללמוד אותה, שנאמר 'ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל', ויובן שאף שאגוז גימטריא טו"ב, הואיל ויש בה קליפה גימטריא ח"ט - אין אוכלין אותה בראש השנה, ונענעו לי ראשיהם הגאונים ההם".

וכתב על כך הגאון רבי דוד שפרבר מבראשוב, בעל שו"ת "אפרקסתא דעניא" (אורח חיים, סימן פח), שאף שדבריו דברי חפץ ומוסר השכל, אך מכל מקום קשה, שהרי הכתוב מדמה את ישראל לאגוז, כמובא ברש"י (שיר השירים ו, יא): "נמשלו ישראל לאגוז, מה אגוז זה אתה רואה אותו כולו עץ ואין ניכר בתוכו, פוצעו ומצאו מלא מגורות מגורות של אוכלים, כך ישראל צנועין וענוותנין וכו', ועוד כמה מדרשות לדבר: מה אגוז זה נופל בטיט ואין מה שבתוכו נמאס, אף ישראל גולין לבין האומות ולוקין מלקיות הרבה ואין מעשיהם נמאסין", ואם אגוז מסמל תערובת של רע בטוב, מדוע המשילו עליו את ישראל?

והוא מיישב בתירוץ נפלא: בשו"ת "צמח צדק" (סימן יא) נאמר ש"טוב" יש במשמעותו גם בינוני, ואם כן אין נכון לאכול בראש השנה דבר שמצד אחד יש בו רמז לרע גמור (בגימטריא חטא), ואף בצד הטוב שלו יש בו רמז רק למידה בינונית!

מה גם שאנו, כותב אב"ד בראשוב, איננו יודעים מה לקרב ומה לרחק, שהרי אנו אוכלים כרתי וסילקי ותמרי, ששמם מורה על כריתה וסילוק וכיוצא באלו דברים שלפי שכלנו לא היה ראוי לאוכלם בראש השנה, אולם חז"ל, שלהם נגלו כל תעלומות, הם ידעו מה פועל כל דבר, ובהוראתם אנו אוכלים תמרי וסילקי וכרתי ומכוונים בהם על שונאינו, ואילו את האגוז הורו לנו שלא לאכול, ואין לנו אלא להחזיק בתם לבנו בדברות קדשם! (שו"ת "אפרקסתא דעניא" - אורח חיים, סימן פח; שו"ת "צמח צדק" - סימן יא)

 

טעמים להמנעות מאכילת האגוז בר"ה

בהגהותיו לשולחן ערוך, כתב הגאון בעל "חתם סופר" טעם נוסף למנהג זה - על פי דברי חז"ל: "נמשלו ישראל לאגוז, מה אגוז זה נופל בטיט ואין מה שבתוכו נמאס, אף ישראל גולין לבין האומות ולוקין מלקיות הרבה ואין מעשיהם נמאסין", וכיון שהאגוז רומז על הגלויות - אינו סימן טוב לאכלו בראש השנה.

והוסיף עוד טעם: "אף גם זאת בארץ אויביהם" - ראשי תיבות אגוז, הרי שהאגוז מתייחס לגלות ישראל.

טעם נוסף כתב הגאון רבי שלום מרדכי הכהן מברז'אן - המהרש"ם:

מובא במדרש (שיר השירים רבה ו, יז): "אל גינת אגוז - מה אגוז אם מכסין שרשיו בעת נטיעתו איננו מצליח, כך מכסה פשעיו לא יצליח", ומאחר ובראש השנה אין להתוודות (כמובא ב"מגן אברהם", סימן תקפד), על כן אין לאכול אגוז הרומז לכך שאין לכסות על העוונות. (הגהות חתם סופר - אורח חיים, סימן תקפה; "דעת תורה" למהרש"ם - שם)

 

הנחת אגוז על השולחן בליל ב' של ראש השנה לצורך "שהחיינו"

בשו"ת "אפרקסתא דעניא" (אורח חיים, סימן פח) דן הגאון רבי דוד שפרבר בשאלה הלכתית מעניינת: מבואר בשולחן ערוך (אורח חיים, סימן תר סעיף ב') שבקידוש ליל ב' של ראש השנה מניח פרי חדש ואומר שהחיינו, ומעתה יש להסתפק האם נכון שאדם שלא אכל עדיין אגוזים חדשים יניחם על השולחן, ואף שאינו יכול לאוכלם, הלא הדין הוא (סימן רכה) שמברכים גם על הראיה?

השואל ביקש לתלות זאת בשני הטעמים שכתב הרמ"א: אם הטעם הוא משום שאגוז בגימטריא חטא, אפשר שגם על השולחן אין להניחם, אבל אם הטעם הוא משום שמרבים כיחה וניעה ומבטלים את התפילה, לכאורה אין מניעה לראותם.

הגר"ד שפרבר מאריך לדון בדבר, כדאי לעיין בפנים. (שו"ת "אפרקסתא דעניא" - אורח חיים, סימן פח)

מאמרים מס' הזוהר לראש השנה

 

בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ, רִבִּי יִצְחָק פָּתַח, (תהלים פא) תִּקְעוּ בַחֹדֶשׁ שׁוֹפָר בַּכֶּסֶה לְיוֹם חַגֵּנוּ. זַכָּאִין אִינּוּן יִשְׂרָאֵל, דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא קָרִיב לוֹן לְגַבֵּיהּ, מִן כָּל אוּמִין עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה, וְאִתְרְעֵי בְּהוּ, וּמֵאֲתַר רְחִיקָא קָרִיב לוֹן לְגַבֵּיהּ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (יהושע כד) וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ אֶל כָּל הָעָם כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל בְּעֵבֶר הַנָּהָר יָשְׁבוּ אֲבוֹתֵיכֶם מֵעוֹלָם. לְאַחֲזָאָה, דְּהָא מֵאֲתַר רְחִיקָא אִתְרְעֵי בְּהוּ, וְקָרִיב לוֹן לְגַבֵּיהּ, וּכְתִיב, (יהושע כד) וָאֶקַּח אֶת אֲבִיכֶם אֶת אַבְרָהָם מֵעֵבֶר הַנָּהָר וְגוֹ'. הָנֵי קְרָאֵי אִית לְאִסְתַּכְּלָא בְּהוּ, וְכִי כָּל יִשְׂרָאֵל לָא הֲווֹ יַדְעֵי דָּא, וְכָל שֶׁכֵּן יְהוֹשֻׁעַ.

אֶלָּא אוֹרַיְיתָא כּוּלָהּ סָתִים וְגַלְיָא, כְּמָה דִּשְׁמָא קַדִּישָׁא סָתִים וְגַלְיָא, בְּגִין דְּאוֹרַיְיתָא כּוּלָהּ שְׁמָא קַדִּישָׁא הִיא, וְעַל דָּא אִיהִי סָתִים וְגַלְיָא. אִי יִשְׂרָאֵל (דף צ'ט ע'א) וִיהוֹשֻׁעַ הֲווֹ יַדְעֵי, אֲמַאי כְּתִיב כֹּה אָמַר ה'. אֶלָּא וַדַּאי סְתִימָא דְּמִלָּה, טִיבוּ סַגִּי עֲבַד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ בְּיִשְׂרָאֵל, דְּאִתְרְעֵי בְּהוּ בַּאֲבָהָתָא, וְעָבִיד לוֹן רְתִיכָא קַדִּישָׁא עִלָּאָה לִיקָרֵיהּ, וְאַפִּיק לוֹן מִגּוֹ נַהֲרָא עִלָּאָה יַקִּירָא קַדִּישָׁא, בּוּצִינָא דְּכָל בּוּצִינִין, בְּגִין דְּיִתְעֲטָּר בְּהוּ. הֲדָא הוּא דִּכְתִּיב, כֹּה אָמַר ה' בְּעֵבֶר הַנָּהָר יָשְׁבוּ אֲבוֹתֵיכֶם מֵעוֹלָם. הַנָּהָר: הַהוּא נָהָר דְּאִשְׁתְּמוֹדַע, וְאִתְיְידַע.

מֵעוֹלָם, מַאי קָא בָּעֵי הָכָא. אֶלָּא לְאַחֲזָאָה חָכְמְתָא. מֵעֵבֶר הַנָּהָר מֵעוֹלָם, אֶלָּא הַהוּא נָהָר עוֹלָם אִקְרֵי. וְעַל דָּא, בְּעֵבֶר הַנָּהָר יָשְׁבוּ אֲבוֹתֵיכֶם מֵעוֹלָם, לְאַחֲזָאָה טִיבוּ וּקְשׁוֹט דְּעָבַד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל. וָאֶקַּח אֶת אֲבִיכֶם אֶת אַבְרָהָם מֵעֵבֶר הַנָּהָר מַאי קָא מַיְירֵי. אֶלָּא אַבְרָהָם לָא אִתְדְּבַק בֵּיהּ בְּהַהוּא נָהָר, כְּמוֹ יִצְחָק דְּאִתְדְּבַק בֵּיהּ בְּסִטְרֵיה לְאִתְתַּקְּפָא.

תָּא חֲזֵי, הַאי נָהָר, אַף עַל גַּב דְּלָאו אִיהוּ דִּינָא, דִּינִין נָפְקֵי מִסִּטְרֵיהּ, וְאִתְתָּקָפוּ בֵּיהּ. וְכַד יִצְחָק אִתְתָּקַּף (בדינוי) בִּבְנוֹי, כְּדֵין עִלָּאִין וְתַתָּאִין מִתְכַּנְּפֵי לְדִינָא, וְכוּרְסְיָיא דְּדִינָא אִתְתָּקַּן, וּמַלְכָּא קַדִּישָׁא יָתִיב עַל כּוּרְסְיָיא דְּדִינָא, וְדָאִין עָלְמָא, כְּדֵין, תִּקְעוּ בַחֹדֶשׁ שׁוֹפָר בַּכֶּסֶה לְיוֹם חַגֵּנוּ. זַכָּאִין אִינּוּן יִשְׂרָאֵל, דְּיַדְעִין לְסַלְּקָא כּוּרְסְיָיא דְּדִינָא, וּלְתַקְּנָא כּוּרְסְיָיא דְּרַחֲמֵי. וּבְמָּה. בַּשּׁוֹפָר.

רִבִּי אַבָּא הֲוָה יָתִיב קַמֵּיהּ דְּרִבִּי שִׁמְעוֹן, אָמַר לֵיהּ, הָא זִמְנִין סַגִּיאִין שָׁאִילְנָא עַל הַאי שׁוֹפָר, מַאי קָא מַיְירֵי, וְעַד כָּאן לָא אִתְיְישַּׁבְנָא בֵּיהּ. אָמַר לֵיהּ, וַדַּאי הַאי הוּא בְּרִירָא דְּמִלָּה, דְּיִשְׂרָאֵל בַּעְיָין בְּיוֹמָא דְּדִינָא (נ'א דא), שׁוֹפָר, וְלָא קֶרֶן. בְּגִין דְּקֶרֶן הָא אִתְיְידַע בְּאָן אֲתַר אִיהוּ, וּלְאִתְדַּבְּקָא דִּינָא לָא בָּעֵינָא. אֲבָל הָא תָּנֵינָן, בְּמִלִּין וּבְעוֹבָדָא, בָּעֵינָן לְאַחֲזָאָה וּלְאַתְעֲרָא מִלִּין סְתִימִין.

תָּא חֲזֵי, כַּד הַהוּא שׁוֹפָר עִלָּאָה, דִּנְהִירוּ דְּכֹלָּא בֵּיהּ, אִסְתַּלָּק וְלָא נָהִיר לִבְנִין, כְּדֵין דִּינָא אִתְּעַר, וְכֻרְסְוָון אִתְתְּקָנוּ לְבֵי דִּינָא, וְדָא שׁוֹפָר, אֵילוֹ דְּיִצְחָק אִקְרֵי, תּוּקְפֵיהּ דְּיִצְחָק, תּוּשְׁבַּחְתֵּיהּ דַּאֲבָהָן, כַּד אִסְתְּלַק הַהוּא שׁוֹפָר גָּדוֹל, דְּלָא יַנְקָא לִבְנִין, כְּדֵין יִצְחָק אִתְתָּקַּף, וְאִתְתָּקַּן לְדִינָא בְּעָלְמָא.

וְכַד אִתְּעַר הַאי שׁוֹפָר וְכַד בְּנֵי נָשָׁא תַּיְיבִין מֵחֲטָאֵיהוֹן, בַּעְיָין לְנַגְדָּא קוֹל שׁוֹפָר מִתַּתָּא, וְהַהוּא קָלָא סָלִיק לְעֵילָּא, כְּדֵין אִתְּעַר שׁוֹפָרָא אָחֳרָא עִלָּאָה, וְאִתְּעַר רַחֲמֵי, וְאִסְתַּלָּק דִּינָא. וּבָעֵינָן לְאַחֲזָאָה עוֹבָדָא בְּשׁוֹפָר, לְאִתְּעָרָא שׁוֹפָרָא אָחֳרָא, וּלְאַפָּקָא בְּהַאי שׁוֹפָר לְתַתָּא, אִינּוּן קַלֵי, לְאַחֲזָאָה דְּכָל אִינּוּן קָלִין דִּלְעֵילָּא, דִּכְלִילָן כֻּלְּהוּ בְּהַהוּא שׁוֹפָר עִלָּאָה, יִתְּעֲרוּן לְנָפְקָא.

וּבְהָנֵי קָלִין דִּלְתַתָּא, יָהֲבִין יִשְׂרָאֵל חֵילָא (לרחמי מתתא ואתער שופר גדול) לְעֵילָּא, וְעַל דָּא בָּעֵינָן לְזַמְּנָא שׁוֹפָר בְּיוֹמָא דָּא, וּלְסַדְּרָא קָלִין, לְכַוְּונָא בֵּיהּ בְּגִין לְאַתְעֲרָא שׁוֹפָר אָחֳרָא, דְּבֵיהּ כְּלִילָן קַלֵי לְעֵילָּא. (ולסדרא קלין בשופר).

סִדְרָא קַדְמָאָה, קָלָא נָפִיק, וּמִתְעַטָּר לְעֵילָּא, סָלִיק רְקִיעִין, וְאִתְבָּקַע בֵּין טוּרֵי רָמָאֵי, וּמָטֵי לְגַבֵּיהּ דְּאַבְרָהָם, וְשַׁרְיָא בְּרֵישֵׁיהּ, וְאִתְעַטָּר, וְאִתְּעַר הוּא, וְאַתְקִן לְכוּרְסְיָיא. וּבְסִפְרָא דְּאַגַּדְתָּא תָּנֵינָן, בְּשַׁעֲתָא דְּהַהוּא קָלָא קַדְמָאָה סָלִיק, אִתְּעַר וְאִתְעַטָּר אַבְרָהָם, וְאַתְקִן לְכוּרְסְיָיא, פַּקְדִין עָלֵיהּ אַבָּא. (ס"א אבא ואמא) אַבָּא.

אַדְּהָכִי, סַלְּקָא תִּנְיָינָא, תַּקִּיפָא (לחברא) לְתַּבְרָא תּוּקְפֵי רְגִיזִין. וְדָא סִדְרָא תִּנְיָינָא, הַהוּא קָלָא תְּבִירָא בְּתוּקְפוֹי. וּכְדֵין סַלְּקָא, וְכָל דִּינִין דְּאִתְּעָרוּן (ס"א דאתערען) קָמֵיהּ אִתְּבָּרוּ, עַד דְּסָלִיק לְאַתְרֵיהּ דְּיִצְחָק. כֵּיוָן דְּיִצְחָק אִתְּעַר, וְחָמֵי לְאַבְרָהָם מְתַקֵּן לְכוּרְסְיָיא לְקַיְּימָא קַמֵּיהּ, כְּדֵין אִתְכַּפְיָא, וְתָבַר תּוּקְפָּא קַשְׁיָא. וּבְהַאי, בָּעֵי מַאן דְּתָקַע, לְכַוְּונָא לִבָּא וּרְעוּתָא, בְּגִין לְתַּבְרָא חֵילָא וְתּוּקְפָּא דְּדִינָא קַשְׁיָא, הֲדָא הוּא דִּכְתִּיב, (תהלים פט) אַשְׁרֵי הָעָם יוֹדְעֵי תְרוּעָה, יוֹדְעֵי תְרוּעָה וַדַּאי.

סִדְרָא תְּלִיתָאָה, קָלָא נָפִיק, וְסָלִיק, וּבָקַע כָּל אִינּוּן רְקִיעִין, וְרַחֲמֵי מִתְעֲרָן, וּמָטֵי הַהוּא קָלָא לְרֵישֵׁיהּ דְּיַעֲקֹב וְיַעֲקֹב אִתְּעַר, וְחָמֵי לְאַבְרָהָם מִתְתַּקֵּן בְּגִיסָא אָחֳרָא, כְּדֵין אֲחִידָן תַּרְוַויְיהוּ בֵּיהּ בְּיִצְחָק, דָּא מֵהַאי סִטְרָא, וְדָא, מֵהַאי סִטְרָא וְלָא יַכְלִין תּוּקְפוֹי לְנָפְקָא לְבַר. וְהָנֵי תְּלָתָא סִדְרִין, כֻּלְּהוּ סִדְרָא חַד.

סִדְרָא אָחֳרָא, קָלָא נָפִיק, וְסָלִיק, וְנָטִיל לְאַבְרָהָם מֵאַתְרֵיהּ, וְנָגִיד לֵיהּ לְתַתָּא, לַאֲתַר דְּתוּקְפֵיהוֹן דְּיִצְחָק שַׁרְיָין וְקַיְימָן לֵיהּ לְאַבְרָהָם בְּגַוַויְיהוּ.

סִדְרָא תִּנְיָינָא, נָפִיק קָלָא תְּבִירָא, לָא תַּקִּיפָא כְּקַדְמָאָה, לָא דְּחָלִישׁ הַהוּא קָלָא דְּתָקַע, אֶלָּא דְּהַהוּא קָלָא לָאו אִיהוּ לְגַבֵּי יִצְחָק בְּקַדְמִיתָא, דְּתַמָּן תּוּקְפָּא תַּקִּיפָא שַׁרְיָא, אֶלָּא לְגַבֵּי אִינּוּן בֵּי דִּינָא דִּלְתַתָּא, דְּאִינּוּן רְפוּיִין יַתִּיר, וְכֻלְּהוּ חָמָאן לְאַבְרָהָם לְגַבַּיְיהוּ, וְאִתְכַּפְיָין קַמֵּיהּ.

אַדְּהָכִי, סִדְרָא תְּלִיתָאָה, קָלָא נָפִיק, וְסָלִיק, וְאִתְעַטָּר בְּרֵישֵׁיהּ דְּיַעֲקֹב, וְנָגִיד לֵיהּ לְתַתָּא לְהַהוּא אֲתַר דְּאִינּוּן גְּבוּרָאן שַׁרְיָין, וְקָאִים לָקֳּבְלַיְיהוּ, אַבְרָהָם מֵהַאי סִטְרָא, וְיַעֲקֹב מֵהַאי סִטְרָא, וְאִינּוּן בְּאֶמְצָעִיתָא. כְּדֵין אִתְכַּפְיָין כֻּלְּהוּ, וּמִשְׁתַּכְחִין (ס"א ומשתככי) בְּאַתְרַיְיהוּ. וְהָנֵי כֻּלְּהוּ סִדְרָא אָחֳרָא תִּנְיָינָא.

סִדְרָא בַּתְרָאָה, דְּבַעְיָיא לְסַלְּקָא לוֹן לְאַתְרַיְיהוּ, וּלְיַישְׁבָא (ס"א ולישרא) בֵּינַיְיהוּ לְיִצְחָק כְּמִלְּקַדְּמִין. בְּגִין דְּהַאי בָּעֵי לְיַשְּׁרָא לֵיהּ בַּאֲתְרֵיהּ, וְלָא יִפּוּק בְּתוּקְפוֹי לְבַר, כְּדֵין דִּינִין כֻּלְּהוּ אִתְכַּפְיָין, וְרַחֲמִין אִתְּעֲרוּ. עַל דָּא בָּעֵי לְכַוְּונָא לִבָּא וּרְעוּתָא בְּהָנֵי קַלֵי, וּלְמֶהְדַר בְּתִיּוּבְתָּא קָמֵי מָארֵיהוֹן. כְּדֵין כַּד יִשְׂרָאֵל מְתַקְּנֵי וּמְסַדְּרֵי קָלִין בִּרְעוּתָא דְּלִבָּא כְּדְקָא יָאוּת, בְּשׁוֹפָרָא דָּא, אַהְדָּר הַהוּא שׁוֹפָר עִלָּאָה, וְכַד אַהְדָּר, מְעַטְּרָא לֵיהּ לְיַעֲקֹב, וְאִתְתָּקַּן כֹּלָּא. וְכוּרְסְיָיא אָחֳרָא רְמִיוּ, וּכְדֵין חֵידוּ אִשְׁתְּכַח בְּכֹלָּא, וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מְרַחֵם עַל עָלְמָא. זַכָּאָה חוּלָקֵיהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל, דְּיַדְעִין לְנַגְדָּא וּלְאַמְשָׁכָא לְמָארֵיהוֹן, מִדִּינָא לְרַחֲמֵי, וּלְתַקְּנָא כֻּלְּהוּ עָלְמִין עַל יְדַיְיהוּ. תָּא חֲזֵי, לָקֳבֵל דָּא, תְּלָתָא סִפְרִין פְּתִיחִין בְּיוֹמָא דָּא, וּכְמָה דְּרַחֲמִין מִתְעָרִין, וְדִינִין קַשְׁיָין אִתְכַּפְיָין וְעָאלִין לְדוּכְתַּיְיהוּ. כַּךְ הוּא לְתַתָּא כְּגַוְונָא דִּלְעֵילָּא, דִּינִין קַשְׁיָין אִתְכַּפְיָין וְאִתְעֲבָרוּ מֵעָלְמָא. וּמַאן אִינּוּן. אִלֵּין אִינּוּן רְשָׁעִים גְּמוּרִים, דְּאִינּוּן דִּינִין קַשְׁיָין דְּאִתְכַּפְיָין וְאִתְעֲבָרוּ מֵעָלְמָא. וְעַל דָּא נִכְתָּבִים וְנֶחתָּמִים וְכוּ'. אָמַר רִבִּי אַבָּא, וַדַּאי דָּא הוּא בְּרִירָא דְּמִלָּה, בְּרִיךְ רַחֲמָנָא דְּשָׁאִילְנָא וְרַוַוחְנָא בְּהָנֵי מִילֵי.

אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, כְּתִיב זִכְרוֹן תְּרוּעָה, זִכָּרוֹן עַבְדֵּינָן, לְכַוְּונָא לִבָּא וּרְעוּתָא, יִשְׂרָאֵל עַבְדִּין זִכָּרוֹן לְתַתָּא, בְּמָה. בְּעוֹבָדָא, בְּגִין דְּיִתְּעַר מִלָּה כְּהַהוּא גַּוְונָא לְעֵילָּא.

אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר, כְּתִיב (תהלים פא) בַּכֶּסֶה לְיוֹם חַגֵּנוּ דְּאִתְכַּסְיָא בֵּיהּ סִיהֲרָא. וְהֵיךְ אִתְכַּסְיָא. אֶלָּא, כַּד קַיְּימָא עִיבָא, וְשִׁמְּשָׁא לָא נָהִיר, כְּדֵין סִיהֲרָא אִתְכַּסְיָא, וְלָא נָהִיר. וְעַל דָּא, מִקַּמֵּי עִיבָא שִׁמְשָׁא לָא נָהִיר, כָּל שֶׁכֵּן סִיהֲרָא דְּאִתְכַּסְּיָא וְלָא נְהִירָא. וְעַל דָּא בַּכֶּסֶה לְיוֹם חַגֵּנוּ, בְּהֵ'א, דְּאִתְכַּסְיָא סִיהֲרָא. וּבְמָה נָהִיר. כֹּלָּא בְּתִיּוּבְתָּא, וּבְקָל שׁוֹפָרָא, דִּכְתִּיב, (תהלים פט) אַשְׁרֵי הָעָם יוֹדְעֵי תְרוּעָה כְּדֵין ה' בְּאוֹר פָּנֶיךָ יְהַלֵּכוּן.

תָּא חֲזֵי, בְּהַאי יוֹמָא אִתְכַּסְּיָיא סִיהֲרָא, וְלָא נָהִיר עַד בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ, דְּיִשְׂרָאֵל תַּיְיבִין כֻּלְּהוּ בְּתִיּוּבְתָּא שְׁלֵימָתָא, וְאִימָא עִלָּאָה תָּאבַת וְנָהֲרַת לָהּ. וְהַאי יוֹמָא נְהִירוּ דְּאִימָא נַטְלָא, וְאִשְׁתְּכַח חֵידוּ בְּכֹלָּא. וְעַל דָּא כְּתִיב, יוֹם הַכִּפּוּרִים הוּא. יוֹם כִּפּוּר מִבָּעֵי לֵיהּ, מַאן יוֹם הַכִּפּוּרִים. אֶלָּא בְּגִין דִּתְרֵי נְהוֹרִין נָהָרִין בְּחַד. בּוּצִינָא עִלָּאָה, נָהִיר לְבוּצִינָא תַּתָּאָה. וּבְהַאי יוֹמָא מִנְּהוֹרָא עִלָּאָה נָהִיר. וְלָא מִנְּהוֹרָא דְּשִׁמְשָׁא וּבְגִין כָּךְ בַּכֶּסֶה לְיוֹם חַגֵּנוּ כְּתִיב.

 

רעיא מהימנא

(ויקרא כ'ג) בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ וְגוֹ'. פִּקּוּדָא (מ'ב) דָּא, לִתְקוֹעַ שׁוֹפָר בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה, דְּהוּא יוֹמָא דְּדִינָא לְעָלְמָא, כְּמָה דְּאוֹקִימְנָא. וְהָא אוּקְמוּהָ דִּכְתִּיב, תִּקְעוּ בַחֹדֶשׁ שׁוֹפָר בַּכֶּסֶה לְיוֹם חַגֵּנוּ. וְהָא אִתְּמַר. דְּהַאי אִיהוּ יוֹמָא דְּסִיהֲרָא אִתְכַּסֵּי בֵּיהּ, וְקָאִים עָלְמָא בְּדִינָא. בְּגִין, דְּהַהוּא מְקַטְרְגָא, חָפֵי וְכַסֵּי וְאַנְעָל פִּתְחָא עַל מַלְכָּא, אֲתַר דְּדִינָא שַׁרְיָא, לְמִתְבַּע דִּינָא עַל עָלְמָא.

וְאִי תֵּימָא, אֵיךְ אִתְיְיהִיב לֵיהּ רְשׁוּ לְהַהוּא מְקַטְרְגָא לְחַפָּאָה וּלְמִתְבַּע דִּינָא. אֶלָּא וַדַּאי בְּיַדָא דְּהַאי מְקַטְרְגָא, שַׁוִּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְמִתְבַּע דִּינָא עַל כָּל עָלְמָא, וְשַׁוִּי לֵיהּ יוֹמָא יְדִיעָא, לְמִתְבַּע קַמֵּיהּ כָּל דִּינִין דְּעָלְמָא, דְּהָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עָבֵד לֵיהּ וְשַׁוִּי לֵיהּ קַמֵּיהּ, לְמֶהֱוִי דְּחִילוּ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא סַלְּקָא, וְשַׁרְיָא עַל כֹּלָּא. וְרָזָא דָּא, (קהלת ג) וְהָאֱלֹקִים עָשָׂה יִתְקְיַּים בְּדִינָא, וּלְמִנְדַּע דְּאִית דִּין וְאִית דַּיָּין.

כְּהַאי גַּוְונָא שַׁוִּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא קַמֵּיהּ לְהַאי, דְּאִיהוּ תָּבַע דִּינָא קַמֵּי מַלְכָּא, עַל כָּל בְּנֵי עָלְמָא. וּבְהַאי יוֹמָא אִתְיְיהִיב לֵיהּ רְשׁוּ, לְכַסָּאָה פִּתְחָא דְּמַלְכָּא, וְסִיהֲרָא אִתְחַפְּיָיא לְגוֹ, עַד דְּיִתְגְּזַר דִּינָא עַל כָּל בְּנֵי עָלְמָא. וְאַף עַל גַּב דְּכֹלָּא אִתְגְּלֵי קַמֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, לָא בָּעֵי אֶלָּא בְּדִינָא.

כֹּלָּא כְּגַוְונָא חֲדָא עֵילָּא אַתְקִין וְתַתָּא, כּוּרְסְיָא דְּדִינָא בְּהַאי יוֹמָא, וְסַנְטִירָא אָתָא, וְתָבַע דִּינָא עַל כָּל עוֹבָדֵי בְּנֵי עָלְמָא, כָּל חַד וְחַד כְּפוּם אָרְחוֹי, וּכְפוּם מַה דַּעֲבַד. וְסַהֲדִין אַתְיָין וְסָהֲדֵי עַל כָּל עוֹבָדֵי בְּנֵי עָלְמָא. וְאִלֵּין אִינּוּן עֵינֵי ה', דְּאִינּוּן מְשַׁטְטֵי בְּכָל עָלְמָא. וְכַמָּה אִינּוּן עֵינֵי ה', דְּלֵית לוֹן חוּשְׁבָּנָא, דְּקָא אַזְלֵי וּמְשַׁטְטֵי בְּכָל עָלְמָא, וְחָמָאן כָּל עוֹבָדֵי בְּנֵי עָלְמָא.

וַוי לְאִינּוּן דְּלָא מַשְׁגִּיחִין וְלָא מִסְתַּכְּלִין בְּעוֹבָדֵיהוֹן, דְּהָא לְגַבַּיְיהוּ קַיְימִין אִלֵּין סַהֲדֵי מַלְכָּא, וּמַשְׁגִּיחִין וְחָמָאן כָּל מַה דְּאִינּוּן עַבְדִּין, וְקָאֲמְרֵי, דְּהָא אִינּוּן סַלְקֵי וְסָהֲדֵי קַמֵּי מַלְכָּא. וְהַאי סַנְטִירָא קָאִים קָמֵּי מַלְכָּא, וְתָבַע דִּינָא, פְּלוֹנִי עָבַר דִּינָא, פְּלוֹנִי עֲבַד כַּךְ. וְהָא הָכָא סַהֲדֵי. וְעַד דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לָא שָׁאִיל לוֹן, לֵית לוֹן רְשׁוּ לְסַהֲדָא. כְּדֵין אִינּוּן סַהֲדֵי סַהֲדוּתָא.

וְכֹלָּא אַכְתִּיב קַמֵּי מַלְכָּא בְּפִתְקָא. בְּבֵי מַלְכָּא אִית חַד הֵיכָלָא. הֵיכָלָא דָּא מַלְיָא אֶשָּׁא חִוָּורָא, וְהַאי אֶשָּׁא מִתְגַּלְגְּלָא בְּפַלְקָא, וְלָהִיט שְׁבִיבִין וְהַאי לָא פָּסִיק לְעָלְמִין. לְגוֹ הַאי הֵיכָלָא, אִית הֵיכָלָא אוֹחֲרָא, מַלְיָא אֶשָּׁא אוּכָמָא, דְּלָא פָּסִיק לְעָלְמִין. תְּרֵין סוֹפְרִין קַיְימִין תָּדִיר קַמֵּיהּ מַלְכָּא. בְּשַׁעֲתָא דְּדִינָא, סָהֲדִין כָּל סַהֲדֵי קַמֵּי מַלְכָּא. אִינּוּן סַהֲדִין (נ'א סופרין) נַטְלִין מֵהַהוּא פַּלְקָא דְּאֶשָּׁא חִוָּורָא, וְכַתְבֵי עָלֵיהּ בְּהַהוּא אֶשָּׁא אוּכָמָא.

וּכְדֵין מַלְכָּא אַחְמִיץ דִּינָא, עַד זִמְנָא יְדִיעָא, דִּלְמָא בֵּין כַּךְ וּבֵין כַּךְ יְהַדְרוּן בִּתְשׁוּבָה. אִי יָהַדְרוּן, פִּתְקִין נִקְרָעִין. וְאִי לָאו, מַלְכָּא יָתִיב, וְכָל אִינּוּן דְּבֵי זְכוּתָא קַיְימֵי קַמֵּיהּ, כָּרוֹזָא קָם וְכָרִיז, פְּלוֹנִי עֲבַד כַּךְ, מַאן יוֹלִיף עָלֵיהּ זְכוּת, אִי אִית מַאן דְּיוֹלִיף עָלֵיהּ זְכוּת, יָאוּת. וְאִי לָאו הָא אִתְמְסַר לְסַנְטִירָא.

וְכֹלָּא יָדַע קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, אַמַאי אִצְּטְרִיךְ לְכָל דָּא. אֶלָּא בְּגִין דְּלָא יְהֵא פִּטְרָא דְּפוּמָא לִבְנֵי עָלְמָא. אֶלָּא לְאַחֲזָאָה דְּכֹלָּא עֲבִיד בְּאֹרַח קְשׁוֹט, וְנִיחָא קַמֵּיהּ מַאן דְּאִשְׁתְּזִיב מִן דִּינֵיהּ. וְאִי תֵּימָא מְנָלָן. הַאי, אִתְמְסַר לְחַכִּימֵי, וַאֲפִילּוּ לְמַאן דְּלָא יַדְעֵי, מַאן דְּבָעֵי לְאִסְתַּכְּלָא, יַשְׁגַּח בְּמַה דְּאִיהוּ בְּאִתְגַּלְיָא, וְיִדַע בְּמַה דְּאִיהוּ בְּסִתְרָא, דְּהָא כֹּלָּא כְּגַוְונָא חֲדָא, כָּל מַה דְּפָקִיד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּאַרְעָא, כֹּלָּא אִיהוּ כְּגַוְונָא דִּלְעֵילָּא.

יוֹמָא דְרֹאשׁ הַשָּׁנָה, אִיהוּ יוֹמָא דְּדִינָא, וּמַלְכָּא יָתִיב בְּכוּרְסְיָיא דְּדִינָא, סַנְטִירָא קָא אָתֵי וְחָפֵּי פִּתְחָא דְּמַלְכָּא, וְתָבַע דִּינָא. וְאַף עַל גַּב דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא רָחִים לֵיהּ לְדִינָא, כְּמָה דְּאַתְּ אָמֵר, (ישעיה סא) כִּי אֲנִי ה' אוֹהֵב מִשְׁפָּט. נָצַּח רְחִימוּ דִּבְנוֹי, לִרְחִימוּ דְּדִינָא. וּבְשַׁעֲתָא דְּסַנְטִירָא קָם לְמִטְעַן מִלִּין עָלַיְיהוּ, פָּקִיד לְמִתְקַע בַּשּׁוֹפָר, בְּגִין לְאִתְּעָרָא רַחֲמֵי מִתַּתָּא לְעֵילָּא, בְּהַהוּא שׁוֹפָר.

סַלְּקָא הַהוּא קָלָא, כְּלִילָא בְּאֶשָּׁא וְרוּחָא וּמַיָּא, וְאִתְעָבִיד מִנַּיְיהוּ קָלָא חֲדָא, וְאִתְּעַר קָלָא אָחֳרָא לְעֵילָּא, כַּד הַהוּא קָלָא אִתְּעַר מֵעֵילָּא וּמִתַּתָּא, כְּדֵין כָּל טַעֲנוֹת דְּקָא טָעִין הַהוּא מְקַטְרְגָא מִתְעַרְבְּבֵי.

בְּיוֹמָא דְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה, נָפִיק יִצְּחָק בִּלְחוֹדוֹי, וְקָרֵי לְעֵשָׂו, לְאַטְעֲמָא לֵיהּ תַּבְשִׁילִין דְּכָל עָלְמָא, כָּל חַד כְּפוּם אוֹרְחוֹי, דְּהָא בְּהַהִיא שַׁעֲתָא (בראשית כז) וַתִּכְהֶןָ עֵינָיו מֵרְאוֹת, דְּנָפִיק מִנֵּיהּ מַאן דְּאַחְשָׁךְ אַפֵּי בִּרְיָין, וְאִתְפְּרַשׁ, וְשָׁכִיב עַל עַרְסֵיהּ דְּדִינָא, וְקָרֵי לְעֵשָׂו, וְאָמַר וְצּוּדָה לִי צָּיִדה וַעֲשֵׂה לִי מַטְעַמִּים וְהָבִיאָה לִּי.

וְרִבְקָה אָמְרָה אֶל יַעֲקֹב בְּנָהּ, רְחִימָא דְּנַפְשָׁהּ, בְּנָהּ רְחִימָא דְּאִתְּמְסַר לָהּ מִיּוֹמָא דְּאִתְבְּרֵי עָלְמָא. וּפְקִידַת לֵיהּ, לְאִתְּעָרָא אִיהוּ בְּאִינּוּן מַטְעַמִּים דִּילֵיהּ. וְיַעֲקֹב אִתְּעַר מִתַּתָּא, מִתְלְבַּשׁ בִּצְּלוֹתִין וּבָעוּתִין, וְהַקּוֹל קוֹל יַעֲקֹב בְּהַהוּא שׁוֹפָר דְּקָא סָלִיק, וְאִתְּעַר יַעֲקֹב לְגַבֵּיהּ, וְאִתְקְרִיב בַּהֲדֵיהּ, וַיַּגֵּשׁ לוֹ וַיֹּאכַל, וְאִתְכְּלִיל דָּא בְּדָא. כֵּיוָן דְּאִתְכְּלִיל בַּהֲדֵיהּ, (בראשית קמ'ב ע'ב) וַיָּבֵא לוֹ יַיִן, דָּא יַיִן דְּמִנְטְרָא, יַיִן דְּהוּא חֵידוּ דְּלִבָּא, רָזָא דְּעָלְמָא דְּאָתֵי, כְּדֵין וַיָּרַח אֶת רֵיחַ בְּגָדָיו, צְּלוֹתִין דְּסַלְּקִין וּבָעוּתִין. וַיְבָרַכֵהוּ, נַח רוּגְזָא, וְחַדֵּי לִבָּא, וְכֹלָּא אִיהוּ רַחֲמֵי.

כֵּיוָן דְּאִיהוּ אִתְכְּלִיל בְּיַעֲקֹב, כָּל אִינּוּן חַיָּילִין וְתוּקְפִין וְרוּגְזִין דַּהֲווֹ זְמִינִין, אִתְבָּדְרוּ, וְלָא אִשְׁתְּכָחוּ תַּמָּן. וְיִשְׂרָאֵל נָפְקִין מִן דִּינָא, בְּחֶדְוָה וּבְבִרְכָּאן. וַיְהִי אַךְ יָצֹּא יָצָּא יַעֲקֹב מֵאֵת פְּנֵי יִצְּחָק אָבִיו, בְּיוֹמָא דָּא, בְּחֶדְוָה, וּבְבִרְכָּאן עִלָּאִין, וְעֵשָׂו אָחִיו בָּא מִצֵּידוֹ, טָעִין טוֹעֲנֵי מֵעוֹבָדֵי דְּעָלְמָא, וַיַּעַשׂ גַּם הוּא מַטְעַמִּים, חַדִיד לִישָׁנֵיהּ לְמִטְעָן טַעֲנוֹת. אַתְקִין סַהֲדֵי, וַיָּבֵא לְאָבִיו וַיּאמֶר יָקוּם אָבִי, יִתְּעַר בְּדִינוֹי, וְיאכַל כַּמָה עוֹבָדִין בִּישִׁין דְּכָל עָלְמָא דְּקָא אַשְׁכַּחְנָא.

וַיְּחֱרַד יִצְּחָק חֲרָדָה גְּדוֹלָה עַד מְאֹד, דְּהָא לָא יָכִיל לְאִתְפָּרְשָׁא מִכְּלָלָא דְּיַעֲקֹב, דְּאִיהוּ בְּחֶדְוָה. וַיֹּאמֶר מִי אֵפוֹא הוּא הַצָּד צַּיִד, בְּכַמָּה צְּלוֹתִין וּבָעוּתִין, וָאוֹכַל מִכָּל בְּטֶרֶם תָּבֹא וָאֲבָרַכֵהוּ גַּם בָּרוּךְ יִהְיֶה. כִּשְׁמוֹעַ עֵשָׂו אֶת דִּבְרֵי (יצחק) אָבִיו וַיִּצְּעַק צְּעָקָה וְגוֹ'. דְּחָמֵי דְּהָא צֵּידוֹ לָא הֲוָה כְּלוּם. עַד לְבָתַר דְּאָמַר לֵיהּ, הִנֵּה מִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ וְגוֹ'. אִלֵּין תַּקִּיפִין וְאוּכְלוּסִין דִשְׁאָר עַמִּין וְדָא קַשְׁיָא לֵיהּ מִכֹּלָּא. וַיִּשְׂטוֹם עֵשָׂו אֶת יַעֲקֹב, לְמֵיזָל אֲבַתְרֵיהּ, וּלְקַטְרֵגָא לֵיהּ תָּדִיר.

וְיַעֲקֹב אָזִיל בְּאִינּוּן יוֹמִין דְּבֵין רֹאשׁ הַשָּׁנָה לְיוֹם הַכִּפּוּרִים, עָרִיק לְאִשְׁתְּזָבָא מִנֵּיהּ. תָּב בְּתִיּוּבְתָּא, שַׁוִּי גַּרְמֵיהּ בְּתַעֲנִיתָא, עַד דְּאָתֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה וְיוֹם הַכִּפּוּרִים, כְּדֵין יַדְעֵי יִשְׂרָאֵל דְּעֵשָׂו בָּא, וְעִמּוֹ אַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ, כֻּלְּהוּ מְקַטְרְגֵי זְמִינִין לְקַטְרְגָא לוֹן, מִיַּד וַיִּירָא יַעֲקֹב מְאֹד וַיִּיצֶּר לוֹ וְאַסְגֵּי בִּצְּלוֹתִין וּבָעוּתִין. (בראשית לב) וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֱלֹהֵי אָבִי אַבְרָהָם וִאלֹהֵי אָבִי וְגוֹ'. עַד דְּנָטִיל עֵיטָא וְאָמַר, כִּי אָמַר אֲכַפְּרָה פָנָיו בַּמִּנְחָה הַהוֹלֶכֶת לְפָנָי וַיִּקַּח מִן הַבָּא בְיָדוֹ מִנְחָה וְגוֹ', עִזִּים מָאתַיִם וּתְיָשִׁים עֶשְׂרִים רְחֵלִים מָאתַיִם וְגוֹ'.

גְּמַלִּים וְגוֹ', כַּךְ הוּא סִטְרָא דִּילֵיהּ. גְּמַלִּים הוּא נָחָשׁ, כְּמִין גָּמָל, בְּשַׁעֲתָא דְּפַתֵּי סָמָאֵ'ל לְאָדָם, אַרְכִּיב עַל נָחָשׁ כְּמִין גָּמָל. תָּנֵינָן, מַאן דְּחָמֵי גָּמָל בְּחֶלְמֵיהּ, מִיתָה נִקְנְסָה עָלֵיהּ מִלְּמַעְלָה, וְאִשְׁתְּזִיב מִינָּהּ. וְכֹלָּא חַד.

וּכְדֵין, אַהְדָּר עֵשָׂו אַפֹּטְרוֹפּוֹסָא דְּיַעֲקֹב, וְיַעֲקֹב לָא בָּעָא דּוּבְשֵׁיהּ וְעוּקְצֵּיהּ. יַעֲבָר נָא אֲדוֹנִי לִפְנֵי עַבְדּוֹ. כְּדֵין וַיָּשָׁב בַּיוֹם הַהוּא עֵשָׂו לְדַרְכּוֹ. אֵימָתַי. בְּשַׁעַת נְעִילָה, דְּהָא אִתְפְּרַשׁ מֵעַמָּא קַדִּישָׁא. וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא שָׁבִיק לְחוֹבֵיהוֹן, וְכִפֵּר עָלַיְיהוּ. כֵּיוָן דְּהַהוּא מְקַטְרְגָא אָזַל בְּהַהוּא דּוֹרוֹנָא, וְאִתְפְּרַשׁ מִנַּיְיהוּ, בָּעֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְמֶחְדֵּי בִּבְנוֹי, מַה כְּתִיב, וְיַעֲקֹב נָסַע סֻכֹּתָה וַיִּבֶן לוֹן בָּיִת וְגוֹ'. עַל כֵּן קָרָא שֵׁם הַמָּקוֹם סוּכּוֹת, כֵּיוָן דְּיַתְבֵי בַּסֻּכּוֹת, הָא אִשְׁתֵּזִיבוּ מִן מְקַטְרְגָא, וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא חַדֵּי בִּבְנוֹי. זַכָּאָה חוּלָקֵיהוֹן בְּהַאי עָלְמָא וּבְעָלְמָא דְּאָתֵי. (ע'כ רעיא מהימנא)

 

כתב הרב יעב"ץ בסדור שלו בזה"ל, ואח"כ לומד מסכת ר"ה, פרק אחד בכל סעודה וסגולתו לזכות בדין:

פרק א א. אַרְבָּעָה רָאשֵׁי שָׁנִים הֵם. בְּאֶחָד בְּנִיסָן רֹאשׁ הַשָּׁנָה לַמְּלָכִים וְלָרְגָלִים. בְּאֶחָד בֶּאֱלוּל רֹאשׁ הַשָּׁנָה לְמַעְשַׂר בְּהֵמָה. רַבִּי אֶלְעָזָר וְרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמְרִים, בְּאֶחָד בְּתִשְׁרֵי. בְּאֶחָד בְּתִשְׁרֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה לַשָּׁנִים וְלַשְּׁמִטִּין וְלַיּוֹבְלוֹת, לַנְּטִיּעָה וְלַיְרָקוֹת. בְּאֶחָד בִּשְׁבָט, רֹאשׁ הַשָּׁנָה לָאִילָן, כְּדִבְרֵי בֵית שַׁמַּאי. בֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים, בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בּוֹ: ב. בְּאַרְבָּעָה פְרָקִים הָעוֹלָם נִדּוֹן, בַּפֶּסַח עַל הַתְּבוּאָה, בָּעֲצֶרֶת עַל פֵּרוֹת הָאִילָן, בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה כָּל בָּאֵי הָעוֹלָם עוֹבְרִין לְפָנָיו כִּבְנֵי מָרוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים לג) הַיּוֹצֵר יַחַד לִבָּם, הַמֵּבִין אֶל כָּל מַעֲשֵׂהֶם. וּבֶחָג נִדּוֹנִין עַל הַמָּיִם: ג. עַל שִׁשָּׁה חֳדָשִׁים הַשְּׁלוּחִין יוֹצְאִין, עַל נִיסָן מִפְּנֵי הַפֶּסַח, עַל אָב מִפְּנֵי הַתַּעֲנִית, עַל אֱלוּל מִפְּנֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה, עַל תִּשְׁרֵי מִפְּנֵי תַקָּנַת הַמּוֹעֲדוֹת, עַל כִּסְלֵו מִפְּנֵי חֲנֻכָּה, וְעַל אֲדָר מִפְּנֵי הַפּוּרִים. וּכְשֶׁהָיָה בֵית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּם, יוֹצְאִין אַף עַל אִיָּר מִפְּנֵי פֶסַח קָטָן: ד. עַל שְׁנֵי חֳדָשִׁים מְחַלְּלִין אֶת הַשַּׁבָּת, עַל נִיסָן וְעַל תִּשְׁרֵי, שֶׁבָּהֶן הַשְּׁלוּחִין יוֹצְאִין לְסוּרְיָא, וּבָהֶן מְתַקְּנִין אֶת הַמּוֹעֲדוֹת. וּכְשֶׁהָיָה בֵית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּם, מְחַלְּלִין אַף עַל כֻּלָּן מִפְּנֵי תַקָּנַת הַקָּרְבָּן: ה. בֵּין שֶׁנִּרְאָה בַעֲלִיל בֵּין שֶׁלֹּא נִרְאָה בַעֲלִיל, מְחַלְּלִין עָלָיו אֶת הַשַּׁבָּת, רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אִם נִרְאָה בַעֲלִיל, אֵין מְחַלְּלִין עָלָיו אֶת הַשַּׁבָּת: ו. מַעֲשֶׂה שֶׁעָבְרוּ יוֹתֵר מֵאַרְבָּעִים זוּג, וְעִכְּבָן רַבִּי עֲקִיבָא בְּלוֹד. שָׁלַח לוֹ רַבָּן גַּמְלִיאֵל, אִם מְעַכֵּב אַתָּה אֶת הָרַבִּים, נִמְצֵאתָ מַכְשִׁילָן לֶעָתִיד לָבֹא: ז. אָב וּבְנוֹ שֶׁרָאוּ אֶת הַחֹדֶשׁ, יֵלֵכוּ. לֹא שֶׁמִּצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה, אֶלָּא שֶׁאִם יִפָּסֵל אֶחָד מֵהֶן, יִצְטָרֵף הַשֵּׁנִי עִם אַחֵר. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אָב וּבְנוֹ וְכל הַקְּרוֹבִין, כְּשֵׁרִין לְעֵדוּת הַחֹדֶשׁ. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, מַעֲשֶׂה בְטוֹבִיָּה הָרוֹפֵא, שֶׁרָאָה אֶת הַחֹדֶשׁ בִּירוּשָׁלַיִם, הוּא וּבְנוֹ וִעַבְדּוֹ מְשֻׁחְרָר, וְקִבְּלוּ הַכֹּהֲנִים אוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ, וּפָסְלוּ אֶת עַבְדּוֹ. וּכְשֶבָּאוּ לִפְנֵי בֵית דִּין, קִבְּלוּ אוֹתוֹ וְאֶת עַבְדּוֹ, וּפָסְלוּ אֶת בְּנוֹ: ח. אֵלּוּ הֵן הַפְּסוּלִין, הַמְשַׂחֵק בַּקֻּבְיָא, וּמַלְוֵי בְּרִבִּית, וּמַפְרִיחֵי יוֹנִים, וְסוֹחֲרֵי שְׁבִיעִית, וַעֲבָדִים. זֶה הַכְּלָל, כָּל עֵדוּת שֶׁאֵין הָאִשָּׁה כְשֵׁרָה לָהּ, אַף הֵן אֵינָן כְּשֵׁרִים לָהּ: ט. מִי שֶׁרָאָה אֶת הַחֹדֶשׁ וְאֵינוֹ יָכוֹל לְהַלֵּךְ, מוֹלִיכִין אוֹתוֹ עַל הַחֲמוֹר, אֲפִלּוּ בַמִּטָּה. וְאִם צוֹדֶה לָהֶם, לוֹקְחִין בְּיָדָם מַקְּלוֹת. וְאִם הָיְתָה דֶרֶךְ רְחוֹקָה, לוֹקְחִין בְּיָדָם מְזוֹנוֹת, שֶׁעַל מַהֲלַךְ לַיְלָה וָיוֹם מְחַלְּלִין אֶת הַשַּׁבָּת וְיוֹצְאִין לְעֵדוּת הַחֹדֶשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כג), אֵלֶּה מוֹעֲדֵי ה' אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אוֹתָם בְּמוֹעֲדָם:

 

פרק ב א. אִם אֵינָן מַכִּירִין אוֹתוֹ, מְשַׁלְּחִין אַחֵר עִמּוֹ לְהַעִידוֹ. בָּרִאשׁוֹנָה הָיוּ מְקַבְּלִין עֵדוּת הַחֹדֶשׁ מִכָּל אָדָם. מִשֶּׁקִּלְקְלוּ הַמִּינִין, הִתְקִינוּ שֶׁלֹּא יְהוּ מְקַבְּלִין אֶלָּא מִן הַמַּכִּירִים: ב. בָּרִאשׁוֹנָה הָיוּ מַשִּׂיאִין מַשּׂוּאוֹת. מִשֶּׁקִּלְקְלוּ הַכּוּתִים, הִתְקִינוּ שֶׁיְּהוּ שְׁלוּחִין יוֹצְאִין: ג. כֵּיצַד הָיוּ מַשִּׂיאִין מַשּׂוּאוֹת, מְבִיאִין כְּלֻנְסָאוֹת שֶׁל אֶרֶז אֲרֻכִּין וְקָנִים וַעֲצֵי שֶׁמֶן וּנְעֹרֶת שֶׁל פִּשְׁתָּן וְכוֹרֵךְ בִּמְשִׁיחָה, וְעוֹלֶה לְרֹאשׁ הָהָר וּמַצִּית בָּהֶן אֶת הָאוּר וּמוֹלִיךְ וּמֵבִיא וּמַעֲלֶה וּמוֹרִיד עַד שֶׁהוּא רוֹאֶה אֶת חֲבֵרוֹ שֶׁהוּא עוֹשֶׂה כֵן בְּרֹאשׁ הָהָר הַשֵּׁנִי, וְכֵן בְּרֹאשׁ הָהָר הַשְּׁלִישִׁי: ד. וּמֵאַיִן הָיוּ מַשִּׂיאִין מַשּׂוּאוֹת, מֵהַר הַמִּשְׁחָה לְסַרְטְבָא, וּמִסַּרְטְבָא לִגְרוֹפִינָא, וּמִגְּרוֹפִינָא לְחַוְרָן, וּמֵחַוְרָן לְבֵית בִּלְתִּין, וּמִבֵּית בִּלְתִּין לֹא זָזוּ מִשָּׁם, אֶלָּא מוֹלִיךְ וּמֵבִיא וּמַעֲלֶה וּמוֹרִיד עַד שֶׁהָיָה רוֹאֶה כָל הַגּוֹלָה לְפָנָיו כִּמְדוּרַת הָאֵשׁ: ה. חָצֵר גְּדוֹלָה הָיְתָה בִירוּשָׁלַיִם, וּבֵית יַעְזֵק הָיְתָה נִקְרֵאת, וּלְשָׁם כָּל הָעֵדִים מִתְכַּנְּסִים, וּבֵית דִּין בּוֹדְקִין אוֹתָם שָׁם. וּסְעוּדוֹת גְּדוֹלוֹת עוֹשִׂין לָהֶם בִּשְׁבִיל שֶׁיְּהוּ רְגִילִין לָבֹא. בָּרִאשׁוֹנָה לֹא הָיוּ זָזִין מִשָּׁם כָּל הַיּוֹם, הִתְקִין רַבָּן גַּמְלִיאֵל (הַזָּקֵן) שֶׁיְּהוּ מְהַלְּכִין אַלְפַּיִם אַמָּה לְכָל רוּחַ. וְלֹא אֵלּוּ בִלְבַד, אֶלָּא אַף הַחֲכָמָה הַבָּאָה לְיַלֵּד, וְהַבָּא לְהַצִּיל מִן הַדְּלֵקָה וּמִן הַגַּיִס וּמִן הַנָּהָר וּמִן הַמַּפֹּלֶת, הֲרֵי אֵלּו כְּאַנְשֵׁי הָעִיר, וְיֵשׁ לָהֶם אַלְפַּיִם אַמָּה לְכָל רוּחַ: ו. כֵּיצַד בּוֹדְקִין אֶת הָעֵדִים, זוּג שֶׁבָּא רִאשׁוֹן, בּוֹדְקִין אוֹתוֹ רִאשׁוֹן. וּמַכְנִיסִין אֶת הַגָּדוֹל שֶׁבָּהֶן וְאוֹמְרִים לוֹ אֱמֹר, כֵּיצַד רָאִיתָ אֶת הַלְּבָנָה, לִפְנֵי הַחַמָּה אוֹ לְאַחַר הַחַמַָּה, לִצְפוֹנָהּ אוֹ לִדְרוֹמָהּ, כַּמָּה הָיָה גָבוֹהַּ וּלְאַיִן הָיָה נוֹטֶה, וְכַמָּה הָיָה רָחָב. אִם אָמַר לִפְנֵי הַחַמָּה, לֹא אַמַר כְּלוּם. וְאַחַר כָּךְ הָיוּ מַכְנִיסִים אֶת הַשֵּׁנִי וּבוֹדְקִין אוֹתוֹ. אִם נִמְצְאוּ דִבְרֵיהֶם מְכֻוָּנִים, עֵדוּתָן קַיָּמֶת. וּשְׁאָר כָּל הַזּוּגוֹת שׁוֹאֲלִין אוֹתָם רָאשֵׁי דְבָרִים, לֹא שֶׁהָיוּ צְרִיכִין לָהֶן, אֶלָּא כְּדֵי שֶׁלֹּא יֵצְאוּ בְּפַחֵי נֶפֶשׁ, בִּשְׁבִיל שֶׁיְּהוּ רְגִילִים לָבֹא: ז. רֹאשׁ בֵּית דִּין אוֹמֵר מְקֻדָּשׁ, וְכָל הָעָם עוֹנִין אַחֲרָיו מְקֻדָּשׁ מְקֻדָּשׁ. בֵּין שֶׁנִּרְאָה בִזְמַנּוֹ בֵּית שֶׁלֹּא נִרְאָה בִזְמַנּוֹ, מְקַדְּשִׁין אוֹתוֹ. רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי צָדוֹק אוֹמֵר, אִם לֹא נִרְאָה בִזְמַנּוֹ, אֵין מְקַדְּשִׁין אוֹתוֹ, שֶׁכְּבָר קִדְּשׁוּהוּ שָׁמָיִם: ח. דְּמוּת צוּרוֹת לְבָנוֹת הָיוּ לוֹ לְרַבָּן גַּמְלִיאֵל בַּטַּבְלָא וּבַכֹּתֶל בַּעֲלִיָּתוֹ, שֶׁבָּהֶן מַרְאֶה אֶת הַהֶדְיוֹטוֹת וְאוֹמֵר, הֲכָזֶה רָאִיתָ אוֹ כָזֶה. מַעֲשֶׂה שֶׁבָּאוּ שְׁנַיִם וְאָמְרוּ, רְאִינוּהוּ שַׁחֲרִית בַּמִּזְרָח וְעַרְבִית בַּמַּעֲרָב. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי, עֵדֵי שֶׁקֶר הֵם. כְּשֶׁבָּאוּ לְיַבְנֶה קִבְּלָן רַבָּן גַּמְלִיאֵל. וְעוֹד בָּאוּ שְׁנַיִם וְאָמְרוּ, רְאִינוּהוּ בִזְמַנּוֹ, וּבְלֵיל עִבּוּרוֹ לֹא נִרְאָה, וְקִבְּלָן רַבָּן גַּמְלִיאֵל. אָמַר רַבִּי דוֹסָא בֶּן הַרְכִּינַס, עֵדֵי שֶׁקֶר הֵן, הֵיאָךְ מְעִידִין עַל הָאִשָּׁה שֶׁיָּלָדָה, וּלְמָחָר כְּרֵסָהּ בֵּין שִׁנֶּיהָ אָמַר לוֹ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, רוֹאֶה אֲנִי אֶת דְּבָרֶיךָ: ט. שָׁלַח לוֹ רַבָּן גַּמְלִיאֵל, גּוֹזְרַנִי עָלֶיךָ שֶׁתָּבוֹא אֶצְלִי בְּמַקֶּלְךָ וּבָמָעוֹתֶיךָ בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּחֶשְׁבּוֹנָךְ. הָלַךְ וּמְצָאוֹ רַבִּי עֲקִיבָא מֵצֵר, אָמַר לוֹ, יֶשׁ לִי לִלְמוֹד שֶׁכָּל מַה שֶּׁעָשָׂה רַבָּן גַּמְלִיאֵל עָשׂוּי, שֶׁנֶּאֱמַר, (ויקרא כג) אֵלֶּה מוֹעֲדֵי ה' מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ, אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם, בֵּין בִּזְמַנָּן בֵּין שֶׁלֹּא בִזְמַנָּן, אֵין לִי מוֹעֲדוֹת אֶלָּא אֵלּוּ. בָּא לוֹ אֵצֶל רַבִּי דוֹסָא בֶּן הַרְכִּינַס, אָמַר לוֹ, אִם בָּאִין אָנוּ לָדוּן אַחַר בֵּית דִּינוֹ שֶׁל רַבָּן גַּמְלִיאֵל, צְרִיכִין אָנוּ לָדוּן אַחַר כָּל בֵּית דִּין וּבֵית דִּין שֶׁעָמַד מִימוֹת משֶׁה וְעַד עַכְשָׁיו, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כד), וַיַּעַל משֶׁה וְאַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא וְשִׁבְעִים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל. וְלָמָּה לֹא נִתְפָּרְשׁוּ שְׁמוֹתָן שֶׁל זְקֵנִים, אֶלָּא לְלַמֵּד, שֶׁכָּל שְׁלשָׁה וּשְׁלשָׁה שֶׁעָמְדוּ בֵית דִּין עַל יִשְׂרָאֵל, הֲרֵי הוּא כְּבֵית דִּינוֹ שֶׁל משֶׁה. נָטַל מַקְלוֹ וּמְעוֹתָיו בְּיָדוֹ, וְהָלַךְ לְיַבְנֶה אֵצֶל רַבָּן גַּמְלִיאֵל בְּיוֹם שֶׁחָל יוֹם הַכִּפּוּרִים לִהְיוֹת בְּחֶשְׁבּוֹנוֹ. עָמַד רַבָּן גַּמְלִיאֵל וּנְשָׁקוֹ עַל רֹאשׁוֹ, אָמַר לוֹ, בֹּא בְשָׁלוֹם, רַבִּי וְתַלְמִידִי, רַבִּי בְחָכְמָה, וְתַלְמִידִי שֶׁקִּבַּלְתָּ אֶת דְּבָרָי:

 

פרק ג א. רָאוּהוּ בֵית דִּין וְכָל יִשְׂרָאֵל, נֶחְקְרוּ הָעֵדִים, וְלֹא הִסְפִּיקוּ לוֹמַר מְקֻדָּשׁ, עַד שֶׁחָשֵׁכָה, הֲרֵי זֶה מְעֻבָּר. רָאוּהוּ בֵית דִּין בִּלְבַד, יַעַמְדוּ שְׁנַיִם וְיָעִידוּ בִפְנֵיהֶם, וְיֹאמְרוּ מְקֻדָּשׁ מְקֻדָּשׁ. רָאוּהוּ שְׁלשָׁה וְהֵן בֵּית דִּין, יַעַמְדוּ הַשְּׁנַיִם וְיוֹשִׁיבוּ מֵחַבְרֵיהֶם אֵצֶל הַיָּחִיד וְיָעִידוּ בִפְנֵיהֶם, וְיֹאמְרוּ מְקֻדָּשׁ מְקֻדָּשׁ, שֶׁאֵין הַיָּחִיד נֶאֱמָן עַל יְדֵי עַצְמוֹ: ב. כָּל הַשּׁוֹפָרוֹת כְּשֵׁרִין חוּץ מִשֶּׁל פָּרָה, מִפְנֵי שֶׁהוּא קֶרֶן. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, וַהֲלֹא כָל הַשּׁוֹפָרוֹת נִקְרְאוּ קֶרֶן, שֶׁנֶּאֱמַר (יהושע ו), בִּמְשֹׁךְ בְּקֶרֶן הַיּוֹבֵל: ג. שׁוֹפָר שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה שֶׁל יָעֵל, פָּשׁוּט, וּפִיו מְצֻפֶּה זָהָב, וּשְׁתֵּי חֲצוֹצְרוֹת מִן הַצְּדָדִין. שׁוֹפָר מַאֲרִיךְ וַחֲצוֹצְרוֹת מְקַצְּרוֹת, שֶׁמִּצְוַת הַיּוֹם בַּשּׁוֹפָר: ד. בַּתַּעֲנִיּוֹת, בְּשֶׁל זְכָרִים כְּפוּפִין, וּפִיהֶן מְצֻפֶּה כֶסֶף, וּשְׁתֵּי חֲצוֹצְרוֹת בָּאֶמְצַע. שׁוֹפָר מְקַצֵּר וַחֲצוֹצְרוֹת מַאֲרִיכוֹת, שֶׁמִּצְוַת הַיּוֹם בַּחֲצוֹצְרוֹת: ה. שָׁוֶה הַיּוֹבֵל לְרֹאשׁ הַשָּׁנָה לַתְּקִיעָה וְלַבְּרָכוֹת. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה תּוֹקְעִין בְּשֶׁל זְכָרִים, וּבַיּוֹבֵל בְּשֶׁל יְעֵלִים: ו. שׁוֹפָר שֶׁנִּסְדַּק וְדִבְּקוֹ, פָּסוּל. דִּבֵּק שִׁבְרֵי שׁוֹפָרוֹת, פָּסוּל. נִקַּב וּסְתָמוֹ, אִם מְעַכֵּב אֶת הַתְּקִיעָה, פָּסוּל. וְאִם לָאו, כָּשֵׁר: ז. הַתּוֹקֵעַ לְתוֹךְ הַבּוֹר אוֹ לְתוֹךְ הַדּוּת אוֹ לְתוֹךְ הַפִּטָּס, אִם קוֹל שׁוֹפָר שָׁמַע, יָצָא. וְאִם קוֹל הֲבָרָה שָׁמַע, לֹא יָצָא. וְכֵן מִי שֶׁהָיָה עוֹבֵר אֲחוֹרֵי בֵית הַכְּנֶסֶת, אוֹ שֶׁהָיָה בֵיתוֹ סָמוּךְ לְבֵית הַכְּנֶסֶת, וְשָׁמַע קוֹל שׁוֹפָר אוֹ קוֹל מְגִלָּה, אִם כִּוֵּן לִבּוֹ, יָצָא. וְאִם לָאו, לֹא יָצָא. אַף עַל פִּי שֶׁזֶּה שָׁמַע וְזֶה שָׁמַע, זֶה כִּוֵּן לִבּוֹ וְזֶה לֹא כִוֵּן לִבּוֹ: ח. וְהָיָה כַּאֲשֶׁר יָרִים משֶׁה יָדוֹ וְגָבַר יִשְׂרָאֵל וגו', (שמות יז) וְכִי יָדָיו שֶׁל משֶׁה עוֹשׂוֹת מִלְחָמָה אוֹ שׁוֹבְרוֹת מִלְחָמָה. אֶלָּא לוֹמַר לָךְ, כָּל זְמַן שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל מִסְתַּכְּלִים כְּלַפֵּי מַעְלָה וּמְשַׁעְבְּדִין אֶת לִבָּם לַאֲבִיהֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם הָיוּ מִתְגַּבְּרִים. וְאִם לָאו, הָיוּ נוֹפְלִין. כַּיּוֹצֵא בַדָּבָר אַתָּה אוֹמֵר, (במדבר כא) עֲשֵׂה לְךָ שָׂרָף וְשִׂים אֹתוֹ עַל נֵס, וְהָיָה כָּל הַנָּשׁוּךְ וְרָאָה אֹתוֹ וָחָי. וְכִי נָחָשׁ מֵמִית, אוֹ נָחָשׁ מְחַיֶּה. אֶלָּא, בִּזְמַן שֶׁיִּשְׂרָאֵל מִסְתַּכְּלִין כְּלַפֵּי מַעְלָה וּמְשַׁעְבְּדִין אֶת לִבָּם לַאֲבִיהֶן שֶׁבַּשָּׁמַיִם, הָיוּ מִתְרַפְּאִים, וְאִם לָאו, הָיוּ נִמּוֹקִים. חֵרֵשׁ, שׁוֹטֶה, וְקָטָן, אֵין מוֹצִיאִין אֶת הָרַבִּים יְדֵי חוֹבָתָן. זֶה הַכְּלָל, כֹּל שֶׁאֵינוֹ מְחֻיָּב בַּדָּבָר, אֵינוֹ מוֹצִיא אֶת הָרַבִּים יְדֵי חוֹבָתָן:

 

פרק ד א. יוֹם טוֹב שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה שֶׁחָל לִהְיוֹת בַּשַּׁבָּת, בַּמִּקְדָּשׁ הָיוּ תוֹקְעִים, אֲבָל לֹא בַמְּדִינָה. מְשֶּׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, הִתְקִין רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי, שֶׁיְּהוּ תוֹקְעִין בְּכָל מָקוֶֹם שֶׁיֶּשׁ בּוֹ בֵית דִּין. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר. לֹא הִתְקִין רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי אֶלָּא בְיַבְנֶה בִּלְבָד. אָמְרוּ לוֹ, אֶחָד יַבְנֶה וְאֶחָד כָּל מָקוֹם שֶׁיֶּשׁ בּוֹ בֵית דִּין: ב. וְעוֹד זֹאת הָיְתָה יְרוּשָׁלַיִם יְתֵרָה עַל יַבְנֶה, שֶׁכָּל עִיר שֶׁהִיא רוֹאָה וְשׁוֹמַעַת וּקְרוֹבָה וִיכוֹלָה לָבוֹא, תּוֹקְעִין. וּבְיַבְנֶה לֹא הָיוּ תוֹקְעִין אֶלָּא בְּבֵית דִּין בִּלְבָד: ג. בָּרִאשׁוֹנָה הָיָה הַלּוּלָב נִטָּל בַּמִּקְדָּשׁ שִׁבְעָה, וּבַמִּדִינָה יוֹם אֶחָד. מְשֶּׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, הִתְקִין רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי שֶׁיְהֵא לוּלָב נִטָּל בַּמְּדִינָה שִׁבְעָה זֵכֶר לַמִּקְדָּשׁ, וְשֶׁיְּהֵא יוֹם הֶנֶף כֻּלּוֹ אָסוּר: ד. בָּרִאשׁוֹנָה הָיוּ מְקַבְּלִין עֵדוּת הַחֹדֶשׁ כָּל הַיּוֹם, פַּעַם אַחַת נִשְׁתָּהוּ הָעֵדִים מִלָּבוֹא, וְנִתְקַלְקְלוּ הַלְוִיִּם בַּשִּׁיר, הִתְקִינוּ שֶׁלֹּא יְהוּ מְקַבְּלִין אֶלָּא עַד הַמִּנְחָה.וְאִם בָּאוּ עֵדִים מִן הַמִּנְחָה וּלְמַעְלָה, נוֹהֲגִין אוֹתוֹ הַיּוֹם קֹדֶשׁ וּלְמָחָר קֹדֶשׁ. מִשֶּׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ הִתְקִין רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי, שֶׁיְּהוּ מְקַבְּלִין עֵדוּת הַחֹדֶשׁ כָּל הַיּוֹם. אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה, וְעוֹד זֹאת הִתְקִין רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי, שֶׁאֲפִלּוּ רֹאשׁ בֵּית דִּין בְּכָל מָקוֹם, שֶׁלֹּא יְהוּ הָעֵדִים הוֹלְכִין אֶל הַוַּעַד: ה. סֵדֶר בְּרָכוֹת, אוֹמֵר אָבוֹת וּגְבוּרוֹת וּקְדֻשַּׁת הַשֵּׁם, וְכוֹלֵל מַלְכִיּוֹת עִמָּהֶן, וְאֵינוֹ תוֹקֵעַ. קְדֻשַּׁת הַיּוֹם, וְתוֹקֵעַ. זִכְרוֹנוֹת, וְתוֹקֵעַ. שׁוֹפָרוֹת, וְתוֹקֵעַ. וְאוֹמֵר עֲבוֹדָה וְהוֹדָאָה וּבִרְכַּת כֹּהֲנִים, דִּבְרֵי רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי. אָמַר לוֹ רַבִּי עֲקִיבָא, אִם אֵינוֹ תוֹקֵעַ לַמַּלְכִיּוֹת, לָמָּה הוּא מַזְכִּיר אֶלָּא אוֹמֵר אָבוֹת וּגְבוּרוֹת וּקְדֻשַּׁת הַשֵּׁם, וְכוֹלֵל מַלְכֻיּוֹת עִם קְדֻשַּׁת הַיּוֹם, וְתוֹקֵעַ. זִכְרוֹנוֹת, וְתוֹקֵעַ. שׁוֹפָרוֹת, וְתוֹקֵעַ. וְאוֹמֵר עֲבוֹדָה וְהוֹדָאָה וּבִרְכַּת כֹּהֲנִים: ו. אֵין פּוֹחֲתִין מֵעֲשָׂרָה מַלְכִיּוֹת, מֵעֲשָׂרָה זִכְרוֹנוֹת, מֵעֲשָׂרָה שׁוֹפָרוֹת. רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי אוֹמֵר, אִם אָמַר שָׁלשׁ שָׁלשׁ מִכֻּלָּן, יָצָא. אֵין מַזְכִּירִין זִכָּרוֹן מַלְכוּת וְשׁוֹפָר שֶׁל פֻּרְעָנוּת. מַתְחִיל בַּתּוֹרָה וּמַשְׁלִים בַּנָּבִיא. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אִם הִשְׁלִים בַּתּוֹרָה, יָצָא: ז. הָעוֹבֵר לִפְנֵי הַתֵּבָה בְּיוֹם טוֹב שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה, הַשֵּׁנִי מַתְקִיעַ וּבִשְׁעַת הַהַלֵּל הָרִאשׁוֹן מַקְרֶא אֶת הַהַלֵּל: ח. שׁוֹפָר שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה, אֵין מַעֲבִירִין עָלָיו אֶת הַתְּחוּם, וְאֵין מְפַקְּחִין עָלָיו אֶת הַגַּל, לֹא עוֹלִין בָּאִילָן, וְלֹא רוֹכְבִין עַל גַּבֵּי בְהֵמָה, וְלֹא שָׁטִין עַל פְּנֵי הַמַּיִם, וְאֵין חוֹתְכִין אוֹתוֹ בֵּין בְּדָבָר שֶׁהוּא מִשּׁוּם שְׁבוּת, וּבֵין בְּדָבָר שֶׁהוּא מְשּׁוּם לֹא תַעֲשֶׂה. אֲבָל אִם רָצָה לִתֵּן לְתוֹכוֹ מַיִם אוֹ יַיִן, יִתֵּן. אֵין מְעַכְּבִין אֶת הַתִּינוֹקוֹת מִלִּתְקוֹעַ, אֲבָל מִתְעַסְּקִין עִמָּהֶן עַד שֶׁיִּלְמוֹדוּ. וְהַמִּתְעַסֵּק, לֹא יָצָא, וְהַשׁוֹמֵעַ מִין הַמִּתְעַסֵּק, לֹא יָצָא: ט. סֵדֶר תְּקִיעוֹת, שָׁלשׁ, שֶׁל שָׁלשׁ שָׁלשׁ. שִׁעוּר תְּקִיעָה כְּשָׁלשׁ תְּרוּעוֹת. שִׁעוּר תְּרוּעָה כְּשָׁלשׁ יְבָבוֹת. תָּקַע בָּרִאשׁוֹנָה, וּמָשַׁךְ בַּשְּׁנִיָּה כִשְׁתַּיִם, אֵין בְּיָדוֹ אֶלָּא אֶחָת. מִי שֶׁבֵּרַךְ וְאַחַר כָּךְ נִתְמַנָּה לוֹ שׁוֹפָר, תּוֹקֵעַ וּמֵרִיעַ וְתוֹקֵעַ שָׁלשׁ פְּעָמִים. כְּשֵׁם שֶׁשְּׁלִיחַ צִבּוּר חַיָּב, כָּךְ כָּל יָחִיד וְיָחִיד חַיָּב. רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, שְׁלִיחַ צִבּוּר מוֹצִיא אֶת הָרַבִּים יְדֵי חוֹבָתָן:

 

סליק מסכת ראש השנה

סדר תשליך

 

רגילין לילך אל הנהר זכר לעקידה, משום דאיתא במדרש כשהלך אברהם אבינו ע"ה לעקוד את בנו, הוליכו במים עד צוארו, ואמר אברהם הושעיני ה' כיבאו מים עד נפש, וניצל. ורגילים לילך במקום שיש דגים, לזכור שאנו משולים לדגים חיים שנאחזים פתאום, כך אנו נאחזים במצודת המות והדין, ומתוך כך יהרהר בתשובה. וטוב לילך ביום ראשון אחר מנחה קודם שקיעת החמה, ויאמר אלו הפסוקם שסודם רב ורם, כנודע לבעלי קבלה:

 

^א מִי אֵל כָּמוֹךָ ^ב נֹשֵׂא עָוֹן ^ג וְעֹבֵר עַל פֶּשַׁע ^ד לִשְׁאֵרִית נַחֲלָתוֹ ^ה לֹא הֶחֱזִיק לָעַד אַפּוֹ ^ו כִּי חָפֵץ חֶסֶד הוּא: ^ז יָשׁוּב יְרַחֲמֵנוּ ^ח יִכְבּוֹשׁ עֲוֹנֹתֵינוּ ^ט וְתַשְׁלִיךְ בִּמְצוּלוֹת יָם כָּל חַטֹּאתָם: ^י תִּתֵּן אֱמֶת לְיַעֲקֹב ^יא חֶסֶד לְאַבְרָהָם ^יב אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבוֹתֵינוּ ^יג מִימֵי קֶדֶם: ג"פ

מִן הַמֵּצַר קָרָאתִי יָהּ עָנָנִי בַּמֶּרְחַב יָהּ: ה' לִי לֹא אִירָא מַה יַּעֲשֶׂה לִי אָדָם: ה' לִי בְּעֹזְרָי וַאֲנִי אֶרְאֶה בְשׂנְאָי: טוֹב לַחֲסוֹת בַּה' מִבְּטֹחַ בָּאָדָם טוֹב לַחֲסוֹת בַּה' מִבְּטֹחַ בִּנְדִיבִים:

ואח"כ יאמר הפסוק ה' ארך אפים וכו' עד ועל רבעים:

רַנְּנוּ צַדִּיקִים בַּה' לַיְשָׁרִים נָאוָה תְהִלָּה: הוֹדוּ לַה' בְּכִנּוֹר בְּנֵבֶל עָשׂוֹר זַמְּרוּ לוֹ: שִׁירוּ לוֹ שִׁיר חָדָשׁ הֵיטִיבוּ נַגֵּן בִּתְרוּעָה: כִּי יָשָׁר דְבַר ה' וְכָל מַעֲשֵׂהוּ בֶּאֱמוּנָה: אֹהֵב צְדָקָה וּמִשְׁפָּט חֶסֶד ה' מָלְאָה הָאָרֶץ: בִּדְבַר ה' שָׁמַיִם נַעֲשׂוּ וּבְרוּחַ פִּיו כָּל צְבָאָם: כֹּנֵס כַּנֵּד מֵי הַיָּם נֹתֵן בְּאוֹצָרוֹת תְּהוֹמוֹת: יִירְאוּ מֵה' כָּל הָאָרֶץ מִמֶּנּוּ יָגוּרוּ כָּל ישְׁבֵי תֵבֵל: כִּי הוּא אָמַר וַיֶּהִי הוּא צִוָּה וַיַּעֲמֹד: ה' הֵפִיר עֲצַת גּוֹיִם הֵנִיא מַחְשְׁבוֹת עַמִּים: עֲצַת ה' לְעוֹלָם תַּעֲמֹד מַחְשְׁבוֹת לִבּוֹ לְדֹר וָדֹר: אַשְׁרֵי הַגּוֹי אֲשֶׁר ה' אֱלֹהָיו הָעָם בָּחַר לְנַחֲלָה לוֹ: מִשָּׁמַיִם הִבִּיט ה' רָאָה אֶת כָּל בְּנֵי הָאָדָם: מִמְּכוֹן שִׁבְתּוֹ הִשְׁגִּיחַ אֶל כָּל ישְׁבֵי הָאָרֶץ: הַיֹּצֵר יַחַד לִבָּם הַמֵּבִין אֶל כָּל מַעֲשֵׂיהֶם: אֵין הַמֶּלֶךְ נוֹשָׁע בְּרָב חָיִל גִּבּוֹר לֹא יִנָּצֵל בְּרָב כֹּחַ: שֶׁקֶר הַסּוּס לִתְשׁוּעָה וּבְרֹב חֵילוֹ לֹא יְמַלֵּט: הִנֵּה עֵין ה' אֶל יְרֵאָיו לַמְיַחֲלִים לְחַסְדּוֹ: לְהַצִּיל מִמָּוֶת נַפְשָׁם וּלְחַיּוֹתָם בָּרָעָב: נַפְשֵׁנוּ חִכְּתָה לַה' עֶזְרֵנוּ וּמָגִנֵּנוּ הוּא: כִּי בוֹ יִשְׂמַח לִבֵּנוּ כִּי בְשֵׁם קָדְשׁוֹ בָטָחְנוּ: יְהִי חַסְדְּךָ ה' עָלֵינוּ כַּאֲשֶׁר יִחַלְנוּ לָךְ:

ואח"כ יאמר פסוק זה בכוונה גדולה:

לֹא יָרֵעוּ וְלֹא יַשְׁחִיתוּ בְּכָל הַר קָדְשִׁי, כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת ה' כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים:

 

 

 

 

תפלה מספר עבודת הקודש

 

הועתק מס' עבודת הקודש וז"ל נוסח תפלה זו נהגתי לומר ר"ה לעת ערב אחר מי אל כמוך וגו' בסדר תשליך:

 

רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, בְּהַעֲלוֹתֵנוּ עַל לְבָבֵנוּ רֹב קִצּוּרֵנוּ בַּעֲבוֹדָתֶךָ וּבְעֵסֶק תּוֹרָתְךָ הַקְדוֹשָׁה וְקִיּוּם מִצְוֹתֶיךָ, כָּל עַצְמוֹתֵינוּ יֹאחֲזֵמוֹ רָעַד, וְנָמֵס לִבֵּנוּ וְהָיָה לָמָיִם, מַה נַעֲנֶה וּמַה נֹאמַר, כִּי הַצַּר הַצּוֹרֵר בְּחֶבְרַת הַחֹמֶר הֶעָכוּר הָיוּ בְּעוֹכְרֵנוּ, גַּם אַסּוּר נִלְוָה עִמָּם אַסוּרִים וּלְטוּשִׁים בְּגָלֻיּוֹת קָשִׁים, גָּלוּת הַנֶּפֶשׁ וְהַגּוּף, הַאֻמְנָם גָּלוּי וְיָדוּעַ לְפָנֶיךָ שֶׁרְצוֹנֵנוּ לַעֲשׂוֹת רְצוֹנֶךָ וְלִשְׁקֹד עַל דַּלְתוֹתֶיךָ, כִּי טוֹב יוֹם בַּחֲצֵרֶיךָ מֵאָלֶף בָּחַרְנוּ, וִירֵאִים וַחֲרֵדִים אֲנַחְנוּ מֶאֵימַת דִּינֶךָ הַקָּדוֹשׁ, עַל כֵּן בָּאנוּ אֵלֶיךָ בִּכְפִיפַת רֹאשׁ וּנְמִיכַת קוֹמָה וַחֲלִישַׁת חַיִל לְהַזְכִּיר וּלְעוֹרֵר רַחֲמֶיךָ:

וִיהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה' אֱלֹהַי וֵאלֹהֵי אַבוֹתַי, אֵל עֶלְיוֹן מֻכְתָּר בִּתְלֵיסַר מְכִילִין דְּרַחֲמֵי, שֶׁתְּהֵא שָׁעָה זוֹ עֵת רָצוֹן לְפָנֶיךָ וְתִהְיֶה עוֹלָה לְפָנֶיךָ קְרִיאַת שְׁלשׁ עֶשְׂרֵה מִדּוֹת שֶׁל רַחֲמִים שֶׁבִּפְסוּקִים מִי אֵל כָּמוֹךָ וגו', הַמְּכֻוָּנִים אֶל שְׁלשׁ עֶשְׂרֵה מִדּוֹת אֵל רַחוּם וְחַנוּן וְגוֹ', אֲשֶׁר קָרִינוּ לְפָנֶיךָ, כְּאִלוּ הִשַּׂגְנוּ כָּל הַסּוֹדוֹת וְצֵרוּפֵי שֵׁמוֹת הַיּוֹצְאִים מֵהֶם וְזִוּוּגֵי מִדּוֹתֵיהֶם אֲשֶׁר אֶחָד בְּאֶחָד יִגָּשׁוּ לְהַמְתִּיק הַדִּינִים תַּקִּיפִים, וּבְכֵן תְּרַחֲמֵנוּ וְתַשְׁלִיךְ בִּמְצוּלוֹת יָם כָּל חַטֹּאתֵינוּ, וְאַתָּה בְּטוּבְךָ תְּעוֹרֵר רַחֲמֶיךָ וְנִהְיֶה נְקִיִּים מִכָּל טֻמְאָה וְחֶלְאָה וְזֻהֲמָא, וְיַעֲלוּ כָל נִיצוֹצֵי הַקְּדֻשָּׁה אֲשֶׁר נִתְפַּזְרוּ, וְיִתְבָּרְרוּ וְיִתְלַבְנוּ בְּמִדַּת טוּבְךָ, אַתָּה אֵל יְשׁוּעָתֵנוּ נֹצֵר חֶסֶד לָאֲלָפִים, וּבְרֹב רַחֲמֶיךָ תִּתֶּן לָנוּ חַיִּים אֲרֻכִּים, חַיִּים שֶׁל שָׁלוֹם, חַיִּים שֶׁל טוֹבָה, חַיִּים שֶׁל בְּרָכָה, חַיִּים שֶׁל פַּרְנָסָה טוֹבָה, חַיִּים שֶׁל חִלוּץ עֲצָמוֹת, חַיִּים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם יִרְאַת חֵטְא, חַיִּים שֶׁאֵין בָּהֶם בּוּשָׁה וּכְלִמָּה, חַיִּים שֶׁל עֹשֶׁר וְכָבוֹד לַעֲבוֹדָתֶךָ, חַיִּים שֶׁתְּהֵא בָנוּ אַהֲבַת תּוֹרָה וְיִרְאַת שָׁמַיִם, חַיִּים שֶׁתְּמַלֵּא כָּל מִשְׁאֲלוֹת לִבֵּנוּ לְטוֹבָה, וְזָכְרֵנוּ לְחַיִּים מֶלֶךְ חָפֵץ בַּחַיִּים, וְכָתְבֵנוּ בְּסֵפֶר הַחַיִּים לְמַעַנְךָ אֱלֹקִים חַיִּים, וּקְרַע רֹעַ גְּזַר דִּינֵנוּ, וְיִקָּרְאוּ לְפָנֶיךָ זְכֻיּוֹתֵינוּ, וְתַאֲרִיךְ אַפְּךָ עָלֵינוּ לְטוֹבָה אָמֵן:

יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ עַל יְדֵי הֲאָרַת תִּיקּוּנִים עַתִּיקָא קַדִּישָׁא דְעַתִּיקִין שֶׁבֶּאָרִיךְ דִזְעֵיר יִכְבְּשׁוּ רַחֲמֶיךָ אֶת כַּעֲסְךָ, וְיָגֹּלוּ רַחֲמֶיךָ עַל מִדּוֹתֶיךָ, וְתִתְנַהֵג עִמָּנוּ בְּמִדַּת הָרַחֲמִים, וְתִתֶּן לָנוּ חַיִּים אֲרוּכִים וְטוֹבִים בְּעִסְקֵי תּוֹרָתֶךָ וְקִיּוּם מִצְוֹתֶיךָ לַעֲשׂוֹת רְצוֹנְךָ אָמֵן וְכֵן יְהִי רָצוֹן:

אֵל מָלֵא רַחֲמִים, יֶהֱמוּ נָא רַחֲמֶיךָ לְקַבֵּל בְּרָצוֹן הַכְנָעָתֵנוּ וְהִרְהוּרֵי תְשׁוּבָה הַמִּתְנוֹצְצִים בָּנוּ, בְּשַׁגָּם לִבֵּנוּ אָטוּם סָתוּם וְחָתוּם, וְלֹא אִתָּנוּ יוֹדֵעַ זוֹ הִיא בִּיאָה זוֹ הִיא שִׁיבָה, מָה אָנוּ וּמַה בָאנוּ לְתַקֵּן, רַב לְהוֹשִׁיעַ הָאֵר עֵינֵינוּ כַּאֲשֶׁר בְּגֹדֶל רַחֲמֶיךָ הִבְטַחְתָּנוּ פִּתְחוּ לִי פֶּתַח כְּחֻדּוֹ שֶׁל מַחַט וַאֲנִי אֶפְתַּח לָכֶם פֶּתַח כְּפִתְחוֹ שֶׁל אוּלָם, וּרְאֵה כִּי אָזְלַת יָד וְאֶפֶס עָצוּר וְעָזוּב וְאֵין חוֹנֵן וְאֵין מְרַחֵם זוּלָתֶךָ, כִּי חֲנוּנֶיךָ הֵם חֲנוּנִים וּמְרֻחָמֶיךָ הֵם מְרֻחָמִים, כְּדִכְתִיב וְחַנֹּתִי אֶת אֲשֶׁר אָחֹן וְרִחַמְתִּי אֵת אֲשֶׁר אֲרַחֵם, וּבְכֵן לֵב טָהוֹר בְּרָא לָנוּ אֱלֹקֵינוּ וְרוּחַ נָכוֹן חַדֵּשׁ בְּקִרְבֵּנוּ, וְרִשְׁפֵּי הִתְעוֹרְרוּת לִבֵּנוּ בְּאַהֲבָתֶךָ וּבְתוֹרָתֶךָ יַתְמִידוּ וְיִתְחַזְקוּ בְּלִי הֶפְסֵק, עָזְרֵנוּ אֱלֹהֵי יִשְׁעֵנוּ עַל דְּבַר כְּבוֹד שְׁמֶךָ, תָּחֵל שָׁנָה וּבִרְכוֹתֶיהָ, וּתְזַכֵּנוּ שֶׁיְּהֵא לִבֵּנּוּ נָכוֹן וּמָסוּר בְּיָדֵינוּ, וְלֹא נִכְעַס וְלֹא נַכְעִיסֶךָ, וְתַסְפִּיק בְּיָדֵינוּ לְהִתְרַחֵק מִּכָּל הַמִּדּוֹת הָרָעוֹת וְהָאֲסוּרוֹת, וּבִפְרָט זַכֵּנוּ לְהִתְרַחֵק מֵהַגַּאֲוָה וְהַכַּעַס וְהַהַקְפָּדָה וְכָל גְּבַהּ לֵב, וְנִהְיֶה מְיֻשָּׁבִים בְּדַעְתֵּנוּ, וְנַכִּיר מִעוּט עֶרְכֵּנוּ וְנַפְשֵׁנוּ כֶּעָפָר לַכֹּל תִּהְיֶה, וְלֹא נִתְכָּעֵס וְלֹא נַקְפִּיד, וְנִהְיֶה אוֹהֲבֵי שָׁלוֹם וּמַרְבִּים שָׁלוֹם וּבְצֵל כְנָפֶיךָ נֶחֱסֶה, וּתְזַכֵּנוּ לְהִתְרַחֵק מִלֵּצָנוּת וְשֶׁקֶר וַחֲנֻפָה וְלָשׁוֹן הָרָע וְדִבּוּר חֹל בְּשַּׁבָּת וְכָל דִּבּוּר אָסוּר, וְיִהְיֶה רֹב דִּבּוּרֵנוּ בַּתּוֹרָה וּבְסֵדֶר וְאֹפֶן עֲבוֹדָתְךָ עֲבוֹדַת הַקֹּדֶשׁ, וּתְאַזְּרֵנוּ חַיִל לִשְׁמֹר לְפִינוּ מַחֲסוֹם מֵחֲטוֹא בִלְשׁוֹנֵנוּ:

אָב הָרַחֲמָן, תֶּן בָּנוּ כֹּחַ וּבְרִיאוּת וְזַכֵּנוּ לְהִתְרַחֵק מִתַּאֲוַת תַּעֲנוּגֵי וְהֶבְלֵי הָעוֹלָם הַזֶּה וְנֹאכַל לְשׂבַע נַפְשֵׁנוּ, וְכֵן בְּכָל צְרָכֵינוּ יִהְיוּ כָּל מַעֲשֵׂינוּ לְשֵׁם שָׁמָיִם, וּתְזַכֵּנוּ לִהְיוֹת שְׂמֵחִים בְּעֵסֶק תּוֹרָתְךָ וּבְמִצְוֹתֶיךָ וְלִהְיוֹת בִּטְחוֹנֵנוּ בְּךָ תָּדִיר וְיִהְיֶה לָנוּ לֵב שָׂמֵחַ לַעֲבוֹדָתֶךָ:

אָנָּא מֶלֶךְ רַחוּם וְחַנוּן, הַנְּשָׁמָה לָךְ וְהַגּוּף פָּעֳלָךְ חוּסָה עַל עֲמָלָךְ, וּבְכֵן יֶהֱמוּ נָא רַחֲמֶיךָ עָלֵינוּ וּתְזַכֵּנוּ לְהַשְׁלִים תִּקּוּן נֶפֶשׁ רוּחַ וּנְשָׁמָה בְּגִלְגוּל זֶה וְלֹא נֹאבַד חַס וְשָׁלוֹם, וְתַשְׁפִּיעַ שֶׁפַע קֹדֶשׁ עַל נֶפֶש רוּחַ וּנְשָׁמָה לְהַתְמִיד בַּעֲבוֹדָתֶךָ וְלַעֲשׂוֹת רְצוֹנֵנוּ כִּרְצוֹנְךָ כָּל יְמֵי חַיֵּינוּ, אֲנַחְנוּ וְזַרְעֵנוּ וְזֶרַע זַרְעֵנוּ, וּתְזַכֵּנוּ לַעֲסֹק בְּתוֹרָתְךָ הַקְּדוֹשָׁה לִשְׁמָהּ וּלְכַוֵּן לַאֲמִתָּה שֶׁל תּוֹרָה, וְתַצִּיל מִלִּבֵּנוּ טָעוּת בַּהֲלָכָה וּבְהוֹרָאָה, וְאַל תַּצֵּל מִפִּינוּ דְּבַר אֱמֶת לְעוֹלָם, וְנִהְיֶה אֲנַחְנוּ וְצֶאֱצָאֵנוּ כֻּלָּנוּ יוֹדְעֵי שְׁמֶךָ וְלוֹמְדֵי תוֹרָתֶךָ לִשְׁמָהּ וּמְקַיְּמֵי מִצְוֹתֶיךָ, וְלֹא יִמָּצֵא בָנוּ וְלֹא בְזַרְעֵנוּ וְלֹא בְזֶרַע זַרְעֵנוּ שׁוּם פְּגָם וְשׁוּם פְּסוּל, וְלֹא יִתְחַלֵּל שִׁמְךָ עַל יָדֵינוּ חַס וְשָׁלוֹם:

וּרְאֵה כִּי עַמְּךָ הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה, זֶרַע אֲהוּבֶיךָ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיִשְׂרָאֵל עֲבָדֶיךָ בָּנֶיךָ בְּנֵי בְחוּנֶיךָ, וּבְגָלוּתָם וְדַלּוּתָם וְשִׁפְלוּתָם לַחְצָם וְדָחְקָם זֶה כַּמָּה מֵאוֹת שָׁנִים קוֹרְאִים בִּשְׁמֶךָ, וּמַאֲמִינִים בְּךָ וּבְתוֹרָתֶךָ, וְכַמָּה אֲלָפִים וּרְבָבוֹת מָסְרוּ עַצְמָן לַהֲרִיגָה וְלִשְׂרֵפָה עַל קְדֻשַּׁת שְׁמֶךָ, נָא גִבּוֹר דּוֹרְשֵׁי יִחוּדְךָ כְבָבַת שָׁמְרֵם, וְתִתְמַלֵא רַחֲמִים עַל כָּל אַחֵינוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל הַנְּפוּצִים בְּאַרְבַּע כַּנְפוֹת הָאָרֶץ, וּבִפְרָט עַל יוֹשְׁבֵי אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְעַל יוֹשְׁבֵי הָעִיר הַזֹאת וְעַל כָּל הַקָּהָל הַקָּדוֹשׁ הַזֶּה, וּתְרַחֵם עָלֵינוּ וַעֲלֵיהֶם, וְתַצִּילֵם מֵרָעָה וּמֵרָעָב וּמִמָצוֹר וּמִשְּׁבִי וּבִזָּה וּמִכָל חֵטְא, וְתִשְׁלַח רְפוּאָה שְׁלֵמָה לְכָל חוֹלֵי עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל, אֵל נָא רְפָא נָא לָהֶם, וּתְקַיֵּם בְּכָל אֶחָד מֵהֶם מִקְרָא שֶׁכָּתוּב: ה' יִסְעָדֶנוּ עַל עֶרֶשׂ דְּוָי כָּל מִשְׁכָּבוֹ הָפַכְתָּ בְחָלְיוֹ, וְהַבְּרִיאִים מֵעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל תַּתְמִיד בְּרִיאוּתָם שֶׁלֹּא יֶחֱלוּ חַס וְשָׁלוֹם, וְתַצִּילֵנוּ וְתַצִּיל לְכָל יִשְׂרָאֵל מִכָּל נֶזֶק וּמִכָּל צַר וּמַשְׂטִין וּמְקַטְרֵג וּמֵרוּחַ רָעָה וּמִדִּקְדּוּקֵי עֲנִיּוּת וּמִכָּל מִינֵי פֻרְעָנֻיּוֹת הַמִּתְרַגְשׁוֹת בָּעוֹלָם, וְתִפְקֹד בְּזֶרַע שֶׁל קַיָּמָא זֶרַע קֹדֶשׁ לְכָל חֲשׁוּכֵי בָנִים, וְהַיּוֹשְׁבוֹת עַל הַמַּשְׁבֵּר תּוֹצִיא אוֹתָן מֵאַפֵלָה לְאוֹרָה, וְיֵצֵא הַוְּלַד בְּשָעָה טוֹבָה, וְלֹא יֶאֱרַע שׁוּם צַעַר וְשׁוּם נֶזֶק לֹא לַיּוֹלְדוֹת וְלֹא לְיַלְדֵיהֶן, וְאַל יִמְשֹׁל אַסְכָּרָה וְשֵׁדִין וְרוּחִין וְלִילִין לְכָל יַלְדֵי עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל, וּתְגַדְּלֵם לְתוֹרָתֶךָ וּלְמִצְוֹתֶיךָ בְּחַיֵּי אֲבִיהֶם וְאִמָּם:

וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל עַמְּךָ יוֹרְדֵי הַיָּם, פְּצֵם וְהַצִּילֵם מִמַּיִם רַבִּים מִיַּד בְּנֵי נֵכָר, הַצִּילֵם מִטִּיט וְאַל יִטָּבְעוּ, יִנָּצְלוּ מִשְׁאוֹנִים וּמִמַּעֲמַקֵּי יָם, וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הַהוֹלְכִים בַּיַּבָּשָׁה, הַדְרִיכֵם בְּדֶרֶךְ יְשָׁרָה לָלֶכֶת אֶל עִיר מוֹשָׁב, וְתַצִּילֵם מִכַּף כָּל אוֹיֵב וְאוֹרֵב בַּדֶּרֶךְ, וְכָל הָאֲסוּרִים בַּכֶּלֶא מֵעַמְךָ יִשְׂרָאֵל, הַתֵּר מַאַסְרֵיהֶם וְתוֹצִיאֵם לִרְוָחָה, וְהָשֵׁב לְיִרְאָתְךָ כָּל הָאֲנוּסִים בְּיַד גֵּאִים, וְתָחוֹן זְכוּת אָבוֹת לְהוֹצִיא לָאוֹר מִשְׁפָּטֵנוּ, כָּתְבֵנוּ בְּסֵפֶר חַיִּים לְמַעַנְךָ אֱלֹקִים חַיִּים, וְהָאֵר פָּנֶיךָ עַל מִקְדָּשְׁךָ הַשָּׁמֵם לְמַעַן אֲדֹנָי:

אֱלֹקֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ מֶלֶךְ רַחֲמָן רַחֵם עָלֵינוּ, טוֹב וּמֵטִיב הִדָּרֵשׁ לָנוּ, שׁוּבָה עָלֵינוּ בַּהֲמוֹן רַחֲמֶיךָ בִּגְלַל אָבוֹת שֶׁעָשׂוּ רְצוֹנֶךָ, בְּנֵה בֵיתְךָ כְּבַתְּחִילָה וְכוֹנֵן בֵּית מִקְדָּשְׁךָ עַל מְכוֹנוֹ, וְהַרְאֵנוּ בְּבִנְיָנוֹ וְשַׂמְּחֵנוּ בְּתִקּוּנוֹ, וְהָשֵׁב שְׁכִינָתְךָ לְתוֹכוֹ, וְהָשֵׁב כֹּהֲנִים לַעֲבוֹדָתָם וּלְוִיִּים לדוּכָנָם לְשִׁירָם וּלְזִמְרָם, וְהָשֵׁב יִשְׂרָאֵל לִנְוֵיהֶם, וּמָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת ה' לְיִרְאָה וּלְאַהֲבָה אֶת שִׁמְךָ הַגָּדוֹל הַגִבּוֹר וְהַנּוֹרָא אָמֵן כֵּן יְהִי רָצוֹן:

 

כָּל כְּלִי יוּצַר עָלַיִךְ לֹא יִצְלָח, וְכָל לָשׁוֹן תָּקוּם אִתָּךְ לַמִּשְׁפָּט תַּרְשִׁיעִי, זֹאת נַחֲלַת עַבְדֵי ה' וְצִדְקָתָם מֵאִתִּי (ר"ת מ'צוה א'הבה ת'ורה י'ראה) נְאֻם ה':

 

לֹא יָרֵעוּ וְלֹא יַשְׁחִיתוּ בְּכָל הַר קָדְשִׁי, כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת ה' כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים:

 

ואחר זה יאמר שיר המעלות ממעמקים בכונה עצומה:

שִׁיר הַמַּעֲלוֹת מִמַּעֲמַקִּים קְרָאתִיךָ ה': אֲדֹנָי שִׁמְעָה בְּקוֹלִי תִּהְיֶינָה אָזְנֶיךָ קַשֻּׁבוֹת לְקוֹל תַּחֲנוּנָי: אִם עֲוֹנוֹת תִּשְׁמָר יָהּ אֲדֹנָי מִי יַעֲמֹד: כִּי עִמְּךָ הַסְּלִיחָה לְמַעַן תִּוָרֵא: קִוִּיתִי ה' קִוְּתָה נַפְשִׁי וְלִדְבָרוֹ הוֹחָלְתִּי: נַפְשִׁי לַאדֹנָי מִשֹּׁמְרִים לַבֹּקֶר שֹׁמְרִים לַבֹּקֶר: יַחֵל יִשְׂרָאֵל אֶל ה' כִּי עִם ה' הַחֶסֶד וְהַרְבֵּה עִמּוֹ פְדוּת: וְהוּא יִפְדֶּה אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל עֲוֹנוֹתָיו:

ז"פ לְעוֹלָם ה' דְּבָרְךָ נִצָּב בַּשָּׁמָיִם:

קידוש ליל שני

קודם הקידוש יאמר זה:

לְשֵׁם יִחוּד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וּשְׁכִינְתֵּהּ. בִּדְחִילוּ וּרְחִימוּ. לְיַחֵד שֵׁם י"ה בו"ה בְּיִחוּדָא שְׁלִים בְּשֵׁם כָּל יִשרָאֵל, הֲרֵינִי מְקַיֵּם מִצְוַת קִדּוּשׁ עַל הַיַּיִן, אֶקְרָא לֵאלֹהִים עֶלְיוֹן לָאֵל גֹּמֵר עָלָי. ה' יִגְמֹר בַּעֲדִי, ה' חַסְדְּךָ לְעוֹלָם מַעֲשֵׂי יָדֶיךָ אַל תֶּרֶף: וִיהִי נֹעַם אֲדֹנָי אֱלֹקֵינוּ עָלֵינוּ וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנָה עָלֵינוּ וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנֵהוּ:

 

סַבְרִי מָרָנָן: בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹקֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם בּוֹרֵא פְּרִי הַגָּפֶן:

בָּרוּךְ אַתָּה ה', אֱלֹקֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר בָּחַר בָּנוּ מִכָּל עָם, וְרוֹמְמָנוּ מִכָּל לָשׁוֹן, וְקִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו. וַתִּתֵּן לָנוּ ה' אֱלֹקֵינוּ בְּאַהֲבָה אֶת יוֹם הַזִּכָּרוֹן הַזֶּה, וְאֶת יוֹם טוֹב מִקְרָא קֹדֶשׁ הַזֶּה. יוֹם תְּרוּעָה בְּאַהֲבָה מִקְרָא קֹדֶשׁ זֵכֶר לִיצִיאַת מִצְרָיִם. וּדְבָרְךָ מַלְכֵּנוּ אֱמֶת וְקַיָּם לָעַד. בָּרוּךְ אַתָּה ה', מֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ, מְקַדֵּשׁ יִשְׂרָאֵל וְיוֹם הַזִּכָּרוֹן:

 

יניח פרי חדש כדי לומר ברכת שהחיינו. ואם אין לו פרי חדש עכ"פ יברך שהחיינו:

בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹקֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם שֶׁהֶחֱיָנוּ וְקִיְּמָנוּ וְהִגִּיעָנוּ לַזְּמַן הַזֶּה:

זוהר ליום ב' דראש השנה

 

(במדבר כ'ט) וּבַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי, כְּמָה דְּאִתְּמַר, יוֹמָא דְרֹאשׁ הַשָּׁנָה, דִּינָא דְּכָל עָלְמָא, דִּינָא תַּקִּיפָא, וְדִינָא רַפְיָא. וַעֲשִׂיתֶם עוֹלָה, וְהִקְרַבְתֶּם מִבָּעֵי לֵיהּ, כִּשְׁאַר כָּל יוֹמִין, מַאי וַעֲשִׂיתֶם. אֶלָּא בְּיוֹמָא דָּא, (בראשית כז) וַעֲשֵׂה לִי מַטְעַמִּים כְּתִיב. כַּמָה מַטְעַמִּים וְתַבְשִׁילִים עָבְדוּ יִשְׂרָאֵל בְּהָנֵי יוֹמֵי, בְּעוֹד דִּמְקַטְרְגָא אָזִיל לְפַשְׁפְּשָׁא בְּחוֹבִין דְּעָלְמָא. וְעַל דָּא לָא כְּתִיב וְהִקְרַבְתֶּם, אֶלָּא וַעֲשִׂיתֶם עוֹלָה. וְלָא אִשֶּׁה עוֹלָה. וְכֵן בְּכָל שְׁאַר יוֹמִין, (ס"א בקרבנין) לָא כְּתִיב אִשֶּׁה, דְּלֵית לוֹן חוּלָקָא בְּכָל הָנֵי יוֹמֵי. כָּל שֶׁכֵּן בְּהַאי יוֹמָא, דַּאֲנָן עַבְדִּין מַטְעַמִּים וְתַבְשִׁילִים בְּלָא דַּעְתָּא דְּסִטְרָא אַחֲרָא, דְּהָא יִצְחָק מְשַׁדֵּר לֵיהּ לָצוּד צֵידָה דְּחוֹבִין דִּבְנֵי עָלְמָא, וּלְאַיְיתָאָה לְגַבֵּיהּ.

וּבְעוֹד דְּאִיהוּ אָזִיל, יִשְׂרָאֵל נַטְלֵי עֵיטָא בְּרִבְקָה, וְעַבְדִין כָּל אִינּוּן פּוּלְחָנִין, כָּל אִינּוּן צְלוֹתִין, מְזַמְּנֵי שׁוֹפָר וְתַקְעִין לֵיהּ, בְּגִין לְאַתְּעָרָא רַחֲמֵי. וְהָא אוֹקִימְנָא, (בראשית כז) וַיָּבֵא לוֹ יַיִן וַיֵּשְׁתְּ, דְּאָתֵי (ס"א דאכל) מֵרָחוֹק, מִגּוֹ אֲתָר דְּחַמְרָא עַתִּיקָא, וְשָׁתֵי. וְאַטְעִים לֵיהּ, וְחַדֵּי. וְאַחַר כַּךְ מְבָרֵךְ לֵיהּ בְּכַמָּה בִּרְכָאן, וְאַעְבַּר עַל חוֹבוֹי. מַה כְּתִיב, (בראשית כז) וַיְהִי אַךְ יָצוֹא יָצָא יַעֲקֹב וְעֵשָׂו אָחִיו בָּא מִצֵּדוֹ, טָעִין מִכַּמָּה טוֹעֲנֵי כְּמָה דְּאִתְּמַר, וְהָא אוֹקִימְנָא מִלָּה.

וּבְגִין כָּךְ אִיהוּ יוֹמָא דִּיבָבָא, וְקָרְבְּנָא אִיהוּ עוֹלָה. אַיִל אֶחָד, כְּמָה דְּאִתְּמַר, בְּגִין אֵילוֹ דְּיִצְחָק. וּשְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת, שׁוֹחַד לְסַמָאֵל לְכַפְּרָה (לתברא) אַנְפּוֹי, בְּהַהוּא בִּכְיָה דְּאִיהוּ בָּכֵי בְּהַאי יוֹמָא, כֵּיוָן דְּחָמֵי דְּלָא אִתְעָבִיד רְעוּתֵיהּ, וְהָא לְמַגָּנָא צַד צֵידָה. כְּמָה דְּאִתְּמַר. בָּרוּךְ ה' לְעוֹלָם אָמֵן וְאָמֵן: