The best solution payday loan
Hebrew Publishing for splendor & magnificence in publishing
HebrewPublishing.com in English   HebrewPublishing.com in Hebrew   HebrewPublishing.com in Spanish 
publishevents printingportfoliobook store
Bookmark and Share
Publishing Deals
Small booklet Standard Book Large Book
Publishing
Typing Translating Proofreading Editing Layout Indexing & Summary Book Design & Graphics Book Cover Printing Full color publishing
Design & Printing
Dinners Letterhead Logo Hachnosas Sefer Torah Invitations Signs Roll-Up Banners Raffle Tickets Scratchees Brochures Full Color Greeting Cards Flags Guest Books Banners Souvenirs Book Store
Promotional Products
Printing in China
News & Classifieds
The bulletin Heimishe news updates Classifieds
FREE DOWNLOADS
Our Blog

Printing in China

Hebrew Publishing for splendor & magnificence in publishing. Seforim published with unique expertise. From Typing Hebrew manuscripts, Hebrew Proofreading, Hebrew Editing, Hebrew Translating to Graphic design & printing.  Events, dinners and hachnosas sefer torah all media designed and printed.

ספר מסורת אבות
The best solution payday loan
<< Return To Articles

פרק א

 

משנה

 

כָּל יִשְׂרָאֵל יֵשׁ לָהֶם חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁנֶּאֱמַר וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים לְעוֹלָם יִירְשׁוּ אָרֶץ נֵצֶר מַטָּעַי מַעֲשֵׂה יָדַי לְהִתְפָּאֵר.

 

כָּל יִשְׂרָאֵל יֵשׁ לָהֶם חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא

 

בטעם שאומרים קודם לימוד המסכת "כל ישראל יש להם חלק לעוה"ב", אומר מרן ה'שפת אמת', כדי שלא ייאש עצמו שלא יוכל לקיים.

וכמו כן לאחריה "רבי חנניה בן עקשיא", שלא יחשוב שהדבר עול, אלא אדרבה זכיה היא, ויתעורר האדם לעבודת בוראו כי המסכת מלאה מוסר ודברי תוכחות.

(שפת אמת, אבות)

 

וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים

 

פעם הבחין מרן ה'בית ישראל' במאן דהו שלא גרע עינו ממנו, והזכיר לו את הסיפור מזקנו מרן ה'חידושי הרי"מ' זי"ע, שפנה לחסיד הניצב מולו בשאלה: "מה לך מודד אותי בעיניך?" הלה השיב, כי ראה בספר "אור החיים" (פרשת ראה), שאם יביטו ויסתכלו על משרע"ה ישפיע להם ברכה, מכאן שיש ברכה כשמסתכל אדם בפני הצדיק. אמר לו ה'חידושי הרי"מ': "הלא כתוב 'ועמך כולם צדיקים', אם כן גם אתה צדיק, מוטב איפוא שתסתכל בתוך עצמך ותראה אילו פנים יש לך..."

(פאר ישראל ח"א עמ' תעו)

 

וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים

 

כאשר ביקר מרן ה'לב שמחה' אצל אחד האדמו"רים בחו"ל, שאלו המארח מה נשמע בארץ ישראל, והטעים כי אלמלא הפושעים והרשעים – היה שם מאוד טוב.

הגיב רבינו:

פושעים?! רשעים?! הרי המשנה אומרת: "ועמך כולם צדיקים"!---

(אור זרוע לצדיק ח"ב עמ' מט)

 

וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים

סח מרן ה'לב שמחה' "ועמך כולם צדיקים" (ישעיהו ס, כא). מביטים על הכלל – רואים שהם צדיקים. גם אם צופים בפרט – נוכחים לדעת כי הם צדיקים. ובזוהר הקדוש מפורש: 'צדיקים' – נימולים!

פעם, באירוע ציבורי, כאשר הושמעו דברי כיבושין נוקבים, על מצבו של הדור, הגיב רבינו בהערה קצרה:

ועמך כולם צדיקים! ---

(אור זרוע לצדיק ח"ג עמ' רג)

 

משנה

 

א. משֶׁה קִבֵּל תּוֹרָה מִסִּינַי, וּמְסָרָהּ לִיהוֹשֻׁעַ, וִיהוֹשֻׁעַ לִזְקֵנִים, וּזְקֵנִים לִנְבִיאִים, וּנְבִיאִים מְסָרוּהָ לְאַנְשֵׁי כְנֶסֶת הַגְּדוֹלָה. הֵם אָמְרוּ שְׁלשָׁה דְבָרִים, הֱווּ מְתוּנִים בַּדִּין, וְהַעֲמִידוּ תַלְמִידִים הַרְבֵּה, וַעֲשׂוּ סְיָג לַתּוֹרָה:

 

רע"ב

משה קבל תורה מסיני. אומר אני לפי שמסכת זו אינה מיוסדת ע"פ מצוה ממצות התורה כשאר מסכתות שבמשנה אלא כולם מוסרים ומדות וחכמי העולם ג"כ חברו ספרים כמו שהמציאו מלבם בדרכי המוסר כיצד יתנהג האדם עם חברו, לפיכך התחיל התנא במסכת זו, משה קבל תורה מסיני לומר לך שהמדות והמוסרים שבזו המסכת לא בדו אותם חכמי המשנה מלבם אלא אף אלו נאמרו בסיני: מסיני. ממי שנגלה בסיני: לזקנים. שהאריכו ימים אחרי יהושע ואותם הזקנים לזקנים אחרים עד שהגיעו לתחלתם של נביאים, שהן עלי הכהן ושמואל הרמתי: לאנשי כנסת הגדולה. ק"ך זקנים היו. וזרובבל שריה רעליה מרדכי בלשן שהיו בימי עזרא כשעלו מן הגולה בבית שני. ומכללם חגי זכריה ומלאכי ונחמיה בן חכליה וחבריהם. ונקראו כנסת הגדולה לפי שהחזירו העטרה ליושנה. שמשה אמר (דברים י) האל הגדול הגבור והנורא. באו ירמיה ודניאל ולא אמרו גבור ונורא. והם החזירום כבתחלה לפי שאמרו הן הן גבורותיו הן הן נוראותיו שאלמלא כן האיך אומר זו יכולה להתקיים מפני כמה אומות: הם אמרו ג' דברים. הרבה דברים אמרו אלא ג' דברים הללו אמרו (שהן) שיש בהם קיום התורה: הוו מתונין בדין. שאם בא דין לפניך פעם ושתים וג'. לא תאמר דין זה כבר בא לפני ושניתי ושלשתי בו. אלא הוו מתונים כלומר ממתינין קודם שתפסקו הדין: והעמידו תלמידים הרבה. לאפוקי מרבן גמליאל דאמר כל תלמיד שאין תוכו כברו אל יכנס לבית המדרש קמ"ל שמלמדין תורה לכל אדם ואין צריך לבדוק אחריו. ובלבד שלא יהיה ידוע מענינו שמעשיו מקולקלים וסאני שומיעניה א"נ אשמעינן שאם העמיד תלמידים בבחרותו יעמיד תלמידים בזקנותו דכתיב (קהלת יא) בבקר זרע זרעך ולערב אל תנח ידך: ועשו סיג לתורה. גדר שלא יבוא ליגע באיסור תורה כגון שניות לעריות ושבות לשבת דכתיב (ויקרא יח) ושמרתם את משמרתי. עשו משמרת למשמרתי:

 

וְהַעֲמִידוּ תַלְמִידִים הַרְבֵּה

כשנשלמה מלאכת הבנייה של בית המדרש בגור, נחנך הבניין בשמחה רבה, בהשתתפותם של אלפי החסידים. באותו מעמד, כשנכנס בעל 'חידושי הרי"מ' זצ"ל בפעם הראשונה אל הבניין החדש, ראו הנוכחים כי פניו מפיקות גיל משמחתה של מצווה וכי דעתו מרוממת עליו מאוד.

פתח ה'חידושי הרי"מ' בדברי הגמרא במסכת ברכות (כ"ח, א'):

"אותו היום (-שהעבירו את רבן גמליאל מנשיאות) סילקוהו לשומר הפתח וניתנה רשות לכל התלמידים להיכנס. שהיה רבן גמליאל מכריז: 'כל תלמדי שאין תוכו כברו – אל ייכנס לבית המדרש'. ההוא יומא איתוספו כמה ספסלי בבית המדרש, קא חלשה דעתיה דרבן גמליאל".

ושאל: "מה נתחדש לו, לרבן גמליאל, עתה? ובמה נשתנתה דעתו, שהחליט עכשיו להתחרט על שיטתו הקודמת, להרחיק תלמיד שאין תוכו כברו?"

"אלא השיב הרבי כשנכנסו לבית המדרש אותם תלמידים שאין תוכם כברם, פעם עליהם כוחו של בית המדרש עד כדי כך שמיד נשתנו לטובה ונעשה תוכם כברם. ובכך חש רבן גמליאל, ועל כן חלשה דעתו והתחרט על שלא הניח להם, בימי נשיאותו, לבוא לבית המדרש. שהרי אילו נכנסו בימיו לבית המדרש, היו משתנים לטובה ותוכם נעשה היה כברם".

(מאיר עיני הגולה)

 

וַעֲשׂוּ סְיָג לַתּוֹרָה

באחד הימים נכנסו אצל מרן ה'בית ישראל' עסקנים מ"ועד לחיזוק הדת" בירושלים, נקיי הדעת, שביקשו ממנו לחתום על כרוז הקורא לחזק את גדרי הצניעות. בכרוז אף הוזכרה תקנה מסוימת שביקשו להנהיג בציבור. הסכים רבינו זי"ע לחתום את שמו, אך ביקש מהעסקנים שיסורו לפני כן אל רב פוסק פלוני, שיצרף גם הוא את חתימתו על התקנה.

הזדרזו האנשים לעשות כדבריו ופנו אל הרב, שעיין בנוסח התקנה ושיבח את התועלת שתיגרם על ידה אם תתקבל. עם זאת היסס ופיקפק אם לחתום עליה. "מדובר בענין שע"פ הלכה אין בו שום איסור", אמר להם, "התקנה היא בבחינת סוגה בשושנים גרידא. באמת, דבר נחוץ הוא עד מאד, אך חוששני שחתימתי היא בגדר הוראת הלכה, והדבר הופך מעכשיו לאיסור ממש. נמצא שאגרום לכל מי שלא יקיים את התקנה להיתפס כמי שעובר על גופי תורה..."

חזרו העסקנים אל הרבי וסיפרו לפניו דברים כהוייתם. מיד שלח אותם שנית אל הרב וישם בפיהם לומר לו בשמו: "כתוב מפורש בתורה "קדושים תהיו", ואף 'קדש עצמך במותר לך' הלכה פסוקה היא..."

(פאר ישראל ח"ג עמ' קמו)

 

משנה

ב. שִׁמְעוֹן הַצַּדִּיק הָיָה מִשְּׁיָרֵי כְנֶסֶת הַגְּדוֹלָה. הוּא הָיָה אוֹמֵר, עַל שְׁלשָׁה דְבָרִים הָעוֹלָם עוֹמֵד, עַל הַתּוֹרָה וְעַל הָעֲבוֹדָה וְעַל גְּמִילוּת חֲסָדִים:

 

רע"ב

משירי. משיורי שלאחר שמתו כלן נשתיירה הקבלה בידו. והוא היה כהן גדול אחר עזרא: הוא היה אומר. כלומר כך היה מרגלא בפומיה תמיד וכן כל ר' פלוני אומר. הוא היה אומר. שבמסכת זו. פי' היה רגיל לומר כן תמיד: העולם עומד. לא נברא העולם אלא בשביל ג' דברים הללו: על התורה. שאלמלי לא קבלו ישראל את התורה לא נברא שמים וארץ. דכתיב (ירמיה לג) אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי: ועל העבודה. עבודת הקרבנות שכך שנינו במסכת תענית שאלמלא מעמדות לא נקיימו שמים וארץ. ומצינו שבשביל הקרבנות שהקריב נח נשבע (הקדוש ברוך הוא) שלא יביא מבול לעולם. הרי שהעולם עומד על הקרבנות: ועל גמילות חסדים. דכתיב (תהלים פט) עולם חסד יבנה. וגמילות חסדים הוא לשמח חתנים. ולנחם אבלים. ולבקר חולים. ולקבור מתים. וכיוצא בזה:

 

עַל שְׁלשָׁה דְבָרִים הָעוֹלָם עוֹמֵד

היה מרן ה'בית ישראל' אומר "כל אדם עולם קטן" "ועל שלושה דברים עולמו עומד, תורה, עבודה, וגמילות חסדים". בכוללם יחד זה היקף מלא של כל קומת האדם: מוח, לב, וכלי המעשה הגומרים"

(פאר ישראל ח"ג עמ' צ)

 

וְעַל גְּמִילוּת חֲסָדִים

אחד מחסידיו של מרן ה'בית ישראל' שעמד לנסוע לאמריקה בא לקבל ממנו ברכת פרידה. סח לו רבינו זי"ע: "שנינו באבות: "על שלושה דברים העולם עומד, על התורה, ועל העבודה, ועל גמילות חסדים". ואומרים משמו של הרבי מקוצק זי"ע, האידנא אין תורה (בשלימות), כי פסו אמונים מתוכנו מעתיקי השמועה. גם עמוד התפילה נתרופף. אין לנו שיור כי אם עמוד גמילות חסדים".

"כוונתי", הוסיף, "לגמ"ח בגופו יותר מאשר בממונו. ואתה שתתגורר באמריקה נחוץ שתדע זאת..."

(פאר ישראל, ח"ג עמ' רעו)

 

משנה

ג. אַנְטִיגְנוֹס אִישׁ סוֹכוֹ קִבֵּל מִשִּׁמְעוֹן הַצַּדִּיק. הוּא הָיָה אוֹמֵר, אַל תִּהְיוּ כַעֲבָדִים הַמְשַׁמְּשִׁין אֶת הָרַב עַל מְנָת לְקַבֵּל פְּרָס, אֶלָּא הֱווּ כַעֲבָדִים הַמְשַׁמְּשִׁין אֶת הָרַב שֶׁלֹּא עַל מְנָת לְקַבֵּל פְּרָס, וִיהִי מוֹרָא שָׁמַיִם עֲלֵיכֶם:

 

רע"ב

פרס. לשון ערך ערכך מתרגמינן פורסנא הוא מה שאדם נותן למי שעבד אותו והוא אינו חייב בדין ליתן לו כלום. כמו מה שיתן אדם לבנו קטן או לאשתו או לעבדו מפני קורת רוח שעשו לו. ואפילו לתקות פרס כזה לא יעבוד אדם את בוראו אלא מאהבה בלבד: ויהי מורא שמים עליכם. אע"פ שאתה עובד מאהבה עבוד ג"כ מיראה שהעובד מאהבה זריז במ"ע. והעובד מיראה נזהר ממצות ל"ת. ונמצאת עבודתו שלמה. וכן אמרו חז"ל עבוד מאהבה עבוד מיראה. שאם באת לבעוט דע שאתה ירא ואין ירא בועט:

 

אַל תִּהְיוּ כַעֲבָדִים הַמְשַׁמְּשִׁין אֶת הָרַב עַל מְנָת לְקַבֵּל פְּרָס

מבאר הרבי ר' העניך מאלכסנדר, "פרס" – חצי מנה (כמו שאמור בסמני הקטורת: "פרס בשחרית ופרס בין הערביים") – אל תקבלו עליכם עול מלכות שמים באופן חלקי.

(חשבה לטובה)

 

אֶלָּא הֱווּ כַעֲבָדִים

מדייק מרן ה'שפת אמת': "כעבדים"-בדומה לעבדים, ולא עבדים ממש. כי לאמיתו של דבר, בני ישראל הם בבחינת בנים למקום, והם צריכים לעבוד את ה' ית' כעבדים שלא על מנת לקבל פרס, העושים את המוטל עליהם באמונה ובהתמסרות יתרה.

(שפת אמת, אבות)

וִיהִי מוֹרָא שָׁמַיִם עֲלֵיכֶם

סח מרן האדמו"ר מקאצק: וכמו שהשמים עומדים לעולם בכח מאמרו ית', שנאמר "יהי רקיע" ונתהוו מגערתו, נמצא שיראת שמים עליהם תמיד כי עדיין ע"י הגערה הם עומדים, כן אדם ראוי שתהא יראת השם חופפת עליו תמיד.

(אמת מקאצק תצמח)

 

וִיהִי מוֹרָא שָׁמַיִם עֲלֵיכֶם

כמה פעמים כשבאו אצל מרן ה'אמרי אמת' בני תורה, והיו עונים לשאלותיו בענין סדרי הלימוד בישיבה, ובנוגע לשיעורים השונים במקצועות התורה, היה חוזר ושואל אותם: "ומה בנוגע לשיעור ביראת שמים?!", או שפירש להם בלשון זו: "גם יראת שמים צריך ללמוד, ככתוב למען תלמד ליראה..."

אף לאחד מנכדיו הצעירים, העיר פעם בקצרה: "הלא הנך יודע ללמוד, העיקר שיהיה עם יראת שמים, כמו שהתפלל דוד המלך ע"ה הקם לעבדך אמרת אשר ליראתך..."

ומעשה שבא לפניו יהודי חשוב מארץ ישראל, רבי ישראל משה רוזנטל ז"ל, מהבקיאים בקבלה, שביקש ללמוד עמו סתרי תורה. נענה רבינו זצ"ל ואמר לו: "אני יודע קבלה אחת, קבלת עול מלכות שמים..."

(ראש גולת אריאל ח"א עמ' רצח, רצט, ש)

 

משנה

ד. יוֹסֵי בֶּן יוֹעֶזֶר אִישׁ צְרֵדָה וְיוֹסֵי בֶּן יוֹחָנָן אִישׁ יְרוּשָׁלַיִם קִבְּלוּ מֵהֶם. יוֹסֵי בֶן יוֹעֶזֶר אִישׁ צְרֵדָה אוֹמֵר, יְהִי בֵיתְךָ בֵּית וַעַד לַחֲכָמִים, וֶהֱוֵי מִתְאַבֵּק בַּעֲפַר רַגְלֵיהֶם, וֶהֱוֵי שׁוֹתֶה בַצָּמָא אֶת דִּבְרֵיהֶם:

רע"ב

יוסי בן יועזר איש צרידה ויוסי בן יוחנן איש ירושלים. כל התנאים הנזכרים בפרק זה זוג זוג פלוני ופלוני קבלו מפלוני ופלוני. הראשון מהם נשיא. והשני אב ב"ד: יהי ביתך בית ועד לחכמים. כשירצו החכמים להתקבץ ולהתועד יהיה ביתך מוכן לדבר זה שיהיו רגילים לומר נתקבל בבית של פלוני. שא"א שלא תלמוד מהם איזה דבר חכמה. משלו משל למה"ד לנכנס לחנותו של בושם אע"פ שלא לקח כלום מ"מ ריח טוב קלט והוציא עמו: והוי מתאבק בעפר רגליהם. כלומר שתלך אחריהם. שהמהלך מעלה אבק ברגליו. וההולך אחריו מתמלא מאבק שהוא מעלה ברגליו. פ"א שתשב לרגלים על הארץ שכך היו נוהגים שהרב יושב על הספסל והתלמידים יושבים לרגליו על גבי קרקע: והוי שותה בצמא את דבריהם. כאדם צמא ששותה לתיאבון ולא כאדם שבע שקץ במזונו שמואס אפילו בדברים הערבים וטובים:

 

וֶהֱוֵי מִתְאַבֵּק בַּעֲפַר רַגְלֵיהֶם

נכדו של מרן ה'חידושי הרי"מ', בעל 'שפתי צדיק', מביא בשם זקנו, "שאמר על ענין שמתאבקים בעפר רגלי צדיקים: "חיבור לטהור-טהור". וחידש, שיכולים להיות בטל אל צדיק הדור אף שאין מכירים אותו".

אף הוא מציין, שבכך נתיישב לו, "מפני מה בדורות ראשונים לא שמענו ליסע אל צדיקים ולישב שם, כי היה כוחם יפה להיבטל אל הצדיק אף בלי לראותו, וזו עצה עמוקה מרבותינו הקדושים נ"ע בדור השפל לכתת רגליו ופונה מעסקיו ומוציא הוצאות, ובכל זה מרגיש ביטול בפועל, כולי האי ואולי ישיג שעתא חדא לרכך הלב להכנעה ולשוב בתשובה..."

(פאר ישראל ח"ג עמ' כא)

 

וֶהֱוֵי מִתְאַבֵּק בַּעֲפַר רַגְלֵיהֶם, וֶהֱוֵי שׁוֹתֶה בַצָּמָא אֶת דִּבְרֵיהֶם

מרן ה'שפת אמת' מבאר, שהיא הבטחה, שאם אוהב כל כך את החכמים עד שהוא מתאבק בעפר רגליהם, אז סופו להתגבר בעבודת ה' וישתה בצמאון דברי תורה.

(שפת אמת, אבות)

 

יְהִי בֵיתְךָ בֵּית וַעַד לַחֲכָמִים

אומר מרן ה'שפת אמת', מקום שהוא בית ועד לחכמים, שם יהא ביתך...

(שפת אמת, אבות)

 

וֶהֱוֵי שׁוֹתֶה בַצָּמָא אֶת דִּבְרֵיהֶם

חסיד אחד התנצל בפני 'החידושי הרי"מ' ז"ל שהוא סובל משכחה ושוכח תורתו. שאלו הרבי "ואת האוכל מגיש אתה בטעות אל האוזן"? השיב החסיד בשלילה. חזר ושאלו "ומדוע לא"? והשיב החסיד, כי באכילה תלויים חייו. "דע, כי גם בתורתך תלויים חייך", הפטיר החידה"ר.

(ראשי אבות)

משנה

ה. יוֹסֵי בֶּן יוֹחָנָן אִישׁ יְרוּשָׁלַיִם אוֹמֵר, יְהִי בֵיתְךָ פָּתוּחַ לִרְוָחָה, וְיִהְיוּ עֲנִיִּים בְּנֵי בֵיתֶךָ, וְאַל תַּרְבֶּה שִׂיחָה עִם הָאִשָּׁה. בְּאִשְׁתּוֹ אָמְרוּ, קַל וָחֹמֶר בְּאֵשֶׁת חֲבֵרוֹ. מִכָּאן אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל זְמַן שֶׁאָדָם מַרְבֶּה שִׂיחָה עִם הָאִשָּׁה, גּוֹרֵם רָעָה לְעַצְמוֹ, וּבוֹטֵל מִדִּבְרֵי תוֹרָה, וְסוֹפוֹ יוֹרֵשׁ גֵּיהִנָּם:

רע"ב

יהי ביתך פתוח לרוחה. כביתו של אברהם אבינו ע"ה שהיה פתוח לארבע רוחות העולם. כדי שלא יצטרכו האורחים להקיף למצוא הפתח: ויהיו עניים בני ביתך. ולא יקנה עבדים לשמשו מוטב שיהנו ישראל מנכסיו ולא זרע כנען הארור: באשתו אמרו. מדקאמר עם האשה ולא אמר עם אשה. למדנו שבאשתו אמרו. אי דמפרשי באשתו נדה בלבד. שלא יבא לידי הרגל עבירה. ומדברי המשנה נראה דאפילו באשתו טהורה. וכן אמרו חז"ל (חגיגה ה) ומגיד לאדם מה שיחו אפילו שיחה קלה שבין איש לאשתו מגידין לו בשעת הדין אלא אם כן צריך לפייסה לדבר מצוה כגון רב דשח ושחק ועשה צרכיו: מכאן אמרו חכמים. רבינו הקדוש בסדר המשניות כתבה מדברי חכם זה שאמר ואל תרבה שיחה עם האשה למדו חכמים לומר כל זמן שאדם מרבה שיחה עם האשה גורם רעה לעצמו. מצאתי כתוב כשאדם מספר לאשתו קורותיו כך וכך אירע לי עם פלוני היא מלמדתו לחרחר ריב. כגון קרח שספר לאשתו מה שעשה משה שהניף את הלוים תנופה והביאתו בדברים לידי מחלוקת. א"נ מתוך שהוא מספר לה שחבריו גנוהו וביישוהו אף היא מבזה אותו בלבה וזה גורם רעה לעצמו: ובוטל מדברי תורה. שנמשך אחר דברים בטלים ואינו עוסק בתורה:

יְהִי בֵיתְךָ פָּתוּחַ לִרְוָחָה

סיפר אחד הילדים הפליטים, מניצולי השואה, שהגיעו לארצנו הקדושה בשנה הראשונה להנהגת מרן ה'בית ישראל': "רצינו להיכנס אל הרבי, והמדריך שלנו (הוא הרה"ח יחזקאל פרנקל משינובא) שלח אותי לברר במעונו (ברח' יוסף בן מתתיהו) אימתי שעות הקבלה שבהן נוכל להיכנס. כיון שהתקרבתי אל פתח הבית, ראה אותי הרבי זי"ע, וישאל למבוקשי. כאשר שמע במה מדובר, השיב לי בחיוך רחב: 'אצלי תמיד פתוח'-והמילים הבודדות האלה נסכו בי המון שמחה ותקוה..."

(פאר ישראל ח"ב עמ' קמז)

וְיִהְיוּ עֲנִיִּים בְּנֵי בֵיתֶךָ

שאל הרבי ר' בונים מפרשיסחא את תלמידיו: "מה חידוש חידשתם במסכת הכנסת אורחים". השיב גדול התלמידים האדמו"ר מקאצק ז"ל: "ראוי להראות לאורח את מקום לינתו לפני שמאכילים אותו, כדי שיאכל בשלוה".

(מגידי אמת, אבות)

וְיִהְיוּ עֲנִיִּים בְּנֵי בֵיתֶךָ

ארע שנזדמן יהודי פשוט ומסכן, אשר שב מהליכה מייגעת מן הכותל המערבי אל בית מדרשו של מרן ה'בית ישראל' בחג השבועות. לא היסס האיש לשלוח הודעה ישר אליו שצמא הוא לכוס תה. הזדרז רבינו זי"ע והכניסו בקודש פנימה, וימהר למזוג למענו במו ידיו כוס גדולה מלאה תה חם ומהביל, והגיש לפניו בפנים מסבירות. הוא אף ישב לצדו שעה קלה כדי להנעים שתייתו ושאל לשלומו ולמצב בריאותו, ואיך עברה עליו הדרך הארוכה, וכדומה. אחר הוסיף והציע לו כוס תה נוספת.

ויהי בצאת האיש מחדרו, אחרי שהתאושש מעט, ותשב אליו רוחו, לא היה קץ וגבול לאושרו של הרבי: "כחוטף מצוה מן השוק..."

(פאר ישראל ח"ב עמ' ריא)

וְאַל תַּרְבֶּה שִׂיחָה עִם הָאִשָּׁה

מעשה במרן האדמו"ר מקאצק ומרן רבי יצחק מוורקי, שהלכו בצוותא אל רבם בפשיסחה, והיו זקוקים לאולר. בדרך פגשו באשה זקנה מוכרת אולרים. ניגש אליה רבי יצחק ועמד על המקח, ניסה לשכנע את האשה שתסתפק בשלוש פרוטות, במקום הארבע שדרשה.

קרא אליו רבי מנדל:

"איטשא, "אל תרבה" גם כן שוה פרוטה אחת..."

(אמת מקאצק תצמח)

משנה

ו. יְהוֹשֻׁעַ בֶּן פְּרַחְיָה וְנִתַּאי הָאַרְבֵּלִי קִבְּלוּ מֵהֶם. יְהוֹשֻׁעַ בֶּן פְּרַחְיָה אוֹמֵר, עֲשֵׂה לְךָ רַב, וּקְנֵה לְךָ חָבֵר, וֶהֱוֵי דָן אֶת כָל הָאָדָם לְכַף זְכוּת:

רע"ב

עשה לך רב. רמב"ם פירש אע"פ שאינו ראוי להיות לך רב. עשה אותו רב עליך ולא תלמוד בינך לבין עצמך. ואני שמעתי עשה לך רב שיקבל לו רב אחד שילמוד ממנו תמיד. ולא ילמוד היום מאחד ולמחר מן האחר. ואע"ג דבמסכת ע"א (דף יט) אמרו הלומד תורה מרב אחד אינו רואה סימן ברכה כבר פירשו ואמרו הני מילי בסברא שטוב לו לשמוע סברת הרבים. אבל לענין גמרא מחד רב מעלי כי היכי דלא ליפגום לישניה: וקנה לך חבר. ואפילו אתה צריך לקנותו בדמים יקרים ולפזר עליו ממון כדי שתקנה אהבתו. אבל ברב לא שייך לומר קנה לך רב שהרב צריך ללמד בחנם: והוי דן את כל האדם לכף זכות. כשהדבר בכף מאזנים ואין לו הכרע לכאן ולכאן כגון אדם שאין אנו יודעים ממעשיו אם צדיק אם רשע ועשה מעשה שאפשר לדונו לזכות ואפשר לדונו לחובה. מדת חסידות הוא לדונו לכף זכות. אבל אדם שהוחזק ברשע מותר לדונו לחוב שלא אמרו (שבת צז) אלא החושד בכשרים לוקה בגופו מכלל שהחושד ברשעים אינו לוקה:

עֲשֵׂה לְךָ רַב

"האדם הפשוט" הרחיב קצת מרן ה'בית ישראל' בהסבר הדברים "אינו יכול בעצמו להתגבר על היצה"ר ונצרך הצדיק לסייע לו". "אף מי שלומד או עוסק במצוות נצרך שימור שלא יפול לשאול תחתית, כמו שקרה לקורח, והעצה להידבק בצדיקים..."

(פאר ישראל ח"ג עמ' קפא)

וּקְנֵה לְךָ חָבֵר

פעם אמר מרן ה'שפת אמת' לבנו מרן ה'אמרי אמת': "כל אדם צריך שיהיה לו חבר, איעצך וקנה לך חבר את ר' בנציון אוסטרובר" וכדבריו עשה. אותו רבי בנציון, חסיד שבחסידים, שהיה קשיש ממנו בעשרים ושש שנה, הפך מעתה להיות חברו האישי הקרוב ביותר – והוא עודנו רך בשנים.

לימים בעת שלמד רבינו זצ"ל עם נכדיו פרקי אבות, כשהגיע למשנה "וקנה לך חבר", הוסיף והסביר להם: "כמו אני ורבי בנציון מאוסטרובה". בפעם אחרת אמר: "וקנה לך חבר" – "כמו אני ורבי יואל קראקובר".

(ראש גולת אריאל ח"א עמ' עט)

וּקְנֵה לְךָ חָבֵר

מעשה בחסיד מאשכנז, שפרנסתו קושרה תמיד בטלטול דרכים, אשר התאונן לפני מרן ה'אמרי אמת' על קשיי מחייתו. אמר לו: "מצא לעצמך חברים טובים". שאל האיש: הלא נע ונד אני כל הימים, ברחובות ובדרכים, מהיכן אקח לי חברים? השיבו רבינו זצ"ל: "גם ספר הוא חבר טוב..."

(ראש גולת אריאל ח"א עמ' רמו)

וֶהֱוֵי דָן אֶת כָל הָאָדָם לְכַף זְכוּת

ממידותיו הנפלאות של מרן ה'בית ישראל' היה-לדון את כל האדם לכף זכות, כמו שהורו לנו חז"ל. בשיחה אחת הצביע על דברי רש"י הקדוש (ריש פ' נח): "יש מרבותינו דורשים אותו לשבח ויש דורשים לגנאי". דוק ותשכח, אמר, אשר בדורשים לגנאי לא הזכיר רש"י תיבת "רבותינו", אולי כדי לרמוז, שרבותינו לעולם אינם דורשין לגנאי, אלא "יש" אחד שהוא הדורש לגנאי...

ומעשה ששהה ביום שבת קודש בחיפה ויצא כדרכו בשעה ארבע לפנות בוקר לטייל ברחובותיה הריקים. לפתע עצרה לידו מכונית, ונוסעיה שאלו האם הוא צריך להגיע למקום כלשהו, ויסיעוהו ברצון... אמר הרבי: "בראותם איש זקן הולך ברגל, הם מנסים לעזור... הלא המה תינוקות שנשבו... אינם יודעים כלל כי שבת היום..."

(פאר ישראל ח"ב עמ' רפז)

משנה

ז. נִתַּאי הָאַרְבֵּלִי אוֹמֵר, הַרְחֵק מִשָּׁכֵן רָע, וְאַל תִּתְחַבֵּר לָרָשָׁע, וְאַל תִּתְיָאֵשׁ מִן הַפֻּרְעָנוּת:

רע"ב

הרחק משכן רע. שלא תלמוד ממעשיו. ועוד שלא תלקה עמו במפלתו דאוי לרשע ואוי לשכנו:

ואל תתחבר לרשע. שכך אמרו חכמים כל המתדבק לרשעים אע"פ שאינו עושה כמעשיהם נוטל שכר כיוצא בהם. למה הדבר דומה לנכנס לביתו של בורסי אע"פ שלא לקח ממנו כלום מ"מ ריח רע קלט והוציא עמו: ואל תתיאש מן הפורענות. שלא תאמר רשע זה מעשיו מצליחין אלך ואדבק עמו הואיל והשעה משחקת לו. לכך אמר ואל תתיאש מן הפורענות. כלומר דע שמהרה תבא עליו פורענות כי פתאם יבא אידו:

הַרְחֵק מִשָּׁכֵן רָע

פעם הגיע אל מרן ה'בית ישראל' יהודי אחד וסיפר, כי מציעים לו לקנות דירת מגורים חדשה במקום פלוני, ואינו יודע אם לרכשה. האיש הוסיף ותיאר באזניו את כל הדירה כמות שהיא, את מעלותיה ואת מגרעותיה, אבל הרבי הפסיקו שואל: "הגד נא, לאן פונים חלונות הדירה? מה יראו ילדיך הקטנים כשיציצו מן החלונות?!"

האיש לא ירד לסוף דעתו. אולם הרבי המשיך והסביר: "בסביבה שהדירה מצויה בה, פועל "מועדון נוער" לא כשר. אם מחלונות הדירה או מן המרפסות רואים מועדון זה-אל תרכוש את הדירה. אם לא רואים-יכול אתה לקנותה. זכור תזכור, חינוך הילדים הוא החשוב מכל!"

(פאר ישראל ח"ב עמ' קכד)

משנה

ח. יְהוּדָה בֶן טַבַּאי וְשִׁמְעוֹן בֶּן שָׁטַח קִבְּלוּ מֵהֶם. יְהוּדָה בֶּן טַבַּאי אוֹמֵר, אַל תַּעַשׂ עַצְמְךָ כְּעוֹרְכֵי הַדַּיָּנִין. וּכְשֶׁיִּהְיוּ בַּעֲלֵי דִינִין עוֹמְדִים לְפָנֶיךָ, יִהְיוּ בְעֵינֶיךָ כִּרְשָׁעִים. וּכְשֶׁנִּפְטָרִים מִלְּפָנֶיךָ, יִהְיוּ בְעֵינֶךָ כְּזַכָּאִין, כְּשֶׁקִּבְּלוּ עֲלֵיהֶם אֶת הַדִּין:

רע"ב

אל תעש עצמך כעורכי הדינין. כאותן אנשים שעורכים ומסדרים טענות בעלי הדין לפני הדיינים. שאסור לאדם לגלות דינו לאחד מבעלי הדין ולומר לו עשה כך בשביל שתזכה בדינך ואע"פ שיודע שהדין עמו. פ"א כעורכי הדיינין כגדולי הדיינים. ובתלמיד היושב לפני רבו מדבר שלא יעשה עצמו כגדולי הדיינים לדבר לפני רבו כפוסק את הדין. עורכי לשון ערכאות של פרסיים (גיטין ט' י') ערכאות של בית דוד. ומפי אחרים שמעתי אל תעש עצמך כגדולי הדיינים לכוף בעלי דינים שיבואו לדון לפניך: יהיו בעיניך כרשעים. שלא יטה לבך לאחד מהם לומר איש פלוני חשוב הוא ולא יטעון טענת שקר. שאם אתה אומר כן אין אתה רואה לו חובה: כשקבלו עליהם את הדין. שלא תחשוד החייב לומר גזלן היה זה. אלא תאמר שמא טועה היה ולא נתכוין לגזול. א"נ נתחייב אחד מהם שבועה ונשבע לא תאמר לשקר נשבע:

כְּשֶׁקִּבְּלוּ עֲלֵיהֶם אֶת הַדִּין

דייק מרן ה'שפת אמת' בלשון המשנה 'שקבלו עליהם את הדין', ולא אמר 'שקבלו עליהם דין תורה'. להשמיענו, שאף כשעושה הדיין פשרה, ואם כן לא קיים דין התורה ממש, עם כל זה 'יהיו בעיניך כזכאין'.

(שפת אמת, אבות)

משנה

ט. שִׁמְעוֹן בֶּן שָׁטַח אוֹמֵר, הֱוֵי מַרְבֶּה לַחֲקוֹר אֶת הָעֵדִים, וֶהֱוֵי זָהִיר בִּדְבָרֶיךָ, שֶׁמָּא מִתּוֹכָם יִלְמְדוּ לְשַׁקֵּר:

רע"ב

והוי זהיר בדבריך. שלא יאמר הדיין שמא כך וכך היה מעשה או אם היה הדבר כך היה פלוני זכאי ומתוך דברים הללו לומד בעה"ד או העדים לומר דבר שלא היה:

הֱוֵי מַרְבֶּה לַחֲקוֹר אֶת הָעֵדִים

אמר מרן ה'שפת אמת': יצר טוב ויצר הרע דומים לעדים, שכן כל אחד טוען ואומר שהאמת כדבריו. ועל האדם לחקור ולבדוק היטב את דבריהם, כדי שיבחין את האמת ויפנה עורף לשקר.

(שפת אמת, אבות)

משנה

י. שְׁמַעְיָה וְאַבְטַלְיוֹן קִבְּלוּ מֵהֶם. שְׁמַעְיָה אוֹמֵר, אֱהוֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנָא אֶת הָרַבָּנוּת, וְאַל תִּתְוַדַּע לָרָשׁוּת:

רע"ב

שמעיה ואבטליון. גרי צדק היו ומבני בניו של סנחריב היו ושמעתי שמפני שהיה אבטליון אב ב"ד נקרא בשם זה שפירושו אב לקטנים. כי טליא בלשון ארמי קטן. כמו אר"י כד הוינא טליא כשהייתי קטן. לייתו טליא וטליותא. יביאו קטן וקטנה. אף כאן אבטליון אביהן של יתומים קטנים: אהב את המלאכה. אפי' יש לו במה להתפרנס חייב לעסוק במלאכה. שהבטלה מביאה לידי שיעמום: ושנא את הרבנות. ולא תאמר אדם גדול אני וגנאי לי לעסוק במלאכה. דא"ל רב לרב כהנא פשוט נבלתא בשוק וטול אגרא ולא תימא כהנא אנא. גברא רבא אנא. וסניא בי מלתא. פירוש אחר ושנא את הרבנות. התרחק מלנהוג שררה על ציבור שהרבנות מקברת את בעליה: ואל תתודע לרשות. כדי ליטול שררות על ידיה. א"נ אל תתודע לרשות. שלא יעבירוך על דעת קונך כמו שאירע לדואג האדומי: לרשות. השררה קרויה רשות מפני שהרשות בידה לעשות כרצונה:

אֱהוֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנָא אֶת הָרַבָּנוּת

הקשה מרן האדמו"ר מקאצק: אם כן מי יורה איסור והיתר? ותירץ: שכוונת התנא היא, שתאהב את המלאכה-היא התורה, שהיא המלאכה של הרבנות, ושנא את הרבנות-היא הגאוה והכבוד שנלוים אל הרבנות.

(אמת ואמונה)

אֱהוֹב אֶת הַמְּלָאכָה

בתחילה סמוך היה מרן ה'אמרי אמת' על שלחן חותנו. אולם משמלאו ימיו וירד משולחנו וגם המשפחה גדלה, נאלץ לעשות גם הוא לביתו. כמסורת בית אבא, הקפיד ליהנות מיגיעו, ולא חלילה ממתנת בשר ודם מאידך חיפש דרכים להתפרנס ממסחר, מבלי לבטל תורה. מסר אפוא מכספו לידידיו, חסידי גור שעסקו במסחר, וכך היה להם לשותף. מאוחר יותר, פתח בשותפות עם אחיו וגיסיו, עסק שנוהל ברובו על ידי באי כוחו.

כמה שועי ארץ שבין עדת חסידי גור, כמו: ר' ישעיה פריבס, ר' מנל'י רוזנשטרוך, ור' יואל וגמייסטר, ניסו לפנות אל ה'שפת אמת', בבקשה שיניאנו מכך, טענו כי אין זה לפי כבודו ומעמדו לעסוק במסחר. רמזו כי ישושו לשאת את עול פרנסתו. אבל ה'אמרי אמת' שלל זאת מכל וכל:

- וכי משום ש"רבי'שע קינדער" אנו (בני אדמו"ר), נגזר עלינו לקבל מתנת בשר ודם? --- ולא נתקררה דעתו, עוד שהודיע, כי אם לא יניחו לו, ישכיר עצמו לפרנסתו כפועל פשוט שבפשוטים.

(אור זרוע לצדיק ח"א עמ' קכו)

אֱהוֹב אֶת הַמְּלָאכָה

מרן ה'בית ישראל' היה רגיל לומר: מצינו בגמרא (ברכות ח' ע"א) "גדול הנהנה מיגיע כפיו יותר מירא שמים", האמנם?! היש מי שיותר גדול מירא שמים? אלא הכוונה, מי שנהנה ומתפרנס מיגיע כפיו גרידא, רק ידיו מתייגעות ואילו ראשו שקוע בתורה ועבודה, הלה במדרגה יותר גדולה מיר"ש מחוסר פרנסה, כי זה האחרון עלול מרוב מצוקה, שהעניות תעביר אותו לפעמים על דעת קונו.

(פאר ישראל ח"א עמ' נח)

וּשְׂנָא אֶת הָרַבָּנוּת

כשנפטרה הרבנית של הרבי ר' העניך מאלכסנדר, עמד להספידה, בדבריו אמר: אוי לה לרבנות שמקברת בעליה, וכוונתו היתה שהרבנית ע"ה גרמה שיהא רב עיר, ואמר, שלא היה חפץ לקבל עליו רבנות, עד שפעם אחת ראה שפניה שחורות כאוד של עץ ("ווי אגלאוונע"), מרוב עניות ששררה בביתו, וקיבל על עצמו הרבנות כדי שיהא לה למחיה.

(חמדת צבי)

וּשְׂנָא אֶת הָרַבָּנוּת

עם כל גאונותו, סרב מרן ה'אמרי אמת' בתוקף, מטעמים שנשארו כמוסים אתו, לדון ולהורות למעשה בעניני איסור והיתר – לא לעצמו ולא לאחרים – אם כי נחשב לרב סמכא, ורבים ביקשו לקבל מפיו דבר ה' זו הלכה.

במכתב משנת תרנ"ט אל מחותנו החסיד רבי לייבוש ברלינר ע"ה כותב הרבי: "קבלתי מכתבך, ולמה זה תשאל לשמי בדבר השייך להוראת איסור והיתר..." ואחרי שמפלפל בדבר שאלתו הוא מדגיש בהטעמה "כל זה אני כותב להערה בעלמא, ובעצם שאלתך תפנה אל בעל הוראה, כי בכל אופן לא נכון שיהי' הסכמה על ידי, ומטעם הכמוס עמדי גם כן..."

(ראש גולת אריאל ח"א עמ' צד)

משנה

יא. אַבְטַלְיוֹן אוֹמֵר, חֲכָמִים, הִזָּהֲרוּ בְּדִבְרֵיכֶם, שֶׁמָּא תָחוֹבוּ חוֹבַת גָּלוּת וְתִגְלוּ לִמְקוֹם מַיִם הָרָעִים, וְיִשְׁתּוּ הַתַּלְמִידִים הַבָּאִים אַחֲרֵיכֶם וְיָמוּתוּ, וְנִמְצָא שֵׁם שָׁמַיִם מִתְחַלֵּל:

רע"ב

הזהרו בדבריכם. שלא תניחו מקום לטעות בדבריכם: שמא תחובו חובת גלות. כלומר אע"פ שבמקום שאתם בו אין שם (ס"א מינים) יש לחוש שמא יגרום החטא ותתחייבו גלות: ותגלו למקום. שיש שם אנשים שמראים פנים בתורה שלא כהלכה והם כנוי למים הרעים. ויבינו מתוך דבריכם דברים שאינם הגונים וישתו התלמידים הבאים אחריכם מאותם דברי מינות וימותו בעונם: ונמצא שם שמים מתחלל. שישארו אותן דעות בטלות בעולם כמו שקרה לאנטיגנוס איש סוכו עם צדוק ובייתוס תלמידיו שאמר להם אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס ואמרו הם אפשר פועל עושה מלאכה כל היום וטורח ולערב אינו מקבל פרס. ויצאו מן הדת הם ותלמידיהם ונקראים צדוקים ובייתוסים עד היום:

חֲכָמִים, הִזָּהֲרוּ בְּדִבְרֵיכֶם

אמר מרן ה'אמרי אמת' לרבנית פייגא מינטשא ע"ה, כי עליה לדעת שהוא מדבר מעט מאד, כל מלה שמוציא מפיו מחושבת מאד. "יש אנשים" הסביר לה "העשויים ללכת לקול מלה אחת שלי אף לתוך האש, לכן צריך אני להיזהר מאד בכל הגה!" אף במכתב ששלח פעם אל הרבנית חיה ראדא ע"ה כתב בין השער: "אני טעם אחד אמרתי... ואינני אומר הכל, על כן הביני מעצמך..."

(ראש גולת אריאל ח"א עמ' תמו)

וְיִשְׁתּוּ הַתַּלְמִידִים הַבָּאִים אַחֲרֵיכֶם וְיָמוּתוּ

הקשה הרבי ר' בונים מפרשיסחא: והלא, חלול שם שמים, היא אחת העבירות החמורות ביותר, ולמה מנתה המשנה חטא זה לעון שני, והלא זו עיקר הסיבה, אשר התלמידים יתחייבו עליה מיתה? והשיב: מי שגורם למיתת אדם מישראל, הוא ממעט בזה כבוד שמים, כי מחסיר אחד מעבדיו המשרתים אותו, וכל אחד מישראל הוא חלק משם שמים. נמצא שעל ידי: "וימותו" – שם שמים מתחלל.

(רמתים צופים רבה, פ"ב)

משנה

יב. הִלֵּל וְשַׁמַּאי קִבְּלוּ מֵהֶם. הִלֵּל אוֹמֵר, הֱוֵי מִתַּלְמִידָיו שֶׁל אַהֲרֹן, אוֹהֵב שָׁלוֹם וְרוֹדֵף שָׁלוֹם, אוֹהֵב אֶת הַבְּרִיּוֹת וּמְקָרְבָן לַתּוֹרָה:

רע"ב

הוי מתלמידיו של אהרן אוהב שלום ורודף שלום. פירשו באבות דרבי נתן כיצד היה אהרן אוהב שלום כשהיה רואה שני בני אדם מתקוטטים היה הולך לכל אחד מהם שלא מדעת חבירו ואמר לו ראה חברך איך הוא מתחרט ומכה את עצמו על שחטא לך והוא אמר לי שאבוא אליך שתמחול לו. ומתוך כך כשהיו פוגעים זה בזה היו מנשקים זה את זה. וכיצד היה מקרב הבריות לתורה כשהיה יודע באדם שעבר עבירה היה מתחבר עמו ומראה לו פנים צהובות. והיה אותו אדם מתבייש ואמר אילו היה יודע צדיק זה מעשי הרעים כמה היה מתרחק ממני ומתוך כך היה חוזר למוטב. הוא שהנביא מעיד עליו (מלאכי ב) בשלום ובמישור הלך אתי ורבים השיב מעון:

אוֹהֵב שָׁלוֹם וְרוֹדֵף שָׁלוֹם

"אילו הייתי צעיר יותר"-אמר מרן ה'אמרי אמת' בשנת תרפ"ט לחתנו הרי"מ לוין ז"ל-"נודד הייתי מעיר לעיר ועושה כל המאמצים כדי לאחד הלבבות בקרב אנשי שלומנו".

במקום לכתת רגליו ממקום למקום, פנה אל העדה הקדושה במכתב גלוי, אשר כתבו ביומא דהילולא של אביו השפ"א זי"ע, וכולו מוקדש לענין האחדות והשלום. בתאריך ציין פסוק מתוך פרשת השבוע "ד' לסדר ולכל בנ"י הי' אור, יום הלולא מאמוזצ"ל" במכתבו פנה הרבי אל "כבוד אחיי ורעיי אנ"ש היקרים ה' עליכם יחי'". בפתח דבריו הטעים "באתי הפעם לבקש מכולכם דרישה אחת ששקול אלי כנגד הרבה דרישות ובקשות".

(ראש גולת אריאל ח"א עמ' תסח)

אוֹהֵב שָׁלוֹם וְרוֹדֵף שָׁלוֹם

"אני באתי לעולם כדי להשכין שלום" אמר פעם מרן ה'אמרי אמת' לגיסו הרב מבנדין. "אם אין שלום אין כלום" כתב באגרת.

ומעשה שאמר ללכת לביקור נימוסין אצל רב מפורסם, בתקוה שהביקור יועיל להרבות שלום, אך המקורבים ניסו להניאו ממחשבתו. "הדרך לביתו קשה" אמרו "נצטרך ללכת הרבה בעפר". השיב להם: "למען השלום מוכן אני ללכת בעפר אפילו עשר פעמים" ולא ויתר על הביקור, שהוכיח בסופו כי היה כדאי.

(ראש גולת אריאל ח"א עמ' תנו)

אוֹהֵב אֶת הַבְּרִיּוֹת

אמר על עצמו האדמו"ר מקאצק: מסתכל אני רק במידות הטובות שיש בכל אדם, וכך אני בא לאהבה אותו.

(עמוד האמת)

אוֹהֵב אֶת הַבְּרִיּוֹת וּמְקָרְבָן לַתּוֹרָה

בשיחת קדשו של מרן ה'פני מנחם', ביומא דהילולא של רבינו ה'לב שמחה', ז' תמוז תשנ"ה, אחר מעריב בבית המדרש אמר אודות רבינו: "אהב את הבריות ומקרבן לתורה". הוא אהב בני תורה באופן יוצא מגדר הרגיל. הקים עבורם כולל. בבואו אחרי המלחמה, היו זמנים קשים, קם ועשה לבדו, והתרים כמה גבירים, למען הכולל. למדו בו כמה יחידים שבחבורה, ביניהם: ר' בונם לייזרזון, ר' ישעיה מונדרי, ר' זלמן פישר – ארבעה חמישה מופלגים והוא תמך בהם וממש החזיקם. ולאחר פטירת ה'בית ישראל', כאשר כבר הנהיג את העדה, עם הכל, היה לו כולל נפרד שאותו החזיק: הכולל למצויינים בבני ברק.

(אור זרוע לצדיק ח"ג עמ' ו)

משנה

יג. הוּא הָיָה אוֹמֵר, נְגַד שְׁמָא, אֲבַד שְׁמֵהּ. וּדְלָא מוֹסִיף, יָסֵיף. וּדְלָא יָלֵיף, קְטָלָא חַיָּב. וּדְאִשְׁתַּמֵּשׁ בְּתַגָּא, חֳלָף:

רע"ב

נגד שמא אבד שמיה. מי שנמשך לו שמו מרחוק מתוך שררה ורבנות, מהרה יאבד שמו שהרבנות מקברת את בעליה, נגד לשון משיכה. תרגום משכו. נגידו: ודלא מוסיף. מי שאינו מוסיף על למודו: יסיף. יסוף מפיו מה שכבר למד וישכח תלמודו. ויש גורסין יאסף כלומר יאסף אל עמיו וימות בלא עתו: ודלא יליף. קשה מדלא מוסיף הלכך קטלא חייב: ודאשתמש בתגא חלף. המשתמש בכתרה של תורה כאדם המשתמש כליו חלף ועבר מן העולם. תגא בלשון ישמעאל כתר. וי"מ תג"א ר"ת תלמיד גברא אחרינא שאסור לאדם להשתמש בתלמידים שאינן תלמידיו. ואני שמעתי ודאשתמש בתגא המשתמש בשם המפורש חלף ואבד שאין לו חלק לעולם הבא:

וּדְאִשְׁתַּמֵּשׁ בְּתַגָּא, חֳלָף

מספרים על מרן ה'אמרי אמת' שאף פעם לא אמר על עצמו שהוא הוא הרבי מגור. כמה פעמים קרה שהתדפק על דלת שיפתחו לו, והנמצאים פנימה לא ידעו שהעומד בחוץ זה הרבי, לכן שאלו כנהוג "מי שם"? אך הוא נמנע מלהזדהות ותמיד השיב בלשון סתומה: "יהודי", וכן "א גערער" ("גוראי"), או שהציג עצמו בלשון זו "אברהם, אברהם אבינו'ס אייניקל" (נכדו של אאע"ה).

ומעשה שנפגש פעם ראשונה עם האדמו"ר מטשורטקוב, שלא הכיר אותו קודם לכן, ולשאלת האדמו"ר מי הוא השיב בלשון סתומה: "אני מעיירה קטנה סמוך לוורשה". אח"כ נודע לאדמו"ר מטשורטקוב במי המדובר והתפלא מאד, על שהעלים ממנו את זהותו. אמר לו הגאון רבי מאיר שפירא מלובלין שהיה מחסידיו: "הרבי מגור אינו מחשיב את עצמו יותר מזה שהוא סתם "יהודי מעיירה קטנה סמוך לוורשה"... ובדיוק כפי שרואה את עצמו, כן אמר..."

(ראש גולת אריאל ח"א עמ' תלב, תלד)

וּדְאִשְׁתַּמֵּשׁ בְּתַגָּא, חֳלָף

כשפנה מרן ה'בית ישראל' לבקר אצל רבנים ישישים, או אצל אנשים זקנים באים בימים, הקדים לשלוח איש להודיע על בואו בנוסח כזה: "בנו של הרבי מגור חפץ לבוא..." קרה פעם שרב זקן אחד, שהיה סגי נהור, הבחין פתאום מי הוא ונזדעק: "הלא זה הרבי בעצמו". אולם רבינו נשאר בשלו: "אינני רבי, אני רק בנו של הרבי מגור..."

(פאר ישראל ח"ב עמ' רעא)

משנה

יד. הוּא הָיָה אוֹמֵר, אִם אֵין אֲנִי לִי, מִי לִי. וּכְשֶׁאֲנִי לְעַצְמִי, מָה אֲנִי. וְאִם לֹא עַכְשָׁיו, אֵימָתָי:

רע"ב

אם אין אני לי. אם אין אני זוכה לעצמי מי יזכה בשבילי: וכשאני לעצמי. ואפילו זכיתי לעצמו מה הוא הזכות הזה ובמה נחשב הוא כנגד מה שאני חייב לעשות: ואם לא עכשיו. בעוה"ז: אימתי. שמא בימי הזקנה לא יעלה בידי:

אִם אֵין אֲנִי לִי, מִי לִי

הרבי ר' העניך מאלכסנדר הגיד: מה בין חכם לטיפש? החכם עמל תמיד לפני כל מעשה ובשעת מעשה ולאחריו, לדעת היכן הוא, היכן ראשו. לא כן הטיפש.

מעשה בכסיל אחד, שגמר אומר להכניס סדר לחייו בל ישכח מהמוטל עליו. בלילה ההוא רשם על פתק: את המלבושים תלה ליד ארונו ואת הנעלים שם ליד מטתו ואת ראשו הוא מניח לתוך מטתו. בבקר מצא את מלבושיו ליד ארונו ואת נעליו ליד מטתו התלבש במהירות והמשיך עם הפתקא בידו. רשום היה כי ראשו מונח במטתו. חיפש וחיפש ולא מצא שם את ראשו. אמר: "און ווי בין איך"? (=והיכן אני?)... והכוונה, בזה, שאף שכל הדברים מסביבו על מכונם, אבל הוא עצמו אינו במקומו. ובזה יש לפרש בדרך צחות את מאמר המשנה "אם אין אני לי, מי לי".

(חשבה לטובה)

וּכְשֶׁאֲנִי לְעַצְמִי, מָה אֲנִי

כה אמר מרן ה'אמרי אמת' בחג השבועות תרס"ה, כשהתחיל לנהוג נשיאותו אחרי הסתלקות אביו מרן ה'שפת אמת', והשמיע לראשונה דברי תורה ברבים:

"וכשאני לעצמי", אפילו כבר יישרתי ותיקנתי את עצמי כראוי "מה אני", עדיין צריך אני להתבטל ולבטל עצמי בשלימות אל הכלל, כמו שאמרו משה ואהרן "ונחנו מה"...

(אמרי אמת, במדבר)

וְאִם לֹא עַכְשָׁיו, אֵימָתָי

האנשים שבקירבת מרן 'האמרי אמת' למדו להעריך חשיבות הזמן (כלשון קדשו באחד ממכתביו "העת יקר במציאות") ויקרת כל רגע בפני עצמו. עשרים וארבע שעות ביממה. וכל שעה – ששים רגעים. כל רגע – ששים שניות. וכולם חייבים להתמלא תוכן ותכלית.

השכם והערב דירבן וזירז אותם במאמרו הנפוץ של ה'חידושי הרי"מ' זצ"ל: "ואם לא עכשיו אימתי?!" – אימתי הוא ה"עכשיו"? הלא ה"עכשיו" חולף ואינו חוזר לעולם, וכל רגע ורגע הוא "עכשיו" חדש שלא היה ולא יהיה עוד, וכל "עכשיו" יש לו עבודתו המיוחדת רק לו, ומה שיכולים לתקן ב"עכשיו" זה, לא יכולים לתקן ב"עכשיו" אחר!

(ראש גולת אריאל ח"א עמ' רנט)

משנה

טו. שַׁמַּאי אוֹמֵר, עֲשֵׂה תוֹרָתְךָ קֶבַע. אֱמוֹר מְעַט וַעֲשֵׂה הַרְבֵּה, וֶהֱוֵי מְקַבֵּל אֶת כָּל הָאָדָם בְּסֵבֶר פָּנִים יָפוֹת:

רע"ב

עשה תורתך קבע. שיהיה עיקר עסקך ביום ובלילה בתורה וכשתהיה יגע מן הלמוד תעשה מלאכה, ולא שיהיה עיקר עסקך במלאכה וכשתפנה מן המלאכה תעסוק בתורה. ומצאתי כתוב עשה תורתך קבע שלא תחמיר לעצמך ותקל לאחרים. או תחמיר לאחרים ותקל לעצמך. אלא תהא תורתך קבע לך כמו לאחרים. וכן הוא אומר בעזרא ז'. כי עזרא הכין לבבו לדרוש את תורת ה' ולעשות וללמד לבני ישראל. כמו שהכין לבו לעשות כך היה מלמד לבני ישראל: אמור מעט ועשה הרבה. כמו שמצינו באברהם אבינו ע"ה שאמר תחלה (בראשית יד) ואקחה פת לחם ובסוף ויקח בן בקר רך וטוב: והוי מקבל את כל האדם. כשאתה מכניס אורחים לביתך לא תתן להם ופניך כבושות בקרקע שכל הנותן פניו כבושות בקרקע אפילו נתן כל מתנות שבעולם מעלים עליו כאילו לא נתן כלום. שלשה אזהרות הזהיר שמאי כנגד שלשה מעלות שהזכיר ירמיה. חכם גבור ועשיר. כנגד חכם אמר עשה תורתך קבע. כנגד עשיר אמר אמור מעט ועשה הרבה. כנגד גבור אמר הוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות. שיכבוש יצרו וילחום כנגד לבו הרע. ושנינו איזהו גבור הכובש את יצרו:

שַׁמַּאי אוֹמֵר... וֶהֱוֵי מְקַבֵּל אֶת כָּל הָאָדָם בְּסֵבֶר פָּנִים יָפוֹת

שואל מרן ה'שפת אמת': מדוע לא הראה שמאי עצמו פנים מסבירות, לאותו נכרי שבא להתגייר, כמובא במסכת שבת (דף ל"א) שדחפו באמת הבנין שבידו?

ומתרץ: לא אמר שמאי רק "את כל האדם", ואילו זה שבא להתגייר "על מנת שתשימני כהן גדול", וכדומה, אינו בכלל אדם...

(שפת אמת, אבות)

עֲשֵׂה תוֹרָתְךָ קֶבַע

לאחד ממקרובי מרן 'האמרי אמת', שהיה אברך בעל משפחה, וביקש הסכמתו לעסוק גם במסחר לפרנסתו, כתב רבינו: "והוא (=הסכמתי) באופן שתלמוד עכ"פ בכפל משעות המלאכה, הכוונה אם תעסקו במסחר שלוש שעות ביום אזי תלמוד עכ"פ ששה שעות, ויהי' תורתך עיקר ויתבטל חד בתרי..."

(ראש גולת אריאל ח"א עמ' רמד)

עֲשֵׂה תוֹרָתְךָ קֶבַע

מקלס היה מרן ה'בית ישראל' את מה שסיפר לו החסיד רבי יוסף דוב שטיצברג ז"ל על אודות אחד מאנ"ש בעיר לודז', איש נגיד ולמדן, אשר התחיל בקביעות את סדר יומו בהשכמה. במשך שעות אחדות היה עוסק בתורה ובתפילה, ורק לאחר מכן פנה קצת לעסקיו. אח"כ שכב לישון זמן קצוב, כדי להחליף כח, וחזר למילי דשמיא בראש צלול. פעם אחת, כשהגיע יום השוק, ביקשו ממנו בני ביתו שיוותר הפעם על השינה וישאר זמן רב יותר בחנות, כדי להשגיח שהערלים לא יגנבו סחורה. אפס, הוא סרב לשנות מהרגלו, אמר: "עד כה היה משטר החיים שלי ערוך בצורה כזאת, שאני חי לשם תכלית טובה ובכוונה רצויה, הכל נעשה לצורך גבוה, ואילו כשאני מוותר על שינה זו, הדרושה לי לשם צלילות הדעת, נמצאתי הופך הקערה על פיה. העיקר נעשה טפל והטפל עיקר – העסק והרווחים בראש סולם החשיבות, כאילו כל החיים נועדו למענם".

והפטיר הרבי: "זה הדבר שביקש יעקב אבינו ע"ה באמרו: 'ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש'. הלחם צריך לשמש רק לאכול, ואכילה של יהודי היא תמיד לצורך גבוה. היינו, שיהיה לו כח למלא חובותיו כיהודי, אך לא תוספת לחם די שיוכל לעבוד יותר ולהרויח כסף רב יותר, לקנות בו עוד לחם, ועוד..."

(פאר ישראל ח"א עמ' תו)

וֶהֱוֵי מְקַבֵּל אֶת כָּל הָאָדָם בְּסֵבֶר פָּנִים יָפוֹת

כשלמד מרן ה'אמרי אמת' פרקי אבות עם בניו ונכדיו והגיע למשנתנו "והוי מקבל את כל האדם..." הוסיף וביאר להם בנשימה אחת: "בסבר פנים יפות" – כדוגמת הרב מבנדין!

(מעיינות הנצח, ר' א. סורסקי מפי בנו של הרב מבנדין)

וֶהֱוֵי מְקַבֵּל אֶת כָּל הָאָדָם בְּסֵבֶר פָּנִים יָפוֹת

פעם נכנס איש לחדרו של הרב מבנדין רבי צבי חנוך לוין באמצע אספת רבנים חשובים. קיבלו רבי צבי חנוך באהבה, בכבוד מלכים, אף נכנס לרבנית וקרא:

הביאי כיבוד, אורח יקר אצלנו...

הביאה הרבנית מגדנות לכבדו האורח, כשהיא סקרנית ותמהה לדעת מי האורח היקר הזה, שאין היא ובני ביתה מכירים אותו?

אחרי שהלך האורח ונסתיימה האסיפה, נכנסה הרבנית אל חדר בעלה הרב, והתענינה:

מי הוא האורח?

"אינני יודע" – השיב – "אורח..."

(מעיינות הנצח, ר' א. סורסקי מפי בנו של הרב מבנדין)

משנה

טז. רַבָּן גַּמְלִיאֵל הָיָה אוֹמֵר, עֲשֵׂה לְךָ רַב, וְהִסְתַּלֵּק מִן הַסָּפֵק, וְאַל תַּרְבֶּה לְעַשֵּׂר אֳמָדוֹת:

רע"ב

עשה לך רב. לענין הוראה מדבר עכשיו. אם בא דין לפניך ונסתפקת בו עשה לך רב: והסתלק מן הספק. ולא תפסוק עליו אתה לבדך כי הא דרבא כי הוי אתיא טריפתא לגביה הוי מכניף לכולהו טבחי דמתא מחסיא אמר כי היכי דלמטיין שיבא מכשורא: ואל תרבה לעשר אומדות. שהמפריש מעשרות מאומד אינו נצול מן הקלקלה. אם פוחת ממה שראוי ליתן מעשרותיו מתוקנים ופירותיו מקולקלים. ואם העדיף על שהיה ראוי ליתן פירותיו מתוקנים ומעשרותיו מקולקלים:

משנה

יז. שִׁמְעוֹן בְּנוֹ אוֹמֵר, כָּל יָמַי גָּדַלְתִּי בֵין הַחֲכָמִים, וְלֹא מָצָאתִי לַגּוּף טוֹב אֶלָּא שְׁתִיקָה. וְלֹא הַמִּדְרָשׁ הוּא הָעִקָּר, אֶלָּא הַמַּעֲשֶׂה. וְכָל הַמַּרְבֶּה דְבָרִים, מֵבִיא חֵטְא

רע"ב

ולא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה. מי ששומע חרפתו ושותק: ולא המדרש הוא העיקר אלא המעשה. ותדע לך שהשתיקה טובה. שאפילו המדרש והדרש והדבור בתורה שאין לך מדה טוב הימנה אין עיקר קבול השכר אלא בשביל המעשה. והדורש ואינו מקיים נוח לו אם היה שותק ולא היה דורש: וכל המרבה דברים מביא חטא. שכן מצינו בחוה שהרבתה דברים ואמרה אמר אלהים לא תאכלו ממנו ולא תגעו בו. והוסיפה נגיעה שלא נאסרה בה ודחפה נחש עד שנגעה בו ואמר לה כשם שאין מיתה בנגיעה כך אין מיתה באכילה ומתוך כך באה לידי חטא שאכלה מן הפרי. הוא ששלמה אמר (משלי ל) אל תוסף על דבריו פן יוכיח בך ונכזבת:

וְלֹא מָצָאתִי לַגּוּף טוֹב אֶלָּא שְׁתִיקָה

סח מרן היהודי הקדוש מפרשיסחא: אין לך דבר קל מן השתיקה, שכן האדם השותק אינו זקוק לשום סיוע מאף אדם.

וכנגד זה אין לך איבר שפעולתו כבדה כלשון המדברת, שהרי תמיד היא זקוקה לזולת שישמע דבריה.

(היהודי הקדוש)

וְלֹא מָצָאתִי לַגּוּף טוֹב אֶלָּא שְׁתִיקָה

אמר הרבי ר' העניך מאלכסנדר: כל זמן שעוד מוצאים גוף, גשם וחומר אזי מוטב לשתוק, אבל כשאין מוצאין עוד מן הגוף אזי טוב לדבר.

(יכהן פאר)

וְלֹא מָצָאתִי לַגּוּף טוֹב אֶלָּא שְׁתִיקָה

הדבר הטוב ביותר הוא להשתיק את הגוף, ולמסור את ההנהגה לנשמה בלבד.

(שפת אמת, אבות)

וְלֹא מָצָאתִי לַגּוּף טוֹב אֶלָּא שְׁתִיקָה

העיר מרן ה'לב שמחה' לאחד המשמשים הצעירים, אשר טבעו היה להרבות בדברים:

עד גיל שלוש ארבע, מלמדים את הפעוט לדבר... מכאן ואילך ועד אחרית ימיו, מחנכים אותו... לשתוק.

(אור זרוע לצדיק ח"א עמ' קכט)

וְכָל הַמַּרְבֶּה דְבָרִים, מֵבִיא חֵטְא

פעם צוה היהודי הקדוש להרבי ר' בונם מפרשיסחא שיסע לדרך, ולא אמר לו על מה ולמה. לקח עמו כמה חסידים ויצאו לדרך והגיעו לאכסניה ורצו לאכול שם והחלו החסידים לחקור על הכשרות במקום. אמר להם אחד מהאורחים "חסידים חסידים, אכן מרבים אתם לחקור על אשר אתם מכניסים לפה אבל על מה שאתם מוציאים מהפה כלום אין צורך להקדים לזה דרישות וחקירות".

כששמע הרבי ר' בונם את דבריו של האורח, הבין שמה ששלחו היהודי הקדוש היה כדי לשמוע את הדברים האלה.

(נפלאות היהודי)

משנה

יח. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, עַל שְׁלשָׁה דְבָרִים הָעוֹלָם עוֹמֵד, עַל הַדִּין וְעַל הָאֱמֶת וְעַל הַשָּׁלוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר אֱמֶת וּמִשְׁפַּט שָׁלוֹם שִׁפְטוּ בְּשַׁעֲרֵיכֶם:

רע"ב

העולם (עומד) קיים. ישובן של בני אדם מתקיים ואין זה כמו העולם עומד דלעיל: על הדין. לזכות את הזכאי ולחייב את החייב: ועל האמת. שלא ישקרו איש בעמיתו: ועל השלום. בין המלכיות ובין אדם לחבירו:

וְעַל הָאֱמֶת

סח מרן ה'אמרי אמת' לאיש מקורב: איתא בספרים, כל יהודי מחויב לאחוז לכל הפחות במצות עשה אחת ומצות לא תעשה אחת, אשר יקבל עליו לקיימן בשלימות ממש, ובכל מצב שהוא, אפילו אם צריך לזה מסירות נפש. אני קיבלתי על עצמי את העשה "כבד את אביך ואת אמך" ואת הלאו "מדבר שקר תרחק".

שאלו אותו: מה ראה לבחור באלו דוקא? השיב: "כי המה הקשות ביותר" ("ווייל ס'איז די שווערסטע").

וסיפר הג"ר שמחה בונם לייזרזון ז"ל, שבימי בחרותו היה פעם בגור בערב פסח, ולאחר שגמרו לאפות "מצת מצוה" קרא לו רבינו זצ"ל והזכיר דברי הרמב"ם בענין מצוה אחת בשלימות בהוסיפו בזה"ל: "כלל ישראל קיבלו על עצמם את הלאו דחמץ, חכמים החמירו לאסרו אף במשהו... אני קיבלתי על עצמי ענין יותר קשה, מדבר שקר תרחק, הדבר היחיד שכתוב בתוה"ק הרחקה..."

(ראש גולת אריאל ח"א עמ' מד)

וְעַל הָאֱמֶת

אמר מרן ה'פני מנחם': איתא במדרש (בר"ר ח, ה) בשעה שבא הקב"ה לברא את אדה"ר כו' אמת אומר אל יברא שכולו שקר כו' שלום אומר אל יברא שכולו קטטה, ובכל זאת איתא במשנה על שלשה דברים העולם עומד על הדין ועל האמת ועל השלום, הרי שיש אמת ושלום. עוד קשה, שהרי רגילים לומר על עולם הבא "עולם האמת", וכן איתא בבריאת העולם (שם) ותשלך אמת ארצה ואם כן בעולם הזה אין אמת, ומה הפירוש העולם עומד על האמת.

אלא, הכונה היא לברר האמת, יש הסתרות ובני ישראל מבררין האמת. כל דיין שדן דין אמת לאמתו וכו' כאילו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית... הסתכל בתורה וברא העולם, בתורה יש הכל, וכך מבררין האמת.

(פני מנחם, בראשית תשנ"ד)

פרק ב

משנה

א. רַבִּי אוֹמֵר, אֵיזוֹהִי דֶרֶךְ יְשָׁרָה שֶׁיָּבוֹר לוֹ הָאָדָם, כֹּל שֶׁהִיא תִפְאֶרֶת לְעוֹשֶׂיהָ וְתִפְאֶרֶת לוֹ מִן הָאָדָם. וֶהֱוֵי זָהִיר בְּמִצְוָה קַלָּה כְּבַחֲמוּרָה, שֶׁאֵין אַתָּה יוֹדֵעַ מַתַּן שְׂכָרָן שֶׁל מִצְוֹת. וֶהֱוֵי מְחַשֵּׁב הֶפְסֵד מִצְוָה כְּנֶגֶד שְׂכָרָהּ, ושְׂכַר עֲבֵרָה כְּנֶגֶד הֶפְסֵדָהּ. וְהִסְתַּכֵּל בִּשְׁלשָׁה דְבָרִים וְאִי אַתָּה בָא לִידֵי עֲבֵרָה, דַּע מַה לְּמַעְלָה מִמָּךְ, עַיִן רוֹאָה וְאֹזֶן שׁוֹמַעַת, וְכָל מַעֲשֶׂיךָ בַּסֵּפֶר נִכְתָּבִין:

רע"ב

רבי אומר. שיבור. שיברור: כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם. שיהא נוח לו ויהיו נוחין בני אדם ממנו. וזה יהיה כשילך בכל המדות בדרך האמצעי ולא יטה לאחד משני הקצוות. שאם הוא כילי ביותר יש תפארת לו שאוסף ממון הרבה אבל אין בני אדם מפארין אותו במדה זו. ואם הוא מפזר יותר מן הראוי. בני אדם המקבלים ממנו מפארים אותו. אבל אינו תפארת לעושיה. ואינו נוח לו שהוא בא לידי עניות בשביל כך. אבל מדת הנדיבות שהיא אמצעית בין הכילות והפיזור. היא תפארת לעושיה. ששומר את ממונו ואינו מפזר יותר מן הראוי. ותפארת לו מן האדם. שבני אדם מפארין אותו שנותן כמו שראוי לו ליתן. וכן הדין בכל שאר המדות: שאין אתה יודע מתן שכרן של מצות. לא נתפרש בתורה שכר המקיים מצות עשה ולא עונש המבטל מעשייתן דאילו ענשן של מצות לא תעשה מפורשות הם סקילה. שריפה הרג. וחנק. כרת. ומיתה בידי שמים. ומלקות. העונש הקל לעבירה הקלה. והחמור לחמורה: והוי מחשב הפסד מצוה. מה שאתה מפסיד מסחורתך וממונך מפני עסק המצוה. כנגד השכר שיעלה לך ממנה בעוה"ז או בעוה"ב שיהא יותר מאותו הפסד: ושכר עבירה. הנאה שאתה נהנה בעבירה כנגד הפסד שעתיד לבא לך ממנה:

רַבִּי אוֹמֵר, אֵיזוֹהִי דֶרֶךְ יְשָׁרָה

מרן ה'בית ישראל' היה אומר: שמעתי פירוש במשנה "רבי אומר איזו דרך ישרה"-הרבי אומר איזה דרך הישר..."

(פאר ישראל ח"ג עמ' קפח)

וֶהֱוֵי זָהִיר בְּמִצְוָה קַלָּה כְּבַחֲמוּרָה

סיפר איש מקורב למרן ה'בית ישראל': "נהירנא, פעם עמד הרבי לנסוע מירושלים לחיפה. ביקש לקחת עמו ספר 'עבודת עבודה' (על מס' ע"ז) מהגאון רבי שלמה קלוגר זצ"ל מבראד, שניצב בארון הספרים בבית מדרשו, ושלח אותי לבקש בשמו רשות מן הגבאי".

(פאר ישראל ח"ג עמ' רמח)

וֶהֱוֵי מְחַשֵּׁב הֶפְסֵד מִצְוָה כְּנֶגֶד שְׂכָרָהּ

באגרת ששלח מרן ה'אמרי אמת' לגיסו רבי יצחק דוד בידרמן כותב: אני רגיל לפרש "והוי מחשב..." לעשות חשבון בנפשו: הלא אם יתנו לך מליון רובל ושאר מחמדים כדי שתחדל ולא תניח תפילין, בטח לא תחפוץ. עכשיו תשער בנפשך, כמה היית שמח אם היית מרויח מיליון רובל, ובגודל זו השמחה ועוד יותר מזה תצטרך להתמלא שמחה מהנחת תפילין, משמירת שבת, וכדומה...

וכפי החביבות שאצל האדם כן מתחבב בשמים... ואי אפשר לבוא לעבודת השם בשלימות כמו מן העבודה בשמחה...

ומן עבודת ה' בשמחה במועדים נשאר לכל השנה... ומן עבודת ה' בשמחה בימי הנעורים נשאר לכל ימי החיים...

(מכתבי תורה, מכתב צח)

שֶׁאֵין אַתָּה יוֹדֵעַ מַתַּן שְׂכָרָן שֶׁל מִצְוֹת

סיפר מרן ה'אמרי אמת' כי בילדותו, פנה אביו מרן ה'שפת אמת' אל שארו הצדיק רבי פינטשע מפילץ, וביקש שיקחהו – ביחד עם אחיו הקטן ממנו רבי משה בצלאל – אל יהודי פלוני בוורשה (ונקב בשמו) שיברך אותם. עשה רבי פינטשע כפי שנתבקש ויצא עם הילדים לוורשה. כאן חיפש אחרי היהודי, שחשב אותו בלבו לצדיק מפורסם וידוע לכל, אך רק לאחר חקירות ודרישות הרבה גילה אותו. והנה לגודל פליאתו, נראה היה האיש כאחד מפשוט עם, טיפוס המוני ביותר. כשהביא לפניו את הילדים, וישטח את בקשתו, התרשם רבי פינטשע שהלה אינו מבין כלל מה הוא רוצה ממנו. אעפ"כ מילא השליחות ויאמר אליו: "אף שאינך יודע מאומה, תואיל נא לברך אותם, כבקשת אביהם הרבי מגור..." עשה היהודי כחפצו והרעיף ברכות על ראשם.

ויהי בצאתם מעל פניו, עדיין חוכך היה רבי פינטשע ומשתאה לדעת, מי האיש ומה מעשיו – אולי זה אחד מל"ו צדיקים נסתרים? אולם בשובו לגור סח לו ה"שפת אמת" דבר פלא: "אכן איש פשוט הנהו ביותר. אלא פעם אחת כשנימול בנו, לא היתה בידו אף פרוטה לצרכי סעודת הברית, ומכר את כלי מיטתו להכין סעודת מצוה בכסף שקיבל. אח"כ נשאר בעירום ובחוסר כל. עשה הדבר רושם גדול בשמים: וכי זוטרתא, איש פשוט כמוהו יעשה כזאת! נמנו וגמרו ליתן שכרו גם בעוה"ז, שכל ברכה היוצאת מפיו לא תשוב ריקם, והוא עצמו בכלל אינו יודע שניחן בכח סגולי כזה שברכתו מתקיימת...

(ראש גולת אריאל ח"א עמ' כה)

וְהִסְתַּכֵּל בִּשְׁלשָׁה דְבָרִים וְאִי אַתָּה בָא לִידֵי עֲבֵרָה

סח מרן ה'שפת אמת': שלשה שותפין הם באדם, הקב"ה, אביו ואמו. "מאין באת" – מכח האב. "לאן אתה הולך" – מכח האם, כי האשה הביאה מיתה לעולם. "ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון" – לפני השותף הראשון.

(שפת אמת, קדושים)

משנה

ב. רַבָּן גַּמְלִיאֵל בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יְהוּדָה הַנָּשִׂיא אוֹמֵר, יָפֶה תַלְמוּד תּוֹרָה עִם דֶּרֶךְ אֶרֶץ, שֶׁיְּגִיעַת שְׁנֵיהֶם מְשַׁכַּחַת עָוֹן. וְכָל תּוֹרָה שֶׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה וְגוֹרֶרֶת עָוֹן. וְכָל הָעֲמֵלִים עִם הַצִּבּוּר, יִהְיוּ עֲמֵלִים עִמָּהֶם לְשֵׁם שָׁמַיִם, שֶׁזְּכוּת אֲבוֹתָם מְסַיְּעָתַן וְצִדְקָתָם עוֹמֶדֶת לָעַד. וְאַתֶּם, מַעֲלֶה אֲנִי עֲלֵיכֶם שָׂכָר הַרְבֵּה כְּאִלּוּ עֲשִׂיתֶם:

רע"ב

דרך ארץ. מלאכה או סחורה: שיגיעת שניהם משכחת עון. שהתורה מתשת כחו של אדם והמלאכה מפרכת ומשברת את הגוף ומתוך כך יצר הרע בטל ממנו: וכל תורה שאין עמה מלאכה. וא"ת יהא עמל בתורה תמיד ויגיעתה תהא משכחת עון ומה צורך למלאכה. לכך הוזקק לומר וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה. לפי שאי אפשר לו בלא מזונות ומלסטם את הבריות ומשכח תלמודו: יהיו עוסקים עמהם לשם שמים. ולא כדי ליטול עטרה לומר כך וכך עשיתי בשביל הציבור: מסייעתן. שזכות אבותן של צבור וצדקתן העומדת לעד היא המסייעת אל העוסקין עמהן להוציא לאור צדקן ולא מצד טוב השתדלותם של העוסקים: ואתם מעלה אני עליכם שכר. אע"פ שאין הדבר בא לידי גמר טוב מצד מעשיכם. אלא בשביל זכות אבותם של צבור. מעלה אני עליכם שכר כאילו אתם עשיתם הישועה הזאת בישראל הואיל ואתם עוסקים לשם שמים. פירוש אחר וכל העוסקים עם הצבור להכריח ולכוף את הצבור לדברי מצוה לצדקה או לפדיון שבוים יהיו עוסקים עמהם לשם שמים. שזכות אבותם של צבור מסייעתן לתת מה שפסקו עליהם ואפילו ממון הרבה והצדקה שיעשו תעמוד להם לעד. ואתם המתעסקים לכוף את הצבור למצוה זו. מעלה אני עליכם שכר כאילו עשיתם זאת המצוה מממוניכם ממש. ורמב"ם פי' ואתם מעלה אני עליכם שכר כאילו עשיתם. אם בשעה שאתם עוסקים עם הצבור נתבטלתם מעשיית איזו מצוה בשביל עסקי הצבור מעלה אני עליכם שכר כאלו עשיתם אותה מצוה שנתבטלתם ממנו:

יָפֶה תַלְמוּד תּוֹרָה עִם דֶּרֶךְ אֶרֶץ

סח מרן האדמו"ר מקאצק: אמרו חז"ל: בשעה שתיקן שלמה עירובין ונטילת ידים יצתה בת קול ואמרה "בני אם חכם לבך ישמח ליבי גם אני". ומהי החכמה דוקא בזה, הלא שלמה המלך ע"ה תיקן גם שאר ענינים? אך התורה רמזה בעירובין ונטילת ידים, כי החכמה הגדולה להיות מעורב בכל הדברים ולהיות נקי.

(אמת ואמונה)

יָפֶה תַלְמוּד תּוֹרָה עִם דֶּרֶךְ אֶרֶץ

סיפר מרן ה'פני מנחם': כאשר בנו את ישיבת חכמי לובלין היה המצב הכספי קשה והופסקה העבודה, ורבי מאיר שפירא ז"ל רצה לנסוע לחו"ל לאסוף שם כסף עבור הישיבה.

טרם נוסעו נכנס להפרד מרבו האדמו"ר מטשורטקוב ז"ל ונכנס גם לאאז"ל (האמרי אמת), אמר לו אאז"ל "איתא יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ, לכאורה אם כן למה אצלנו בישיבות לא נוהגים כן, שילמדו וגם יעבדו, אלא משום שאמרו "יפה", ולא שמוכרח להיות כן, ובהיות והיום קשה לקיים זאת כמו שרואים ל"ע שמתקלקלים הרבה בחורי ישראל, אין צריכים לקיים זאת. ודומה להא דאם מתו אחיו מחמת מילה אינו נימול דרפי דמא, טבע חלוש, וכן כאן שהדור חלוש ורואים שאחרים הסתכנו בזה אין מקיימים זאת". ותשובה זו שמשה אחר כך בפי הר"מ שפירא ז"ל מענה לאותם שקינטרוהו בקושיא זו.

(מפי השמועה)

שֶׁיְּגִיעַת שְׁנֵיהֶם מְשַׁכַּחַת עָוֹן

ביאר מרן האדמו"ר מקאצק: כי בלי תורה, אדם מאנה עצמו ואינו רואה חסרון בעבודתו, אך על ידי התורה ימצא את העון שעשה בעשיית המצוה. וזה משכחת עון, היינו מוצא עון.

(אמת ואמונה)

שֶׁיְּגִיעַת שְׁנֵיהֶם מְשַׁכַּחַת עָוֹן

סח מרן האדמו"ר מקאצק: "איני רוצה חסידים שלא יחטאו רק מחמת האיסור לחטוא, אלא שלא יהיה להם פנאי לחטוא".

(אמת ואמונה)

וְכָל תּוֹרָה שֶׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה

הקושי בלימוד התלמוד הירושלמי, לא היה לדידו של מרן ה'לב שמחה' סיבה לרתיעה, להיפך.

היה רבינו אומר, "וכל תורה שאין עמה מלאכה – סופה בטלה", כי הפירוש 'מלאכה', הוא יגיעה בתורה. יען צריך להכניס יגיעה וכוחות בלימוד התורה.

(אור זרוע לצדיק ח"ג עמ' רמה)

משנה

ג. הֱווּ זְהִירִין בָּרָשׁוּת, שֶׁאֵין מְקָרְבִין לוֹ לָאָדָם אֶלָּא לְצֹרֶךְ עַצְמָן. נִרְאִין כְּאוֹהֲבִין בִּשְׁעַת הֲנָאָתָן. וְאֵין עוֹמְדִין לוֹ לָאָדָם בִּשְׁעַת דָּחֳקוֹ:

רע"ב

הוו זהירין ברשות. אתם המתעסקין בצרכי צבור אע"פ שאתם צריכים להתוודע לרשות כדי לפקח על עסקי רבים. הוו זהירים וכו':

נִרְאִין כְּאוֹהֲבִין בִּשְׁעַת הֲנָאָתָן

הזכיר מרן ה'פני מנחם' את דברי זיקנו מרן ה'שפת אמת', שהכונה להיות נזהר בדברי הרשות, שאין מקרבין לו לאדם... בשעת הנאתן, ההנאה שיש לאדם היא רק רגע אחד, וכשעובר הרגע רואה שאין זה כלום. ואין עומדין לו לאדם בשעת דוחקו, אלא עוד להיפך, כדאיתא (בגמ' ב"ב ט"ז, ב) יורד ומתעה ועולה ומרגיז נוטל רשות וכו', הוא נוטל הרשות, היצה"ר מפתהו שזה מצוה, והאדם אינו רואה שזה אינו כלום ושיבא לו רק היזק מזה.

(פני מנחם, מאמרים ויצא תשנ"ד)

משנה

ד. הוּא הָיָה אוֹמֵר, עֲשֵׂה רְצוֹנוֹ כִּרְצוֹנֶךָ, כְּדֵי שֶׁיַּעֲשֶׂה רְצוֹנְךָ כִּרְצוֹנוֹ. בַּטֵּל רְצוֹנְךָ מִפְּנֵי רְצוֹנוֹ, כְּדֵי שֶׁיְּבַטֵּל רְצוֹן אֲחֵרִים מִפְּנֵי רְצוֹנֶךָ. הִלֵּל אוֹמֵר, אַל תִּפְרוֹשׁ מִן הַצִּבּוּר, וְאַל תַּאֲמֵן בְּעַצְמָךְ עַד יוֹם מוֹתָךְ, וְאַל תָּדִין אֶת חֲבֵרָךְ עַד שֶׁתַּגִּיעַ לִמְקוֹמוֹ, וְאַל תֹּאמַר דָּבָר שֶׁאִי אֶפְשָׁר לִשְׁמוֹעַ שֶׁסּוֹפוֹ לְהִשָּׁמַע. וְאַל תֹּאמַר לִכְשֶׁאֶפָּנֶה אֶשְׁנֶה, שֶׁמָּא לֹא תִפָּנֶה:

רע"ב

עשה רצונו כרצונך. פזר ממונך בחפצי שמים. כרצונך. כאילו פזרת אותה בחפצך. שאם עשית כן יעשה רצונך כרצונו. כלומר יתן לך טובה בעין יפה: כדי שיבטל רצון אחרים. יפר עצת כל הקמים עליך לרעה-ואני שמעתי שאין זה אלא דרך כבוד כלפי מעלה והרי הוא כאילו כתוב כדי שיבטל רצונו מפני רצונך. כאותה שאמרו בפרק במה אשה (דף סג) כל העושה מצוה כתקונה אפילו גזר דין של שבעים שנה מתבטל מעליו: אל תפרוש מן הצבור. אלא השתתף בצרתם שכל הפורש מן הצבור אינו רואה בנחמת צבור: ואל תאמין בעצמך עד יום מותך. שהרי יוחנן כהן גדול שמש בכהונה גדולה שמונים שנה ולבסוף נעשה צדוקי: ואל תדין את חבירך עד שתגיע למקומו. אם ראית חברך שבא לידי נסיון ונכשל אל תדינהו לחובה. עד שתגיע לידי נסיון כמותו ותנצל: ואל תאמר דבר שאי אפשר לשמוע שסופו להשמע. כלומר לא יהיו דבריך מסופקים שא"א להבינם בתחלה ובעיון ראשון. ותסמוך שאם יעמיק השומע בהם לבסוף יבינם כי זה יביא בני אדם לטעות בדבריך שמא יטעו ויצאו למינות על ידיך. פ"א לא תגלה סודך אפילו בינך לבין עצמך ותאמר שאין כאן מי שישמעך לפי שסופו להשמע כי עוף השמים יוליך את הקול. והגירסא היא לפי פי' זה שסופו להשמע אבל רש"י גורס ואל תאמר דבר שאפשר לשמוע שסופו להשמע ובדברי תורה מדבר אל תאמר על דבר תורה שאתה יכול לשמוע עכשיו שתשמע אותו לבסוף אלא הט אזניך ושמע מיד: לכשאפנה. מעסקי אעסוק בתורה:

עֲשֵׂה רְצוֹנוֹ כִּרְצוֹנֶךָ

אמר מרן ה'שפת אמת': "רצונו כרצונך" – על ידי שתעשה רצון השי"ת, בקיום המצות – כאילו שזה רצונך. בשכר זה תזכה, שכל הרצונות שלך, יהיו כפי רצון ה'. ולא יהיה לך רצונות אחרים כלל. ואם בכל זאת, יתעורר בך רצונות, אשר לא לה' המה: "בטל רצונך מפני רצונו" ותזכה בשכר זאת, שהקב"ה יבטל ממך, כל הרצונות האחרים, ותהיה כולך רק להשי"ת.

(שפת אמת, ליקוטים אחרי)

עֲשֵׂה רְצוֹנוֹ כִּרְצוֹנֶךָ

אמר פעם מרן ה"שפת אמת" לבתו שהתלוננה שתמיד חסר לה מה לפרנסתה: "אם רוצים מה שנותנים, אז נותנים מה שרוצים..."

(אדמו"רי גור)

בַּטֵּל רְצוֹנְךָ מִפְּנֵי רְצוֹנוֹ

כשחלה מרן האדמו"ר מקאצק, שלח שליח עם "פתקא", להזכירו לפני האדמו"ר ר' דוב בער מראדשיץ, ולבקש עבורו רפואה שלמה, והזהיר את השליח, לא לגלות להרבי מי הוא בעל הפתקא, כי מפולגים היו בדעותיהם בדרכי החסידות.

כאשר הרבי מראדשיץ קרא את הפתקא, לא הרגיש שזהו הרבי מקאצק, ובירך את בעל הפתקא לרפואה שלמה. אולם מיד אחרי זה נזדעזע, ואמר: הלא זהו הרבי מקאצק, השליח לא איבד עשתונותיו ושאל להרבי: ולהרבי מקאצק לא מגיע רפואה שלמה? התיישב הרבי וענה: הלא דרכו של הרבי מקאצק הוא: "בטל רצונך מפני רצונו" – אם מן השמים רוצים, שהוא יהיה חולה, למה הוא מתרעם, ושולח אלי פתקא? אך, עצם הדבר, שאני לא הרגשתי בדבר וברכתיו – מראה, כי מן השמים רוצים שגם שיטתי תתקיים והיא: "הקב"ה גוזר והצדיק מבטל". אם כן אלו ואלו דברי אלהים חיים, גם ברוך יהיה.

(אמת ואמונה)

וְאַל תַּאֲמֵן בְּעַצְמָךְ עַד יוֹם מוֹתָךְ

בילדותו שאל מרן ה'פני מנחם' את אביו מרן ה'אמרי אמת', מדוע לא נאמר בכל התורה שמשה רבינו היה "איש האלקים", רק בסופה, בפרשת "וזאת הברכה"?

השיב מרן ה'אמרי אמת': משה רבינו היה עניו מאד, לא האמין בעצמו, השתמט מלכתוב, רק כשעמד להיפרד מזה העולם עשה זאת, מכיון שצריך סוף סוף להודיע לדורות, מי היה משה רבינו.

<ALD>(מעינות הנצח, ר' א. סורסקי מפ"ק מרן ה'פני מנחם')

וְאַל תָּדִין אֶת חֲבֵרָךְ עַד שֶׁתַּגִּיעַ לִמְקוֹמוֹ

ביאר מרן ה'אמרי אמת': אם שמעת על אחד שעה לך רעה או שדיבר עליך, אל תדין אותו מיד, אלא לך אליו-תגיע למקומו, ותשאל אותו האם נכון הדבר, ולמה עשה כן.

(אמרי אמת, ליקוטים)

וְאַל תַּאֲמֵן בְּעַצְמָךְ עַד יוֹם מוֹתָךְ

רגיל היה לשנן מרן ה'בית ישראל' לאנשיו "יסוד בחסידות", כפי שהתבטא בעצמו, והוא: "שיהודי אמיתי רגיל להרגיש בכל מצב שלא יהיה-עדיין חסר בי מה, עוד לא הגעתי לשלימות! ("א ערליכער יוד איז קיין מאל נישט פערטיג").

כמה פעמים קילס את אימרתו של הרבי ר' ברוכ'ל ממזיבוז' זצ"ל, שפירש את הכתוב (בראשית ד, ז): "הלא אם תיטיב שאת ואם לא תיטיב לפתח חטאת רובץ". ואמר: "אם תיטיב"-אם הנך טוב ומושלם בעיניך, "שאת"-נכשלת כבר בגיאות, בהתנשאות; "ואם לא תיטיב"-אם אינך עוזב דרכיך וממשיך כמקודם, אזי "לפתח חטאת רובץ"-מעשיך מביאין אותך ישר לפתח המוכן לחוטאים, פתחו של גיהנום...

(פאר ישראל ח"ב עמ' רעז)

שֶׁמָּא לֹא תִפָּנֶה

משמו של הרבי מקוצק ביאר מרן ה"שפת אמת":

שמא אתה מאלה שנשתלחו לזה העולם מלכתחילה בכדי ללמוד תורה אפילו במצב של "לא תפנה".

(שפת אמת, אבות)

משנה

ה. הוּא הָיָה אוֹמֵר, אֵין בּוֹר יְרֵא חֵטְא, וְלֹא עַם הָאָרֶץ חָסִיד, וְלֹא הַבַּיְשָׁן לָמֵד, וְלֹא הַקַּפְּדָן מְלַמֵּד, וְלֹא כָל הַמַּרְבֶּה בִסְחוֹרָה מַחְכִּים. ובִמְקוֹם שֶׁאֵין אֲנָשִׁים, הִשְׁתַּדֵּל לִהְיוֹת אִישׁ:

רע"ב

בור. ריק מכל דבר ואפי' בטיב משא ומתן אינו יודע. והוא גרוע מעם הארץ. תרגום והאדמה לא תשם. וארעא לא תבור: ולא עם הארץ חסיד. אבל ירא חטא אפשר שיהיה שהרי הוא בקי בטיב משא ומתן: ולא הביישן למד. שהמתבייש לשאול שמא ילעיגו עליו, ישאר תמיד בספקותיו: ולא הקפדן. הרב שמקפיד על התלמידים כששואלים אותו לא ילמד כראוי. אלא צריך שיסביר פנים בהלכה לתלמידיו: ולא כל המרבה בסחורה מחכים. דכתיב (דברים ל) ולא מעבר לים היא אין התורה מצויה באותם שהולכים מעבר לים: ובמקום שאין אנשים. לישב בראש ולהורות הוראה:

אֵין בּוֹר יְרֵא חֵטְא, וְלֹא עַם הָאָרֶץ חָסִיד

ביאר הרבי ר' העניך מאלכסנדר, לא בור ירא חטא, שאינו מתקיים במקום בור וחלול. ולא עם הארץ, מי שמשותף בגוף, ובלול בארציות, חסיד, שחסיד הוא הכנעה, שמטה ראשו לפנים משורת הדין. ואי אפשר לבוא לזה, מי שמעורב בו לבושי העולם הזה.

(חשבה לטובה)

וְלֹא הַבַּיְשָׁן לָמֵד

היה מרן ה'בית ישראל' אומר: שנינו "ולא הביישן למד"-כלפי מי הדברים אמורים? בודאי כלפי התלמידים בזמננו, אשר חושבים כי לא יאה לשאול את הרב בעניינים פשוטים, אלא במה שקוראים "לומדות" דווקא. והנה מצינו בגמרא, שהחכמים לא התביישו כלל לשאול שאלה כגון (בריש מס' קידושין): מדוע כתוב במשנה "שלוש" ולא "שלושה"?!

(פאר ישראל ח"ב עמ' קטו)

וְלֹא הַקַּפְּדָן מְלַמֵּד

בגור היה חסיד שנסע עוד לקאצק, והיה גם מלמד לבניו של מרן ה'שפת אמת', והיה כעסן. פעם הקניטוהו הילדים מאחוריו כדרך הילדים, והתרגז על כך מאד. אמר לו מרן ה"שפת אמת": אמרו חכמים "לא הקפדן מלמד", היינו שלמלמד אסור להתרגז כי אם הוא יהיה רגזן אף אחד לא ירצה שילדיו ילמדו אצלו. ובזה פירש מה שאמר יעקב אבינו על שמעון ולוי, אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל (בראשית מט, ז), וברש"י שנתן לשמעון להיות מלמדי תינוקות כו' שנתן להם פרנסתם בדרך שיפחדו לכעוס פן תילקח מהם פרנסתם, ובזה שיבר קצת את רוגזם וכעסם. והוסיף שלכן קוראים לרבי (אדמו"ר) "גיטע יוד" משום שהוא צריך להיות טוב, והצדיקים אף פעם לא מתרגזים.

(מגידי אמת, אבות)

וְלֹא הַקַּפְּדָן מְלַמֵּד

פעם כאשר מישהו דימה בנפשו, כאילו מרן ה'אמרי אמת' מקפיד ומתרעם עליו – בשל סיבה מוצדקת כמובן – ושלח לבקש מחילה ממנו, הגיב בהשתוממות: "אני מקפיד? הרי אמרו "ולא הקפדן מלמד".

(ראש גולת אריאל ח"א עמ' תו)

וְלֹא הַקַּפְּדָן מְלַמֵּד

כך היה מרן ה'בית ישראל' אומר: "לעולם אינני גוער באיש, כי אם כאשר אין בלבי אף שמץ של רוגזה..."

מרגלא בפומיה: "אף פעם אינני כועס, אני רק מעמיד פנים כאילו אכעס, והכל כדי להיטיב את האדם שבשבילו אני נזקק למדה זו..."

ובמקרה מסוים, כשראו אותו כאילו היה מתרעם על אחד מנושאי כליו, אמר אח"כ למקורביו: "זה לי כבר ארבעים שנה שלא כעסתי... הפעם יש לי כוונה להיטיב עמו בזה..."

<ALD>(פאר ישראל ח"ב עמ' רפג)

משנה

ו. אַף הוּא רָאָה גֻלְגֹּלֶת אַחַת שֶׁצָּפָה עַל פְּנֵי הַמָּיִם. אָמַר (לָהּ), עַל דַּאֲטֵפְתְּ, אַטְפוּךְ. וְסוֹף מְטַיְּפַיִךְ יְטוּפוּן:

רע"ב

על דאטפת אטפוך. רשע היית ומלסטם את הבריות ומציפן בנהר. ובאותה מדה מדדו לך: וסוף מטיפיך יטופון. שלא היה הדבר מסור בידן להרגך אלא לב"ד והקב"ה מסרן בידן שמגלגלים חובה ע"י חייב ועתיד הוא אחר כך לתבוע מהן מיתתך:

משנה

ז. הוּא הָיָה אוֹמֵר, מַרְבֶּה בָשָׂר מַרְבֶּה רִמָּה. מַרְבֶּה נְכָסִים, מַרְבֶּה דְאָגָה. מַרְבֶּה נָשִׁים, מַרְבֶּה כְשָׁפִים. מַרְבֶּה שְׁפָחוֹת, מַרְבֶּה זִמָּה. מַרְבֶּה עֲבָדִים, מַרְבֶּה גָזֵל. מַרְבֶּה תוֹרָה, מַרְבֶּה חַיִּים. מַרְבֶּה יְשִׁיבָה, מַרְבֶּה חָכְמָה. מַרְבֶּה עֵצָה, מַרְבֶּה תְבוּנָה. מַרְבֶּה צְדָקָה, מַרְבֶּה שָׁלוֹם. קָנָה שֵׁם טוֹב, קָנָה לעַצְמוֹ. קָנָה לוֹ דִבְרֵי תוֹרָה, קָנָה לוֹ חַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא:

רע"ב

מרבה בשר מרבה רמה. המרבה באכילה ושתיה עד שנעשה שמן ובעל בשר מרבה עליו רמה בקבר וקשה רמה למת כמחט בבשר החי. וקמ"ל האי תנא שכל רבויין קשים לאדם חוץ מרבוי תורה וחכמה וצדקה: מרבה דאגה. שמא יגזלוהו ממנו. ושמא יבואו עליו לסטים ויהרגוהו. וחסיד אחד היה מתפלל המקום יצילני מפזור הנפש ושאלו ממנו מה פזור הנפש. אמר להם שיהיו לו נכסים מרובים מפוזרים במקומות הרבה וצריך לפזר נפשו לחשוב לכאן ולכאן: מרבה נשים מרבה כשפים. סדרא נקיט ואזיל בתחלה אדם מקשט עצמו ואוכל ושותה ומרבה בשר. ואח"כ מבקש להרבות נכסים. ולאחר שהרבה נשים כל אחת צריכה שפחה שתשמשנה. הרי מרבה שפחות. וכיון שיש לו בני בית מרובין צריך לשדות וכרמים לספק יין ומזון לבני ביתו ומרבה עבדים לעבוד השדות והכרמים. לכך הן שנויין בסדר זה: מרבה תורה מרבה חיים. דכתיב (דברים ל) כי היא חייך ואורך ימיך: מרבה חכמה. שנותן טעם לדבריו והסברות שלו מתיישבות על לב השומעין: מרבה ישיבה. הרבה תלמידים מתקבצים ובאים לשמוע סברותיו. ואית דגרסי מרבה ישיבה מרבה חכמה. מי שמרבה בתלמידים התלמידים מחדדים אותו ומרבין ומוסיפין על חכמתו: מרבה עצה. מי שמרבה ליטול עצה: מרבה תבונה. מבין דבר מתוך דבר. מעצות שיועציו נותנים לו: מרבה צדקה מרבה שלום. שנאמר (ישעיה לב) והיה מעשה הצדקה שלום:

מַרְבֶּה תוֹרָה, מַרְבֶּה חַיִּים

באחד מהכינוסים, נשא מרן ה'לב שמחה' דבריו, וכה אמר:

"מבקשים דברי ברכה! איתא: "מרבה תורה מרבה חיים" (אבות ב, ז). אמרתי כבר בחנוכת הבית, דמה שייך "מרבה תורה", הרי כתיב: "והגית בו יומם ולילה" (יהושע א, ח). אלא הכוונה: "מרבה תורה" – לאחרים, ע"י הקמת מוסדות תורה שגם אחרים יזכו ללמוד תורה, וזה מרבה חיים. "מרבה ישיבה מרבה חכמה" (אבות, שם) – איזהו חכם הרואה את הנולד (תמיד לב.), וזו החכמה, להרבות ישיבה, לראות את הנולד לעתיד ובשביל זה מרבה ישיבה, שיהיה בהצלחה.

היום – יומא דהילולא של ה"אור החיים" הק' זי"ע. "מרבה תורה מרבה חיים" – לאור באור החיים. כתיב: "עץ חיים היא למחזיקים בה" (משלי ג, יח), למחזיקים בה, להרבות ישיבות ומוסדות תורה, שמרבה תורה מרבה חיים, וזה החיים למחזיקים בה ותומכיה מאושר.

שיהיה בהצלחה!"

(אור זרוע לצדיק ח"ג עמ' שב)

משנה

ח. רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי קִבֵּל מֵהִלֵּל וּמִשַּׁמַּאי. הוּא הָיָה אוֹמֵר, אִם לָמַדְתָּ תּוֹרָה הַרְבֵּה, אַל תַּחֲזִיק טוֹבָה לְעַצְמָךְ, כִּי לְכָךְ נוֹצָרְתָּ. חֲמִשָּׁה תַלְמִידִים הָיוּ לוֹ לְרַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי, וְאֵלּוּ הֵן, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן הֻרְקְנוֹס, וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן חֲנַנְיָה, וְרַבִּי יוֹסֵי הַכֹּהֵן, וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן נְתַנְאֵל, וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲרָךְ. הוּא הָיָה מוֹנֶה שְׁבָחָן. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן הֻרְקְנוֹס, בּוֹר סוּד שֶׁאֵינוֹ מְאַבֵּד טִפָּה. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן חֲנַנְיָה, אַשְׁרֵי יוֹלַדְתּוֹ. רַבִּי יוֹסֵי הַכֹּהֵן, חָסִיד. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן נְתַנְאֵל, יְרֵא חֵטְא. וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲרָךְ, כְּמַעְיָן הַמִּתְגַּבֵּר. הוּא הָיָה אוֹמֵר, אִם יִהְיוּ כָל חַכְמֵי יִשְׂרָאֵל בְּכַף מֹאזְנַיִם, וֶאֱלִיעֶזֶר בֶּן הֻרְקְנוֹס בְּכַף שְׁנִיָּה, מַכְרִיעַ אֶת כֻּלָּם. אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר מִשְּׁמוֹ, אִם יִהְיוּ כָל חַכְמֵי יִשְׂרָאֵל בְּכַף מֹאזְנַיִם וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן הֻרְקְנוֹס אַף עִמָּהֶם, וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲרָךְ בְּכַף שְׁנִיָּה, מַכְרִיעַ אֶת כֻּלָּם:

רע"ב

אל תחזיק טובה לעצמך. לומר הרבה תורה למדתי. ולפי שהוא לא הניח לא מקרא ולא משנה הלכה ואגדה שלא למד היה אומר כן: בור סוד. גרסינן ולא בור סיד. כלומר כבור טוח בסיד: שאינו מאבד טפה. כך הוא אינו שוכח ד"א מתלמודו: אשרי יולדתו. מאושר במדות טובות עד שכל העולם אומרים עליו אשרי מי שילדתו. וי"א ע"ש שהיא גרמה לו שיהא חכם. שהיתה מחזרת על כל בתי מדרשות שבעירה ואומר להם בבקשה מכם בקשו רחמים על העובר הזה שבמעי שיהיה חכם. ומיום שנולד לא הוציאה עריסתו מבה"מ כדי שלא יכנסו באזניו אלא ד"ת: חסיד. שעושה לפנים משורת הדין: ירא חטא. מחמיר על עצמו ואוסר עליו דברים המותרים מיראתו שמא יבא לידי חטא דאל"כ מה רבותיה אפילו עם הארץ אפשר להיות ירא חטא: מעין המתגבר. לב רחב ומוסיף פלפול וסברות מדעתו: אבא שאול אומר משמו. של ריב"ז: ואלעזר בן ערך בכף שניה. מצאתי כתוב דאבא שאול לא נחלק על תנא קמא. ושני הדברים אמרם ריב"ז ושניהם אמת. דלענין הבקיאות והזכרון היה רבי אליעזר מכריע. ולענין החריפות והפלפול היה ר"א בן ערך מכריע:

אִם לָמַדְתָּ תּוֹרָה הַרְבֵּה, אַל תַּחֲזִיק טוֹבָה לְעַצְמָךְ

פירש מרן האדמו"ר מקאצק:

אם למדת תורה הרבה, שיש פנים לכאן ולכאן, אל תבחור לעצמך את הטוב והנוח, את הקולות שנראות בעיניך, ותניח את החומרות...

(אמת מקאצק תצמח)

אִם לָמַדְתָּ תּוֹרָה הַרְבֵּה, אַל תַּחֲזִיק טוֹבָה לְעַצְמָךְ

מדייק מרן ה'שפת אמת', כי אם ילמוד תורה הרבה אז יזכה על ידי התורה שלא יחזיק טובה לעצמו. מה שאין כן הלומד מעט, מיד מחזיק טובה לעצמו. ורבן יוחנן בן זכאי אשר לא הניח מקרא ומשנה גמרא הלכות ואגדות דקדוקי תורה ודקדוקי סופרים שיחת מלאכי השרת ושיחת דקלים מעשי מרכבה והויות דאביי ורבא, אמר זה, כי כל מה שרואין ולומדין דברי תורה יודעים שאין מה להחזיק טובה לעצמו.

(שפת אמת, אבות)

אַל תַּחֲזִיק טוֹבָה לְעַצְמָךְ, כִּי לְכָךְ נוֹצָרְתָּ

יש להבין, מהי משמעות הדברים "כי לכך נוצרת", אם נוצר האדם ללמוד תורה הרבה, ואם זכה לקיים את המטרה למענה נוצר, למה לא יחזיק טובה לעצמו? אך משמעות הדברים היא: כי לכך נוצרת – שלא תחזיק טובה לעצמך.

(שפת אמת, אבות)

אַל תַּחֲזִיק טוֹבָה לְעַצְמָךְ

מעשה בשנותיו האחרונות של מרן ה'אמרי אמת', שאמרה לו הרבנית ע"ה: "מי עוד למד תורה כ"כ הרבה כמותך?!" ונזדעזע מאד: "הלא עדין לא נגעתי בתורה..."

(ראש גולת אריאל ח"א עמ' תלו)

אַל תַּחֲזִיק טוֹבָה לְעַצְמָךְ

סיפר מרן ה'בית ישראל' שקיבל מכתב מיהודי ישיש בחו"ל, למדן מופלג, ר' אביגדור שמו. והזכיר במכתבו, שבאברכותו נכנס אצל ה"שפת אמת" זי"ע בפעם הראשונה ליטול שלום. שאל השפ"א האם הוא יודע ללמוד, והשיב דרך ענוה, שאולי יודע קימעא. הגיב על כך ה"שפת אמת" באמירה: "וכי מי יודע יותר מקימעא..."

"וכך היא המידה", הפטיר, "לעולם יהא אדם ממעט עצמו בעיניו ולבו נשבר כאילו עודנו עומד לפני ההתחלה, אפילו למדן מופלג, מוטב לו שישער בנפשו, כאילו אינו יודע רק מעט מאד..."

(פאר ישראל ח"ב עמ' רפ)

משנה

ט. אָמַר לָהֶם, צְאוּ וּרְאוּ אֵיזוֹהִי דֶרֶךְ יְשָׁרָה שֶׁיִּדְבַּק בָּהּ הָאָדָם. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, עַיִן טוֹבָה. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, חָבֵר טוֹב. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, שָׁכֵן טוֹב. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, הָרוֹאֶה אֶת הַנּוֹלָד. רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר, לֵב טוֹב. אָמַר לָהֶם, רוֹאֶה אֲנִי אֶת דִּבְרֵי אֶלְעָזָר בֶּן עֲרָךְ מִדִּבְרֵיכֶם, שֶׁבִּכְלַל דְּבָרָיו דִּבְרֵיכֶם. אָמַר לָהֶם צְאוּ וּרְאוּ אֵיזוֹהִי דֶרֶךְ רָעָה שֶׁיִּתְרַחֵק מִמֶּנָּה הָאָדָם. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, עַיִן רָעָה. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, חָבֵר רָע. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, שָׁכֵן רָע. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, הַלֹּוֶה וְאֵינוֹ מְשַׁלֵּם. אֶחָד הַלֹּוֶה מִן הָאָדָם, כְּלֹוֶה מִן הַמָּקוֹם בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר לֹוֶה רָשָׁע וְלֹא יְשַׁלֵּם, וְצַדִּיק חוֹנֵן וְנוֹתֵן. רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר, לֵב רָע. אָמַר לָהֶם, רוֹאֶה אֲנִי אֶת דִּבְרֵי אֶלְעָזָר בֶּן עֲרָךְ מִדִּבְרֵיכֶם, שֶׁבִּכְלַל דְּבָרָיו דִּבְרֵיכֶם:

רע"ב

עין טובה. מסתפק במה שיש לו ואינו מבקש דברים יתירים ואינו מקנא כשרואה שיש לחבריו יותר ממנו: חבר טוב. שמוכיחו כשרואה אותו עושה דבר שאינו הגון: שכן טוב. מצוי אצלו בין ביום בין בלילה. ואילו חבר טוב אינו מצוי אצלו בכל עת: הרואה את הנולד. צופה ומביט במה שעתיד להיות ומתוך כך נמצא מחשב הפסד מצוה כנגד שכרה ושכר עבירה כנגד הפסדה: לב טוב. לפי שהלב הוא המניע לכל שאר הכחות והוא המקור שממנו נובעים כל הפעולות. ואע"פ שיש לפעולות אברים מיוחדים מ"מ הכח המעורר לכל התנועות הוא בלב לפיכך אר"א לב טוב. ומפני זה אמר ריב"ז רואה אני את דברי אלעזר בן ערך מדבריכם: איזו היא דרך רעה שיתרחק ממנה האדם. הוצריך לשאול מהם זה. ולא הבין מתוך דבריהם הראשונים שהדרך הרעה היא הפך הדרך הטובה. לפי שלא כל מה שהוא טוב יהיה הפכו רע. כי מדת החסידות והוא העושה לפנים משורת הדין היא טובה. ומי שאינו חסיד מעמיד דבריו על דין תורה אינו רע ואפשר היה לומר שאם ההסתפקות והיא עין טובה היא דרך טובה. בקשת היתרונות אינו דרך רעה לפי שאינו מזיק לשום אדם בזה. וכן בשאר המדות לפיכך הוצרך לשאל מהם איזו היא דרך רעה שיתרחק ממנה האדם: הלוה ואינו משלם. הוא הפך הרואה את הנולד. שאם לא ישלם לא ימצא מי שילונו ויהיה מוטל ברעב. ולא אמר סתם מי שאינו רואה את הנולד. לפי שאפשר לאדם שאינו רואה את הנולד. שלא יבא לידי תקלה. שיציל עצמו בבוא הנולד ההוא: וצדיק חונן ונותן. הקב"ה שהוא צדיקו של עולם חונן ונותן למלוה מה שלוה זה ממנו ולא פרע לו נמצא הלוה נשאר חייב למקום:

עַיִן טוֹבָה

בעין טובה מופלגת, הרעיף מרן ה'חידושי הרי"מ' מתורתו על החסידים. גילה בעצמו, כי שבע עשרה שנה עמל על השגת מידת עין טובה, עד שסיגלה בשלמות. הוא היה אומר, כי מי שאין לו עין טובה לאחרים – לא יכול שתהיה לו עין טובה אפילו לעצמו...

(אור זרוע לצדיק ח"א עמ' נד)

עַיִן טוֹבָה

מרן ה'אמרי אמת' ביקש, בחורף שנת תרפ"א, לנסוע לארץ ישראל. אמר גיסו רבי חנוך צבי, הרב מבנדין, לעכב בעדו. טען: "נמצאים בארץ הציונים, החלוצים, העושים מה שעושים. כשישוב הרבי לפולין יצטרך לספר על מעשיהם, וזוהי דיבת הארץ, כדוגמת המרגלים, למה לו זאת?"

השיבו מרן ה'אמרי אמת':

אין לחשוש, אפקח את העין הטובה ואראה רק טוב, אכרה את האוזן הטובה ואשמע רק טוב.

(אדמור"י גור)

עַיִן טוֹבָה

היה מרן ה'בית ישראל' אומר, שבכח שמירת העינים מסוגל האדם להמשיך לעצמו פרנסה ושפע חסדים. דהנה איתא בכתבי הבעש"ט זי"ע על הכתוב "ה' צלך", שכפי שמתנהג האדם כן מתנהג השי"ת עמו. ולכן האדם שיש לו עין טובה ואינו מסתכל ברע ח"ו, מתקיים בו הכתוב (תהלים לג, יח) "הנה עין ד' אל יראיו וכו' ולחיותם ברעב".

(פאר ישראל, ח"ג עמ' קלו)

חָבֵר טוֹב

מעשה באחד מאנשי שלומנו, שהתגורר בעיירה קטנה בצפון הארץ, שם זימנו לו משמים את פרנסתו בכבוד. מרן ה'בית ישראל' התענין ושאל תכופות את האיש למצבו בכל העניינים, אך בעיקר חקר ודרש באופן שוטף מפיו ומפי ילדיו: היכן הם לומדים, היש להם חברים טובים? האם הם יראי שמים? האם הם עוטים ציצית ופיאות? ויהי היום, כאשר נודע לו שחל באותו מקום שינוי לרעה מבחינה זו, וכי החברים בכיתה אינם טובים, ציוה על האיש להוציא מהר את ילדיו משם. וכה אמר בלשון קדשו: "קודם כל, פון דעם גיהנום ארויס". הוא הורה לשלחם למקום רחוק מן הבית, אע"פ שהילדים נאלצו להיטלטל בשל כך יום יום בנסיעות ארוכות, והדבר אף היה כרוך בהוצאה כספית נכבדה. עקרון זה עמד אצלו מעל הכל: איזוהי דרך ישרה שיבור לו האדם (בחינוך ילדיו)-חבר טוב!

(פאר ישראל ח"ב עמ' קכד)

חָבֵר רָע

הרבה מאד הזהיר מרן ה'בית ישראל' את צעירי הצאן שלא יתרועעו עם חברים בלתי הגונים. אף הוא תמך יתדותיו בדברי חז"ל במדרש (ב"ר סג, ו) על הכתוב בפ' תולדות "ויתרוצצו הבנים", עוברת על פתחי שם ועבר יעקב מפרכס לצאת, על פתחי ע"ז עשו מפרכס לצאת. תינח עשו שפירכס לצאת, כי נמשך אחרי עבודה זרה, אבל יעקב שלמד תורה במעי אמו מפי מלאך, מדוע פירכס לצאת? הוה אומר: גם אם יש לך רבי טוב, מלאך, ואפילו הוא מלמד אותך כל התורה כולה, אינו שווה בנזק הנגרם לנפשך כשאתה לומד ביחד עם חבר רע...

(פאר ישראל ח"ג עמ' קיא)

רוֹאֶה אֲנִי אֶת דִּבְרֵי אֶלְעָזָר בֶּן עֲרָךְ מִדִּבְרֵיכֶם

הסביר מרן ה'בית ישראל': שמכל המידות האחרות שמנו חבריו, יכול האדם להגיע ל"לב טוב". ואיך משיגים כל זאת? "עיקר העצה לתיקון המידות הוא ע"י לימוד התורה... תורת ד' תמימה... שמתמם את האדם..."

(פאר ישראל ח"ג עמ' קכב)

משנה

י. הֵם אָמְרוּ שְׁלשָׁה (שְׁלשָׁה) דְבָרִים. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, יְהִי כְבוֹד חֲבֵרָךְ חָבִיב עָלֶיךָ כְּשֶׁלָּךְ, וְאַל תְּהִי נוֹחַ לִכְעוֹס. וְשׁוּב יוֹם אֶחָד לִפְנֵי מִיתָתָךְ. וֶהֱוֵי מִתְחַמֵּם כְּנֶגֶד אוּרָן שֶׁל חֲכָמִים, וֶהֱוֵי זָהִיר בְּגַחַלְתָּן שֶׁלֹּא תִכָּוֶה, שֶׁנְּשִׁיכָתָן נְשִׁיכַת שׁוּעָל, וַעֲקִיצָתָן עֲקִיצַת עַקְרָב, וּלְחִישָׁתָן לְחִישַׁת שָׂרָף, וְכָל דִּבְרֵיהֶם כְּגַחֲלֵי אֵשׁ:

רע"ב

הם אמרו שלשה דברים. בדרך ארץ ומוסרים ומדות. דאילו בענין האסור והמותר והפטור והחיוב דברים הרבה אמרו. אי נמי אלו השלשה דברים הוי מרגלא בפומייהו תמיד: יהי כבוד חברך חביב עליך כשלך. ואימתי יהא זה כשלא תהי נוח לכעוס. שאם אתה נוח לכעוס אי אפשר שלא תזלזל בכבוד חברך. הרי דבור אחד. ושוב יום אחד לפי מיתתך. הרי ב'. והג' הוי מתחמם כנגד אורן של חכמים וכו': ושוב יום אחד לפני מיתתך. לפי שאין אדם יודע אימתי ימות יעשה תשובה היום שמא ימות למחר: והוי זהיר בגחלתן. שלא תנהג בהם קלות ראש: שלא תכוה. שלא תענש על ידן: נשיכת שועל. רפואתו קשה לפי ששיניו דקות עקומות ועקושות וצריך הרופא לחתוך הבשר באיזמל ולהרחיב הנשיכה: עקיצת עקרב. קשה מנשיכת נחש: ולחישתן. דבורן: לחישת שרף. כהבל היוצא מפי השרף ששורף בשעה שהוא לוחש. פי' אחר, השרף הזה אינו מקבל לחש כשאר נחשים כדכתיב (תהלים נח) אשר לא ישמע לקול מלחשים. כך תלמיד חכם אם תקניטנו ותבא לפייסו אינו מקבל פיוס:

יְהִי כְבוֹד חֲבֵרָךְ חָבִיב עָלֶיךָ כְּשֶׁלָּךְ, וְאַל תְּהִי נוֹחַ לִכְעוֹס

'יהי כבוד חברך חביב עליך כשלך' ועל ידי זה 'ואל תהי נוח לכעוס' על אחרים, כשם שאינך כועס על עצמך.

(שפת אמת, אבות)

וְשׁוּב יוֹם אֶחָד לִפְנֵי מִיתָתָךְ

הרבי ר' בונם מפרשיסחא סיפר, שאביו המגיד מוואידיסלאוו, היה בהאמבורג לדרוש, והיה אז הרב הגאון ה"תורת יקותיאל" שם, ובהיותו בפולין נסע הרב הנ"ל להרר"ב ממעזריטש זצ"ל. והיה חסיד גדול, ואמר לו, כששני בני אדם נלחמים ומכים אחד את השני אף שאחד מהם גבור, ומנצח לחבירו, אבל היתכן שהחלש אין עושה כלום לגבור, ובתוך המריבה על כרחך שנותן לו מכה, ורק עיקר הענין הוא להיות האחרון, לתת המכה האחרונה, "דעם לעצטין פאטש". כן בלי ספק היצר הרע מתגבר מדי פעם, אבל מה בכך, העיקר הוא ליתן לו באחרונה ולנצחו.

ואמרתי אני, שזהו שאמרו חז"ל שוב יום אחד וכו' כי אינו ידוע איזה "הפאטש" האחרון, וצריך קיום וחיזוק לזה, כי הוא מלחמה ואף שמנוצח במלחמה אחת, עם כל זה הנה היצר הרע לא ירף מלהלחם עוד ועוד.

(חשבה לטובה)

וְשׁוּב יוֹם אֶחָד לִפְנֵי מִיתָתָךְ

חסיד אחד נסע לרבי ר' העניך זצ"ל, פעם אחת נטלו הרבי באבנטו והלך עמו לטייל ואמר לו בזה"ל: ידידי מה יהיה אם יקחו אותנו עתה לבית דין של מעלה מה נאמר ומה נצטדק, ויצא החסיד מרוב פחד ונתעלף עד שהוכרחו לעשות פעולות להחיותו.

(שיח שרפי קודש)

וְשׁוּב יוֹם אֶחָד לִפְנֵי מִיתָתָךְ

בפרקי דרבי אליעזר איתא, שמיתת צמא היא קשה מכל המיתות. ומטעים מרן ה'אמרי אמת': כי אין דבר מצער יותר מאשר אדם העומד למות וליתן דין וחשבון, ואין הוא חשוב אלא על לגימה של מים שתצילו, ותשובה מה תהא עליה....

(אמרי אמת, ליקוטים)

וֶהֱוֵי זָהִיר בְּגַחַלְתָּן שֶׁלֹּא תִכָּוֶה

מעשה היה, שביקש מרן ה'שפת אמת' מאיש פלוני בקשה מסויימת, והלה סרב למלא את מבוקשו, ולא עוד אלא שהרהיב וענה לו במכתב בלישנא דמשתמע שכאילו אינו מתיירא להיכוות בגחלתו. נתן השפ"א את המכתב לבנו ה'אמרי אמת' בכדי שישיב לו. עשה כמצות אביו, ואחרי שהסביר את גוף הענין לאשורו, הוסיף הערה קצרה: מה שאתה כותב שאינך מתיירא מהקפדתו, הלא הכתוב מכחישך, דכ' "אריה שאג מי לא יירא".

(ראש גולת אריאל ח"א עמ' קטז)

וֶהֱוֵי זָהִיר בְּגַחַלְתָּן שֶׁלֹּא תִכָּוֶה

כאשר אחד מראשי הציבור החרדי, עסקן ידוע, לא מיהר לציית להוראת מרן ה'בית ישראל', בענין מסוים, היה זה מרן ה'לב שמחה' שחש להזהיר את האיש במילים הבאות: "הישמר לך מפני אחי. הלא תדע אשר אפילו גדולים בפולין רעדו מפניו והתייראו שלא להיכוות בגחלתו...".

(פאר ישראל ח"א עמ' צט)

וֶהֱוֵי זָהִיר בְּגַחַלְתָּן שֶׁלֹּא תִכָּוֶה

הקירוב שמרן ה'בית ישראל' היה מקרב את אנשיו, והריחוק למראית עין, היו בחשבון נפלא, טמיר ונעלם. הכל טובת כל נפש, רוח ונשמה, בהתאם לצרכיה. כשחלשה דעתו של אי מי מהחסידים החשובים עקב הנהגה זו, שלח הרבי לרמוז לו, שכולם אהובים עליו כאישוני-עיניו ממש, אך יש להעניק לכל אחד את היחס הנחוץ לטובתו, ויש לו לחסיד אמיתי לרחוש אימון מלא שההנהגה היא כיאות. עליו לזכור את דברי הרמב"ם בפירוש המשניות (אבות פ"ב מ"ו), וזו לשונו הזהב: "והוי זהיר בגחלתן שלא תכוה-ואל תוסף להתקרב אליהם (אל החכמים) יותר ממה שיקרבוך הם, שלא תפסיד כוונתם בך...".

(פאר ישראל ח"ב עמ' קכח)

שֶׁנְּשִׁיכָתָן נְשִׁיכַת שׁוּעָל

מרן ה'פני מנחם' הראה לעיין בשל"ה במס' יומא בסוף עמוד התשובה מה שכתב בשם ספר חרדים לפרש "נשיכת שועל", על פי מעשה באחד משרי המלך שעקץ שועל עקיצה קטנה ברגלו ולא הרגיש בה אבל במשך כמה ימים צבתה רגלו מאד עד סוף הירך, ורופאי המלך נלאו לבקש מיני רפואות משונות בדמים יקרים מאד ולא יכולו, ונואשו ממנו והיה מצוה מחמת מיתה וכל בני ביתו בוכים, עד שבא רופא אחד ורפאו בדרך פלא על ידי מיני עשבים הידועות לו. וישתוממו הרופאים והללו את האלקים אשר ברא מיני סגולות בעשבים.

ובזה יש לפרש מתניתין ועקיצתן עקיצת שועל שאף בחולי הנפש יש להם רפואות תעלה בדמים קלים בדרך סגולה. ועל דרך זה יש לנו לבקש בשדה אשר ברכו ה' הוא הגמרא מיני סגולות ורפואות קלות לרפאות חולי הנפש החלושים [כגון עניית אמן יהש"ר בכל כחו וכדומה], שאין בהם כח לסבול הרפואות הקשות. עכ"ל בקיצור ע"ש.

(מגידי אמת, אבות)

וְכָל דִּבְרֵיהֶם כְּגַחֲלֵי אֵשׁ

הרבי ר' בונם מפרשיסחא פירש את הפסוק "יש בוטה כמדקרת חרב ולשון חכמים מרפא", שהפסוק מקשה למה יהיה באמת כה גדול כוח הדיבור עד שיהיה בוטה כמדקרת חרב, ומתרץ לשון חכמים מרפא, משום שרצון ה' היה שיהיה כח בדיבור חכמים לחדור לעומק לב בנ"י מפני זה גדול כח הדיבור.

(שפתי צדיק)

משנה

יא. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, עַיִן הָרָע, וְיֵצֶר הָרָע, וְשִׂנְאַת הַבְּרִיּוֹת, מוֹצִיאִין אֶת הָאָדָם מִן הָעוֹלָם:

רע"ב

עין הרע. כמו עין רעה. שאינו מסתפק במה שיש לו ומחזר אחר דברים אחרים. ויש מפרשים עין הרע. שמכניס עין הרע בממון חבירו או בבניו ומזיק לו: ושנאת הבריות. שנאת חנם. ורמב"ם פי' שמואס חברת הבריות ואוהב לישב יחידי. ואני שמעתי אדם קשה שמביא עליו שנאת הבריות וגורם שהכל שונאים אותו:

משנה

יב. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, יְהִי מָמוֹן חֲבֵרָךְ חָבִיב עָלֶיךָ כְּשֶׁלָּךְ. וְהַתְקֵן עַצְמָךְ לִלְמוֹד תּוֹרָה, שֶׁאֵינָהּ יְרֻשָּׁה לָךְ. וְכָל מַעֲשֶׂיךָ יִהְיוּ לְשֵׁם שָׁמָיִם:

רע"ב

והתקן עצמך ללמוד תורה. שלא תאמר הואיל ואבי חכם ואבי אבא חכם. תורה חוזרת לאכסניא שלה ואיני צריך לבקש אחריה: וכל מעשיך יהיו לשם שמים. אף בשעה שאתה עוסק באכילה ושתיה ובדרך ארץ לא תתכוין ליהנות גופך אלא שתהיה בריא לעשות רצון קונך:

יְהִי מָמוֹן חֲבֵרָךְ חָבִיב עָלֶיךָ כְּשֶׁלָּךְ

פעם דיבר מרן ה'בית ישראל' בענין החובה להיזהר בממונות, שלא לפגוע ח"ו בפרוטה של הזולת. וסיפר כי הגאון רבי יוסף דוב סולובייצ'יק ז"ל (בעל "בית הלוי"), אביו של רבי חיים מבריסק, ששימש ברבנות כארבעים שנה, מתאונן היה על שבאים לשאול אותו "שאלות" מכל חלקי השו"ע חוץ מ..."חושן משפט". דהיינו, כשמוצאים אפילו שריטה קלה בעוף, באים במרוצה לשאול מה דינו, ואילו על ה"רובל" אם הוא כשר – אין איש בא לשאול! והרי כ"כ הרבה שאלות עלולות להיכרך בכל פרוטה שמרויחים – גזל, הונאה, רבית, וכיוצא?!

(פאר ישראל ח"א עמ' תו)

וְהַתְקֵן עַצְמָךְ לִלְמוֹד תּוֹרָה

פירש מרן ה'בית ישראל': "התקן עצמך-תיקון המידות!". מכיון ש"על ידי תיקון המידות יכולים להגיע לקבל הארת התורה".

(פאר ישראל ח"ג עמ' קח)

שֶׁאֵינָהּ יְרֻשָּׁה לָךְ

מסופר שה'חפץ חיים' זצ"ל שאל את מרן ה'אמרי אמת': "הלא כולנו בני אברהם יצחק ויעקב, וחז"ל אמרו (בבא מציעא פ"ה ע"א) כל שהוא תלמיד חכם ובנו ת"ח ובן בנו ת"ח שוב אין תורה פוסקת מזרעו לעולם, אם כן היינו צריכים כולנו להיות תלמידי חכמים? השיבו רבינו: "הגמרא אומרת שם "מכאן ואילך תורה מחזרת על אכסניה שלה", היא רק מחזרת, אבל צריכים להכניס אותה..."

(ראש גולת אריאל ח"א עמ' רצד)

שֶׁאֵינָהּ יְרֻשָּׁה לָךְ

מרן ה'פני מנחם היה רגיל להביא את דברי אביו מרן ה'אמרי אמת' שהגיד שאף דכתיב תורה צוה לנו משה מורשה וגו' עם כל זה ה"התקן עצמך" אינה ירושה. "דאס וועלען דארף יעדער איינער אליינט ארבעטען, צו גרייטען דאס הארץ, וועלען מקבל זיין. יעדער איינער דארף מקבל זיין אויף זעך, מתחזק זיין". (=בזה יצטרך כל אחד לעמול בעצמו, להכין לבבו, לרצות לקבל, כל אחד צריך לקבל על עצמו, להתחזק...).

(פני מנחם, שבועות תשנ"ה)

וְכָל מַעֲשֶׂיךָ יִהְיוּ לְשֵׁם שָׁמָיִם

דייק הרבי ר' בונים מפרשיסחא:

"כל מעשיך"-גם מה שהינך עושה לשם שמים, היזהר שתעשה זאת לשם שמים. והוא כמו שהגיד האדמו"ר מקאצק: "צדק צדק תרדוף"-שגם עשיית הצדק צריכה שתיעשה בצדק.

(אמת ואמונה)

וְכָל מַעֲשֶׂיךָ יִהְיוּ לְשֵׁם שָׁמָיִם

הגיד מרן ה'אמרי אמת' בשם השפ"א: דוד המלך נשבע לאביר יעקב "אם אבוא באהל ביתי, אם אעלה על ערש יצועי, אם אתן שנת לעיני – עד אמצא מקום לה'" להודיעך שכל מעשיו הליכה ושינה היו בכדי להביא להשראת השכינה בתחתונים.

"אם אתן שנת לעיני" – שלא תהיה השינה שנת לעיני, לצרכים הגופניים שלי, אלא בעבור אמצא מקום לה'.

(אמרי אמת, במדבר)

משנה

יג. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, הֱוֵי זָהִיר בִּקְרִיאַת שְׁמַע (וּבִתְפִלָּה). וּכְשֶׁאַתָּה מִתְפַּלֵּל, אַל תַּעַשׂ תְּפִלָּתְךָ קֶבַע, אֶלָּא רַחֲמִים וְתַחֲנוּנִים לִפְנֵי הַמָּקוֹם בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר כִּי חַנּוּן וְרַחוּם הוּא אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וְנִחָם עַל הָרָעָה. וְאַל תְּהִי רָשָׁע בִּפְנֵי עַצְמָךְ:

רע"ב

הוי זהיר בקריאת שמע. לקרותה בעונתה וכן בתפלה להתפלל כל תפלה ותפלה בעונתה: קבע. כאדם שיש עליו חובה דבר קבוע ואומר אימתי אפרוק מעלי חוב זה. אי נמי קבע כאדם שקבוע לו לקרוא פרק אחד פרשה אחת. שאומר אותה בקריאה בעלמא ואינו אומרה בלשון תחנונים כאדם שמבקש רחמים: כי (אל) חנון ורחום הוא. רוצה בתחנונים ועל ידי התחנונים הוא מרחם מיד: ואל תהי רשע בפני עצמך. אל תעשה דבר שהיום ולמחר תרשיע את עצמך בו. ורמב"ם פירש אל תהי רשע בעיניך, כלומר לא תחזיק עצמך כרשע שמתוך כך אתה יוצא לתרבות רעה לגמרי. ואני שמעתי אל תהי רשע בדבר זה שתפרוש מן הצבור ותעמוד בפני עצמך:

אַל תַּעַשׂ תְּפִלָּתְךָ קֶבַע, אֶלָּא רַחֲמִים וְתַחֲנוּנִים

אמר הרבי ר' העניך מאלכסנדר, שאין לו לאדם להתפאר כשעולה לו התפילה יפה, שכן אביון המקבץ נדבות, אינו מתפאר בלשונו הצח שבקש את הפרוטות, וכן כשפורצת שריפה והאדם זועק לעזרה אינו מתפאר אח"כ במה שזעק במנוסתו.

(חשבה לטובה)

אַל תַּעַשׂ תְּפִלָּתְךָ קֶבַע, אֶלָּא רַחֲמִים וְתַחֲנוּנִים

אמר מרן ה'שפת אמת': אל תעש תפלתך – לצרכי עצמך, קבע. אלא רחמים ותחנונים לפני המקום – לצרכי המקום, התפלל בקביעות, תמיד.

(שפת אמת, אבות)

וְאַל תְּהִי רָשָׁע בִּפְנֵי עַצְמָךְ

כתב מרן ה'שפת אמת': ודבר זה צריך אדם לידע בכל מצוה ועבודה להשי"ת אף שנדמה לעיני בשר כי אין בכחו לגשת על ידי חטא או משפלות עצמו, כל זה רק מעצת יצר הרע, אלא צריך אדם להאמין כי יוכל לקיים כל מצוה בעזר השי"ת.

(שפת אמת, שלח)

משנה

יד. רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר, הֱוֵי שָׁקוּד לִלְמוֹד תּוֹרָה, (וְדַע) מַה שֶּׁתָּשִׁיב לָאַפִּיקוֹרוֹס. וְדַע לִפְנֵי מִי אַתָּה עָמֵל. וְנֶאֱמָן הוּא בַּעַל מְלַאכְתְּךָ שֶׁיְּשַׁלֶּם לָךְ שְׂכַר פְּעֻלָּתָךְ:

רע"ב

לאפיקורוס. לשון הפקר המבזה את התורה ומחשיבה כאילו היא הפקר. א"נ משים עצמו כהפקר ואינו חס על נפשו לחוש שמא תבא עליו רעה על שמבזה את התורה או לומדיה: ודע לפני מי אתה עמל. בתשובה זו שאתה משיב לאפיקורוס. שלא יפתה לבך לנטות לדעתו:

הֱוֵי שָׁקוּד לִלְמוֹד תּוֹרָה

סיפר רב מליטא: נסעתי פעם עם מרן ה'אמרי אמת' ברכבת, ועקבתי כל הדרך אחרי מעשיו, כי אמרו לי שזה בנו של השפ"א. שמתי לב שלא פסק אף לרגע מלימוד התורה. באמצע הנסיעה אירעה לנו תקלה, הרכבת ירדה מן הפסים. ירדו, איפוא, כל הנוסעים מהקרונות בכדי להמתין בחוץ עד שיטפלו הטכנאים ברכבת וימשיכו במסע. עסקו האנשים במה שעסקו – אולם הוא ז"ל לא הפסיד מזמנו אף דקה. הלך ונעמד תחת עץ סמוך, שלף מחיקו את הספר, כשהוא מוסיף ולומד הלאה בלא להפסיק.

תיקון התקלה התארך אז כשש שעות. עובדי מסלת הברזל הביאו מכשירים כבדים, ע"מ להעלות את הקרונות אל המסילה, וציבור הנוסעים עקב אחרי מלאכתם בסקרנות רבה – רק הוא לבדו לא נשא עיניו אליהם, כי אם נצמד אל ספרו, והמשיך ללמדו כל אותה עת בעמידה על רגליו. כאשר נשלם תיקון הרכבת והתכוננו לנוע הלאה, ניגש אליו אברך אחד, בן לוייתו, אשר נגע קלות שרוולו מבלי לומר אף מלה. מיד שב ועלה אל הקרון, במנוחת הנפש, בלא שמץ של עייפות; לא היה מורגש עליו שלמד זה עתה שש שעות רצופות בלי הפסק ובעמידה.

(ראש גולת אריאל ח"א עמ' פט)

הֱוֵי שָׁקוּד לִלְמוֹד תּוֹרָה

היה מרן ה'בית ישראל' אומר: "יש דרגות שונות בלימוד התורה", לא ראי זו כראי זו, אך כל יהודי מחויב ללמוד "אף שאין לו חשק ואינו מבין..." מחובתו "לא להשגיח על זה, רק ליגמר איניש והדר ליסבר..." ואף שיש לו מניעות והסתרות, יתגבר על זה..."

(פאר ישראל ח"ג עמ' קג)

וְדַע מַה שֶּׁתָּשִׁיב לָאַפִּיקוֹרוֹס

הימים היו ימי התחלת סער וסופה רוחנית בעולם היהודי. העסקנים מ"חובבי ציון", ופעילי ה"השכלה" ו"החדרים המתוקנים", נהגו בעת ההיא לפשוט טלפיהם ולתעתע בציבור היהודי באחיזת עינים, כאילו כוונתם לטובה. בשלב מסוים אף ניסו לעשות נפשות לרעיונותיהם בקרב חסידים ואדמו"רים שהעלו תמיד את ארץ ישראל וירושלים על ראש שמחתם, בהעריכם, שבדרך זו יכבשו את לבב המוני ישראל. לשם אותה מטרה בא אז לגור, בין שאר שלוחים ורבנים, אחד מעורכי עתון "הצפירה", נ' סוקולוב, ששנה ופירש. התנגדותו של מרן ה'שפת אמת' לציונים כבר היתה אז ידועה היטב, כמה פעמים יצא חוצץ כנגדם בחריפות רבה, אולם האיש בבואו העמיד פנים כאילו אינו מבקש אלא ללמוד את השקפת הצדיק בענינים יהודיים שונים.

כפי שמסופר ביקש, כאילו, לקבל הסבר מפי האדמו"ר על ענין תמוה במדרש ש"הטריד" את מנוחתו, במתן תורה כתוב "וכל העם רואים את הקולות", ומבארים חז"ל שמדובר בנס "שהיו רואים את הנשמע" – וכי עביד קוב"ה ניסא בכדי?! לאיזה צורך היו צריכים לראות את הקולות?!

סרב ה"שפת אמת" להיכנס בשיחה עמו, ויש אומרים שבכלל לא נתנו לו להיכנס בקודש פנימה, כדי שלא יצטרך אותו צדיק להסתכל בפני אדם רשע. אולם בנו רבינו זצ"ל, שהיטיב לדעת את האיש ואת שיחו, מצא לנכון להטיח בפניו תשובה לשאלתו: "אילו לא היו רואים את הקולות ורק שומעים אותם, יכול היה אחד כמוך לבוא ולטעון שנצטווינו בעשרת הדברות "לו תגנוב" ו"לו תרצח" בוא"ו תחת האל"ף... רק משראו את הקולות לא נותרה שום אפשרות לסלף דברי תורתנו הקדושה...

(ראש גולת אריאל ח"א עמ' קלו)

וְדַע מַה שֶּׁתָּשִׁיב לָאַפִּיקוֹרוֹס

מרן ה'בית ישראל' סיפר בפורים בתחילת הנהגתו שבחתונתו שהתקיימה בד' אדר תר"ע, היה שם בדחן ירא שמים חסיד ולמדן בשם ר' שמואל. הציונים שחפשו דרך למצוא דריסת רגל בפולין, מול החסידים שעמדו נגדם כחומת ברזל, באו לר' שמואל ונתנו לו  רובל (היה זה סכום גדול) כדי שידבר על הציונות, וקיבל... אולם התנה עמם שבחתונה יעמדו על ידו, ויזכירו לו לדבר ע"י שימשכו בשולי בגדו, אח"כ בחתונה עמד ושאל: מי יודע מה החילוק בין שאול המלך – להרצל? הנוכחים השתוממו למשמע אזניהם. מיד ענה ואמר: החילוק הוא, אצל שאול המלך, אבדו לאביו אתונות, הלך לחפשם ובדרך מצא "מלוכה". ואילו הרצל, הלך לחפש מלוכה (שרצה לחדש מלכות ישראל) ומצא חמורים..., אמנם אתונות של שאול, נזהרו מסרך וחשש אסור (עי' חולין ז': בחמורו של רפב"י שלא אכל טבל ובתוד"ה הא מירושלמי שהחמיר ע"ע), מה שאין כן החמורים האלו, והראה על הציונים שעמדו לצידו, אוכלים הכל, נבילות וטריפות וכל דבר טמא.

והוסיף הב"י שמימיו לא ראה את אביו כ"ק אדמו"ר האמרי אמת זצוק"ל לשחוק, כמו אז שעלתה בת שחוק על פניו הק' למשמע דברי הבדחן שמצאו חן בעיניו.

(מפי השמועה)

משנה

טו. רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר, הַיּוֹם קָצֵר וְהַמְּלָאכָה מְרֻבָּה, וְהַפּוֹעֲלִים עֲצֵלִים, וְהַשָּׂכָר הַרְבֵּה, וּבַעַל הַבַּיִת דּוֹחֵק:

רע"ב

היום קצר. חיי העולם הזה קצרים הם: והמלאכה מרובה. התורה ארוכה מארץ מדה: ובעל הבית דוחק. שנאמר (יהושע א) והגית בו יומם ולילה:

הַיּוֹם קָצֵר וְהַמְּלָאכָה מְרֻבָּה

"היום קצר והמלאכה מרובה" היתה כעין סיסמת חייו של מרן ה'אמרי אמת'. מרגלא בפומיה: "דקה אחת אינה דקה בלבד, אלא ששים שניות, חייבים לנצל כל שניה בפני עצמה". ואין ניצול אלא כשעוסקים בתורה.

במועד מסויים רצה רבינו זצ"ל להתלמד לכתוב בשפה הפולנית, בכדי שיוכל לרשום בעצמו את הכתובת במשלוח מכתבים וכיו"ב, וכבר ניסו להביא אליו את פלוני המתעסק בהוראת שפה זו, שילמדנו, אבל הוא אמר שאין לו פנאי לכך כי אם אחת בשנה: בליל אידיהם "ניטל", שכשרי ישראל נמנעים בו מלעסוק בתורה עד חצות.

(ראש גולת אריאל ח"א עמ' פז)

משנה

טז. הוּא הָיָה אוֹמֵר, לֹא עָלֶיךָ הַמְּלָאכָה לִגְמוֹר, וְלֹא אַתָּה בֶן חוֹרִין לִבָּטֵל מִמֶּנָּה. אִם לָמַדְתָּ תוֹרָה הַרְבֵּה, נוֹתְנִים לָךְ שָׂכָר הַרְבֵּה. וְנֶאֱמָן הוּא בַּעַל מְלַאכְתְּךָ שֶׁיְּשַׁלֶּם לָךְ שְׂכַר פְּעֻלָּתָךְ. וְדַע, מַתַּן שְׂכָרָן שֶׁל צַדִּיקִים לֶעָתִיד לָבוֹא:

רע"ב

לא עליך המלאכה לגמור. לא שכרך הקב"ה לגמור את כולה כדי שתפסיד שכרך אם לא תגמרנה. ושמא תאמר איני לומד ואיני נוטל שכר. לא אתה בן חורין להבטל. על כרחך העול מוטל עליך לעבוד: לעתיד לבוא. לעולם הבא:

לֹא עָלֶיךָ הַמְּלָאכָה לִגְמוֹר

פירש מרן ה'חידושי הרי"מ': לא עליך המלאכה שאתה תוכל לגמרה, לכן אין אתה בן חורין להבטל ממנה.

(חידושי הרי"מ)

פרק ג

משנה

א. עֲקַבְיָא בֶן מַהֲלַלְאֵל אוֹמֵר, הִסְתַּכֵּל בִּשְׁלשָׁה דְבָרִים וְאֵין אַתָּה בָא לִידֵי עֲבֵרָה. דַּע, מֵאַיִן בָּאתָ, וּלְאָן אַתָּה הוֹלֵךְ, וְלִפְנֵי מִי אַתָּה עָתִיד לִתֵּן דִּין וְחֶשְׁבּוֹן. מֵאַיִן בָּאתָ, מִטִּפָּה סְרוּחָה, וּלְאָן אַתָּה הוֹלֵךְ, לִמְקוֹם עָפָר רִמָּה וְתוֹלֵעָה. וְלִפְנֵי מִי אַתָּה עָתִיד לִתֵּן דִּין וְחֶשְׁבּוֹן, לִפְנֵי מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא:

רע"ב

עקביא. מטפה סרוחה. טפת ש"ז ואע"פ שבשעת העבור אינה סרוחה שאינה מסרחת ברחם האשה עד לאחר שלשה ימים וכשתסריח אינו ראויה להזריע מ"מ קרי לה טפה סרוחה מפני שהיא קרובה להסריח מיד כשהיא חוץ למעי האשה. והמסתכל שבא מטפה סרוחה נצול מן הגאות. והמסתכל שעתיד לילך למקום עפר רמה ותולעה. נצול מן התאוה והחמדה אל הממון. והמסתכל שעתיד ליתן דין וחשבון פורש מן החטא ואינו נכשל בעבירה:

הִסְתַּכֵּל בִּשְׁלשָׁה דְבָרִים

הסביר מרן ה'חידושי הרי"מ' את הפסוק "כי יפגשך עשו אחי ושאלך לאמר למי אתה ואנה תלך, ולמי אלה לפניך", אלו שאלות כדוגמת משנת חסידים; "מאין באת" זהו – "למי אתה" הלא מטפה סרוחה הנך ואיך אפשר לך להגיע שתהיה עבד נאמן להשי"ת. "ואנה תלך" כמו – "לאן אתה הולך מקום עפר ורימה", ועל ידי זה משליך עצבות על האדם שלא יעבוד עבודת הקודש בשמחה. "ולמי אלה לפניך" במה נחשבים מעט כוחותיך שתוכל לזכות בם בעת "דין וחשבון".

"ואמרת לעבדך ליעקב" וגו' אין זה בזכות מה שנתקבל ברצון עבודתינו, רק בזכות אבות הקדושים היא מנחה שלוחה לאדון הכל ב"ה שמאהבת אבות מקבל עבודת בניהם כמנחה. והנה גם הוא אחרינו כמאמרם ז"ל הבא לטהר מסייעין אותו. וכשבאים במחשבה הג' שאלות יש להסתפק אם הם מהיצר טוב או מהיצר רע ונצרך לזה סייעתא דשמיא שיהי' מבין מי מעוררו, על זה מברכין בכל יום ומבקשים בינה להבחין בין יום ללילה.

(שפתי צדיק)

משנה

ב. רַבִּי חֲנִינָא סְגַן הַכֹּהֲנִים אוֹמֵר, הֱוֵי מִתְפַּלֵּל בִּשְׁלוֹמָהּ שֶׁל מַלְכוּת, שֶׁאִלְמָלֵא מוֹרָאָהּ, אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ חַיִּים בָּלָעוּ. רַבִּי חֲנַנְיָא בֶּן תְּרַדְיוֹן אוֹמֵר, שְׁנַיִם שֶׁיּוֹשְׁבִין וְאֵין בֵּינֵיהֶן דִּבְרֵי תוֹרָה, הֲרֵי זֶה מוֹשַׁב לֵצִים, שֶׁנֶּאֱמַר, וּבְמוֹשַׁב לֵצִים לֹא יָשָׁב. אֲבָל שְׁנַיִם שֶׁיּוֹשְׁבִין וְיֵשׁ בֵּינֵיהֶם דִּבְרֵי תוֹרָה, שְׁכִינָה שְׁרוּיָה בֵינֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר, אָז נִדְבְּרוּ יִרְאֵי יְיָ אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ וַיַּקְשֵׁב יְיָ וַיִּשְׁמָע וַיִּכָּתֵב סֵפֶר זִכָּרוֹן לְפָנָיו לְיִרְאֵי יְיָ וּלְחשְׁבֵי שְׁמוֹ. אֵין לִי אֶלָּא שְׁנָיִם. מִנַּיִן שֶׁאֲפִלּוּ אֶחָד שֶׁיּוֹשֵׁב וְעוֹסֵק בַּתּוֹרָה, שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא קוֹבֵעַ לוֹ שָׂכָר, שֶׁנֶּאֱמַר, יֵשֵׁב בָּדָד וְיִדֹּם כִּי נָטַל עָלָיו:

רע"ב

בשלומה של מלכות. ואפילו של אומות העולם: חיים בלעו. דכתיב (חבקוק א) ותעשה אדם כדגי הים-מה דגים שבים כל הגדול מחבירו בולע את חבירו. אף בני אדם אלמלא מוראה של מלכות כל הגדול מחבירו בולע את חבירו: יראי ה' איש אל רעהו. הרי כאן שנים: וידום. לשון קול דממה דקה כדרך השונה יחידי שהוא שונה בלחש: כי נטל עליו. כאלו נתינת כל התורה כולה היתה בעבורו בלבד:

הֱוֵי מִתְפַּלֵּל בִּשְׁלוֹמָהּ שֶׁל מַלְכוּת

בשם מרן האדמו"ר מקאצק: יש להתפלל ולבקש רחמים בעת שלומה של מלכות, שאז לבו של השלטון פנוי לגזור גזירות על היהודים. ואילו בשעת מלחמה טרודים הם ואין להם פנאי להציק ליהודים.

(אמת מקאצק תצמח)

שְׁנַיִם שֶׁיּוֹשְׁבִין וְאֵין בֵּינֵיהֶן דִּבְרֵי תוֹרָה

סח מרן האדמו"ר מקאצק: שני יהודים שיושבים בצוותא ו"אין" ביניהם, היינו שהאחד אינו מתנשא על חברו, אלא ה"אין", מדת הענוה", מקשרת ביניהם, "דברי תורה" – קשר זה, יחס זה, נחשב כדברי תורה;

לעומת זאת אם הם בבחינת "הרי זה", שכל אחד מחשיב את ישות עצמו, מושבם הוא "מושב לצים".

(אמת מקאצק תצמח)

שְׁנַיִם שֶׁיּוֹשְׁבִין וְאֵין בֵּינֵיהֶן דִּבְרֵי תוֹרָה

סח המשגיח רבי גד'ל אייזנר: פעם, בדרך מסעיו, שבת מרן ה'אמרי אמת' בעיר פראג. נענה ואמר משמו של בעל "בית אהרן":

במשנה נאמר: "שנים שיושבין ואין ביניהן דברי תורה, הרי זה מושב לצים". אם מצינו שני יהודים היושבים ואין ביניהם דברי תורה, אין זאת, אלא משום שפעם היה במקום מושב לצים, ורוח הטומאה שנותרה בו, מעכבתם מדברי תורה.

וה'אמרי אמת' הפטיר:

ומדה טובה מרובה, במקום זה, העיר פראג, שהיתה פעם מקום גדולים וקדושים – בוודאי שאפשר להגיע בה לדברי תורה.

(אור זרוע לצדיק ח"ג עמ' ריז)

הֲרֵי זֶה מוֹשַׁב לֵצִים

הקשה מרן ה'פני מנחם': הרי לא דברו כלום ולמה נקרא מושב לצים. ותירץ בשם אביו מרן ה'אמרי אמת': שהרי זה סימן שהיה כאן במקום לפני כן מושב לצים, והאויר מפריע לעסוק בתורה, ולהיפך בקדושה האויר משפיע לטוב.

וכמו שמספרים על ר' חיים צאנז'ער שפעם התפלל ליד אילן והרגיש שם התעוררות גדולה, ואמר לברר על מקום זה, ובא זקן אחד וסיפר שהרברי ר' בונם ז"ל היה כאן לפני חתונתו שהתקיימה בקרעטשמע הסמוך, ונעמד להתפלל ע"י אילן זה מנחה של קודם החתונה, רואים כמה שהאויר השפיע לטוב.

(מפי השמועה)

משנה

ג. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, שְׁלשָׁה שֶׁאָכְלוּ עַל שֻׁלְחָן אֶחָד וְלֹא אָמְרוּ עָלָיו דִּבְרֵי תוֹרָה, כְּאִלּוּ אָכְלוּ מִזִּבְחֵי מֵתִים, שֶׁנֶּאֱמַר, כִּי כָּל שֻׁלְחָנוֹת מְלְאוּ קִיא צֹאָה בְּלִי מָקוֹם. אֲבָל שְׁלשָׁה שֶׁאָכְלוּ עַל שֻׁלְחָן אֶחָד וְאָמְרוּ עָלָיו דִּבְרֵי תוֹרָה, כְאִלּוּ אָכְלוּ מִשֻּׁלְחָנוֹ שֶׁל מָקוֹם בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר, וַיְדַבֵּר אֵלַי זֶה הַשֻּׁלְחָן אֲשֶׁר לִפְנֵי ה':

רע"ב

ולא אמרו עליו דברי תורה. ובבהמ"ז שמברכים על השלחן יוצאין ידי חובתן. וחשוב כאלו אמרו עליו דברי תורה. כך שמעתי: מזבחי מתים. תקרובת ע"ג דכתיב (תהלים קו) ויצמדו לבעל פעור ויאכלו זבחי מתים: מלאו קיא צואה. וע"ג קרויה צואה דכתיב (ישעיה ל) צא תאמר לו: בלי מקום. בשביל שלא הזכירו שמו של המקום ברוך הוא על השלחן: שנאמר וידבר אלי זה השלחן אשר לפני ה'. מיד כשדבר בדברי תורה נקרא שלחן אשר לפני ה'. וי"א מראשו של מקרא הוא יוצא. דכתיב והמזבח עץ שלש אמות. אל תקרי אמות אלא אמות. כמו יש אם למקרא. שלש כנגד תורה נביאים וכתובים. ואמרי לה מקרא. משנה. וגמרא. שצריך אדם לדבר בהן על השלחן. ואז קרוי שלחן אשר לפני ה'. כך פירש רש"י:

משנה

ד. רַבִּי חֲנִינָא בֶּן חֲכִינַאי אוֹמֵר, הַנֵּעוֹר בַּלַּיִלָה וְהַמְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ יְחִידִי וְהַמְפַנֶּה לִבּוֹ לְבַטָּלָה, הֲרֵי זֶה מִתְחַיֵּב בְּנַפְשׁוֹ:

רע"ב

הנעור בלילה והמהלך בדרך יחידי. ומחשב בלבו דברי הבאי: הרי זה מתחייב בנפשו. לפי שלילה הוא זמן למזיקים. והמהלך בדרך יחידי הוא בסכנה מפני הליסטים וכמה פגעים רעים. ואם היה מחשב בדברי תורה היה משמרתו:

הַנֵּעוֹר בַּלַּיִלָה... וְהַמְפַנֶּה לִבּוֹ לְבַטָּלָה

אמר מרן ה'שפת אמת': בלילה יש יותר קפידה על מי שניעור ומתבטל, מפני שלא נברא הלילה כי אם לשינה או ללימוד, כי אז יש לו יותר פנאי.

(שפת אמת, אבות)

משנה

ה. רַבִּי נְחוּנְיָא בֶּן הַקָּנָה אוֹמֵר, כָּל הַמְקַבֵּל עָלָיו עֹל תּוֹרָה, מַעֲבִירִין מִמֶּנּוּ עֹל מַלְכוּת וְעֹל דֶּרֶךְ אֶרֶץ. וְכָל הַפּוֹרֵק מִמֶּנּו עֹל תּוֹרָה, נוֹתְנִין עָלָיו עֹל מַלְכוּת וְעֹל דֶּרֶךְ אֶרֶץ:

רע"ב

עול מלכות. משא מלך ושרים: דרך ארץ. עמל וטורח הפרנסה לפי שמלאכתו מתברכת: הפורק ממנו עול תורה. האומר קשה עולה של תורה ואיני יכול לסובלה:

כָּל הַמְקַבֵּל עָלָיו עֹל תּוֹרָה, מַעֲבִירִין מִמֶּנּוּ עֹל מַלְכוּת

כשיצאו גזרות עבודת הצבא על היהודים ברוסיה, אמר מרן האדמו"ר מקוצק, על הצעירים שבאותו דרו: אם ישעבדו את מוחם אל הגמרא – טוב, ואם לאו – ח"ו ילקחו לצבא.

(אמת ואמונה)

כָּל הַמְקַבֵּל עָלָיו עֹל תּוֹרָה

סח מרן ה'אמרי אמת': איתא, לעולם ישים אדם עצמו על דברי תורה כשור לעול וכחמור למשאוי. וכמו שהשור אם לא ישא את העול על צווארו יקלקל החרישה, כך אף מי שלומד תורה, אם אינו נושא עליו עול תורה יכול ח"ו לקלקל.

(אמרי אמת ליקוטים)

כָּל הַמְקַבֵּל עָלָיו עֹל תּוֹרָה, מַעֲבִירִין מִמֶּנּוּ עֹל מַלְכוּת וְעֹל דֶּרֶךְ אֶרֶץ

אחד שהגיע לתור השאת ילדיו חשב לחפש הכנסה נוספת על עבודתו הקבועה. שלח את בנו אל מרן ה'לב שמחה' לשאול לחוות דעתו בכך. שאל אדמו"ר זצ"ל "מה עושה אביך באותן שעות שבהן מבקש הוא לעבוד העבודה הנוספת"? "לומד בבית המדרש". "אינני מבין" הפטיר אדמו"ר זצ"ל, "להמיר את בית המדרש בעבודה?! עדיף שישב וילמוד, הקב"ה חפץ ביהודים שיושבים ולומדים, לפרנסה כבר ידאגו מן השמים".

(לבם של ישראל ח"א עמ' רפ"ד)

וְכָל הַפּוֹרֵק מִמֶּנּו עֹל תּוֹרָה, נוֹתְנִין עָלָיו עֹל מַלְכוּת וְעֹל דֶּרֶךְ אֶרֶץ

הקשה מרן האדמו"ר מקאצק:

הרי מצינו תַּנָּאִים בעלי אומנות, אחד סנדלר, אחד פחמי, אף שבודאי לא פרקו עול תורה מעליהם?

הוא מותיב והוא מפרק:

הכוונה שאומנותם לא היתה בבחינת עול עליהם, נוסף לעול תורה, כי עול התורה מעביר עול מלאכה – ואילו אדם הפורק ממנו עול תורה, מעמיסין עליו עול, שמכביד אף בשעה שאינו עוסק במלאכתו..

(אמת מקאצק תצמח)

משנה

ו. רַבִּי חֲלַפְתָּא בֶן דּוֹסָא אִישׁ כְּפַר חֲנַנְיָה אוֹמֵר, עֲשָׂרָה שֶׁיּוֹשְׁבִין וְעוֹסְקִין בַּתּוֹרָה, שְׁכִינָה שְׁרוּיָה בֵינֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר, אֱלֹהִים נִצָּב בַּעֲדַת אֵל. וּמִנַּיִן אֲפִלּוּ חֲמִשָּׁה, שֶׁנֶּאֱמַר, וַאֲגֻדָּתוֹ עַל אֶרֶץ יְסָדָהּ. וּמִנַּיִן אֲפִלּוּ שְׁלשָׁה, שֶׁנֶּאֱמַר, בְּקֶרֶב אֱלֹהִים יִשְׁפֹּט. וּמִנַּיִן אֲפִלּוּ שְׁנַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר, אָז נִדְבְּרוּ יִרְאֵי ה' אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ וַיַּקְשֵׁב ה' וַיִּשְׁמָע וְגוֹ'. וּמִנַּיִן אֲפִלּוּ אֶחָד, שֶׁנֶּאֱמַר, בְּכָל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי אָבוֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ:

רע"ב

עשרה שהיו יושבים בדין. גרסינן: בעדת אל. ואין עדה פחותה מעשרה שנאמר במרגלים (במדבר יד) עד מתי לעדה הרעה הזאת יצאו יהושע וכלב הרי י': ומנין אפילו חמשה שנאמר בקרב אלהים ישפוט. שלשה דיינים. ושני בעלי דינים: ומנין אפילו שלשה שנאמר ואגודתו על ארץ יסדה. האש והאויר והמים שהם שלשה. על ארץ יסדה. על יסוד הארץ הם מקיפים. הרי לך ששלשה קרוין אגודה. אי נמי מצינו שלשה קרוין אגודה. אגודת אזוב שהם שלש קלחים. ויש ספרים שכתוב בהן ומנין אפילו חמשה שנאמר ואגודתו על ארץ יסדה. שאדם אוגד בידו אחת שיש בה ה' אצבעות. כלל אצבעות שביד קרויין אגודה. ובראש המקרא הוא אומר הבונה בשמים מעלותיו. כלומר השכינה שהיא בשמים יורדת למטה לארץ כשיש שם אגודה עוסקים בתורה. ומנין אפילו שלשה שנאמר בקרב אלהים ישפוט. שהדיינים הם ג': כי נטל עליו. לשון סכך. תרגום וסכות ותטל. כלומר שהשכינה סוככת עליו:

עֲשָׂרָה שֶׁיּוֹשְׁבִין וְעוֹסְקִין בַּתּוֹרָה, שְׁכִינָה שְׁרוּיָה בֵינֵיהֶם

מזרז היה מרן האמרי אמת גם לאלה מבין החסידים שהיו טרודים מאד בעניני פרנסה – שיעסקו בתורה. בהסתמכו על דברי חז"ל "אשר למדונו לתלות כל היסורים המתרגשים בביטול תורה" הריהו מעורר לעשות תיקון: "גם בזה ששמעתי בכמה מקומות בבתי החסידים יקבעו שעה בין מנחה למעריב לדברי שיחה בטלה" וכן לא ייעשה. הרבי מזכיר את "דברי הרב רשנ"ז זצ"ל באגה"ק בזו הלשון: שמעתי מרבותי, כי אילו נמצא מלאך אחד עומד במעמד עשרה מישראל ביחד, אף שאינם מדברים בדברי תורה, תיפול עליו אימה בלי גבול משכינתא דשריא עלייהו עד שהי' מתבטל ממציאותו, וע"כ רע בעיני המעשה בין אחיי הנגשים אל ה', הגשה זו תפילה, ואחר התפילה או לפני' נעשה מושב לצים – ואין לך עולבנא דשכינתא גדול מזה. לכן השמרו בזה ותנו כבוד לה' אלקיכם בטרם יחשיך, היינו בין מנחה למעריב וכו'".

(ראש גולת אריאל ח"א עמ' רמ)

משנה

ז. רַבִּי אֶלְעָזָר אִישׁ בַּרְתּוּתָא אוֹמֵר, תֶּן לוֹ מִשֶּׁלּוֹ, שֶׁאַתָּה וְשֶׁלָּךְ שֶׁלּוֹ. וְכֵן בְּדָוִד הוּא אוֹמֵר כִּי מִמְּךָ הַכֹּל וּמִיָּדְךָ נָתַנּוּ לָךְ. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, הַמְהַלֵּךְ בַדֶּרֶךְ וְשׁוֹנֶה וּמַפְסִיק מִמִּשְׁנָתוֹ וְאוֹמֵר, מַה נָּאֶה אִילָן זֶה וּמַה נָּאֶה נִיר זֶה, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ מִתְחַיֵּב בְּנַפְשׁוֹ:

רע"ב

תן לו משלו. לא תמנע מלהתעסק בחפצי שמים בין בגופך בין בממונך שאינך נותן משלך לא מגופך ולא מממונך. שאתה וממונך שלו: מה נאה אילן זה מה נאה ניר זה. הוא הדין לכל שיחה בטלה. אלא שדבר בהווה שדרך הולכי דרכים לדבר מה שרואים בעיניהם ויש אומרים דאשמעינן רבותא דאע"ג דעל ידי כן הוא מברך ברוך שככה לו בעולמו. אעפ"כ מעלין עליו כאילו מתחייב בנפשו מפני שהפסיק ממשנתו: ניר. תלם המחרישה. כמו נירו לכם ניר (ירמיה ד):

וְאוֹמֵר, מַה נָּאֶה אִילָן זֶה

פירש ר"ע ברטנורא: אף שעל ידי כך מברך ברוך שככה לו בעולמו. שואל מרן הדמו"ר מקאצק: מדוע מתחייב בנפשו הלא מברך להשי"ת. ומתרץ: דהנה האבות קודם מתן תורה היו משיגין את השי"ת על ידי חקירה, ואחר מתן תורה אסר לנו את החקירה, רק על ידי התורה צריך להשיג את השי"ת. ולזה אמר שהמפסיק ממשנתו, וחוקר ומעמיק בשכלו מהיכן יש כח לאילן זה אם לא בכח מאמרו, ורוצה להשיג את השי"ת על ידי חקירה מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו.

(אמת ואמונה)

משנה

ח. רַבִּי דּוֹסְתַּאי בְּרַבִּי יַנַּאי מִשּׁוּם רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, כָּל הַשּׁוֹכֵחַ דָּבָר אֶחָד מִמִּשְׁנָתוֹ, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ מִתְחַיֵּב בְּנַפְשׁוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר, רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ. יָכוֹל אֲפִלּוּ תָקְפָה עָלָיו מִשְׁנָתוֹ, תַּלְמוּד לוֹמַר וּפֶן יָסוּרוּ מִלְּבָבְךָ כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ, הָא אֵינוֹ מִתְחַיֵּב בְּנַפְשׁוֹ עַד שֶׁיֵּשֵׁב וִיסִירֵם מִלִּבּוֹ:

רע"ב

כל השוכח דבר אחד ממשנתו. בשביל שלא חזר עליה מעלין עליו כאילו מתחייב בנפשו. שמתוך שכחתו הוא בא להתיר את האסור ונמצאת תקלה באה על ידו. ושגגתו עולה זדון. א"נ כאילו מתחייב בנפשו לפי שאותה משנה היתה משמרתו. ועכשיו ששכחה אינה משמרתו: תקפה עליו משנתו. שהיתה קשה עליו ומתוך הקושי שבה שכחה:

כָּל הַשּׁוֹכֵחַ דָּבָר אֶחָד מִמִּשְׁנָתוֹ

יותר מארבעים שנה ניהל רבי נח שחור חמיו של מרן ה'אמרי אמת' בביתו, ישיבה לצורבים מצויינים, כאשר זוגתו עוסקת במסחר ותתן טרף לביתה, למען יוכל בעלה הגדול לעסוק בתורה. במיוחד חביבה היתה עליו תורת הרשב"א והיה בקי בכל מכמניה. אירע ואחד התלמידים הגיד לפניו, חידוש מחידושי הרשב"א, התברר לפתע לרבי נח, כי נשמט לשעה חידוש זה של הרשב"א מזכרונו. מרוב צער ועגמת נפש, התמוטט על אתר והתעלף.

(אור זרוע לצדיק ח"א עמ' קיג)

משנה

ט. רַבִּי חֲנִינָא בֶן דּוֹסָא אוֹמֵר, כֹּל שֶׁיִּרְאַת חֶטְאוֹ קוֹדֶמֶת לְחָכְמָתוֹ, חָכְמָתוֹ מִתְקַיֶּמֶת. וְכֹל שֶׁחָכְמָתוֹ קוֹדֶמֶת לְיִרְאַת חֶטְאוֹ, אֵין חָכְמָתוֹ מִתְקַיֶּמֶת. הוּא הָיָה אוֹמֵר, כֹּל שֶׁמַּעֲשָׂיו מְרֻבִּין מֵחָכְמָתוֹ, חָכְמָתוֹ מִתְקַיֶּמֶת. וְכֹל שֶׁחָכְמָתוֹ מְרֻבָּה מִמַּעֲשָׂיו, אֵין חָכְמָתוֹ מִתְקַיֶּמֶת:

רע"ב

כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו. אני שמעתי שמקדים במחשבתו יראת חטאו לחכמתו. שהוא חושב בלבו אלמוד בשביל שאהיה יראה חטא. וזה ע"ד שאמרו תחלת המחשבה סוף המעשה: חכמתו מתקיימת. שהחכמה מביאתו למה שלבו חפץ והוא נהנה בה: וכל שחכמתו קודמת ליראת חטאו. שאינו לומד ע"מ לעשות. הואיל ואין לבבו פונה להיות יראה חטא אין חכמתו מתקיימת. שמתוך שהיא מונעת אותו מללכת אחרי שרירות לבו הוא קץ בה ומואסה ומניחה: כל שמעשיו מרובים מחכמתו. הכא מיירי שזריז במצות עשה ולעיל בכל שיראת חטאו קודמת לחכמתו איירי שנזהר במצות לא תעשה:

וְכֹל שֶׁחָכְמָתוֹ מְרֻבָּה מִמַּעֲשָׂיו

הקשה מרן ה'חידושי הרי"מ': מדוע לא אמר 'כל שמעשיו מועטין', כמו שאמר בראש דבריו 'כל שמעשיו מרובין'. ותירץ: שעיקר ההקפדה הוא על מה שמבין ויודע הרבה ואינו עושה, ולזה טוב שלא ידע כל כך.

(חידושי הרי"מ)

וְכֹל שֶׁחָכְמָתוֹ מְרֻבָּה מִמַּעֲשָׂיו

מרן ה'בית ישראל' היה מזכיר לסובבים אותו מימרא חסידית חריפה: "אל תפנו אל האובות ואל הידעונים". פירוש, אל תחשיבו את מי שרוצה בלבד ("אובות" מלשון חפץ ורצון, כמו "אולי לא תאבה") ואינו עושה "אין בלייבט ביים ועעלן".

ואל תחשיבו אל הידוענים, אלה היודעים הרבה חכמה וחסידות וכיוצא ("די קענער'ס), כמאמרם ז"ל במי שחכמתו מרובה ממעשיו, שהוא דומה לאילן שענפיו מרבים ושרשיו מעוטין, והרוח באה ועוקרתו והופכתו על פניו.

(פאר ישראל ח"א עמ' קטז)

משנה

י. הוּא הָיָה אוֹמֵר, כֹּל שֶׁרוּחַ הַבְּרִיּוֹת נוֹחָה הֵימֶנּוּ, רוּחַ הַמָּקוֹם נוֹחָה הֵימֶנּוּ. וְכֹל שֶׁאֵין רוּחַ הַבְּרִיּוֹת נוֹחָה הֵימֶנּוּ, אֵין רוּחַ הַמָּקוֹם נוֹחָה הֵימֶנּוּ. רַבִּי דוֹסָא בֶן הַרְכִּינָס אוֹמֵר, שֵׁנָה שֶׁל שַׁחֲרִית, וְיַיִן שֶׁל צָהֳרַיִם, וְשִׂיחַת הַיְלָדִים, וְישִׁיבַת בָּתֵּי כְנֵסִיּוֹת שֶׁל עַמֵּי הָאָרֶץ, מוֹצִיאִין אֶת הָאָדָם מִן הָעוֹלָם:

רע"ב

כל שרוח הבריות נוחה הימנו. כל מי שאהוב למטה בידוע שהוא אהוב למעלה: שינה של שחרית. שהולך וישן עד שעונת ק"ש עוברת: ויין של צהרים. מושך לבו של אדם דכתיב (קהלת ב) למשוך ביין את בשרי ומביא אותו לידי שכרות: ושיחת הילדים. מבטלת את אבותיהם מלעסוק בתורה: וישיבת בתי כנסיות של עמי הארץ. שמתכנסים ומדברים בדברים בטלים:

שֵׁנָה שֶׁל שַׁחֲרִית, וְיַיִן שֶׁל צָהֳרַיִם, וְשִׂיחַת הַיְלָדִים

מסביר מרן האדמו"ר מקאצק: "שינה של שחרית" פארשלאפן די יונגע יאהרן, "יין של צהרים" אפראסטען טרונק בראנפן, "ושיחת הילדים" וואס יונגעלייט מאכן קאליע, הם שמוציאין את האדם מן העולם.

(עמוד האמת)

שֵׁנָה שֶׁל שַׁחֲרִית

אפילו כשקרה שמרן ה'אמרי אמת', לא ישן כמעט כל הלילה, הקיץ עם שחר בזמן הקבוע. פעם אחת כשעלה אל ערש יצועו בשעה מאוחרת אחרי חצות, בגלל סיבה מסוימת, והמשמש ר' שמחה וורשביאק ע"ה – שהוטל עליו להכין כוס חמין עבור הרבי, כשיקום ללמוד לפנות בוקר – הרשה לעצמו לאחר כלשהו, בהיותו בטוח שהפעם הרבי לא ישכים בשעה כה מוקדמת, אמר לו בלשון תמיהה: "מה שייכות יש בין היום ללילה שחלף כבר, מה הקשר בין שכיבה לקימה..."

אומרים משמו שהתבטא פעם: "אינני מבין איך זה איש יהודי איננו מפיל את עצמו בבוקר מן המיטה כדי לברך "שלא עשני גוי" ולקבל עול מלכות שמים".

רגיל היה לשבח את ההשכמה בבוקר, ומקפיד אף על השינה בלילה כפי הצורך, שתתחיל בזמן המדויק. במשנה המתחלת "אלו דבירם שאדם אוכל פירותיהן בעוה"ז והקרן קיימת לעולם הבא" הזכירו חז"ל בין השאר "והשכמת בית המדרש שחרית וערבית". שאל והשיב הרבי בשם ה"שפת אמת": מה זו השכמה ערבית, הלא בערב שוכבים לישון, ולא קמים מהשינה? אלא ללמדך שתחילת השכמת שחרית מבערב, כי אם אין אתה הולך לישון מוקדם, הרי לא תוכל להקיץ בהשכמה!

(ראש גולת אריאל ח"א עמ' רע, רעב, רעד)

משנה

יא. רַבִּי אֶלְעָזָר הַמּוֹדָעִי אוֹמֵר, הַמְחַלֵּל אֶת הַקֳּדָשִׁים, וְהַמְבַזֶּה אֶת הַמּוֹעֲדוֹת, וְהַמַּלְבִּין פְּנֵי חֲבֵרוֹ בָרַבִּים, וְהַמֵּפֵר בְּרִיתוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם, וְהַמְגַּלֶּה פָנִים בַּתּוֹרָה שֶׁלֹּא כַהֲלָכָה, אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ תוֹרָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים, אֵין לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא:

רע"ב

המחלל את הקדשים. המביא קדשי המזבח לידי פיגול ונותר וטמא. או המועל ונהנה בין בקדשי מזבח בין בקדשי ב"ה: והמבזה את המועדות. ימים של חוה"מ עושה בהן מלאכה. או נוהג בהן מנהג חול באכילה ושתיה: והמלבין פני חבירו ברבים. המתבייש פניו מאדימות תחלה ואח"כ מתלבנות. שהנפש יש לה ב' תנועות אחת לחוץ ואחת לפנים. וכשמביישין את האדם בתחלה הרוח מתנועע לצד חוץ כמי שמתמלא חמה ופניו מאדימות. וכשאינו מוצא טענה כיצד יסיר הבושה ההיא מעל פניו הוא דואג בקרבו ונכנס הרוח לצד פניו מפני הצער ופניו מתכרכמים ומתלבנים וזהו שאמרו (ב"מ נח, ב) בענין ההלבנה דאזיל סומקא ואתי חיורא: והמפר בריתו. שלא מל. או שמל ומשך ערלתו לכסות המילה כדי שלא יראה שהוא מהול: והמגלה פנים בתורה. שמראה פנים ופירושים בתורה שלא כהלכה, כגון שמתרגם ומזרעך לא תתן להעביר למולך. ומזרעך לא תתן לאעברא לארמיותא. ואין זה פשוטו של מקרא. ובכלל זה הדורש דרשות של דופי. פירוש אחר מגלה פנים שמעיז פנים לעבור על דברי תורה בפרהסיא ביד רמה. ואין לו בושת פנים: אע"פ שיש בידו תורה ומעשים טובים. ולא חזר בתשובה מאחד מעבירות שבידו אע"פ שבאו עליו יסורים ומת ביסורים אין לו חלק לעולם הבא אבל אם חזר בתשובה קודם מותו אין לך דבר שעומד בפני התשובה:

וְהַמְבַזֶּה אֶת הַמּוֹעֲדוֹת... אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ תוֹרָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים

היה אומר מרן ה'שפת אמת' על פי הכלל שמדה טובה מרובה: כי המכבד את המועדות, ומשתוקק תמיד אליהם, אפילו אין בידו תורה ומעשים טובים, יש לו חלק לעולם הבא.

(שפת אמת, פסח)

וְהַמְבַזֶּה אֶת הַמּוֹעֲדוֹת

מבאר מרן ה'אמרי אמת': ענין המבזה את המועדות שנזכר במשנה היינו שהאדם חושב מה יכול המועד לעזור לי, זה נחשב לבזיון, וראיה ממה שכתוב אצל שאול "ובני בליעל אמרו מה יושיענו זה ויבזהו", משמע שזה נקרא בזיון.

(אמרי אמת ליקוטים)

משנה

יב. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר, הֱוֵי קַל לָרֹאשׁ וְנוֹחַ לַתִּשְׁחֹרֶת, וֶהֱוֵי מְקַבֵּל אֶת כָּל הָאָדָם בְּשִׂמְחָה:

רע"ב

הוי קל לראש. לפני אדם גדול וזקן ויושב בראש בישיבה. הוי קל לעבודתו ולשמש לפניו: ונוח לתשחורת. לאדם בחור ששערותיו שחורות אינך צריך להקל עצמך כל כך אלא תעמוד לפניו בנחת ובישוב: והוי מקבל וכו'. נגד כל אדם בין ראש בין תשחורת תעמוד בשמחה. מקבל כמו מקביל תרגום נגד קבל. פי' אחר הוי קל לראש בראשיתך כשאתה בחור הוי קל לעשות רצון בוראך. ובזקנותך כשהושחרו פניך מפני הזקנה תהא נוח לו:

משנה

יג. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, שְׂחוֹק וְקַלּוּת רֹאשׁ, מַרְגִּילִין לְעֶרְוָה. מַסּוֹרֶת, סְיָג לַתּוֹרָה. מַעַשְׂרוֹת, סְיָג לָעשֶׁר. נְדָרִים, סְיָג לַפְּרִישׁוּת. סְיָג לַחָכְמָה, שְׁתִיקָה:

רע"ב

מסורת סייג לתורה. המסורת שמסרו לנו חכמים בחסרות ויתרות שבתורה הם גדר וחזוק לתורה שבכתב. שעל ידיהם אנו מבינים כמה מצות איך יעשו אותם. כמו בסכות בסכת בסכת שנים חסרים וא' מלא שממנו אנו לומדים להכשיר סוכה בג' דפנות. וכגון מועדי ה' אשר תקראו אתם שנכתב חסר בג' מקומות. ללמד אתם אפילו שוגגים אתם אפילו מזידים אתם אפילו מוטעים: מעשרות סייג לעושר. דכתיב עשר תעשר עשר בשביל שתתעשר: נדרים סייג לפרישות. בזמן שאדם מתחיל בפרישות ומתירא שלא יעבור. מקבל עליו בלשון נדר שלא יעשה כך וכך וע"י כן הוא כובש את יצרו: סייג לחכמה שתיקה. במה אנן קיימין אי בשתיקה מדברי תורה הרי כבר כתיב והגית בו וגו' אי בשתיקה מרכילות ולשון הרע וקללה דאורייתא נינהו. הא אינו מדבר אלא בשתיקה מדברי הרשות שבין אדם לחבירו שיש לו לאדם למעט הדבור בהם כל מה שאפשר. ועליהם אמר שלמה (משלי יז) גם אויל מחריש חכם יחשב:

סְיָג לַחָכְמָה, שְׁתִיקָה

בביקורו של מרן ה'אמרי אמת' בא"י שאלו הרב קוק האם מרגיש במה שאמרו חז"ל (ב"ב קנ"ח עב) אוירא דא"י מחכים. השיבו הלא איתא סייג לחכמה שתיקה...

(אמרי אמת ליקוטים)

סְיָג לַחָכְמָה, שְׁתִיקָה

שאל מרן ה'לב שמחה' לאחד "הרי אמרו (מגילה יח,א) מלה בסלע משתוקא בתרין, אם כן מה עדיף לשתוק או לדבר"? השיב הלה "לשתוק". אמר לו אדמו"ר זצ"ל "אתה אינך סוחר. עבור שתיקה במשך כל היום כולו לא תקבל כי אם שתי סלעים, ותמורת כל מלה שתדבר תקבל סלע, נמצא שבמשך היום כולו תוכל לרכוש סלעי מרובים"... ותוך כדי דיבור הפטיר הרבי ז"ל ואמר "אבער שווייגען איז פארט בעסער". (=אבל בכל זאת עדיפה השתיקה).

(מגידי אמת, אבות)

משנה

יד. הוּא הָיָה אוֹמֵר, חָבִיב אָדָם שֶׁנִּבְרָא בְצֶלֶם. חִבָּה יְתֵרָה נוֹדַעַת לוֹ שֶׁנִּבְרָא בְצֶלֶם, שֶׁנֶּאֱמַר, כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם. חֲבִיבִין יִשְׂרָאֵל שֶׁנִּקְרְאוּ בָנִים לַמָּקוֹם. חִבָּה יְתֵרָה נוֹדַעַת לָהֶם שֶׁנִּקְרְאוּ בָנִים לַמָּקוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר, בָּנִים אַתֶּם לַה' אֱלֹהֵיכֶם. חֲבִיבִין יִשְׂרָאֵל, שֶׁנִּתַּן לָהֶם כְּלִי חֶמְדָּה. חִבָּה יְתֵרָה נוֹדַעַת לָהֶם שֶׁנִּתַּן לָהֶם כְּלִי חֶמְדָּה שֶׁבּוֹ נִבְרָא הָעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר, כִּי לֶקַח טוֹב נָתַתִּי לָכֶם, תּוֹרָתִי אַל תַּעֲזֹבוּ:

רע"ב

חבה יתירה נודעת לו. רמב"ם פי' חבה יתירה הראה הקב"ה לאדם שהודיעו ואמר לו ראה שבראתיך בצלם. שהמטיב לחבירו ומודיעו הטובה שעשה עמו. מראה חבה יתירה יותר משאילו הטיב עמו ואינו חשוב בעיניו להודיעו הטובה שעשה עמו. ויש לפרש חבה יתירה נודעת להם. חבה גלויה ומפורסמת שלא בלבד אהבה מסותרת היה לו למקום ברוך הוא עם האדם אלא אף חבה גלויה וידועה לכל: שנאמר כי לקח טוב. כל מעשי בראשית שנאמר בו וירא אלהים כי טוב לא נבראו אלא בשביל התורה שנקראת לקח כמה דאת אמר (דברים לב) יערוף כמטר לקחי:

חִבָּה יְתֵרָה נוֹדַעַת לוֹ שֶׁנִּבְרָא בְצֶלֶם

בעודו צעיר לימים ביקר פעם הרה"ק השפתי צדיק אצל הגה"ק אדמו"ר רבי אברהם מטשעכנוב ז"ל וכבדו מאד ולוה אותו החוצה. כשחזר האדמו"ר מטשעכנוב ז"ל לביתו פנה למקורביו ואמר "האברך הזה יש לו כל הצלם אלקים ולא קלקלו כלום".

(שפתי צדיק, הקדמה)

בָנִים לַמָּקוֹם

אחד מחסידי קוצק היה צועק בשעת התפלה: "אבא, אבא". חסיד אחר שהיה באותו מעמד, פנה אליו בצחוק: אולי אינו אביך, כי "בזמן שאין עושין רצונו של מקום, נקראים עבדים ולא בנים". שמע הרבי מקוצק, ואמר להם: צועקים כל כך הרבה פעמים אבא, עד שנעשה אבא!

(אמת ואמונה)

שֶׁנִּתַּן לָהֶם כְּלִי חֶמְדָּה

הקב"ה נותן מתנותיו בעין יפה, ומלבד עצם המתנה שהיא תוה"ק, נתן לנו גם כן חמדה, התקשרות ודבקות לקבל התורה.

(שפת אמת, אבות)

משנה

טו. הַכֹּל צָפוּי, וְהָרְשׁוּת נְתוּנָה, ובְטוֹב הָעוֹלָם נִדּוֹן. וְהַכֹּל לְפִי רֹב הַמַּעֲשֶׂה:

רע"ב

הכל צפוי. כל מה שאדם עושה בחדרי חדרים גלוי לפניו: והרשות נתונה. בידו של אדם לעשות טוב ורע כדכתיב (דברים ל) ראה נתתי לפניך היום את החיים וגו': ובטוב העולם נדון. במדת רחמים ואעפ"כ אין הכל שוין במדה זו. לפי שהכל לפי רוב המעשה. המרבה במעשים טובים נותנים לו רחמים מרובים. והממעיט במעשים טובים ממעטים לו ברחמים. פי' אחר והכל לפי רוב המעשה. לפי רוב מעשיו של אדם הוא נדון. אם רוב זכיות זכאי. אם רוב עונות חייב. ורמב"ם פירש הכל צפוי. כל מעשה בני אדם מה שעשה ומה שעתיד לעשות הכל גלוי לפניו. ולא תאמר כיון שהקב"ה יודע מה שיעשה האדם א"כ הוא מוכרח במעשיו שיהיה צדיק או רשע. כי הרשות נתונה בידו לעשות טוב ורע ואין שום דבר שיכריחהו כלל וכיון שכן הוא בטוב העולם נדון להפרע מן הרשעים וליתן שכר טוב לצדיקים. שהחוטא חטא ברצונו ראוי שיענש. והצדיק היה צדיק ברצונו וראוי שיקבל שכר: והכל לפי רוב המעשה. לפי מה שאדם כופל ומתמיד בעשיית הטוב כך שכרו מרובה. שאינו דומה המחלק מאה זהובים לצדקה במאה פעמים לנותן אותם בפעם אחת. וגרסת רמב"ם היא והכל לפי רוב המעשה אבל לא על פי גודל המעשה:

הַכֹּל צָפוּי

בא לפני מרן ה'בית ישראל' בחור מישיבה ירושלמית לקבל ברכת פרידה ערב נסיעתו לבית הוריו לחופשת "בין הזמנים". עמד והזהירו: "שמור עיניך מהסתכלות אסורה, שמור אזניך לבל ישמעו מה שאסור, שמור פיך שלא ידבר מה שאין לדבר..." ופטרו לשלום. בפעם אחרת אחז בכתפיו וטלטלו בחזקה: "זכור היטב, הכל צפוי, הרבש"ע ואני ואתה יודעים הכל..." יש שהזהיר צעירים בלשון זו כדי לייראם: "מפה רואים כל מעשיכם..." או "אפילו מי שכובעו שמוט על מצחו כדי להסתיר, אנו רואים מבעד לכובע וקוראים כל מעשיו..." לעתים התבטא: "ידוע לי לא רק מי אתה ומה מעשיך, אלא גם מי הם חבריך..."

(פאר ישראל ח"ב עמ' קמא)

משנה

טז. הוּא הָיָה אוֹמֵר, הַכֹּל נָתוּן בָּעֵרָבוֹן, וּמְצוּדָה פְרוּסָה עַל כָּל הַחַיִּים. הַחֲנוּת פְּתוּחָה, וְהַחֶנְוָנִי מַקִּיף, וְהַפִּנְקָס פָּתוּחַ, וְהַיָּד כּוֹתֶבֶת, וְכָל הָרוֹצֶה לִלְווֹת יָבוֹא וְיִלְוֶה, וְהַגַּבָּאִים מַחֲזִירִים תָּדִיר בְּכָל יוֹם, וְנִפְרָעִין מִן הָאָדָם מִדַּעְתּוֹ וְשֶׁלֹּא מִדַּעְתּוֹ, וְיֵשׁ לָהֶם עַל מַה שֶּׁיִּסְמוֹכוּ, וְהַדִּין דִּין אֱמֶת, וְהַכֹּל מְתֻקָּן לַסְּעוּדָה:

רע"ב

הכל נתון בערבון. רגלוהי דבר נש אינון ערבין ביה. לאחר דמתבעי תמן מובילין יתיה: ומצודה פרוסה. יסורין ומיתה: החנות פתוחה. ובני אדם נכנסים שם ולוקחים בהקפה: והחנוני מקיף. ומאמין לכל הבא ליטול. כך בני אדם חוטאים בכל יום והקב"ה ממתין להם עד בא עתם: והפנקס פתוח. לכתוב בה ההקפות כדי שלא ישכח: והיד כותבת. שלא תאמר אף על פי שהפנקס פתוח פעמים שהחנוני טרוד ואינו כותב הכל לכך אמר והיד כותבת: וכל הרוצה ללות וכו'. היינו והרשות נתונה דלעיל שאין שום אדם מוכרח ללות שלא ברצונו: והגבאים. יסורים ופגעים רעים: מדעתו. פעמים שזוכר את חובו ואומר יפה דנתני: ושלא מדעתו. פעמים ששכח וקורא תגר כנגד דינו של מקום ברוך הוא: ויש להם על מה שיסמוכו. על הפנקס ועל החנוני שהוא נאמן על פנקסו. כך היסורים הללו הן נסמכים על מעשיו של אדם הנזכרים לפני המקום ב"ה אעפ"י שהם נשכחים מן האדם: והדין דין אמת. שאין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו: והכל מתוקן לסעודה. אחד צדיקים ואחד רשעים יש להם חלק לעולם הבא לאחר שגבו מהן את חובן:

משנה

יז. רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹמֵר, אִם אֵין תּוֹרָה, אֵין דֶּרֶךְ אֶרֶץ. אִם אֵין דֶּרֶךְ אֶרֶץ, אֵין תּוֹרָה. אִם אֵין חָכְמָה, אֵין יִרְאָה. אִם אֵין יִרְאָה, אֵין חָכְמָה. אִם אֵין בִּינָה, אֵין דָּעַת. אִם אֵין דַּעַת, אֵין בִּינָה. אִם אֵין קֶמַח, אֵין תּוֹרָה. אִם אֵין תּוֹרָה, אֵין קֶמַח. הוּא הָיָה אוֹמֵר, כֹּל שֶׁחָכְמָתוֹ מְרֻבָּה מִמַּעֲשָׂיו, לְמָה הוּא דוֹמֶה, לְאִילָן שֶׁעֲנָפָיו מְרֻבִּין וְשָׁרָשָׁיו מֻעָטִין, וְהָרוּחַ בָּאָה וְעוֹקְרַתּוּ וְהוֹפְכַתּוּ עַל פָּנָיו, שֶׁנֶּאֱמַר, וְהָיָה כְּעַרְעָר בָּעֲרָבָה וְלֹא יִרְאֶה כִּי יָבוֹא טוֹב וְשָׁכַן חֲרֵרִים בַּמִּדְבָּר אֶרֶץ מְלֵחָה וְלֹא תֵשֵׁב. אֲבָל כֹּל שֶׁמַּעֲשָׁיו מְרֻבִּין מֵחָכְמָתוֹ, לְמָה הוּא דוֹמֶה, לְאִילָן שֶׁעֲנָפָיו מֻעָטִין וְשָׁרָשָׁיו מְרֻבִּין, שֶׁאֲפִלּוּ כָּל הָרוּחוֹת שֶׁבָּעוֹלָם בָּאוֹת וְנוֹשְׁבוֹת בּוֹ אֵין מְזִיזִין אוֹתוֹ מִמְּקוֹמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר, וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל מַיִם וְעַל יוּבַל יְשַׁלַּח שָׁרָשָׁיו וְלֹא יִרְאֶה כִי יָבֹא חֹם, וְהָיָה עָלֵהוּ רַעֲנָן, ובִשְׁנַת בַּצֹּרֶת לֹא יִדְאָג, וְלֹא יָמִישׁ מֵעֲשׂוֹת פֶּרִי:

רע"ב

אם אין תורה וכו'. אין משאו ומתנו יפה עם הבריות: אם אין דרך ארץ וכו'. סוף שתורתו משתכחת ממנו: אם אין דעת וכו'. דעת הוא שמוצא טעם לדבר. ובינה הוא שמבין דבר מתוך דבר אבל אינו מראה לו טעם. ואם אין דעת לתת טעם לדבר, אין בינה. אחר שלא ידע טעמו של דבר כאילו לא ידעו. ומ"מ הבינה היא קודמת לפיכך אם אין בינה אין דעת: אם אין קמח אין תורה. מי שאין לו מה יאכל האיך יעסוק בתורה: אם אין תורה אין קמח. מה יועיל לו הקמח שבידו הואיל ואין בו תורה. נוח לו שלא היה לו קמח והיה מת ברעב:

אִם אֵין דֶּרֶךְ אֶרֶץ, אֵין תּוֹרָה

כך כתב מרן ה'אמרי אמת' באגרת לבנו רבי מאיר הי"ד: "בכח השאלה מה המדות וכו' קבלתי מאמ"ו זצ"ל בשם רבותיו ע"ה כי מפסח ועד שבועות זמן תיקון המדות, שהוא בכלל דרך ארץ קדמה לתורה, ולאנשים כמותינו הפי' ע"פ פשוטו להרגיל ולפעול אצל עצמו מדות טובות מה אני רחום וכו' וע"ז אמרו הדבק במדותיו, וכבר למדונו חז"ל איך להיות מתלמידיו של אאע"ה".

(ראש גולת אריאל ח"א עמ' תב)

אִם אֵין יִרְאָה, אֵין חָכְמָה

בתורתו, אמר מרן ה'בית ישראל': התחלת התורה היא בראשית, ראשית חכמה יראת השם, ו"החכם עיניו בראשו", היינו, להקדים יראת שמים להתחלת התורה-"וזה היסוד ביהדות".

(פאר ישראל ח"ג עמ' קט)

אִם אֵין קֶמַח, אֵין תּוֹרָה

הסביר מרן ה'אמרי אמת' את דברי החסיד ר"י יעב"ץ שמפרש המשנה באבות "אם אין תורה אין קמח" "כי מציאותה בטל לגמרי והוי כעפרא דארעא", דלכאורה הרי יש די אנשים שאינם עוסקים בתורה ובכל זאת יש להם לאכול – ואיך התנא אומר ש"אם אין תורה אין קמח" – אלא הכוונה "דאס הייסט נישט גיגעסען נאר גיפרעסען" (=אין זו אכילה כי אם זלילה") וד"ל. והוסיף נופך לסיפור בנו מרן ה'פני מנחם' שיכולין לפרש לפ"ז הלשונות בגמ' "מאן הא דלא חש לקמחא" (סוכה נ"ד ובעוד מקומות).

(ראש גולת אריאל ח"א עמ' שצו)

אִם אֵין קֶמַח, אֵין תּוֹרָה

מרן ה'פני מנחם' הביא בשם ה'כתב סופר' לתרץ קושיית העולם על מה דכתיב "אל תרגזו בדרך", ואיתא בגמ' תענית (י, ב) אמר להם יוסף לאחיו אל תתעסקו בדבר הלכה שמא תרגז עליכם הדרך. ומדוע יעקב אבינו לא הזהיר זאת לבניו? ותירץ: שאיתא אם אין קמח אין תורה, ובירושלמי ליבא בכיסא תליא, והם ירדו למזון ולמחיה כי לא היה בידם, והיו טרודים בזה, א"כ אין תורה, ולא היה יעקב אביהם צריך להזהירם, משא"כ בצאתם מיוסף היה בידם מזון והיה יוסף צריך להזהירם.

(מפי השמועה)

משנה

יח. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן חִסְמָא אוֹמֵר, קִנִּין וּפִתְחֵי נִדָּה, הֵן הֵן גּוּפֵי הֲלָכוֹת. תְּקוּפוֹת וְגִמַּטְרְיָאוֹת, פַּרְפְּרָאוֹת לַחָכְמָה:

קנין. קרבנות העוף קרוין קנין לשון קן צפור. ויש בהן הלכות חמורות כגון אם נתערבו חובה בנדבה או עולה שמעשיה למעלה בחטאת שמעשיה למטה: ופתחי נדה. הלכות נדה שאבדה וסתה וצריכה לשמור עד שתחזור לפתחה. ופעמים שהיא צריכה לטבול צ"ה טבילות לדברי האומר טבילה בזמנה מצוה: הן הן גופי הלכות. עיקר תורה שבעל פה שמקבלים עליה שכר: תקופות. ענין מהלך המזלות: וגימטריאות. חשבון האותיות: פרפראות לחכמה. כמו הפרפראות שרגילין לאכול בסוף הסעודה לקנוח דרך תענוג כך החכמות הללו מכבדות את בעליהם בעיני הבריות:

פרק ד

משנה

א. בֶּן זוֹמָא אוֹמֵר, אֵיזֶהוּ חָכָם, הַלּוֹמֵד מִכָּל אָדָם, שֶׁנֶּאֱמַר, מִכָּל מְלַמְּדַי הִשְׂכַּלְתִּי כִּי עֵדְוֹתֶיךָ שִׂיחָה לִּי. אֵיזֶהוּ גִבּוֹר, הַכּוֹבֵשׁ אֶת יִצְרוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר, טוֹב אֶרֶךְ אַפַּיִם מִגִּבּוֹר וּמשֵׁל בְּרוּחוֹ מִלֹּכֵד עִיר. אֵיזֶהוּ עָשִׁיר הַשָּׂמֵחַ בְּחֶלְקוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר, יְגִיעַ כַּפֶּיךָ כִּי תֹאכֵל אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ. אַשְׁרֶיךָ, בָּעוֹלָם הַזֶּה. וטוֹב לָךְ, לָעוֹלָם הַבָּא. אֵיזֶהוּ מְכֻבָּד, הַמְכַבֵּד אֶת הַבְּרִיּוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר, כִּי מְכַבְּדַי אֲכַבֵּד וּבֹזַי יֵקָלוּ:

רע"ב

בן זומא. לפי שלא האריך ימים ולא נסמך שיקרא רבי היו קורין אותו על שם אביו. וכן בן עזאי. ושניהם שמם שמעון: איזהו חכם. הכי קאמר איזהו חכם שראוי שיתהלל בחכמתו: הלומד מכל אדם. ואע"פ שהוא קטן ממנו שכיון שאינו חס על כבודו ולומד מן הקטנים ניכרים הדברים שחכמתו היא לשם שמים ולא להתיהר ולהתפאר בה: שנאמר מכל מלמדי השכלתי. וסיפא דקרא כי עדותיך שיחה לי כלומר הייתי למד תורה מכל מלמדי ואפילו מן הקטנים ממני ולא הייתי חושש לכבודי כי עדותיך שיחה לי שכל כוונתי היתה לשמים בלבד. וכן איזהו גבור שראוי שיתהלל בגבורתו: הכובש את יצרו, שנאמר טוב ארך אפים מגבור. הכי הוי פירושא דקרא טוב ארך אפים הבא מצד הגבורה של כבוש היצר. ולא מצד רכות הטבע. וכן מושל ברוחו כשבא מלוכד עיר. מן המלך שלאחר שכבש את העיר ובאו לידו האנשים המורדים בו מושל ברוחו ואינו הורגן: איזהו עשיר. הראוי לו להתהלל בעשרו: השמח בחלקו:איזהו מכובד. לפי ששלשה דברים טובים הללו שנזכרו לעיל שהם החכמה והגבורה והעושר הזוכה בהם הוא נכבד מעצמו בעיני אלהים ואדם. ואף אם הבריות לא יכבדוהו בעבורם. לכך חבר התנא לזה ואמר מי שיש בו המדות הללו והוא נכבד בעצמו מה יעשה ויהיה מכובד מאחרים. יכבד את הבריות: כי מכבדי אכבד. והדברים קל וחומר ומה הקב"ה שהוא מלך הכבוד וכל מה שברא בעולמו לא ברא אלא לכבודו מכבד את מכבדיו ק"ו לבשר ודם: ובוזי יקלו. למדנו ענותנותו של הקב"ה. לא אמר ובוזי אקלל אלא יקלו מעצמם. ובכבוד הצדיקים הקפיד יותר שנאמר (בראשית יב) ומקללך אאור:

אֵיזֶהוּ חָכָם, הַלּוֹמֵד מִכָּל אָדָם

סיפר היהודי הקדוש מפרשיסחא:

נפח אחד לימדני התמדה:

בשכונתי היה נפח אחד שעמל על מלאכתו עם שחר. כשהייתי משכים קום לתורה ולתפילה – כבר שמעתי את קורנסו הולם על הסדָן. אמרתי בליבי: אם לחיי שעה השכים הלה קום לעבודתו – לחיי עולם על אחת כמה וכמה. ונתתי דעתי להשכים קום לפניו.

הנפח, בקוצר דעתו, עשה אף הוא חשבונו, בראותו אותי משכים קום לפניו ואמר: אם פלוני, שאינו מרויח ממון בעבודתו – כך, אני – על אחת כמה וכמה. וכך התחרינו ביננו, עד שנעשיתי למתמיד...

(היהודי הקדוש)

אֵיזֶהוּ חָכָם, הַלּוֹמֵד מִכָּל אָדָם

הרבי ר' בונים מפרשיסחא, היה אומר: מכל אדם ניתן ללמוד, ואף מתינוק תוכל ללמדו שלושה דברים, לענין עבודת הבורא:

תמיד הוא עסוק ואף פעם אינו מתבטל.

תדיר הוא שרוי בשמחה.

כשהוא מבקש דבר מה הריהו בוכה.

ואילו מגנב ניתן ללמוד שבעה דברים ליישמם בעבודת הבורא:

הגנב עובד רק בלילה, כשהוא נסתר מעין רואים.

אינו אומר נואש: לא הצליח בפעם אחת, הריהו מנסה פעם נוספת.

אוהב את חבריו בכל ליבו ומוכן תמיד לגונן עליהם.

אפילו גניבה קלה חשובה בעיניו והוא מוכן למסור נפשו עליה.

גם מה שהשיג במאמצים עצומים – הריהו מוכר במחיר מועט, ואינו מייחס לו חשיבות רבה.

אינו מספר לאיש על מעשיו אשר עשה ואשר הוא מתכונן לעשות.

יקרה בעיניו מלאכתו, ואינו מוכן להמירה באחרת.

מהם תראו ותלמדו לקח בעבודת השם יתברך.

(שיח שרפי קודש)

אֵיזֶהוּ חָכָם, הַלּוֹמֵד מִכָּל אָדָם

מרן ה'שפת אמת' כותב במכתב לבנו מרן ה'אמרי אמת': "...ואשר אמרת שתלך לבית החסידים, אם כי אינך מרגיש תועלת, טוב מאד להיות עם החסידים, ולקבל הטוב, וכמאמר התנא "איזהו חכם הלומד מכל אדם". רק שלא לבטל הרבה. וירא שמים יוצא את כולם".

(אוצר מכתבים ומאמרים" מהשפ"א, מכתב כ"א)

אֵיזֶהוּ חָכָם, הַלּוֹמֵד מִכָּל אָדָם

הקב"ה הטביע במעשה בראשית בכל אדם שיהיה בו דבר ראוי לכך שאחרים ילמדו ממנו, ומי שאינו יכול ללמוד מכל אדם, מוכיח שאין חכמתו שלמה, ואינו ראוי להקרא "חכם". ומטעם זה השתמשו תמיד חז"ל בבטוי "תלמיד חכם", יען כל כוחו של ה"חכם" הוא בזה שהוא "תלמיד", שלומד מכל אדם.

(שפת אמת, אבות)

אֵיזֶהוּ עָשִׁיר הַשָּׂמֵחַ בְּחֶלְקוֹ

סח מרן ה'שפת אמת':

רק אדם הנהנה מיגיע כפיו מסוגל להיות שמח בחלקו, אבל אם בא להון שלא ביגיעה, עליו נאמר "מי שיש לו מנה רוצה מאתים".

(שפת אמת, אבות)

משנה

ב. בֶּן עַזַּאי אוֹמֵר, הֱוֵי רָץ לְמִצְוָה קַלָּה (כְּבַחֲמוּרָה), וּבוֹרֵחַ מִן הָעֲבֵרָה. שֶׁמִּצְוָה גּוֹרֶרֶת מִצְוָה, וַעֲבֵרָה גוֹרֶרֶת עֲבֵרָה. שֶׁשְּׂכַר מִצְוָה, מִצְוָה. וּשְׂכַר עֲבֵרָה, עֲבֵרָה:

רע"ב

שמצוה גוררת מצוה. כך מנהגו של עולם העושה מצוה אחת נוח לו לעשות אחרת. והמתחיל בעבירות קשה לפרוש מהם. ועוד ששכר מצוה מצוה. שמן השמים מסייעין ומזמינים ביד מי שעשה מצוה אחת שיעשה אחרת כדי לתת לו שכר על שתיהן. וכן שכר עבירה וכו'. פי' אחר ששכר מצוה מצוה. שכל מה שאדם משתכר ומתענג בעשיית המצוה נחשב לו למצוה בפני עצמה. ונוטל שכר על המצוה שעשה ועל העונג וההנאה שנהנה בעשייתה: ושכר עבירה עבירה. השכר וההנאה שמגעת לו לאדם בעשיית העבירה נחשב לו כעבירה בפני עצמה ולוקה על העבירה שעשה ועל השכר וההנאה שמקבל בעשייתה:

וּבוֹרֵחַ מִן הָעֲבֵרָה... וּשְׂכַר עֲבֵרָה, עֲבֵרָה

ביאר הרבי ר' העניך: למה צריך הטעם, וכי עבירה אחת אין כדאי לברוח ממנה, אלא דאיתא העבירה בה"א הידיעה, היינו עבירה לשמה, על אף שאינה עבירה בעצמה, מכל מקום גוררת עבירה שלא לשמה ח"ו, ולזה ובורח מן העבירה שעבירה גוררת וכו'.

(בשם נכדו הרה"ק ר' חנוך צבי הכהן זצ"ל)

שֶׁמִּצְוָה גּוֹרֶרֶת מִצְוָה

מצוה שאדם נמשך אליה ועושה אותה בהתכוננות והשתדלות, זאת היא מצוה אמתית ורצויה לפני המקום. ועברה גוררת, עברה שאדם נמשך אליה, שלה הוא מתכונן ומשתוקק שתגיע לידו, זאת היא עברה החמורה עד למאד, ועל האדם להזהר מאד ממנה.

(חידושי הרי"מ)

שֶׁשְּׂכַר מִצְוָה, מִצְוָה

פירש מרן ה'שפת אמת': כיון שיפה שעה אחת בתורה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי עולם הבא, אם כן אין לזה שכר שלם בעולם הזה רק שכר מצוה, מצוה.

(שפת אמת אבות)

משנה

ג. הוּא הָיָה אוֹמֵר, אַל תְּהִי בָז לְכָל אָדָם, וְאַל תְּהִי מַפְלִיג לְכָל דָּבָר, שֶׁאֵין לְךָ אָדָם שֶׁאֵין לוֹ שָׁעָה וְאֵין לְךָ דָבָר שֶׁאֵין לוֹ מָקוֹם:

רע"ב

אל תהי בז לכל אדם. לומר מה יוכל פלוני להזיק לי: ואל תהי מפליג. מרחיק לכל דבר שיש לחוש עליו. אל תאמר רחוק הוא שיהיה ואין לדאוג ממנו:

אַל תְּהִי בָז לְכָל אָדָם

מבאר מרן ה'שפת אמת': "לכל אדם" – אין לך לבזות את כל אישיותו של האדם בשביל חסרון אחד שנמצא בו.

(שפת אמת, אבות)

שֶׁאֵין לְךָ אָדָם שֶׁאֵין לוֹ שָׁעָה

פעם בשיחה פתח וסיפר מרן ה'בית ישראל': זקני מרן ה"שפת אמת" זי"ע התענין יום אחד אצל מקורביו, מדוע לא רואים זה זמן רב את חסיד פלוני, שהיה רגיל לבוא לגור. נענה ר' לייבל גוטברויד ז"ל והשיבו: "לאחרונה שינה מלבושיו, והפך להיות "מודרני", לכן הוא מתבייש לבוא..." לשמע דבריו קם השפ"א בהתרגשות מכסאו, אחז בדש בגדו של ר' לייבל וקרא: "לך אמור לו, גם הללו שסרו לגמרי מדרך הישר באים לכאן..."

"ואם כה נהגו בימיו של סבא", הפטיר רבינו זי"ע, "בימינו על אחת כמה וכמה, שחייבים לקרב כל יהודי באשר הוא..."

(פאר ישראל ח"ב עמ' רצד)

שֶׁאֵין לוֹ שָׁעָה וְאֵין לְךָ דָבָר שֶׁאֵין לוֹ מָקוֹם

פירש מרן ה'בית ישראל' זי"ע דרך רמיזא: אין לך אדם שאין לו שעה, זו שעה של פורים, שהוא זמן לכל נפש מישראל להגיע משמחת הגוף לשמחת הנפש. ואין לך דבר שאין לו מקום, זה ג"כ נס פורים, שכתוב בו "רווח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר".

(פאר ישראל ח"ג עמ' רלט)

משנה

ד. רַבִּי לְוִיטָס אִישׁ יַבְנֶה אוֹמֵר, מְאֹד מְאֹד הֱוֵי שְׁפַל רוּחַ, שֶׁתִּקְוַת אֱנוֹשׁ רִמָּה. רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָא אוֹמֵר, כָּל הַמְחַלֵּל שֵׁם שָׁמַיִם בַּסֵּתֶר, נִפְרָעִין מִמֶּנּוּ בַגָּלוּי. אֶחָד שׁוֹגֵג וְאֶחָד מֵזִיד בְּחִלּוּל הַשֵּׁם:

רע"ב

מאד מאד הוי שפל רוח. אע"פ שבשאר מדות הדרך האמצעית היא המשובחת. במדת הגאוה אינו כן אלא יטה לקצה האחרון של שפלות הרוח. לפי שהגאוה היא מאוסה ביותר. ועוד שרוב בני אדם נכשלים בה ולא בדילי אינשי מינה. לכך צריך לעשות לה הרחקה יתירה:

מְאֹד מְאֹד הֱוֵי שְׁפַל רוּחַ

על הפסוק "ובני ישראל פרו וישרצו ויעצמו במאד מאד", אמר הרבי ר' העניך מאלכסנדר בשם הרה"ק מסאסוב: שבני ישראל הרגישו גדלות, "ויעצמו"-האבען זייא זיך גישטארקט (=הם התחזקו) ב"מאד מאד הוי שפל רוח".

(שיח שרפי קדש)

מְאֹד מְאֹד הֱוֵי שְׁפַל רוּחַ

בשנת תשל"א, באחד מערבי שבתות אחה"צ, נכנס אצל מרן ה'בית ישראל' יהודי מיוצאי אשכנז עם ילדיו הקטנים וביקש ברכה. הוא הוסיף בהכנעה, שמבקש כי יואיל הרבי וידבר עמהם בשפה העברית (בהברה ספרדית) ולא בקיצור, כדרכו, כדי שיבינו הילדים את דבריו. ישב עמהם דקות ארוכות ושוחח בנעימות ובלבביות רבה עם כל ילד בפני עצמו, דיבר עמם ברוח טובה ומתוך מנוחת הנפש, כאילו שעתו פנויה ללא הגבלה.

(פאר ישראל ח"ב עמ' רפא)

מְאֹד מְאֹד הֱוֵי שְׁפַל רוּחַ

היה מרן ה'בית ישראל' אומר ע"י השפלות האדם מתקרב אל השי"ת. "אשכון ואת דכא כתיב..." והיה אומר, ש"היסוד ביהדות: ענוה! לידע שמעצמו אין לו כלום..." "ובעבדות השם ובתורה, הכלל, שאם יודעים שאינם יודעים זה טוב..."

(פאר ישראל ח"ג עמ' קכג)

משנה

ה. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל (בְּנוֹ) אוֹמֵר, הַלּוֹמֵד תּוֹרָה עַל מְנָת לְלַמֵּד, מַסְפִּיקִין בְּיָדוֹ לִלְמוֹד וּלְלַמֵּד. וְהַלּוֹמֵד עַל מְנָת לַעֲשׂוֹת, מַסְפִּיקִין בְּיָדוֹ לִלְמוֹד וּלְלַמֵּד לִשְׁמוֹר וְלַעֲשׂוֹת. רַבִּי צָדוֹק אוֹמֵר, אַל תַּעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדֵּל בָּהֶם, וְלֹא קַרְדֹּם לַחְפּוֹר בָּהֶם. וְכָךְ הָיָה הִלֵּל אוֹמֵר, וּדְאִשְׁתַּמֵּשׁ בְּתַגָּא, חֳלָף. הָא לָמַדְתָּ, כָּל הַנֶּהֱנֶה מִדִּבְרֵי תוֹרָה, נוֹטֵל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם:

רע"ב

הלומד על מנת ללמד מספיקין בידו ללמוד וללמד. גרסינן. והכא פירושא. הלומד על מנת להיות תמיד עוסק בתורה ואין בדעתו להיות גומל חסדים עם הבריות. כרבה דעסיק בתורה ולא עסיק בגמילות חסדים אע"ג דאיבעי ליה לעסוקי נמי בגמילות חסדים מכל מקום מספיקין בידו ללמוד וללמד ותהיה מחשבתו נעשית: והלומד על מנת לעשות. שהוא רוצה לעסוק בתורה ולהיות גם כן גומל חסדים כאביי דעסיק בתורה ובגמילות חסדים. מספיקין בידו להשלים מחשבתו. ויזכה ללמוד וללמד לשמור ולעשות. ויש מפרשים הלומד על מנת ללמד בשביל שיקרא רב. וגורסין אין מספיקין בידו ללמוד וללמד. וברוב הספרים מצאתי כגירסא ראשונה ועיקר: ואל תעשם עטרה להתגדל בהם. שלא תאמר אלמוד בשביל שאקרא רבי ויושיבוני בראש אלא למוד מאהבה וסוף הכבוד לבוא: ולא קרדום לחפור בהם. ולא תלמוד תורה כדי לעשות ממנה מלאכה שתתפרנס בה כמו קרדום לחפור בה. שהעושה כן מועל בקדושתה של תורה וחייב מיתה בידי שמים כמי שנהנה מן ההקדש. ומלמדי תינוקות נוטלין שכר שימור התינוקות בלבד שמשמרין אותן שלא יפשעו ויזיקו ושכר פיסוק טעמים. שאין הרב חייב לטרוח וללמד לתלמידים פיסוק הטעמים אבל שכר לימוד אסור ליטול. דכתיב (דברים ד) ואותי צוה ה' בעת ההיא ללמד אתכם חוקים ומשפטים כאשר צוני ה' אלהי מה אני בחנם אף אתם בחנם. וכן הדיין אסור ליקח שכר פסוק הדין אלא שכר בטלה בלבד דבר שהוא ניכר כמה מפסיד מבטול מלאכתו כדי לשמוע טענות בעלי הדין ובלבד שיטול משניהם בשוה ואם נוטל יותר מזה דיניו בטלים. ומה שהתירה תורה לת"ח ליהנות מדברי תורה הוא שתמכר סחורתו בשוק קודם כל אדם וגם שיפטר מכל מסים ועולים וארנוניות. ואפילו כסף גולגלתא חייבין הצבור ליתן עליו. ואפילו הוא עשיר ויש לו ממון הרבה יכול הוא לשאול בדין שיפטרוהו. ואם ת"ח חולה הוא ומדוכא ביסורין ומרבין העם להביא מנות גדולות מפני כבוד תורתו מצוה עליו שיטול ואין זה בכלל נאות מדברי תורה הואיל ואי אפשר לו להתפרנס בדרך אחר. וכן ת"ח שמינו אותו הציבור עליהם פרנס או ראש הסדר ומתעסק בצרכי צבור. מותר לו ליקח מהם פרס ואפילו שכר הרבה יותר מכדי פרנסתו כדי שיהיו מזונותיו בריוח ומתוך כך יהי גדול ויראוי ומאויים בעיניהם כדאשכחן בכ"ג דכתיב ביה הגדול מאחיו ודרשו חכמים גדלהו מאחיו שיהיו אחיו הכהנים מעשירים אותו משלהן. וחכמים הראשונים שהיו נמנעים מזה מדת חסידות היתה בהם אבל לא מן הדין:

אַל תַּעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדֵּל בָּהֶם

באגרת לחסיד מימי חורפו של מרן ה'שפת אמת' כתוב לאמור:

"אל תעשה עטרה להתגדל בה", הכוונה להתגדל ברוחניות, שלא יהיה בו רצון לתקן עצמו בדברי תורה; "ולא קרדום לחפור", היינו למצוא עומק החכמה, ולדחות הפסולת – אין לך כי אם להיות עושה רצונו יתברך, מפני שכך רצונו.

(שפת אמת, אבות)

אַל תַּעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדֵּל בָּהֶם

פעם, בצאתו מביקור באכסנייתו של מרן ה'לב שמחה', קרא בהשתאות הרב מקלויזנבורג בפני מלווהו:

הוא, יכול היה להאיר את כל פולין בגאונותו! איני מבין כיצד מסוגל הוא כל כך להסתיר את עצמו, גם בימי הזיקנה!---

(אור זרוע לצדיק ח"ג עמ' קמט)

משנה

ו. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, כָּל הַמְכַבֵּד אֶת הַתּוֹרָה, גּוּפוֹ מְכֻבָּד עַל הַבְּרִיּוֹת. וְכָל הַמְחַלֵּל אֶת הַתּוֹרָה, גוּפוֹ מְחֻלָּל עַל הַבְּרִיוֹת:

רע"ב

כל המכבד את התורה. הדורש החסרות והיתרות שבתורה ומראה טעם כל קוץ וקוץ לומר שאין בה דבר לבטלה אין לך כבוד תורה גדולה מזה. אי נמי המכבד ספר תורה ומכבד לומדי תורה והעוסקים בה כל אלו בכלל מכבד את התורה הן:

כָּל הַמְכַבֵּד אֶת הַתּוֹרָה

בין באי בית המדרש של מרן ה'בית ישראל' היו שני חסידים מבוגרים, ר' לייבל ליכטנשטיין ז"ל ור' מאיר גרשון שרצקי ז"ל, אשר נהגו לבוא וללמוד בצוותא כל יום באשמורת הבוקר. בהזדמנות זו, לפני שהתחילו לשנות פרקם, היו השניים אוספים מן השלחנות את ערימות הספרים שנשארו מאמש ומחזירים אותם אל הארונות. פעמים ארע, שרבינו זי"ע עלה ונכנס בשעה זו אל ההיכל, ובלי לומר מלה הצטרף גם הוא אליהם במלאכה קדושה זו, לאסוף את הספרים ולהשיב כל ספר אל מקומו.

(פאר ישראל ח"א עמ' תכה)

משנה

ז. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ אוֹמֵר, הַחוֹשֵׂךְ עַצְמוֹ מִן הַדִּין, פּוֹרֵק מִמֶּנּוּ אֵיבָה וְגָזֵל וּשְׁבוּעַת שָׁוְא. וְהַגַּס לִבּוֹ בְהוֹרָאָה, שׁוֹטֶה רָשָׁע וְגַס רוּחַ:

רע"ב

החושך עצמו מן הדין. במקום שיש גדול ממנו. אי נמי אומר לבעלי הדין שיתפשרו: פורק ממנו איבה. שהיוצא מב"ד חייב שונא לדיין שאומר בלבו לא היפך בזכותי: וגזל. שמא יחייב הזכאי ונמצא שגזל בא על ידו: ושבועת שוא. שמא יחייב שבועה למי שאינו חייב בה ונמצא מביא לידי שבועת שוא. אי נמי קרי תנא לשבועת שקר שבועת שוא כגון האומר לא לויתי ולוה דבשעת שבועה יצאה מפי לשוא: והגס לבו בהוראה. בלא עיון ובלא המתנה:

וְהַגַּס לִבּוֹ בְהוֹרָאָה, שׁוֹטֶה רָשָׁע וְגַס רוּחַ

מבאר מרן ה'שפת אמת': הגס לבו בהוראה, אחת מהשלש; או שהוא שוטה, ממילא לא ידע מה מרויח החושך עצמו מן הדין, או שהוא רשע ולא איכפת לו, או שהוא גס רוח ובוטח שלא יכשל.

(שפת אמת, אבות)

משנה

ח. הוּא הָיָה אוֹמֵר, אַל תְּהִי דָן יְחִידִי, שֶׁאֵין דָּן יְחִידִי אֶלָּא אֶחָד. וְאַל תֹּאמַר קַבְּלוּ דַעְתִּי, שֶׁהֵן רַשָּׁאִין וְלֹא אָתָּה:

רע"ב

אל תהי דן יחידי. אע"פ שיחיד מומחה יכול לדון. מדרכי החסידות הוא שאפילו מומחה לא יהא דן יחידי. ודוקא כשלא קבלוהו בעלי הדין עליהם לדיין אבל קבלוהו בעלי הדין עליהם. דן יחידי ואפילו מדרך חסידות: שאין דן יחידי אלא אחד. הקב"ה שהוא יחיד בעולמו: ואל תאמר. לחבריך החולקים עליך: קבלו דעתי. שאני מומחה ובלא הצרוף שלכם הייתי יכול לדון: שהן רשאין ולא אתה. הואיל וצרפת אותם עמך ראוי שיפסק הדין ע"פ הרבים:

וְאַל תֹּאמַר קַבְּלוּ דַעְתִּי

פירש מרן ה'שפת אמת': אל תאמר דבריך בחזקה, עד שיודו לדבריך.

(שפת אמת, אבות)

משנה

ט. רַבִּי יוֹנָתָן אוֹמֵר, כָּל הַמְקַיֵּם אֶת הַתּוֹרָה מֵעֹנִי, סוֹפוֹ לְקַיְּמָהּ מֵעשֶׁר. וְכָל הַמְבַטֵּל אֶת הַתּוֹרָה מֵעשֶׁר, סוֹפוֹ לְבַטְּלָהּ מֵעֹנִי:

רע"ב

המקיים את התורה מעוני. שהוא דחוק למזונות ומתבטל ממלאכתו כדי לעסוק בתורה: המבטל את התורה מעושר. מחמת רוב הממון צריך ליתן לבו פעם לכאן ופעם לכאן ואין לו פנאי לעסוק בתורה:

כָּל הַמְקַיֵּם אֶת הַתּוֹרָה מֵעֹנִי

סח מרן ה'בית ישראל': שמעתי מכ"ק אאז"ל בשם מי, שזה הכוונה כל המקיים את התורה מעוני-אין עני אלא בדעת, שלומד אף שאינו יורד לעומקו של דבר, סופו לקיימה מעושר, שידע מה קאמר.

(פאר ישראל ח"ג עמ' קד)

משנה

י. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, הֱוֵי מְמַעֵט בָּעֵסֶק, וַעֲסוֹק בַּתּוֹרָה. וֶהֱוֵי שְׁפַל רוּחַ בִּפְנֵי כָל אָדָם. וְאִם בִּטַּלְתָּ מִן הַתּוֹרָה, יֶשׁ לְךָ בְּטֵלִים הַרְבֵּה כְּנֶגְדָּךְ. וְאִם עָמַלְתָּ בַתּוֹרָה, יֶשׁ (לוֹ) שָׂכָר הַרְבֵּה לִתֶּן לָךְ:

רע"ב

הוי ממעט בעסק. המעט בעסק סחורתך ומלאכתך ויהיה עיקר עסקך בתורה: והוי שפל רוח בפני כל אדם. ללמוד אפילו ממי שהוא קטן ממך בחכמה: יש לך בטלים הרבה כנגדך. שיסייעו לבטלך. פי' אחר יש בעולם כמה בטלים שהם הרשעים וחיות רעות שהם בטלים ועל ידם הקב"ה יביא עליך פורענות: ואם עסקת בתורה. הוא עצמו ישלם שכרך ולא ע"י שליח. ובזה יתירה מדה טובה על מדת פורענות:

הֱוֵי מְמַעֵט בָּעֵסֶק, וַעֲסוֹק בַּתּוֹרָה

כאשר בא לקאצק הגאון רבי בונם רבה של זיכלין, הצטרף לחבורת החסידים, הזניח קצת את התמדתו המפליאה והרבה להשקיע מזמנו בעבודה וחסידות. שאלו הרבי מקאצק "אומרים למדן הוא זה שמילא כרסו בש"ס ופוסקים, למה כריסו ולא ראשו"? המשיך הרבי וביאר "מה כרס זה בכל יום הוא מחדש רעבונו, כך צריך להיות הלמדן. רעב כל יום לתורה. אלו שגמרו עם התמדתם אין להם מקום אצלי".

(בית קוצק)

הֱוֵי מְמַעֵט בָּעֵסֶק, וַעֲסוֹק בַּתּוֹרָה

האדמו"ר מקוצק אמר לסוחר אחד: בכל יום תגזול לעצמך ממסחרך שעה אחת, כדי לעשות חשבון נפשך, למה באת לעולם, ובמה אתה מבלה את ימיך, ותלמוד תורה לכל הפחות שעה אחת בכל יום. ומה שאמרו חז"ל, דהקבוע עתים לתורה, מפר את התורה, לא אמרו אלא על מי שיש לו שהות ואפשרות ללמוד כל היום, אבל סוחר שהוא טרוד בעסקיו, מחויב לגזול לעצמו שעה אחת, וללמוד תורה.

(אמת ואמונה)

הֱוֵי מְמַעֵט בָּעֵסֶק, וַעֲסוֹק בַּתּוֹרָה

פעם פנה אדמו"ר הלב שמחה ז"ל לאחד ואמר לו בלשון המשנה "הוי ממעט בעסק ועסוק בתורה – אל תרבה בעסק ובהכנות לקראת לימוד התורה, רק קח גמרא והתיישב ללמוד".

(לבם של ישראל, ח"א עמ' רפ"ח)

משנה

יא. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר, הָעוֹשֶׂה מִצִוָה אַחַת, קוֹנֶה לוֹ פְרַקְלִיט אֶחָד. וְהָעוֹבֵר עֲבֵרָה אַחַת, קוֹנֶה לוֹ קַטֵּיגוֹר אֶחָד. תְּשׁוּבָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים, כִּתְרִיס בִּפְנֵי הַפֻּרְעָנוּת. רַבִּי יוֹחָנָן הַסַּנְדְּלָר אוֹמֵר, כָּל כְּנֵסִיָּה שֶׁהִיא לְשֵׁם שָׁמַיִם, סוֹפָהּ לְהִתְקַיֵּם. וְשֶׁאֵינָהּ לְשֵׁם שָׁמַיִם, אֵין סוֹפָה לְהִתְקַיֵּם:

רע"ב

פרקליט. מלאך מליץ טוב: קטיגור. מליץ רע. ול' קטיגור קורא תגר. וסניגור שהוא הפך קטיגור. פירושו שונא תגר:

כָּל כְּנֵסִיָּה שֶׁהִיא לְשֵׁם שָׁמַיִם, סוֹפָהּ לְהִתְקַיֵּם

מרן ה'לב שמחה' שהה במעמד דקות ספורות בלבד, בהן האציל ברכתו:

יעזור השי"ת שהכל יהיה בברכה והצלחה. כל כנסיה שהיא לשם שמים סופה להתקיים (אבות ד, יא), שהכניסה תביא, שבסופה, כשכל אחד חוזר למקומו ולביתו – יתקיים הכנסיה: שכל אחד יעשה ויהיה באחדות.

(אור זרוע לצדיק ח"ג עמ' שע)

משנה

יב. רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן שַׁמּוּעַ אוֹמֵר, יְהִי כְבוֹד תַּלְמִידְךָ חָבִיב עָלֶיךָ כְּשֶׁלָּךְ, וּכְבוֹד חֲבֵרְךָ כְּמוֹרָא רַבָּךְ, וּמוֹרָא רַבָּךְ כְּמוֹרָא שָׁמָיִם:

רע"ב

(יב)

יהי כבוד תלמידך חביב עליך כשלך. שכן מצינו במשה שאמר ליהושע תלמידו (שמות יז) בחר לנו אנשים. עשאו שוה לו: וכבוד חבירך כמורא רבך. דא"ל אהרן למשה (במדבר יב) בי אדוני. ואחיו גדול ממנו בשנים היה וקרי ליה אדוני: ומורא רבך כמורא שמים. דכתיב (שם יא) אדוני משה כלאם כלם מן העולם כיון שמרדו בך כאילו מרדו בהקב"ה וחייבים כליה:

וּמוֹרָא רַבָּךְ כְּמוֹרָא שָׁמָיִם

דבוק היה מרן ה'לב שמחה' עוד מינקותו, בזקנו מרן ה'שפת אמת'. לאחר שנסתלק הסבא הקדוש, נכמרו געגועיו אליו. כאשר הגיע לגור, הגאון רבי שאול משה זצ"ל, רבה של ויערשוב, אשר היה דומה בתוארו ל"שפת אמת" ונראה מטייל בחצר בית המדרש – דימה הילד לחשוב כי חזר סבא. נרגש כולו מיהר לקרוא לאביו, ה'אמרי אמת':

אבא! סבא שוב נמצא עמנו!---

יצא ה'אמרי אמת', ובראותו כי הרב מוויערשוב הוא – נתחייך...

לימים, אמר רבינו לנכדו, כי לפלא הוא שאביו יצא.

מורא רבך כמורא שמים. גדול היה הפחד מפני הסבא הקדוש, וגם לימים, לאורך תקופה, בכל עת שראה הילד את הרב מויערשוב, היה ממהר לברוח מפניו, בדמותו כי אכן סבא הוא---

(אור זרוע לצדיק ח"א עמ' קמב)

משנה

יג. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, הֱוֵי זָהִיר בְּתַלְמוּד, שֶׁשִּׁגְגַת תַּלְמוּד עוֹלָה זָדוֹן. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, שְׁלשָׁה כְתָרִים הֵם, כֶּתֶר תּוֹרָה וְכֶתֶר כְּהֻנָּה וְכֶתֶר מַלְכוּת, וְכֶתֶר שֵׁם טוֹב עוֹלֶה עַל גַּבֵּיהֶן:

רע"ב

הוי זהיר בתלמוד. שיהא תלמודך בדקדוק וכהלכה: ששגגת תלמוד עולה זדון. אם תטעה בהוראה מתוך שלא דקדקת בלמודך ותבא להתיר את האסור הקב"ה מעלה על ידך כאילו עשית מזיד: שלשה כתרים הם. הכתובים בתורה שחייבה התורה לנהוג בהם כבוד: כתר תורה. כתיב ביה (ויקרא יט) והדרת פני זקן זה שקנה חכמה: כתר כהונה. כתיב ביה וקדשתו קדוש יהיה לך: כתר מלכות. כתיב ביה (דברים יז) שום תשים עליך מלך שתהא אימתו עליך: וכתר שם טוב. מי שיש בידו מעשים טובים ושמועתו טובה מחמת מעשיו לא מצינו לו כתר בתורה שיהיו חייבים לנהוג בו כבוד. והוא עולה על גבי כולן. שכל השלשה כתרים צריכים לו. שאם ת"ח הוא וסני שומעניה שרי לבזוייה. ואם כ"ג הוא אמרינן ביומא (דף עא, ב) ייתון בני עממיא לשלם דעבדין עובדי דאהרן ולא ייתון בני אהרן לשלם דלא עבדין עובדי דאהרן. ואם נשיא הוא כתיב (שמות כג) ונשיא בעמך לא תאור. בעושה מעשה עמך:

שֶׁשִּׁגְגַת תַּלְמוּד עוֹלָה זָדוֹן

ביאר מרן ה'אמרי אמת': הסיבה שבאה לו השגגה היא משום שלא חזר, ומשום כך שכח, וזהו הזדון שלא חזר.

(אמרי אמת, ליקוטים)

משנה

יד. רַבִּי נְהוֹרַאי אוֹמֵר, הֱוֵי גוֹלֶה לִמְקוֹם תּוֹרָה וְאַל תֹּאמַר שֶׁהִיא תָבוֹא אַחֲרֶיךָ, שֶׁחֲבֵרֶיךָ יְקַיְּמוּהָ בְיָדֶךָ. וְאֶל בִּינָתְךָ אַל תִּשָּׁעֵן:

רע"ב

הוי גולה למקום תורה. אם אין תלמידי חכמים במקומך: ואל תאמר שהיא תבוא אחריך. תלמידי חכמים יבואו לכאן: שחבריך יקיימוה בידך. ואל תסמוך שחבריך כשיבואו מבית הרב יקיימו התורה בידך שתלמוד מהם מה שלמדו הם מן הרב. אלא הוי גולה אתה בעצמך למקום הרב שאינו דומה שומע מפי תלמיד לשמוע מפי הרב. פי' אחר שחבריך יקיימוה בידך שאפי' אתה חריף ומפולפל ביותר. לא תתקיים התורה בך אלא על ידי חבריך שתשא ותתן עמהם והיינו דמסיים ואל בינתך אל תשען:

הֱוֵי גוֹלֶה לִמְקוֹם תּוֹרָה

גם כשנתפרסם מרן ה'חידושי הרי"מ' בכל העולם כגאון וצדיק, הוסיף לנסוע לקאצק, אל רבו.

"וכי רבנו זקוק עדיין לרבי?" שאלוהו פעם. "מדוע לו להטלטל ולנסוע למרחקים? והרי רבנו ראוי בעצמו להיות רבם של ישראל?"

השיב בעל ה'חידושי הרי"מ': "נאמר במשלי (כ"ג, כ"ג): 'אמת קנה ואל תמכור'. ופירושו: כל זמן שיש באפשרותך לקנות – קנה, ואל תמכור..."

(ספורי חסידים)

משנה

טו. רַבִּי יַנַּאי אוֹמֵר, אֵין בְּיָדֵינוּ לֹא מִשַּׁלְוַת הָרְשָׁעִים וְאַף לֹא מִיִּסּוּרֵי הַצַּדִּיקִים. רַבִּי מַתְיָא בֶן חָרָשׁ אוֹמֵר, הֱוֵי מַקְדִּים בִּשְׁלוֹם כָּל אָדָם. וֶהֱוֵי זָנָב לָאֲרָיוֹת, וְאַל תְּהִי רֹאשׁ לַשּׁוּעָלִים:

רע"ב

אין בידינו. כמו לא הוה בידיה. כלומר אין הדבר הזה ידוע לנו מדוע דרך רשעים צלחה ומפני מה הצדיקים מדוכאים ביסורים. פ"א אין לנו בזמן הגלות לא משלוה והשקט שרגיל הקב"ה לתת לרשעים כדי לטרדם מן העוה"ב. ואף לא מן היסורים המיוחדים לצדיקים שהן יסורין של אהבה שאין בהן בטול תורה. כלומר יצאנו מכלל רשעים שאין לנו השלוה שיש לרשעים ולכלל צדיקים לא הגענו שהיסורים שלנו אינן של אהבה כיסורי הצדיקים: הוי מקדים בשלום כל אדם. אפילו לעכו"ם בשוק: והוי זנב לאריות. לגדולים ממך: ולא ראש לשועלים. לקטנים ממך:

מיסורי הצדיקים

היה זה בשעה שפסיה, בתו של מרן ה'חידושי הרי"מ', שכבה על ערש דווי בטרם פטירתה – בסמוך לחדרה ישב אביה האדמו"ר תפוס בשרעפיו. ולפתע פנה אל העומדים סביבו ואמר:

"כאשר מקבלים סטירת לחי מן השמיים – צריכים להתבונן וללמוד ולדעת, מדוע ולמה מקבלים זאת..."

(סיפורי חסידים)

משנה

טז. רַבִּי יַעֲקֹב אוֹמֵר, הָעוֹלָם הַזֶּה דּוֹמֶה לַפְּרוֹזְדוֹר בִּפְנֵי הָעוֹלָם הַבָּא. הַתְקֵן עַצְמְךָ בַפְּרוֹזְדוֹר, כְּדֵי שֶׁתִּכָּנֵס לַטְּרַקְלִין:

רע"ב

בפרוזדור. בית שער. תרגום אולם פרוזדורא: לטרקלין. מקום מושב המלך. כך אתה התקן עצמך בעולם הזה כדי שתזכה לעולם הבא:

הָעוֹלָם הַזֶּה דּוֹמֶה לַפְּרוֹזְדוֹר

הפרוזדור הוא יראת שמים שהיא מפתחות החיצוניות (שבת לא, ב)... היציאה מהטרקלין היא גם כן דרך הפרוזדור וזו כל עבודת האדם כל ימי חייו שיצא מהעולם הזה עם יראת שמים.

(אמרי אמת, פקודי)

משנה

יז. הוּא הָיָה אוֹמֵר, יָפָה שָׁעָה אַחַת בִּתְשׁוּבָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים בָּעוֹלָם הַזֶּה, מִכָּל חַיֵּי הַעוֹלָם הַבָּא. וְיָפָה שָׁעָה אַחַת שֶׁל קוֹרַת רוּחַ בָּעוֹלָם הַבָּא, מִכָּל חַיֵּי הָעוֹלָם הַזֶּה:

רע"ב

יפה שעה אחת בתשובה. לצורך תשובה ומעשים טובים: מכל חיי העוה"ב. לפי שבאותו זמן אין התשובה ומעשים טובים מהנים לאדם. שאין העוה"ב אלא לקבל שכר על מה שקיים בעוה"ז:

יָפָה שָׁעָה אַחַת בִּתְשׁוּבָה

סח הרבי ר' בונם מפשיסחה:

תשובה אינה כמו שמטליאים טלאי, אלא כאדם שנפל מן הגג ונגרם לו ריסוק אברים, ואיכשהו השיג אברים חדשים...

כן האדם, כשחוזר בתשובה צריך להתחיל מחדש, כקטן שנולד ממש.

(שם משמואל, ר"ה)

יָפָה שָׁעָה אַחַת בִּתְשׁוּבָה

אמר מרן האדמו"ר מקאצק: 'שעה אחת' הכוונה על זמן סעודה שלישית שהוא מן המנחה ולמעלה שאסור אז לקבוע מדרש ולימוד, יפה אותה שעה לתשובה ולהתיישב אז היטב על מעשיו בעולם הזה ועל ענינו ותכליתו. וזה שאומרים בזמר, חדו השתא בההיא שעתא היא השעה הזאת.

(אמת ואמונה)

יָפָה שָׁעָה אַחַת בִּתְשׁוּבָה

אחד מהפורקי עול שאל פעם את מרן 'החידושי הרי"מ':

כתוב בקריאת שמע: "השמרו לכם פן יפתה לבבכם... ועצר את השמים" וגו'. ואני רואה ההיפך מזה: הצדיקים יושבים בצער, ואני שחפשי אני יש לי כל טוב.

אמר לו החידה"ר; מכיון שאתה שואל שאלתך מפסוק שבקריאת שמע, בודאי קראת לפחות פעם אחת בחייך קריאת שמע.

הן, השיב האיש.

אם כן – אמר לו החידה"ר – בעד פעם אחת קריאת שמע שקראת, כל מה שיש לך הוא מעט, ומגיע לך עוד יותר.

(סיפורי חסידים עמ' )

יָפָה שָׁעָה אַחַת בִּתְשׁוּבָה

נכנס ובא פעם אצל מרן ה'לב שמחה', ר"מ בישיבה לבעלי תשובה, ואמר כי הוא לומד בישיבה פלונית לבעלי תשובה. ואולם, העיר להבהרה, כי הוא שומר תורה ומצוות מעיקרא: "אינני מבעלי התשובה". ורבינו מתמיה:-"ומדוע באמת לא תהיה גם אתה מבעלי התשובה?!...

(אור זרוע לצדיק ח"ג עמ' שצה)

יָפָה שָׁעָה אַחַת בִּתְשׁוּבָה

סח מרן ה'פני מנחם': אומרים בשם גוטע יודען – ר' משה פשעוואסקער ז"ל, שפעם אחת במוצאי יום הכיפורים האריך מאוד בסלח לנו, ושאלו תלמידיו הלא אחרי יוהכ"פ – יום סליחה ומחילה לא נשאר עבירות לשוב עליהם. ענה להם – אין הכי נמי מחלו על כל העוונות, אבל המצוות דאשתקד נעשו עבירות, כיון שהתביעה על איכות המצוות נעשית גדולה יותר, שעולים במדריגות אחר יוהכ"פ, וממילא המצוות שמקודם לכן נחשבים עבירות.

(שיעור בפרקי אבות, מחנה גור- קיץ תש"ן)

וְיָפָה שָׁעָה אַחַת שֶׁל קוֹרַת רוּחַ בָּעוֹלָם הַבָּא, מִכָּל חַיֵּי הָעוֹלָם הַזֶּה

מרן ה'פני מנחם' מביא בשם אביו מרן ה'אמרי אמת' שהקשה על הפסוק "ויקח ה' אלקים את האדם ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה" (בראשית ב, טו), שהרי אדם הראשון היה אז בימי השבע ברכות, ואיך יכול לעבוד? ותירץ: דאיתא יפה שעה אחת של קורת רוח בעוה"ב מכל חיי העוה"ז, הרי שזמן מה בעוה"ב הוא כז' ימים ואם כן כבר נסתיימו ימי השבע ברכות. עוד תירץ, כיון ש'ויניחהו בגן עדן לעבדה' הרי זה שעה של קורת רוח ואין זה נחשב לעבודה.

(מפי השמועה)

משנה

יח. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר, אַל תְּרַצֶּה אֶת חֲבֵרְךָ בִּשְׁעַת כַּעֲסוֹ, וְאַל תְנַחֲמֶנּוּ בְּשָׁעָה שֶׁמֵּתוֹ מֻטָּל לְפָנָיו, וְאַל תִּשְׁאַל לוֹ בִּשְׁעַת נִדְרוֹ, וְאַל תִּשְׁתַּדֵּל לִרְאוֹתוֹ בִּשְׁעַת קַלְקָלָתוֹ:

רע"ב

אל תרצה את חבירך בשעת כעסו. דכתיב (שמות לג) פני ילכו והנחותי לך. אמר לו הקב"ה למשה המתן עד שיעברו פנים של זעם: ואל תנחמהו בשעה שמתו מוטל לפניו. שבשעת החורבן כביכול היה הקב"ה מתאבל בקשו מלאכי השרת לנחמו ורוח הקודש משיבן אל תאיצו לנחמני: ואל תשאל לו בשעת נדרו. למצוא פתחים להתיר לו את נדרו מפני שאז על כל פתח ופתח שתמצא לו יאמר אדעתא דהכי נדרתי ושוב לא תמצא לו פתח. ומצינו כשנשבע הקב"ה למשה שלא יכנס לארץ לא התחנן מיד אלא המתין ואח"כ התחיל להתחנן: בשעת קלקלתו. כשנתקלקל בחטא לפי שהוא מתבייש מכל אדם. וכן אתה מוצא כשחטא אדם הראשון לא נגלה עליהם הקב"ה עד שעשו חגורות דכתיב (בראשית ג) ויעשו להם חגורות ואח"כ וישמעו את קול ה' אלהים:

משנה

יט. שְׁמוּאֵל הַקָּטָן אוֹמֵר, בִּנְפֹל אוֹיִבְיךָ אַל תִּשְׂמָח וּבִכָּשְׁלוֹ אַל יָגֵל לִבֶּךָ, פֶּן יִרְאֶה יְיָ וְרַע בְּעֵינָיו וְהֵשִׁיב מֵעָלָיו אַפּוֹ:

רע"ב

בנפול אויבך אל תשמח. פסוק הוא במשלי. אלא ששמואל הקטן היה רגיל להוכיח בני אדם במדה זו: פן יראה ה' ורע בעיניו. שעשיתו בלבבך כאילו הוא שלוחך למלאות תאותך: והשיב מעליו אפו. מדלא כתיב ושב. אלא והשיב משמע יסירהו מעל אויביך וישיבהו עליך:

בִּנְפֹל אוֹיִבְיךָ אַל תִּשְׂמָח

אמר מרן ה'שפת אמת': האויב, השונא הגדול ביותר של האדם, הוא היצר הרע. וגם אם הצליח האדם להתגבר עליו, להפילו, על ישמח ביותר מתוך בטחון שכבר נצחו, היות והוא עלול עוד לקום נגדו כמקדם.

(שפת אמת, אבות)

משנה

כ. אֱלִישָׁע בֶּן אֲבוּיָה אוֹמֵר, הַלּוֹמֵד יֶלֶד לְמָה הוּא דוֹמֶה, לִדְיוֹ כְתוּבָה עַל נְיָר חָדָשׁ. וְהַלּוֹמֵד זָקֵן לְמָה הוּא דוֹמֶה, לִדְיוֹ כְתוּבָה עַל נְיָר מָחוּק. רַבִּי יוֹסֵי בַר יְהוּדָה אִישׁ כְּפַר הַבַּבְלִי אוֹמֵר, הַלּוֹמֵד מִן הַקְּטַנִּים לְמָה הוּא דוֹמֶה, לְאוֹכֵל עֲנָבִים קֵהוֹת וְשׁוֹתֶה יַיִן מִגִּתּוֹ. וְהַלּוֹמֵד מִן הַזְּקֵנִים לְמָה הוּא דוֹמֶה, לְאוֹכֵל עֲנָבִים בְּשׁוּלוֹת וְשׁוֹתֶה יַיִן יָשָׁן. רַבִּי אוֹמֵר, אַל תִּסְתַּכֵּל בַּקַּנְקַן, אֶלָּא בַמֶּה שֶׁיֶּשׁ בּוֹ. יִֵשׁ קַנְקַן חָדָשׁ מָלֵא יָשָׁן, וְיָשָׁן שֶׁאֲפִלּוּ חָדָשׁ אֵין בּוֹ:

רע"ב

על נייר חדש. שהוא מתקיים. כך גירסת הילדות אינה משתכחת: ענבים קהות. שלא נתבשלו כל צרכן ומקהות את השינים. כך חכמת הילד לא נתישבה כל צרכה ואין דבריו מתקבלים ומתישבים על הלב: יין מגתו. ששמריו מעורבים בתוכו. כך חכמת הילד תערובת ספיקות יש בה: רבי אומר אל תסתכל בקנקן. רבי פליג אדרבי יוסי ברבי יהודה ואמר כי כמו שיש קנקן חדש מלא יין ישן כך יש ילד שטעמו כטעם זקנים. ויש זקנים פחותים במעלת החכמה מן הילדים:

<ALD>הַלּוֹמֵד יֶלֶד

פעם בראות מרן ה'אמרי אמת' שנים מנכדיו הצעירים שעסקו בשיחה, פנה אליהם ואמר: "הם אינם מאמינים לי כי חבל על כל רגע מימי הנעורים... כשהייתי צעיר חשבתי בלבי, כשאגדל יותר, אוכל להשיג מדרגות גבוהות יותר... כשאזקין, אהיה כמלאך מעופף עד לשמים... ועכשיו כי זקנתי, נתברר לי, שבימי הנעורים לומדים אחרת, ומתפללים אחרת... הכל תלוי איך שמנצלים את ימי הנעורים...

(ראש גולת אריאל ח"א עמ' מא)

וְהַלּוֹמֵד זָקֵן

ונקרא "זקן" רק מבן ששים ולמעלה (כדברי רבי יהודה בן תימא "בן ששים לזקנה"), ועד גיל זה – מבחינת הלימוד – הוא "ילד".

(שפת אמת, אבות)

וְהַלּוֹמֵד מִן הַזְּקֵנִים לְמָה הוּא דוֹמֶה,...וְשׁוֹתֶה יַיִן יָשָׁן

סיפר מרן ה'בית ישראל' מדודו זקנו רבי שלמה'לי אלטר (אחי השפ"א), שהיה סוחר יינות, ומלתו תמיד על לשונו: קחו דוגמא מן היין הטוב, חמר עתיק, אשר אם משובח הוא מתחילתו – ככל שיתיישן יוסיף טעם לשבח. אבל אם אינו טוב מתחילתו, אינו ראוי ליישנו כלל, באשר להיפך, ככל שיתיישן יוסיף ויתקלקל יותר. כיוצא בו האדם. מי שהוא טוב מצעירותו, ככל שיוסיף ימים, ישביח עוד וירבה טעם זקנים כיין המשומר. לא כן מי שכבר בקטנותו נמצא בו דופי – ככל שיתבגר ויזקין, עלול מאד שיוסיף ויחמיץ...

(פאר ישראל ח"א עמ' רכה)

משנה

כא. רַבִּי אֶלְעָזָר הַקַּפָּר אוֹמֵר, הַקִּנְאָה וְהַתַּאֲוָה וְהַכָּבוֹד מוֹצִיאִין אֶת הָאָדָם מִן הָעוֹלָם:

רע"ב

והתאוה. המבקש למלאות תאותו באכילה ושתיה ובעילה וכיוצא בהן: והכבוד. שיכבדוהו בני אדם:

הַקִּנְאָה וְהַתַּאֲוָה וְהַכָּבוֹד

סח מרן האדמו"ר מקאצק:

הקנאה והתאוה והכבוד אלו שלושה פונדקים אשר האדם עובר בחייו. על שנים הראשונים התגברתי בנקל. רק על השלישי הכבוד, לא התגברתי רק אחרי מאמצים קשים; מעשה היה, בהיותי עול ימים ושחרתי פניו של החוזה הקדוש מלובלין, כיבד אותי להתפלל בבוקר במנין שלו, שהשתתפו בו גדולי תלמידיו, ושנים מרובות אחר כך עמלתי לעקור מבין שיני את הכבוד הזה...

(אמת מקאצק תצמח)

הַקִּנְאָה וְהַתַּאֲוָה וְהַכָּבוֹד

פעם אחת בא חסיד אחד לפני הרבי ר' העניך מאלכסנדר והתנצל האיש על הקנאה והתאוה והכבוד שיש בו. אמר לו רבנו: קנאה אחרי מה, תאוה לשם מה, כבוד בשביל מה. ("קנאה נאך וואס, תאוה צו וואס, כבוד פאר וואס").

(שיח שרפי קודש)

מוֹצִיאִין אֶת הָאָדָם מִן הָעוֹלָם

כשביקר מרן ה'אמרי אמת' בביתו של רבי יוסף חיים זוננפלד, רבה של ירושלים, אשר ב"בתי מחסה". הציע לו רבי יוסף חיים כסא גבוה ומרופד, שנועד לרב, כדי שישב עליו. סירב האדמו"ר.

שאל רבי יוסף חיים:

הרי אמרו: "כל מה שיאמר לך בעל הבית עשה חוץ מצא"?

השיבו הרבי מיניה וביה:

היא הנותנת, אם אמרו "חוץ מצא", הרי כבוד בכלל זה, שהוא אחד משלושה דברים המוציאין את האדם מן העולם...

(מפי השמועה בשם ר' פנחס יעקב לוין ז"ל)

הַקִּנְאָה וְהַתַּאֲוָה וְהַכָּבוֹד

בעת קידושא רבה אצל מרן ה'בית ישראל', קרה שאסף מישהו את ידיו מן המאכלים, כדרך הצנועים, נזף בו לעיני כולם שלא יצדק הרבה, שלא יתנהג דרך גיאות. ויש שהתבטא בחריפות: "אצלך כנראה מתגבר יצר הכבוד על יצר התאוה".

(פאר ישראל ח"א עמ' תד)

משנה

כב. הוּא הָיָה אוֹמֵר, הַיִּלּוֹדִים לָמוּת, וְהַמֵּתִים לְהֵחָיוֹת, וְהַחַיִּים לִדּוֹן. לֵידַע לְהוֹדִיעַ וּלְהִוָּדַע שֶׁהוּא אֵל, הוּא הַיּוֹצֵר, הוּא הַבּוֹרֵא, הוּא הַמֵּבִין, הוּא הַדַּיָּן, הוּא עֵד, הוּא בַּעַל דִּין, וְהוּא עָתִיד לָדוּן. בָּרוּךְ הוּא, שֶׁאֵין לְפָנָיו לֹא עַוְלָה וְלֹא שִׁכְחָה וְלֹא מַשּׂוֹא פָנִים וְלֹא מִקַּח שׁוֹחַד, שֶׁהַכֹּל שֶׁלּוֹ. וְדַע שֶׁהַכֹּל לְפִי הַחֶשְׁבּוֹן. וְאַל יַבְטִיחֲךָ יִצְרֶךָ שֶׁהַשְּׁאוֹל בֵּית מָנוֹס לָךְ, שֶׁעַל כָּרְחֲךָ אַתָּה נוֹצָר, (וְעַל כָּרְחֲךָ אַתָּה נוֹלָד), וְעַל כָּרְחֲךָ אַתָּה חַי, וְעַל כָרְחֲךָ אַתָּה מֵת, וְעַל כָּרְחֲךָ אַתָּה עָתִיד לִתֵּן דִּין וְחֶשְׁבּוֹן לִפְנֵי מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא:

רע"ב

הילודים למות. מי שנולד כבר עתיד הוא למות: והמתים. עתידים לחיות ולעמוד ליום הדין אלה לחיי עולם ואלה לחרפות ולדראון עולם: והחיים לדון. עומדים להיות נדונים ליום הדין: לידע. מאחרים: ולהודיע. לאחרים: ולהודע. להבין מעצמו: הוא היוצר. שכל העולם הוא בידו כחומר ביד היוצר. ומה טעם לפי שהוא הבורא שברא את כל העולם כולו מאין לפיכך יכול לעשות בו כרצונו: הוא המבין הוא הדיין. אחר שהבין כל מעשיהם מביאן בדין לפניו: הוא בעל דין. שהוא תובע את החוטאים: והוא עתיד לדון. לעולם הבא: ולא משוא פנים ולא מקח שוחד. שאינו נושא פנים אפילו לצדיק גמור שלא יענישו על עבירה קלה שבאת לידו. ואינו לוקח שוחד המצוה בשביל העבירה. אלא נותן שכר על המצוה ועונש על העבירה. כ"פ הרמב"ם: ודע שהכל בא לפי החשבון. פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול. כך עבירות קלות כשהן מרובות עולות לחשבון גדול: שעל כרחך אתה נוצר. שהנשמה אינה רוצה לצאת מן הפרגוד מקום טהור שהנשמות מונחות שם וליכנס במעי אשה במקום טמא ומלאך בא ומוציאה בעל כרחה ומכניסה במעי האשה: ועל כרחך אתה נולד. בשעת הלידה אינו רוצה לצאת ומלאך מוציאה בע"כ: ועל כרחך אתה חי. יש אדם מדוכא ביסורים ורוצה למות ואינו יכול:

וְאַל יַבְטִיחֲךָ יִצְרֶךָ שֶׁהַשְּׁאוֹל בֵּית מָנוֹס לָךְ, שֶׁעַל כָּרְחֲךָ אַתָּה נוֹצָר

יש ואדם בא לעולם הזה כדי לתקן איזה דבר, והיצר הרע מתאמץ מאד להכשילו ומסיתו לעבור עבירה, גם אם יסבול כל יסורי גיהנום. ועל זה אומר התנא לאדם: אל תתן ליצרך להסיתך, כי השאול לא יהיה בית מנוס לך, אלא על כרחך אתה נוצר שוב, ועל כרחך אתה נולד מחדש, ותתגלגל כמה פעמים, עד שתתקן את הדבר המוטל עליך.

(שפת אמת, אבות)

פרק ה

משנה

א. בַּעֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת נִבְרָא הָעוֹלָם. וּמַה תַּלְמוּד לוֹמַר, וַהֲלֹא בְמַאֲמָר אֶחָד יָכוֹל לְהִבָּרְאוֹת, אֶלָּא לְהִפָּרַע מִן הָרְשָׁעִים שֶׁמְּאַבְּדִין אֶת הָעוֹלָם שֶׁנִּבְרָא בַּעֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת, וְלִתֵּן שָׂכָר טוֹב לַצַּדִּיקִים שֶׁמְּקַיְּמִין אֶת הָעוֹלָם שֶׁנִּבְרָא בַּעֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת:

רע"ב

בעשרה מאמרות. תשעה ויאמר. ובראשית נמי מאמר הוא דכתיב (תהלים לג) בדבר ה' שמים נעשו: שמאבדין את העולם. שכל המאבד נפש אחת מישראל כאילו אבד עולם מלא. והרשעים שבעונם מאבדים את נפשם כאילו מאבדים את העולם. כך מצאתי. ולי נראה שמאבדין את העולם ממש. שמכריעים את כל העולם כולו לכף חובה. ונמצא העולם אבד בשבילם: שנברא בעשרה מאמרות. ואינו דומה המאבד מלאכה שהיא נעשית ביום אחד למלאכה שהיא נעשית בהרבה ימים:

וְלִתֵּן שָׂכָר טוֹב לַצַּדִּיקִים שֶׁמְּקַיְּמִין אֶת הָעוֹלָם שֶׁנִּבְרָא בַּעֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת

היה מרן ה'שפת אמת' אומר: מקיימין, מלשון קיום שטר. מעידין ומאשרים שהעולם נברא ע"י הקב"ה בעשרה מאמרות, וכל חיות העולם נמשכת ממאמרות אלו.

(שפת אמת, אבות)

משנה

ב. עֲשָׂרָה דוֹרוֹת מֵאָדָם וְעַד נֹחַ, לְהוֹדִיעַ כַּמָּה אֶרֶךְ אַפַּיִם לְפָנָיו, שֶׁכָּל הַדּוֹרוֹת הָיוּ מַכְעִיסִין וּבָאִין עַד שֶׁהֵבִיא עֲלֵיהֶם אֶת מֵי הַמַּבּוּל. עֲשָׂרָה דוֹרוֹת מִנֹּחַ וְעַד אַבְרָהָם, לְהוֹדִיעַ כַּמָּה אֶרֶךְ אַפַּיִם לְפָנָיו, שֶׁכָּל הַדּוֹרוֹת הָיוּ מַכְעִיסִין וּבָאִין, עַד שֶׁבָּא אַבְרָהָם וְקִבֵּל (עָלָיו) שְׂכַר כֻּלָּם:

רע"ב

להודיע כמה ארך אפים לפניו. אף אתה אל תתמה שהאריך לעו"ג כל השנים הללו שהיו משעבדין בבניו. שיותר האריך לדורות שמאדם ועד נח ואח"כ נשטפו: וקבל שכר כולם. עשה מעשים טובים כנגד מה שהיה ראוי שיעשו כולם. לפיכך נצולו כולם בזכותו. וכמו שנטל עליו עול מצות בעוה"ז כנגד כולם כך קבל בעוה"ב שכר כנגד כולם. שכל אדם יש לו שני חלקים אחד בגן עדן ואחד בגיהנם זכה נוטל חלקו וחלק חבירו בג"ע. נתחייב נוטל חלקו וחלק חבירו בגיהנם:

עֲשָׂרָה דוֹרוֹת מֵאָדָם וְעַד נֹחַ

ומעשה שנזדמן מרן ה'אמרי אמת' לקייטנת "דרוזגניק" בסביבת אנשים שהיו רחוקים מחסידות. נכנסו אצלו אחדים מהם ושאלו, שיגיד להם פשר מאמרם ז"ל במסכת סופרים (פרק כ"א ה"ט) כעין מדרש פליאה: "האדם הגדול בענקים זה אברהם אבינו, שאכילתו ושתייתו כנגד ע"ד איש"? מיד השיבם: בחומש נזכרו מנח עד אברהם שבעים וארבעה שמות של אנשים, ובמשנה (אבות פ"ה) אמרו "עשרה דורות מנח... עד שבא אברהם וקיבל שכר כולם", ולשכר הזה רמזו באמרם "אכילתו ושתייתו". אח"כ סיפר הדברים לאחיו הרה"ק רבי משה בצלאל הי"ד, ויאמר: "ראיתי בהם שנתכוונו לקנטר, ביקשתי איפוא מרבש"ע ועניתי להם... ועדיין לא מניתי השמות בחומש אם המנין עולה שבעה וארבעה... צא וחשוב...

(ראש גולת אריאל ח"א עמ' שכה)

משנה

ג. עֲשָׂרָה נִסְיוֹנוֹת נִתְנַסָּה אַבְרָהָם אָבִינוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם וְעָמַד בְּכֻלָּם, לְהוֹדִיעַ כַּמָּה חִבָּתוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם:

רע"ב

עשרה נסיונות. א' אור כשדים שהשליכו נמרוד לכבשן האש. ב' לך לך מארצך. ג' ויהי רעב. ד' ותוקח האשה בית פרעה. ה' מלחמת המלכים. ו' מעמד בין הבתרים שהראהו שעבוד מלכיות. ז' המילה. ח' וישלח אבימלך ויקח את שרה. ט' גרש האמה הזאת ואת בנה. י' העקדה:

עֲשָׂרָה נִסְיוֹנוֹת נִתְנַסָּה אַבְרָהָם אָבִינוּ

ע"י הנסיון, האדם מתעלה למדרגה עליונה. כי "נסה" היא לשון "הרמה", כמו "שאו נס". ואברהם אבינו שנתנסה בעשרה נסיונות, נתרומם בכל עשר הדרגות.

(שפת אמת, אבות)

עֲשָׂרָה נִסְיוֹנוֹת נִתְנַסָּה אַבְרָהָם אָבִינוּ

הטעים מרן ה'בית ישראל': לפיכך נקרא "אבינו" לפי שהנחיל הכח הזה לכל הדורות, שיהיו זרע אברהם דורשי ה' יכולין איש כערכו לעמוד בנסיונות...

(בית ישראל לך)

משנה

ד. עֲשָׂרָה נִסִּים נַעֲשׂוּ לַאֲבוֹתֵינוּ בְמִצְרַיִם וַעֲשָׂרָה עַל הַיָּם. (עֶשֶׂר מַכּוֹת הֵבִיא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל הַמִּצְרִיִּים בְּמִצְרַיִם וְעֶשֶׂר עַל הַיָּם). עֲשָׂרָה נִסְיוֹנוֹת נִסּוּ אֲבוֹתֵינוּ אֶת הַמָּקוֹם בָּרוּךְ הוּא בַמִּדְבָּר, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יד), וַיְנַסּוּ אֹתִי זֶה עֶשֶׂר פְּעָמִים וְלֹא שָׁמְעוּ בְּקוֹלִי:

<ALD>רע"ב

עשרה נסים נעשו לאבותינו במצרים. שנצולו מעשר מכות וכולם היו במצרים ולא בישראל: ועשרה על הים. אחד ויבקעו המים. שני שנעשה הים כמין אהל ונכנסו ישראל לתוכו דכתיב (חבקוק ג) נקבת במטיו ראש פרזיו. ג' שנעשה קרקעית הים יבש בלא חומר וטיט דכתיב (שמות יד) ובני ישראל הלכו ביבשה. ד' שקרקעית הים שדרכו בו המצריים שהיו רודפים אחרי ישראל נתלחלח ונעשה חומר וטיט. דכתיב (חבקוק ג) חומר מים רבים. ה' שהמים הנקפאים בקרקע הים לא היו חתיכה אחת אלא חתיכות קטנות כעין לבנים ואבני הבנין מסודרים זה אצל זה כדכתיב (תהלים עד) אתה פוררת בעזך ים שנעשה כעין פרורים. ו' שנתקשו המים הנקפאים ונעשו קשים כסלעים. כדכתיב (שם) שברת ראשי תנינים על המים והמצריים נקראו תנינים. ז' שנגזר הים לי"ב גזרים כדי שיעברו כל שבט ושבט בדרך אחד לבדו והיינו דכתיב (שם קלו) לגוזר ים סוף לגזרים. ח' שקפאו המים כספיר ושוהם וזכוכית. כדי שיראו השבטים אלו את אלו. שעמוד האש היה מאיר להם. וזהו שנאמר (שם יח) חשכת מים עבי שחקים כלומר קבוץ המים היה כעבי שחקים כעצם השמים לטוהר. ט' שהיו יוצאים ממנו מים מתוקים שהיו שותים אותם. וזהו שנאמר נוזלים. י' שלאחר ששתו מהם מה שרצו. הנותרים מהם היו נקפאים ונעשים ערימות. דכתיב (שמות טו) נערמו מים נצבו כמו נד נוזלים: עשר מכות הביא הקב"ה על המצריים במצרים. דצ"ך עד"ש באח"ב: ועשרה על הים. הן כנגד עשר נפילות שבשירת ויושע. רמה בים. ירה בים. טבעו בים סוף. תהומות יכסיומו. ירדו במצולות. תרעץ אויב. תהרוס קמיך. יאכלמו כקש. כסמו ים. צללו כעופרת. הרי עשר נפילות. ותבלעמו ארץ אינו בחשבון הנפילות שזו היא טובתן שזכו לקבורה: עשרה נסיונות נסו אבותינו את הקב"ה במדבר. שנים בים. אחד בירידה שם נאמר (שם יד) המבלי אין קברים במצרים. ואחד בעליה ויבואו מרתה וילונו. אחד ברפידים וירב העם עם משה. שנים במן לא תצאו ויצאו. איש אל יותר ממנו ויותירו. שנים בשליו. הראשון בשבתנו על סיר הבשר. בשליו השני והאספסוף אשר בקרבו. אחד בעגל. ואחד במתאוננים ובמרגלים. והוא עשירי שם נאמר וינסו אותי זה עשר פעמים ולא שמעו בקולי:

עֲשָׂרָה נִסְיוֹנוֹת נִסּוּ אֲבוֹתֵינוּ אֶת הַמָּקוֹם בָּרוּךְ הוּא בַמִּדְבָּר

אל לנו להתפאר שאבינו נתנסה בעשרה נסיונות ועמד בכולם כאמור לעיל, מפני שחטאנו וניסנו את הקב"ה בעשרה נסיונות.

(שפת אמת, אבות)

משנה

ה. עֲשָׂרָה נִסִּים נַעֲשׂו לַאֲבוֹתֵינוּ בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ. לֹא הִפִּילָה אִשָּׁה מֵרֵיחַ בְּשַׂר הַקֹּדֶשׁ, וְלֹא הִסְרִיחַ בְּשַׂר הַקֹּדֶשׁ מֵעוֹלָם, וְלֹא נִרְאָה זְבוּב בְּבֵית הַמִּטְבְּחַיִם, וְלֹא אֵרַע קֶרִי לְכֹהֵן גָּדוֹל בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים, וְלֹא כִבּוּ גְשָׁמִים אֵשׁ שֶׁל עֲצֵי הַמַּעֲרָכָה, וְלֹא נָצְחָה הָרוּחַ אֶת עַמּוּד הֶעָשָׁן, וְלֹא נִמְצָא פְסוּל בָּעֹמֶר וּבִשְׁתֵּי הַלֶּחֶם וּבְלֶחֶם הַפָּנִים, עוֹמְדִים צְפוּפִים וּמִשְׁתַּחֲוִים רְוָחִים, וְלֹא הִזִּיק נָחָשׁ וְעַקְרָב בִּירוּשָׁלַיִם מֵעוֹלָם, וְלֹא אָמַר אָדָם לַחֲבֵרוֹ צַר לִי הַמָּקוֹם שֶׁאָלִין בִּירוּשָׁלַיִם:

רע"ב

ולא אירע קרי לכהן גדול. לפי שהיא טומאה היוצאה מגופו היה הדבר מגונה ומכוער יותר משאר טומאות: ולא כבו גשמים אש של עצי המערכה. ואע"פ שהמזבח במקום מגולה היה: ולא נצחה הרוח את עמוד העשן. שלא יהא מתמר ועולה: ולא נמצא פסול בעומר ובשתי הלחם ובלחם הפנים. שאם היה נמצא בהם פסול קודם מצותן לא היה אפשר להקריב אחרים תחתם. שהעומר נקצר בלילה ולא היו מרבים לקצור. ושתי הלחם נאפים מערב יו"ט ואין אפייתן דוחה יו"ט. וכן לחם הפנים נאפה מערב שבת: צפופים. לשון צף על פני המים. מרוב הקהל היו נדחקים איש באחיו עד שהיו רגליהם נטולות מן הארץ ועומדים באויר: ומשתחוים רוחים. בשעת השתחויה נעשה להם נס ומשתחוים בריוח כל אחד רחוק מחברו ד' אמות. כדי שלא ישמע את חברו כשהוא מתודה ומזכיר עונותיו: צר לי המקום שאלין בירושלים. גרסינן. לפי שהיה המקום מזמין להם פרנסתן. ולא הוצרך אחד מהם לצאת משום ולומר פרנסתי דחוקה ואיני יכול לדור בירושלים. ויש ספרים שכתוב בהן כשאלין. ועל העולים לרגל אמר. שלא היה אחד מהם מיצר כשהיה לן בירושלים מחמת דוחק המקום כמו צר לי המקום גשה לי ואשבה (ישעיה מט):

עוֹמְדִים צְפוּפִים וּמִשְׁתַּחֲוִים רְוָחִים

כשבני ישראל עומדים בצפיפות, בצר, והם משתחוים אל ה' בהכנעה ושפלות, נעשים רוחים, הם נחלצים מן המיצר.

(שפת אמת, אבות)

וְלֹא אָמַר אָדָם לַחֲבֵרוֹ צַר לִי הַמָּקוֹם

מבאר מרן האדמו"ר מקאצק: אין הפירוש שנתגדלה ירושלים, אלא מאהבת המקום והרצון לראות השכינה לא הרגיש שום אדם שצר לו המקום.

(עמוד האמת)

משנה

ו. עֲשָׂרָה דְבָרִים נִבְרְאוּ בְעֶרֶב שַׁבָּת בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת, וְאֵלּו הֵן, פִּי הָאָרֶץ, וּפִי הַבְּאֵר, וּפִי הָאָתוֹן, וְהַקֶּשֶׁת, וְהַמָּן, וְהַמַּטֶּה, וְהַשָּׁמִיר, וְהַכְּתָב, וְהַמִּכְתָּב, וְהַלּוּחוֹת. וְיֵשׁ אוֹמְרִים, אַף הַמַּזִּיקִין, וקְבוּרָתוֹ שֶׁל משֶׁה, וְאֵילוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ. וְיֵשׁ אוֹמְרִים, אַף צְבָת בִצְבָת עֲשׂוּיָה:

רע"ב

בין השמשות. בערב שבת בראשית קודם שנשלמה הבריאה: פי הארץ. לבלוע קרח ועדתו: פי הבאר. בארה של מרים שהיתה הולכת עם ישראל במדבר בכל המסעות. וי"א שפתחה פיה ואמרה שירה שנאמר (במדבר כא) עלי באר ענו לה: פי האתון. בין השמשות נגזר עליה שתדבר עם בלעם: והקשת. לאות ברית שלא יהיה עוד מבול:

פִּי הָאָרֶץ

סח מרן ה'אמרי אמת': עשרה דברים נבראו בערב שבת בין השמשות וכו' פי הארץ, אי' בזוה"ק שקרח חלק על השבת, על כן נברא עונשו בערב שבת בין השמשות, מדה כנגד מדה.

(אמרי אמת, ליקוטים)

אַף הַמַּזִּיקִין

אמר פעם מרן ה'פני מנחם': הטעם שנבראו המזיקים ערב שבת ביה"ש כי זה היה אחר החטא כדאיתא בעשירי סרח ובי"א נטרד, ולכן רק אז נבראו המזיקין.

(מפי השמועה)

משנה

ז. שִׁבְעָה דְבָרִים בַּגֹּלֶם וְשִׁבְעָה בֶּחָכָם. חָכָם אֵינוֹ מְדַבֵּר בִּפְנֵי מִי שֶׁהוּא גָדוֹל מִמֶּנּוּ בְּחָכְמָה וּבְמִנְיָן, וְאֵינוֹ נִכְנָס לְתוֹךְ דִּבְרֵי חֲבֵרוֹ, וְאֵינוֹ נִבְהָל לְהָשִׁיב, שׁוֹאֵל כָּעִנְיָן וּמֵשִׁיב כַּהֲלָכָה, וְאוֹמֵר עַל רִאשׁוֹן רִאשׁוֹן וְעַל אַחֲרוֹן אַחֲרוֹן, וְעַל מַה שֶּׁלֹּא שָׁמַע, אוֹמֵר לֹא שָׁמַעְתִּי, וּמוֹדֶה עַל הָאֱמֶת. וְחִלּוּפֵיהֶן בַּגֹּלֶם:

רע"ב

גולם. לשון גולמי כלים שלא נגמרה מלאכתן. כך אדם שאינו נגמר בדעתו לא במדות ולא בחכמה קרוי גולם: אינו מדבר לפני מי שגדול ממנו בחכמה. שכן מצינו באלעזר ואיתמר שלא רצו לדבר בפני אביהן כשקצף עליהם משה והשיב אהרן: ואינו נכנס לתוך דברי חבירו. שלא יערבבנו דכתיב (במדבר יב) שמעו נא דברי. המתינו לי עד שאדבר קל וחומר להדיוט: ואינו נבהל להשיב. כדי שתהא תשובתו כהלכה וכן באליהוא הוא אומר (איוב לו) כתב לי זעיר ואחוך: שואל כענין ומשיב כהלכה. לדבר אחד הוא נמנה כאן. והכי פירושו התלמיד שואל כענין כלומר באותו ענין שהם עוסקים בו. ואז הרב משיב כהלכה. אבל אם ישאל התלמיד שלא כענין הוא מביא לרב שישיב שלא כהלכה על דרך שאמר רבי חייא לרב (שבת דף נ) כי קאי רבי בהאי מסכתא לא תשייליה במסכת אחריתי. וכן אתה מוצא באנשים אשר היו טמאים לנפש אדם שראו את משה עוסק בהל' הפסח ושאלו לו אותו ענין: ואומר על ראשון ראשון. וכן מצינו בהקב"ה שאמר לו משה (שמות ג) מי אנכי כי אלך אל פרעה היא הראשונה. וכי אוציא את בני ישראל הרי שניה. והשיבו הקב"ה על הראשונה כי אהיה עמך. ועל השניה בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים: ועל מה שלא שמע אומר לא שמעתי. אם פוסק דין מן הסברא מדעתו לא יאמר כך שמעתי מרבותי. ומצינו באנשי חרן כששאל מהם יעקב (בראשית כט) השלום לו אמרו לו שלום והנה רחל בתו באה עם הצאן. כלומר זה אנו יודעים ואם תשאל יותר הנה רחל בתו באה עם הצאן. והיא תגיד לך כי אנחנו לא ידענו יותר מזה: ומודה על האמת. ואף על פי שיכול להעמיד את דבריו על ידי טענות שבידו. וכן מצינו במשה (ויקרא י) כשסלקו אהרן וא"ל אם שמעת בקדשי שעה אין לך להקל בקדשי דורות וישמע משה וייטב בעיניו הודה ולא בוש לומר לא שמעתי אלא שמעתי ושכחתי: וחלופיהן בגולם. חלוף הדברים הללו שבחכם הם בגולם:

וְאוֹמֵר עַל רִאשׁוֹן רִאשׁוֹן וְעַל אַחֲרוֹן אַחֲרוֹן

מציין מרן ה'שפת אמת': ואומר על הראשון וכו' לא רק כששואלים אותו, כי אם תמיד כשהוא מדבר, מקדים את מה שיש להקדים, וכל דבריו לפי סדר והגיון.

(שפת אמת, אבות)

משנה

ח. שִׁבְעָה מִינֵי פֻרְעָנִיּוֹת בָּאִין לָעוֹלָם עַל שִׁבְעָה גוּפֵי עֲבֵרָה. מִקְצָתָן מְעַשְּׂרִין וּמִקְצָתָן אֵינָן מְעַשְּׂרִין, רָעָב שֶׁל בַּצֹּרֶת בָּאָה, מִקְצָתָן רְעֵבִים וּמִקְצָתָן שְׂבֵעִים. גָּמְרוּ שֶׁלֹּא לְעַשֵּׂר, רָעָב שֶׁל מְהוּמָה וְשֶׁל בַּצֹּרֶת בָּאָה. וְשֶׁלֹּא לִטּוֹל אֶת הַחַלָּה, רָעָב שֶׁל כְּלָיָה בָּאָה. דֶּבֶר בָּא לָעוֹלָם עַל מִיתוֹת הָאֲמוּרוֹת בַּתּוֹרָה שֶׁלֹּא נִמְסְרוּ לְבֵית דִּין, וְעַל פֵּרוֹת שְׁבִיעִית. חֶרֶב בָּאָה לָעוֹלָם עַל עִנּוּי הַדִּין, וְעַל עִוּוּת הַדִּין, וְעַל הַמּוֹרִים בַּתּוֹרָה שֶׁלֹּא כַהֲלָכָה:

רע"ב

רעב של בצורת. הגשמים מועטים ומתוך כך השער מתיקר: רעב של מהומה. מפני הגייסות אין יכולים לאסוף התבואה: רעב של כליה. השמים כברזל והארץ כנחושה: שלא נמסרו לב"ד. שלא עשו בהן דין תורה: ועל פירות שביעית. שעושים בהן סחורה ואין נוהגין בהן קדושת שביעית: ענוי הדין. שיודעים להיכן הדין נוטה ומעכבין ואין פוסקין אותו: עוות הדין. לזכות את החייב ולחייב את הזכאי: ועל המורים בתורה שלא כהלכה. לאסור את המותר ולהתיר את האסור:

מִקְצָתָן מְעַשְּׂרִין

פירש מרן ה'שפת אמת': שהרוב עושין כן לפעמים מעשרין ופעמים לא, ופירוש מקצתן מקצת זמנים.

(שפת אמת, אבות)

משנה

ט. חַיָּה רָעָה בָּאָה לָעוֹלָם עַל שְׁבוּעַת שָׁוְא, וְעַל חִלּוּל הַשֵּׁם. גָּלוּת בָּאָה לָעוֹלָם עַל עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה, וְעַל גִלּוּי עֲרָיוֹת, וְעַל שְׁפִיכוּת דָּמִים, וְעַל הַשְׁמָטַת הָאָרֶץ. בְּאַרְבָּעָה פְרָקִים הַדֶּבֶר מִתְרַבֶּה. בָּרְבִיעִית, וּבַשְׁבִיעִית וּבְמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית וּבְמוֹצָאֵי הֶחָג שֶׁבְּכָל שָׁנָה וְשָׁנָה. בָּרְבִיעִית, מִפְּנֵי מַעְשַׂר עָנִי שֶׁבַּשְּׁלִישִׁית. בַּשְּׁבִיעִית, מִפְּנֵי מַעְשַׂר עָנִי שֶׁבַּשִּׁשִּׁית. וּבְמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית, מִפְּנֵי פֵרוֹת שְׁבִיעִית. וּבְמוֹצָאֵי הֶחָג שֶׁבְּכָל שָׁנָה וְשָׁנָה, מִפְּנֵי גֶזֶל מַתְּנוֹת עֲנִיִּים:

רע"ב

שבועת שוא. לבטלה שלא לצורך: חלול השם. העובר עבירה בפרהסיא ביד רמה. אי נמי שבני אדם רואים ולומדים ממעשיו: ועל שמטת הארץ. שחורשים וזורעים בשביעית: מפני מעשר עני שבשלישית. שבמקום מעשר שני שמפרישים בשאר שנים של שמטה. בשלישית ובששית מפרישין מעשר עני: גזל מתנות עניים. לקט שכחה ופאה פרט ועוללות:

גָּלוּת בָּאָה לָעוֹלָם... וְעַל הַשְׁמָטַת הָאָרֶץ

שואל הרבי ר' העניך מאלכסנדר: מפני מה יצאה שמיטה שהגלות באה על ביטולה יותר מבשאר המצוות. ותירץ: כי כל ענין השמיטה, להראות שהעולם אינו שלכם, רק אתם כמו עבדים, שש שנים יעבוד. ואם הוא מנהיג עצמו כראוי, הנני נותן לו עולם על עוד ששה שנים. וכיון שבטלו שמיטה, הראו שסוברים שכל העולם שלהם ולכן גלו ממנה בעל כרחם.

(חשבה לטובה)

משנה

י. אַרְבַּע מִדּוֹת בָּאָדָם. הָאוֹמֵר שֶׁלִּי שֶׁלִּי וְשֶׁלְּךָ שֶׁלָּךְ, זוֹ מִדָּה בֵינוֹנִית. וְיֵשׁ אוֹמְרִים, זוֹ מִדַּת סְדוֹם. שֶׁלִּי שֶׁלָּךְ וְשֶׁלְּךָ שֶׁלִּי, עַם הָאָרֶץ. שֶׁלִּי שֶׁלָּךְ וְשֶׁלְּךָ שֶׁלָּךְ, חָסִיד. שֶׁלִּי שֶׁלִּי וְשֶׁלְּךָ שֶׁלִּי, רָשָׁע:

רע"ב

שלי שלי ושלך שלך. אינו רוצה לההנותך והלואי שלא תהנה אותי: ויש אומרים זו מדת סדום. קרוב הדבר לבא לידי מדת סדום שמתוך שהוא רגיל בכך אפילו בדבר שחבירו נהנה והוא אינו חסר לא ירצה לההנות את חבירו. וזו היתה מדת סדום שהיו מתכונים לכלות הרגל מביניהם אע"פ שהיתה הארץ רחבת ידים לפניהם ולא היו חסרים כלום: שלי שלך ושלך שלי עם הארץ. שנהנה ומהנה בשוה. וזהו ישובה של הארץ. אבל אינו יודע קרא דכתיב (משלי טו) ושונא מתנות יחיה. וזהו לשון עם הארץ האמור בכ"מ שרוצה בתקונה של הארץ אבל אין בו חכמה להבדיל בתקונין הראויין: שלי שלך ושלך שלך. מהנה את הבריות מנכסיו והוא אינו נהנה מאחרים: חסיד. שעושה לפנים משורת הדין:

שֶׁלִּי שֶׁלָּךְ וְשֶׁלְּךָ שֶׁלִּי, עַם הָאָרֶץ

"שלי" – זוהי: יראה, התלויה באדם. "שלך" – פרנסה שהיא בידי שמים. מי שהופך את הסדר, מבקש מאת ה' יראה, ולפרנסה הוא דואג בעצמו. הרי הוא: עם הארץ.

(חשבה לטובה)

משנה

יא. אַרְבַּע מִדּוֹת בַּדֵּעוֹת. נוֹחַ לִכְעוֹס וְנוֹחַ לִרְצוֹת, יָצָא שְׂכָרוֹ בְהֶפְסֵדוֹ, קָשֶׁה לִכְעוֹס וְקָשֶׁה לִרְצוֹת, יָצָא הֶפְסֵדוֹ בִּשְׂכָרוֹ קָשֶׁה לִכְעוֹס וְנוֹחַ לִרְצוֹת חָסִיד. נוֹחַ לִכְעוֹס וְקָשֶׁה לִרְצוֹת רָשָׁע:

רע"ב

ה"ג: נוח לכעוס ונוח לרצות יצא שכרו בהפסדו קשה לכעוס וקשה לרצות יצא הפסדו בשכרו. אדם שכועס מהר על כל דבר. אף על פי שהוא חוזר ומתרצה מהרה. הפסדו מרובה משכרו. שרוב מעשיו מקולקלים מאחר שהוא נוח לכעוס על כל דבר ודבר. אבל הקשה לכעוס אף על פי שיש לו מדה רעה שהוא קשה לרצות יצא הפסדו המועט שהוא קשה לרצות בשכרו המרובה שהוא קשה לכעוס. ורוב מעשיו מתוקנים. ואית דגרסי איפכא. וגירסא זו נראית לי עיקר:

קָשֶׁה לִכְעוֹס וְנוֹחַ לִרְצוֹת חָסִיד

ביאר מרן ה'שפת אמת': כיון שהוא קשה לכעוס ומכל מקום בזה נתכעס ודאי הוצרך לכעוס, ומכל מקום גובר על עצמו ומתרצה, שמע מינה דיש בו מדת חסידות כנ"ל.

(שפת אמת, אבות)

משנה

יב. אַרְבַּע מִדּוֹת בַּתַּלְמִידִים. מַהֵר לִשְׁמוֹעַ וּמַהֵר לְאַבֵּד, יָצָא שְׂכָרוֹ בְהֶפְסֵדוֹ. קָשֶׁה לִשְׁמוֹעַ וְקָשֶׁה לְאַבֵּד, יָצָא הֶפְסֵדוֹ בִשְׂכָרוֹ. מַהֵר לִשְׁמוֹעַ וְקָשֶׁה לְאַבֵּד, חָכָם. קָשֶׁה לִשְׁמוֹעַ וּמַהֵר לְאַבֵּד, זֶה חֵלֶק רָע:

רע"ב

מהיר לשמוע ומהיר לאבד יצא שכרו בהפסדו. דמאחר ששוכח מה שלומד מה הנאה יש במה שהוא מהיר לשמוע. נמצא הפסדו גדול משכרו: קשה לשמוע וקשה לאבד יצא הפסדו בשכרו. שמדה טובה שיש בו. יתירה על המדה הנפסדת הואיל ומה ששמע אחר הקושי הוא זוכר ואינו שוכח. ונ"מ שאם יש לפנינו שני תלמידים ואין לנו לספק מזון אלא לאחד מהם נקדים הקשה לאבד על המהיר לשמוע: זו חלק רע. לא הוה שייך למיתני הכא חסיד או רשע. שאין זה דבר התלוי בבחירתו של אדם. אלא חסרון שהיה בו מעיקר ברייתו:

 

הקשה מרן ה'שפת אמת': כיון שזה יש לו תפיסה יפה שמהיר לשמוע מה ענין לזה מה שהוא שכחן. אלא, שהכוונה שאילו היה מתייגע ולא מיהר לשמוע רק יותר במתינות לא היה ממהר לאבד נמצא שהמהירות גרם לו האבידה לכן יוצא שכרו בהפסדו כי טוב מעט כו'.

(שפת אמת, אבות)

משנה

יג. אַרְבַּע מִדּוֹת בְּנוֹתְנֵי צְדְקָה. הָרוֹצֶה שֶׁיִּתֵּן וְלֹא יִתְּנוּ אֲחֵרִים, עֵינוֹ רָעָה בְּשֶׁל אֲחֵרִים. יִתְּנוּ אֲחֵרִים וְהוּא לֹא יִתֵּן, עֵינוֹ רָעָה בְשֶׁלּוֹ. יִתֵּן וְיִתְּנוּ אֲחֵרִים, חָסִיד. לֹא יִתֵּן וְלֹא יִתְּנוּ אֲחֵרִים, רָשָׁע:

רע"ב

ארבע מדות בנותני צדקה. כלומר בנתינת הצדקה. ולא בנותני צדקה ממש דהא איכא בהו מי שאינו נותן. וכן בסמוך בהולכי לבית המדרש היינו בהליכת בית המדרש: עינו רעה בשל אחרים. דיודע שהצדקה מעשרת ואינו רוצה שאחרים יתעשרו. פי' אחר יש מי שחס על ממון קרוביו יותר מעל ממונו. ואע"פ שהוא נותן אינו רוצה שקרוביו יתנו שלא יאבדו את ממונם. ועינו רעה בשל אחרים דומיא דעינו רעה בשלו דבסיפא:

יִתֵּן וְיִתְּנוּ אֲחֵרִים

רבי משה חיים, אחיו של מרן ה'חידושי הרי"מ', זכה להיות עשיר מופלג – הוא ניהל עסקים מסועפים ותדיר היה נוסע במרכבה הדורה, רתומה לארבעה סוסים אבירים, כמנהג האצילים.

באחד מביקוריו בוורשה, בירת פולין, נסע רבי משה חיים במרכבתו הנאה אל העיירה גור הסמוכה, מקום בו התגוררה אמו הישישה.

ברגליים קלות עשו הסוסים המשובחים את הדרך בואכה גור. והנה, לא הרחק ממבואות העיירה, הבחין רבי משה חיים בישישה משרכת רגליה לעבר העיירה – גווה היה כפוף ועל כתפיה נשאה ערימת קש גדולה.

כשחלפה המרכבה על פני האשה המתנהלת באיטיות נדהם רבי משה חיים למראה עיניו: אותה אשה לא היתה אחרת מאשר אמו הרבנית!

הוא קפץ מבוהל מהמרכבה ושאל את אמו: "מה זה, אמי? מדוע את מתנהלת ברגלייך בדרך ונושאת מטען כבד?"

חיוך השתפך על פני הרבנית הישישה: "לצרכי כלה יתומה אני הולכת – וכי רגלי פטורות ממצווה?"

"אמא," התבונן רבי משה חיים על מטען הקש, "אתן לך מעות שיספיקו לקניית עשרה מזרנים, ובלבד שתשליכי מעל גבך את הקש הזה?"

"אדרבה," השיבה האם בחיוך, "תן מעות! גם למעות זקוקה הכלה היתומה, בנוסף על המזרן..."

(ספורי חסידים)

לֹא יִתֵּן וְלֹא יִתְּנוּ אֲחֵרִים, רָשָׁע

ויש להקשות: למה מנה גם את זה בין "נותני צדקה", מאחר ש"לא יתן", ואף רוצה ש"לא יתנו אחרים"? אך המדובר כאן הוא באיש הרוצה שלא יתן, אבל למעשה הוא מוכרח לתת צדקה, הן מפני שכופין אותו, הן מפני הבושה, ולכן אפשר למנותו בין "נותני צדקה".

(שפת אמת, אבות)

משנה

יד. אַרְבַּע מִדּוֹת בְּהוֹלְכֵי לְבֵית הַמִּדְרָשׁ. הוֹלֵךְ וְאֵינוֹ עוֹשֶׂה, שְׂכַר הֲלִיכָה בְיָדוֹ. עוֹשֶׂה וְאֵינוֹ הוֹלֵךְ, שְׂכַר מַעֲשֶׂה בְיָדוֹ. הוֹלֵךְ וְעוֹשֶׂה, חָסִיד. לֹא הוֹלֵךְ וְלֹא עוֹשֶׂה, רָשָׁע:

רע"ב

הולך ואינו עושה. הולך לביה"מ לשמוע ואינו שונה. ולומד ולא מבין: עושה ואינו הולך. לומד ושונה בבית המדרש שבביתו:

אַרְבַּע מִדּוֹת בְּהוֹלְכֵי לְבֵית הַמִּדְרָשׁ. הוֹלֵךְ וְאֵינוֹ עוֹשֶׂה, שְׂכַר הֲלִיכָה בְיָדוֹ

שאל מרן ה'בית ישראל': לכאורה, מה גמול ושכר מגיע לו, אם אינו עושה מאומה? ותירץ, כשילך וישוב וילך, פעם אחר פעם, סופו שודאי יגיע אף לידי עשיה בפועל.

(פאר ישראל ח"א עמ' קטז)

משנה

טו. אַרְבַּע מִדּוֹת בְּיוֹשְׁבִים לְפְנֵי חֲכָמִים. סְפוֹג, וּמַשְׁפֵּךְ, מְשַׁמֶּרֶת, וְנָפָה. סְפוֹג, שֶׁהוּא סוֹפֵג אֶת הַכֹּל. מַשְׁפֵּךְ, שֶׁמַּכְנִיס בָּזוֹ וּמוֹצִיא בָזוֹ. מְשַׁמֶּרֶת, שֶׁמּוֹצִיאָה אֶת הַיַּיִן וְקוֹלֶטֶת אֶת הַשְּׁמָרִים. וְנָפָה, שֶׁמּוֹצִיאָה אֶת הַקֶּמַח וְקוֹלֶטֶת אֶת הַסֹּלֶת:

רע"ב

ביושבי לפני חכמים. לעיל בד' מדות בתלמידים איירי בענין הזכרון והשכחה. והשתא מיירי בענין הסברא הישרה וברירת הדבר הצודק מהבלתי צודק: ספוג. שהוא סופג את המים בין עכורים בין צלולים כך יש מי שלבו רחב ומקבל כל מה ששמע ואין בו כח לברור האמת מן השקר: משפך. כלי שנותנים ע"פ חבית או ע"פ הנוד כשרוצים למלאות יין או שמן: שמכניס בזו ומוציא בזו. כך יש מי שמקבל כל מה שלומד וכבולעו כך פולטו: משמרת. מוציא כל מה ששומע בבה"מ. וקולט דבר של בטלה: נפה. לאחר שמוציאים הסובין והמורסן מן הקמח הנטחן ונשאר הקמח הדק עם הסולת הגס והוא החשוב. מעבירין אותו בנפה דקה מאוד ויורד ממנה כל אותו הקמח הדק שהוא כעין עפרורית לבנה ונשאר הסולת הגס החשוב. וכן היו עושין למנחות. כך יש מי שיש בו כח לברר וללבן שמועותיו וקולט האמת מן השקר והבטל:

מְשַׁמֶּרֶת, שֶׁמּוֹצִיאָה אֶת הַיַּיִן וְקוֹלֶטֶת אֶת הַשְּׁמָרִים

יש שהצביע מרן ה'בית ישראל' בפני אנשיו על דברי המגיד מקוז'ניץ זי"ע בביאורו לדברי המשנה (אבות פ"ה מט"ו): "ארבע מדות ביושבים לפני חכמים... משמרת... שמוציאה את היין וקולטת את השמים...." דקאי על אדם השומע דברי תורה מפי הצדיק, ובודאי שגיאות מי יבין, ולא ימלט שלא יוציא איזה דבר בטל. וזה השוטה השומע נאחז בזה הדיבור לבדו ומגנה בעיניו אף דברים הנכבדים. כי מחמת שהוא עצמו כולו שמרים, נדבקים בו ג"כ רק השמרים. בהמשך דבריו מוסיף המגיד הקדוש ומספר: "מעשה שהיה באחד מעמי הארץ שבא לפני רבינו המגיד רבי דוב בער ממעזריטש זי"ע וביקש ממנו שיאמר לו דבר תורה. פתח ואמר: 'לדוד שמרה נפשי כי חסיד אני', ביקש דהמע"ה מלפני הקב"ה שיפריש ויסיר השמרים מנפשו. שמע האיש והיה כזר ומוזר בעיניו, ולא שת לבו ללקח הטוב שיוצא מפירוש זה, כי מחמת שהיה כולו שמרים נדבקו בו השמרים..."

(פאר ישראל ח"א עמ' תנג)

משנה

טז. כָּל אַהֲבָה שֶׁהִיא תְלוּיָה בְדָבָר, בָּטֵל דָּבָר, בְּטֵלָה אַהֲבָה. וְשֶׁאֵינָהּ תְּלוּיָה בְדָבָר, אֵינָהּ בְּטֵלָה לְעוֹלָם. אֵיזוֹ הִיא אַהֲבָה הַתְּלוּיָה בְדָבָר, זוֹ אַהֲבַת אַמְנוֹן וְתָמָר. וְשֶׁאֵינָהּ תְּלוּיָה בְדָבָר, זוֹ אַהֲבַת דָּוִיד וִיהוֹנָתָן:

רע"ב

כל אהבה שהיא תלויה בדבר בטל. שאינו מתקיים. כשיתבטל הדבר שהיה סבה לאותה אהבה. גם האהבה בטלה. וכל אהבה שאינה תלויה בדבר בטל אלא בדבר קיים. כגון אהבת הצדיקים והחכמים. אינה בטלה לעולם. כשם שהדבר שהוא סבה לאותה אהבה אינו בטל. כך אין האהבה בטלה: אהבת אמנון ותמר. מפני יפיה: אהבת דוד ויהונתן. להשלים רצון קונם דאמר לו יהונתן לדוד אתה תהיה למלך על ישראל ואני אהיה לך למשנה:

משנה

יז. כָּל מַחֲלוֹקֶת שֶׁהִיא לְשֵׁם שָׁמַיִם, סוֹפָהּ לְהִתְקַיֵּם. וְשֶׁאֵינָהּ לְשֵׁם שָׁמַיִם, אֵין סוֹפָהּ לְהִתְקַיֵּם. אֵיזוֹ הִיא מַחֲלוֹקֶת שֶׁהִיא לְשֵׁם שָׁמַיִם, זוֹ מַחֲלוֹקֶת הִלֵּל וְשַׁמַּאי. וְשֶׁאֵינָהּ לְשֵׁם שָׁמַיִם, זוֹ מַחֲלוֹקֶת קֹרַח וְכָל עֲדָתוֹ:

רע"ב

כל מחלוקת שהיא לשם שמים סופה להתקיים. כלומר שאנשי המחלוקת ההיא מתקיימים ואינם אובדין. כמחלוקת הלל ושמאי שלא אבדו לא תלמידי ב"ש ולא תלמידי ב"ה. אבל קרח ועדתו אבדו. ואני שמעתי פירוש סופה. תכליתה המבוקש מענינה. והמחלוקת שהיא לש"ש התכלית וסוף המבוקש מאותה מחלוקת להשיג האמת. וזה מתקיים כמ"ש מתוך הויכוח יתברר האמת. וכמו שנתברר במחלוקת הלל ושמאי. שהלכה כב"ה ומחלוקת שאינה לש"ש תכלית הנרצה בה היא בקשת שררה ואהבת הניצוח. וזה הסוף אינו מתקיים. כמו שמצינו במחלוקת קרח ועדתו. שהתכלית וסוף כוונתם היתה בקשת הכבוד והשררה והיו להיפך:

כָּל מַחֲלוֹקֶת שֶׁהִיא לְשֵׁם שָׁמַיִם, סוֹפָהּ לְהִתְקַיֵּם

אמר מרן האדמו"ר מקאצק על מחלוקות הצדיקים שהיו בזמנו: כל מחלוקת שהיא לשם שמים סופה להתקיים, סופה, היינו בדורות האחרונים ישתדכו זה עם זה ויעשו אחד.

(אמת ואמונה)

וְשֶׁאֵינָהּ לְשֵׁם שָׁמַיִם

העיר מרן ה'שפת אמת' הנה, בתורה אמרינן: "מתוך שלא לשמה בא לשמה". לעומת זאת במחלוקת, חלוף הדברים: מתוך לשמה בא שלא לשמה. מחלוקת היא מדה קשה מאד, ובאה מצד הדין. לכן: אפילו כאשר המחלוקת היא: לשם מצוה, צריך שתהיה כולה, אך ורק לשם שמים, מבלי שום פניה פרטית.

(שפת אמת, קרח)

אֵיזוֹ הִיא מַחֲלוֹקֶת שֶׁהִיא לְשֵׁם שָׁמַיִם, זוֹ מַחֲלוֹקֶת הִלֵּל וְשַׁמַּאי

כך כותב מרן ה'אמרי אמת' במכתב ששלח לבניו וחתניו:...נקראתי להאסיפה של אגודת ישראל וגם שמה בקשתי שיעסקו בעניני האגודה ולא במחלוקת כי אני קורא על האגודה כנסי' שהיא לשם שמים שסופה להתקיים, אולם שם במחלוקת לש"ש שואל התנא איזה מחלוקת שהיא לש"ש, ומשיב כגון מחלוקת הלל ושמאי, ללמדנו דעת כי לנהג מחלוקת לש"ש צריך שיהיו אנשים גדולים כאילו, אולם בכנסי' שאינה לשם שמים אין התנא שואל איזה כנסי' וכו'...

(מכתבי תורה מכתב קלט)

משנה

יח. כָּל הַמְזַכֶּה אֶת הָרַבִּים, אֵין חֵטְא בָּא עַל יָדוֹ. וְכָל הַמַּחֲטִיא אֶת הָרַבִּים, אֵין מַסְפִּיקִין בְּיָדוֹ לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה. משֶׁה זָכָה וְזִכָּה אֶת הָרַבִּים, זְכוּת הָרַבִּים תָּלוּי בּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים לג), צִדְקַת ה' עָשָׂה וּמִשְׁפָּטָיו עִם יִשְׂרָאֵל. יָרָבְעָם חָטָא וְהֶחֱטִיא אֶת הָרַבִּים, חֵטְא הָרַבִּים תָּלוּי בּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (מלכים א טו), עַל חַטֹּאות יָרָבְעָם (בֶּן נְבָט) אֲשֶׁר חָטָא וַאֲשֶׁר הֶחֱטִיא אֶת יִשְׂרָאֵל:

רע"ב

אין חטא בא על ידו. כדי שלא יהא הוא בגיהנם ותלמידיו בג"ע: אין מספיקין בידו לעשות תשובה. שלא יהא הוא בג"ע ותלמידיו בגיהנם: וזיכה את הרבים. שלמד תורה לכל ישראל: צדקת ה' עשה ומשפטיו עם ישראל. ומשפטיו שעם ישראל כאילו הוא עשאן: אשר חטא ואשר החטיא את ישראל. מדלא קאמר על חטאות ירבעם וישראל ש"מ שהכל תלוי בירבעם:

יָרָבְעָם בֶּן נְבָט אֲשֶׁר חָטָא וַאֲשֶׁר הֶחֱטִיא אֶת יִשְׂרָאֵל

מרן ה'אמרי אמת' היה אומר בשם רבו ר' זעליג סוקולובר שאמר בשם הרבי ר' ברוך זצ"ל, על העגלים שעשה ירבעם בדן ובבית אל, וכאשר ישראל עלו לרגל לירושלים עכבום, ואמרו להם למה לכם לעלות לירושלים. שהרי ירבעם לא היה קטלא קניא באגמא, אלא היה לו ויכוח כמו שמתנגד מתוכח עם חסיד, למה צריכים לנסוע לרבי הרי אפשר ללמוד בבית, כן טען ירבעם למה צריכים ללכת לירושלים הלא אפשר ללמוד בבית, אך באמת טענה זו היא טענת שטות. והוסיף מרן ה'אמרי אמת' כי משה רבינו אמר לחובב 'נוסעים אנחנו', אולם חובב שחיבב את התורה טען שיסע לביתו ללמוד, ויהיה לו יותר תועלת, 'אל ארצי ואל מולדתי אלך'. ועל כך השיבו מש"ר לא נבטל הזמן עמך, 'נוסעים אנחנו'...

(אמרי אמת ליקוטים)

משנה

יט. כָּל מִי שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ שְׁלשָׁה דְבָרִים הַלָּלוּ, מִתַּלְמִידָיו שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ. וּשְׁלשָׁה דְבָרִים אֲחֵרִים, מִתַּלְמִידָיו שֶׁל בִּלְעָם הָרָשָׁע. עַיִן טוֹבָה, וְרוּחַ נְמוּכָה, וְנֶפֶשׁ שְׁפָלָה, מִתַּלְמִידָיו שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ. עַיִן רָעָה, וְרוּחַ גְּבוֹהָה, וְנֶפֶשׁ רְחָבָה, מִתַּלְמִידָיו שֶׁל בִּלְעָם הָרָשָׁע. מַה בֵּין תַּלְמִידָיו שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ לְתַלְמִידָיו שֶׁל בִּלְעָם הָרָשָׁע. תַּלְמִידָיו שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ, אוֹכְלִין בָּעוֹלָם הַזֶּה וְנוֹחֲלִין בָּעוֹלָם הַבָּא, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ח), לְהַנְחִיל אֹהֲבַי יֵשׁ, וְאֹצְרֹתֵיהֶם אֲמַלֵּא. אֲבָל תַּלְמִידָיו שֶׁל בִּלְעָם הָרָשָׁע יוֹרְשִׁין גֵּיהִנָּם וְיוֹרְדִין לִבְאֵר שַׁחַת, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים נה), וְאַתָּה אֱלֹהִים תּוֹרִידֵם לִבְאֵר שַׁחַת, אַנְשֵׁי דָמִים וּמִרְמָה לֹא יֶחֱצוּ יְמֵיהֶם, וַאֲנִי אֶבְטַח בָּךְ:

רע"ב

מתלמידיו של אברהם אבינו. למד ממנו והולך בדרכיו: עין טובה. מסתפק במה שיש לו ואינו חומד ממון אחרים. שכן מצינו באברהם שאמר למלך סדום (בראשית יד) אם מחוט ועד שרוך נעל ואם אקח מכל אשר לך: ורוח נמוכה. ענוה יתירה. וכן מצינו אברהם אומר (שם יח) ואנכי עפר ואפר: ונפש שפלה. זהירות והפרישה מן התאוות. ומצינו זה באברהם (שם יב) הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את שעד עכשיו לא הכיר בה מרוב צניעות. ובבלעם אשכחן עין רעה שהיה יודע שהיה רע בעיני המקום שילך אצל בלק והיה הולך כדי ליטול שכר דכתיב (במדבר כב) אם יתן לי בלק מלא ביתו כסף וזהב: ורוח גבוהה. דאמר (שם כד) נאם שומע אמרי אל ויודע דעת עליון: ונפש רחבה. שאם לא היה רב התאוה לא היה יועץ להפקיר בנות מואב לזנות. ואמרו חכמים (סנהדרין קה, א) בלעם בועל אתונו היה: להנחיל אוהבי יש. אברהם אקרי אוהב דכתיב (ישעיה מא) זרע אברהם אוהבי. יש בעוה"ב. ואוצרותיהם אמלא בעה"ז: אנשי דמים. בלעם איקרי איש דמים שהפיל בעצתו כ"ד אלפים מישראל:

מִתַּלְמִידָיו שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ

רבות היה פועל מרן ה'לב שמחה', למען בניינה הרוחני של העיר ערד. בפני אחד הנדיבים אשר תרם למען הישיבה, המתיק סוד:

וכי מה סבור הנך, עשה אברהם אבינו עליו השלום? הלך מעיר לעיר וקבע שם ישיבות. ואיתא: "אברהם אבינו זקן ויושב בישיבה" (יומא כח:), וכן עשה יצחק וכן יעקב.

הוסיף ואמר:

איתא: "מתלמידיו של אברהם אבינו" (אבות ה, כב) וכן "הוי מתלמידיו של אהרן" (שם א, יב) אם עושים כמעשיהם – בזה נעשים כתלמידים; אם מפיצים תורה – זוכים להיות מתלמידיו של אברהם אבינו.

(אור זרוע לצדיק ח"ג עמ' רצא)

עַיִן טוֹבָה

מרן ה'חידושי הרי"מ' אמר שבמשך י"ז שנים עבד והתייגע הרבה, והתאמץ בתפלה, לרכוש לעצמו מדת עין טובה, עד שהשיגה בשלמות. והוסיף כי עין טובה אין הכוונה רק בעניני עוה"ז, אלא גם בעבודת השי"ת, כשרואה חברו במעלה גבוהה ממנו בעבדות השי"ת, או לומד טוב ממנו, וכן כשיש לו מעלות טובות יותר, צריך לשמוח בכך שיש להשי"ת נחת רוח. וסיים ואמר: מדה זו עומדת לפני בכל פינה שאני פונה, ומלמדת זכות עלי, והיא מסייעת אותי לכמה דברים טובים בעניני עבודה, עכל"ק.

(מאיר עיני הגולה)

עַיִן טוֹבָה

סח מרן ה'חידושי הרי"מ': יש להכיר צר עין גם בין הממונים לחלק את המנות על הסעודות גדולות ושמחות, כי האיש שאינו צר עין כשבא לחלק עד"מ מנות הדגים, אז יברור ליתן מנה היותר יפה לאיש שמתחיל בו החלוקה וכן כל פעם יברור למנה היותר יפה שנשארה לו לחלקה בראשונה עד שיחלק כל המנות שהביא אתו בצלחת הגדולה, משא"כ הצר עין יברור תמיד ליתן קודם, מנה ממנות הקטנים ואח"ז יחלק בהכרח ג"כ מהמנות הגדולים ובאמת אין נפ"מ לשני מחלקים האלו שהרי יחלקו בהכרח כל המנות שהביאו אתם לחלקם, מ"מ מזה ניכר שהוא טוב עין והשני הוא צר עין, הגם שלהטוב עין כל מנה המאוחרת שמחלק היא קטנה משלפני' מה"ט, ולהצר עין כל מנה המאוחרות היא היפה משלפניה.

(מאיר עיני הגולה)

עַיִן טוֹבָה

אמר מרן ה'פני מנחם': עין טובה יש לה ב' פירושים, עין טובה פארגינען יענעם, אחד לחבירו, ועין טובה לא להסתכל במקום שלא צריך, לא רק עבירה, הרהור, אלא אפילו הבטה גם לא במקום שלא צריך, העולם מפרש "לא הביט און ביעקב" (במדבר כג,כא), אפילו לא הביט, הבטה שאינה טובה היא און ביעקב.

(פני מנחם, ר"ה תשנ"ג)

וְרוּחַ נְמוּכָה, וְנֶפֶשׁ שְׁפָלָה

מרן ה'אמרי אמת' סיפר בזקנותו: כד הוינא טליא, ראיתי פעם את אבא חותם את שמו בנוסח "הקטן, ארי' ליב..." ושאלתי אותו מדוע יחתום ככה. השיבני אבא: "וכי מה, גדול אני?!" ולא יסף, ולא פירש יותר. אבל תשובה קצרה זו הספיקה – כפי שפירשו חסידים בני בינה- כדי להחדיר בקרבו עוד בגיל ינקות את המדה שהצטיין בה כל ימיו: רוח נמוכה, נפש שפלה.

(ראש גולת אריאל ח"א עמ' כד)

וְרוּחַ נְמוּכָה

פעם בשיחה אמר מרן ה'בית ישראל': אבי ז"ל חינך את ילדיו להתנהג בענוה. בראותו אי מי נשען בגופו על זולתו, הזכיר לו את ההלכה שאסור להניח שום דבר על גבי ספר תורה, באומרו: "איש יהודי יש בו קדושת ספר תורה". והוסיף, שאמנם מותר להניח ס"ת אחד על משנהו, אבל מי שרוחו נמוכה, מחשיב רק את חברו לספר תורה ולא את עצמו...

(פאר ישראל ח"ב עמ' רעח)

וְנֶפֶשׁ שְׁפָלָה

ראו אצל מרן ה'בית ישראל' באספות ובכינוסים גדולים שנערכו לפרקים בארצנו הקדושה מטעם "אגודת ישראל", בעצרות עם, בועידה ארצית או בכנסיה הגדולה. במעמדות אלה נתקבל רבינו זי"ע תמיד בכבוד מלכים. אלפי יהודים קמו בבת אחת מכסאותיהם ועמדו על רגליהם לכבודו. ברגע שנכנס אל האולם, גם נואמים חשובים הפסיקו באמצע דבריהם, והכל עצרו את נשימתם בדומיה ובחרדת קודש. והעידו מלוויו הקרובים, שבמעמדות כאלה שמעו אותו מפזם לעצמו את המילים: "ונפשי כעפר לכל תהיה..." או שחזר על מאמר חז"ל (ברכות י"ז ע"א): "סוף אדם למות, וסוף בהמה לשחיטה..."

(פאר ישראל ח"ב עמ' ערה)

עַיִן רָעָה

כשנשאל מרן ה'פני מנחם' כיצד לעבוד להפטר מעין רעה. השיב: לומדים בספרי הראשונים, באורחות צדיקים יש שער לזה שער הקנאה, ובמה יש לקנאות, לא מקבלים מזה כלום ממה שיש לשני. בספר מצוות קטן מרבינו יצחק מקורביל מובא מעשה (במצוה יט), החומד והקנאי פגע בהם מלך אחד ואמר אחד מכם ישאל דבר ממני וינתן לו, ולחבירו כפלים. הקנאי לא רצה לשאול תחלה שהיה מתנא אם ינתן לחבירו כפלים, והחומר התאוה לכפליים. דחק החומד את הקנאי לשאול תחלה. שאל שינקרו לו עין אחד וחבירו ינקרו לו שנים.

סיים הרבי: בלא קנאה, טוב לאדם, ויש לו חברים, ומרויח כמה וכמה פעמים יותר.

(מפי השמועה)

עַיִן רָעָה

מרן ה'פני מנחם' היה מרבה להזהיר ולעורר ליחיד ולרבים בגנות עין רעה, והיה אומר אודות המחלה הידועה שנתפשטה בימינו, שהיא עונש על צרות עין, אילו היינו מסתכלים בעין טובה איש על רעהו, היתה מתמעטת, שהרי מהות המחלה ש"תא" אחד מכרסם בשאר ה"תאים", ללא שום סיבה, אם יתרגלו בטוב עין יפטרו מכל הצרות...

(מפי השמועה)

מַה בֵּין תַּלְמִידָיו שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ לְתַלְמִידָיו שֶׁל בִּלְעָם הָרָשָׁע

הקשה מרן ה'פני מנחם': לכאורה בעוה"ז מה החילוק ביניהם, הרי שניהם אוכלים. ותירץ: שהחילוק הוא, שתלמידי א"א ווייסען ווי אזוי צו עסען דעם עוה"ז, אבער תלמידיו של בלעם הרשע ווייסען נישט. והוסיף בשם השפ"א שמבאר שתלמידיו של א"א יכולין לקבל השפע גם בעודם בעוה"ז ועי"ז נוחלין העוה"ב, ועוד תירץ דאי' (עי' קידושין ל"ט:) שישראל אוכלין פירות המצוה בעוה"ז ונוחלין השכר לעוה"ב, וזה לא שייך בתלמידיו של בלעם הרשע.

(מפי השמועה)

משנה

כ. יְהוּדָה בֶן תֵּימָא אוֹמֵר, הֱוֵי עַז כַּנָּמֵר, וְקַל כַּנֶּשֶׁר, וְרָץ כַּצְּבִי, וְגִבּוֹר כָּאֲרִי לַעֲשׂוֹת רְצוֹן אָבִיךָ שֶׁבַּשָּׁמָיִם. הוּא הָיָה אוֹמֵר, עַז פָּנִים לְגֵיהִנָּם, ובשֶׁת פָּנִים לְגַן עֵדֶן. יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ יְיָ אֱלֹהֵינוּ שֶׁתִּבְנֶה עִירְךָ בִּמְהֵרָה בְיָמֵינוּ וְתֵן חֶלְקֵנוּ בְּתוֹרָתֶךָ:

רע"ב

עז כנמר. הנמר הזה נולד מן חזיר היער והלביאה כי בעת יחם האריות הלביאה מכנסת ראשה בסבכי היער ונוהמת ותובעת את הזכר והחזיר שומע קולה ורובעה ונמר יוצא מבין שניהם ולפי שהוא ממזר הוא עז פנים אע"פ שאין בו גבורה כ"כ. אף אתה הוי עז ולא תתבייש לשאול מרבך מה שלא הבנת כאותה ששנינו לא הביישן למד: וקל כנשר. לחזור אחר למודך ולא תיגע כדכתיב (שם מ) יעלו אבר כנשרים ירוצו ולא ייגעו: רץ כצבי. לרדוף אחר המצות: וגבור כארי. לכבוש את יצרך מן העבירות: עז פנים. לפי שהעזות ניכר בפנים כדכתיב (משלי כא) העז איש רשע בפניו לפיכך נקרא עז פנים: שתבנה עירך במהרה בימינו. כלומר (יבמות עט, א) כשם שחוננתנו זאת המדה שסימן לזרע אברהם. ביישנים. רחמנים. וגומלי חסדים. כן יהי רצון שתבנה עירך:

הֱוֵי עַז כַּנָּמֵר

סח מרן ה'חידושי הרי"מ':

ידוע הוא, כי הנמר אינו מצטיין בגבורה ובכוח, אך עזות יתרה ואומץ יש בו.

ובדומה לו – כן האדם: כשמתחיל האדם בעבודת ה', ואפילו אין בו עדיין כוחות קדושה בכמות מספקת, חייב הוא להתאזר באומץ ובעוז, כמוהו כאותו נמר.

(שפתי צדיק)

הֱוֵי עַז כַּנָּמֵר

מרן ה'חידושי הרי"מ' היה אומר, אומרים על חסידים שהם עזי פנים, ואכן כן הדבר שהם עזי פנים, שכן שלמה המלך ע"ה קרא להיצה"ר מלך זקן וכו', ומאז ועד עתה הזקין יותר ויותר, ולהעיז לזקן כזה צריך חוצפה גדולה, ולכן נקראים עזי פנים שיש להם חוצפה גדולה להעזי לזקן כזה ולא לשמוע לו.

(זכותא דאברהם)

הֱוֵי עַז כַּנָּמֵר, וְקַל כַּנֶּשֶׁר, וְרָץ כַּצְּבִי, וְגִבּוֹר כָּאֲרִי

העולם אומר בשם הרבי ר' העניך מאלכסנדר, שמה שאנו אומרים פרקי שירה, מאחר וכל הנבראים נכללים באדם, ופעמים יש לו לאדם בחינת צבי ופעמים בחינה אחרת, ולפיכך אומרים שירה עבור כל הנבראים. [דהנה כתיב (איוב יא, יב) עיר פראי אדם יולד, ויש באדם בחינות רעות מכל הברואים, ועל כל אדם ואדם מוטלת החובה להפכם למידות טובות].

(חמדת צבי)

עַז כַּנָּמֵר, וְקַל כַּנֶּשֶׁר, וְרָץ כַּצְּבִי, וְגִבּוֹר כָּאֲרִי

במכתב שכתב מרן ה'שפת אמת' למרן ה'אמרי אמת', הטעים ויעץ לו במפורש: "ותקח לך מדת הזריזות, שמביא לידי חסידות..."

ואכן לקח לו רבינו את מדת הזריזות בשלימותה, חריפות המחשבה השתלבה אצלו עם זריזות המעשה, עד שהראה בהם דוגמא לכל באי עולם, מה רב הטוב הצפון בזריזות.

(ראש גולת אריאל ח"א עמ' רנה)

עַז פָּנִים לְגֵיהִנָּם, ובשֶׁת פָּנִים לְגַן עֵדֶן

אומר מרן האדמו"ר מקאצק:

הביישן, אם לא בגן עדן, איפה ימצא לו מקום להחזיק מעמד?

אבל מי שהוא עז פנים, לא ייחת מפני כל, אפילו בגיהנום ילך לבטח דרכו...

(אמת מקאצק תצמח)

עַז פָּנִים לְגֵיהִנָּם, ובשֶׁת פָּנִים לְגַן עֵדֶן

סח מרן ה'חידושי הרי"מ':

יש להבדיל בין עזות פנים, שהיא טריפה, לעוז נפש שהוא מקור הברכה, ובין בושת פנים הרצויה, לבין עצבות או מרה שחורה, המוליכה לעמקי שאול.

ולצורך אבחנה זו דרושה מומחיות יתירה. כבר היה לעולמים: אפילו גדולים וטובים עירבבו את התחומין.

(אמת מקאצק תצמח)

משנה

כא. הוּא הָיָה אוֹמֵר, בֶּן חָמֵשׁ שָׁנִים לַמִּקְרָא, בֶּן עֶשֶׂר לַמִּשְׁנָה, בֶּן שְׁלשׁ עֶשְׂרֵה לַמִּצְוֹת, בֶּן חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה לַתַּלְמוּד, בֶּן שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה לַחֻפָּה, בּן עֶשְׂרִים לִרְדּוֹף, בֶּן שְׁלשִׁים לַכֹּחַ, בֶּן אַרְבָּעִים לַבִּינָה, בֶּן חֲמִשִּׁים לָעֵצָה, בֶּן שִׁשִּׁים לַזִקְנָה, בֶּן שִׁבְעִים לַשֵּׂיבָה, בֶּן שְׁמוֹנִים לַגְּבוּרָה, בֶּן תִּשְׁעִים לָשׁוּחַ, בֶּן מֵאָה כְּאִלּוּ מֵת וְעָבַר וּבָטֵל מִן הָעוֹלָם:

רע"ב

בן חמש שנים למקרא. מערל ילפינן דכתיב (ויקרא יט) שלש שנים יהיה לכם ערלים ובשנה הרביעית יהיה כל פריו קודש הלולים. שאביו מלמדו צורת האותיות והיכר הנקודות. ובשנה החמישית תאכלו את פריו להוסיף לכם תבואתו מכאן ואילך ספו ליה כתורא: בן עשר למשנה. שלומד מקרא חמש שנים. וחמש שנים משנה וחמש שנים גמרא. דאמר מר (חולין כד, א) כל תלמיד שלא ראה סימן יפה במשנתו חמש שנים. שוב אינו רואה דכתיב (במדבר ח) זאת אשר ללוים מבן חמש ועשרים שנה ומעלה יבא לצבוא צבא. שבא ולומד הלכות עבודה חמש שנים. ובן שלשים עובד: בן שלש עשרה למצות. דכתיב (שם ה) איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם. וגבי שכם כתיב (בראשית לד) ויקחו שני בני יעקב שמעון ולוי אחי דינה איש חרבו ולוי באותו פרק בן שלש עשרה שנה היה וקרי ליה איש: בן שמונה עשרה לחופה. י"ט אדם כתובים בפ' בראשית מן ויאמר אלהים נעשה אדם עד ויבן ה' אלהים את הצלע חד לגופיה פשו ליה י"ח לדרשה: בן עשרים לרדוף. אחר מזונותיו לאחר שלמד מקרא משנה וגמרא ונשא אשה והוליד בנים צריך הוא לחזר ולבקש אחר מזונות. פי' אחר בן עשרים לרדוף אותו מן השמים ולהענישו על מעשיו. שאין ב"ד של מעלה מענישין פחות מבן עשרים: בן שלשים לכח. שהלוים היו מקימין את המשכן ומפרקין וטוענין את העגלות ונושאין בכתף מבן שלשים שנה ומעלה: בן ארבעים לבינה. שלאחר ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר אמר להם משה (דברים כט) ולא נתן ה' לכם לב לדעת ועינים לראות ואזנים לשמוע עד היום הזה: בן חמשים לעצה. שנאמר בלוים (במדבר ח) ומבן חמשים שנה ישוב מצבא העבודה ולא יעבוד עוד ושרת את אחיו וגו'. ומהו השירות שיתן להם עצה: בן ששים לזקנה. דכתיב תבא בכלח אלי קבר. בכל"ח בגימטריא ששים: בן שבעים לשיבה. דכתיב בדוד (דה"א כט) וימת בשיבה טובה. וימי חייו היו שבעים שנה: בן שמונים לגבורה. דכתיב (תהלים צ) ואם בגבורות שמונים שנה: בן תשעים לשוח. הולך שחוח וכפוף. ויש אומרים לשון שוחה עמוקה:

בֶּן חָמֵשׁ שָׁנִים לַמִּקְרָא

כשהיה מרן ה'אמרי אמת' ינוקא כבן שנתיים, כבר ידע היטב לקרוא ברהיטות מתוך הספר, חיוותה אמו את דעתה שיתחיל ללמוד חומש. אמר לה ה"שפת אמת" שמוקדם מדי ולא הניחו. שאלה האם: ומה יעשה בינתיים? השיב: "הרי יש לו את הסידור, שילמד מתוך הסידור..."

מאז, עבר הילד במשך חדשים אחדים פעמים אין ספור על הסידור כולו, כמו שרגילים לומר "מכריכה לכריכה", מרישא עד גמירא, ועד שנעשה בקי בעל פה בכל התפלות ובכל התחינות, אשר לימי חול ואשר לשבתות ולחגים, כמו בכל ה"יוצרות" והפיוטים, הסליחות וה"קרובצים" – והכל נשתמר בזכרונו כ"גירסא דינקותא" לכל ימי חייו...

(ראש גולת אריאל ח"א עמ' כו)

בֶּן חָמֵשׁ שָׁנִים לַמִּקְרָא

מרן ה'פני מנחם' אמר בסעודת חומש לנכדו, על הא דאיתא בן חמש שנים למקרא, ומה הטעם שבזמנינו מתחילים קודם, וי"ל שבגיל חמש כבר צריך לדעת המקרא לכן מתחילים מקודם, עוד תירץ, שבן שאינו חריף מתחיל בגיל חמש, אבל בן חריף מתחיל מקודם.

(מפי השמועה)

בֶּן שְׁלשׁ עֶשְׂרֵה לַמִּצְוֹת

בשמחת בר מצוה, נענה מרן ה'לב שמחה' בענייני דיומא:

ידועה קושית העולם, מפני מה נקרא היום "בר מצוה" ולא "בעל מצוה". אין זאת אלא ש"בר" – מלשון בן, שאינו יכול לעולם להתנתק מאבותיו, מה שאין כן בעל, שיש בידו לגרש את אשתו. ורבינו מוסיף ומטעים:

ולי נראה הפירוש, על דרך הכתוב: "יהי פיסת בר בארץ בראש הרים" (תהלים עב, טז), לאמור שירדו הררי תבואה (גאנצע בערג מיט תבואה), והיינו בר מצוה, מלשון "בר" – שירדו הררי מצות.

(אור זרוע לצדיק ח"ג עמ' צט)

בֶּן שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה לַחֻפָּה

פעם אמר הרבי ר' העניך מאלכסנדר לחתן: דע, כי ענין החתונה הוא, לאשר האדם הינו עבד נאמן להשי"ת, צריך לדאוג להעמיד במקומו עובד השם לאחר פטירתו, להיות לו בן ירא שמים עבד נאמן להשי"ת, שכן דרך אוהב נאמן למלך, והבן.

(שיח שרפי קודש)

בּן עֶשְׂרִים לִרְדּוֹף

אמר מרן ה'אמרי אמת' בן עשרים לרדוף, היינו שכיון שמגיע האדם לגיל עשרים ובי"ד של מעלה מענישו על חטאיו, לפיכך עליו להתגבר ולרדוף את היצה"ר.

(אמרי אמת, ליקוטים)

בֶּן תִּשְׁעִים לָשׁוּחַ

מפי קדשו של מרן ה'לב שמחה' היו נשמעים כפעם בפעם דברים שמצביעים על התנתקותו מהעולם השפל, אל עולמות אחרים, עליונים:

דור המדבר, אנשים גדולים, אמרו "ונפשנו קצה בלחם הקלוקל" (במדבר כא, ה) – שכן הם נעדרו לחלוטין שייכות לגוף ---

בפרשת בהר בחוקותי תשמ"ב, הוא דן במשנת אבות (ה, כא): "בן ארבעים לבינה, בן שבעים לשיבה, בן שמונים לגבורה, בן תשעים לשוח". בשלמא כל הדברים עד כאן ניתן להורות על אדם לעשות כן. אולם כיצד אפשר לצוות לאדם שיהיה זקן?

אלא, ה"שפת אמת" מביא בשם רבינו יונה: "בן תשעים לשוח" – שיחדל מדברי שיחה של ענייני העולם הזה, ורק יקדש את פיו בתורה ובתפילה, וזאת הרי ניתן לומר לאדם---

(אור זרוע לצדיק ח"ג עמ' תקלג)

בֶּן מֵאָה כְּאִלּוּ מֵת וְעָבַר וּבָטֵל מִן הָעוֹלָם

החסיד ר' שמואל וואלף משידלובצה, שהיה עוד מחסידי הרבי ר' בונם מפשיסחא זצ"ל, נכנס פעם לרבי ר' העניך מאלכסנדר ושטח לפניו צערו, באשר אין לו מה לאוכל ורעבונו מפריע לו לעסוק בתורה ולעבוד את ה'. השיבו רבינו: זהו שאמרו חכמינו ז"ל, תלמידי חכמים כל זמן שמזקינים וכו', פירוש, כל כמה שנחלש כח הגוף, מתחזק כח השכל ביותר.

על זה הדרך אפשר לפרש מאמר התנא בן מאה כאילו מת וכו' היינו שכוחות גופו מתים, והעולם נעשה בטל אצלו.

(שיח שרפי קודש)

משנה

כב. בֶּן בַּג בַּג אוֹמֵר, הֲפָךְ בָּהּ וַהֲפָךְ בָּהּ, דְּכֹלָּא בָהּ. ובָהּ תֶּחֱזֵי, וְסִיב וּבְלֵה בַהּ, וּמִנַּהּ לָא תְזוּעַ, שֶׁאֵין לְךָ מִדָּה טוֹבָה הֵימֶנָּה. בֶּן הֵא הֵא אוֹמֵר, לְפוּם צַעֲרָא אַגְרָא:

רע"ב

הפך בה והפך בה. בתורה: דכולה בה. שהכל תמצא בה: וסיב ובלה בה. גם עד זקנה ושיבה לא תעזבנה: ומינה לא תזוע. שלא תאמר למדתי חכמת ישראל אלך ואלמד חכמת יונית שאין מותר ללמוד חכמת יונית אלא במקום שאסור להרהר בדברי תורה כגון בבית המרחץ. או בבית הכסא. כששאלו את רבי יהושע מהו ללמד אדם את בנו חכמת יונית אמר להם ילמדנו בשעה שאינו לא יום ולא לילה דהא כתיב והגית בו יומם ולילה: לפום צערא אגרא. כפי רוב הצער שאתה סובל בלמוד התורה ועשיית המצות. כן יהי שכרך מרובה:

בֶּן בַּג בַּג אוֹמֵר

דרש מרן ה'לב שמחה', להעמיק ולעיין הרבה במשנת הירושלמי. וציין: "בן בג בג אומר: הפוך בה והפוך בה דכולא בה" וכו'. וברמב"ם איתא שבן בג בג הוא רבי יוחנן, מחבר התלמוד הירושלמי. ורבינו מוסיף: ויש לומר הרמז: "הפוך בה" (עם התיבות) בגימטריא יוחנן.

(אור זרוע לצדיק ח"ג עמ' רמה)

דְּכֹלָּא בָהּ

אחרי נשואי מרן ה'אמרי אמת', ישב פרק זמן בבית חותנו רבי נח מביאלה. נתמלא געגועים אל בית הוריו בגור וכתב על כך לאביו האדמו"ר.

השיבו ה"שפת אמת" בלשון זו:

מה לך מתגעגע: הלא הנך עוסק בתורת ה', והיא אב, והיא אֵם, "דכולא בה".

(דגל יהודה)

פרק ו'

משנה

א. שָׁנוּ חֲכָמִים בִּלְשׁוֹן הַמִּשְׁנָה בָּרוּךְ שֶׁבָּחַר בָּהֶם וּבְמִשְׁנָתָם: רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר כָּל הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה לִשְׁמָהּ, זוֹכֶה לִדְבָרִים הַרְבֵּה, וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁכָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ כְּדַאי הוּא לוֹ, נִקְרָא רֵעַ, אָהוּב, אוֹהֵב אֶת הַמָּקוֹם, אוֹהֵב אֶת הַבְּרִיּוֹת, מְשַׂמֵּחַ אֶת הַמָּקוֹם, מְשַׂמֵּחַ אֶת הַבְּרִיּוֹת, וּמַלְבַּשְׁתּוֹ עֲנָוָה וְיִרְאָה, וּמַכְשַׁרְתּוֹ לִהְיוֹת צַדִּיק חָסִיד יָשָׁר וְנֶאֱמָן, וּמְרַחַקְתּוֹ מִן הַחֵטְא, וּמְקָרַבְתּוֹ לִידֵי זְכוּת, וְנֶהֱנִין מִמֶּנּוּ עֵצָה וְתוּשִׁיָּה בִּינָה וּגְבוּרָה, שֶׁנֶּאֱמַר לִי עֵצָה וְתוּשִׁיָּה אֲנִי בִינָה לִי גְבוּרָה, וְנוֹתֶנֶת לוֹ מַלְכוּת וּמֶמְשָׁלָה וְחִקּוּר דִּין, וּמְגַלִּין לוֹ רָזֵי תוֹרָה, וְנַעֲשֶׂה כְּמַעְיָן הַמִּתְגַּבֵּר וּכְנָהָר שֶׁאֵינוֹ פּוֹסֵק, וֶהֱוֵה צָנוּע וְאֶרֶךְ רוּחַ, וּמוֹחֵל עַל עֶלְבּוֹנוֹ, וּמְגַדַּלְתּוֹ וּמְרוֹמַמְתּוֹ עַל כָּל הַמַּעֲשִׂים:

רע"ב

זוכה לדברים הרבה. להית צדיק וחסיד כדלקמן: כדאי הוא לו. ראוי הוא לו: נקרא ריע. ולי מה יקרו רעיך: אהוב. ישלוי אוהביך וגם שלום רב לאוהבי תורתך: אוהב את המקום. שעושה מאהבה: אוהב את הבריות. שמקרבן ומלמדן וגומלן טוב: ומלבשתו. התורה: ומכשרתו להיות צדיק. הולך בתומו ואינו עושה עול: חסיד. עושה לפנים משורת הדין: ישר. עושה יושר ועדיף מצדיק: ונהנין ממנו עצה ותושיה. דלעיל מהא קרא כתיב ה' קנני ראשית דרכו קדם מפעליו מאז וסמיך ליה לי עצה ותושיה. כלומר עצה וגבורה ובינה אני ללומדי להיות לבני אדם לעזר: תושיה. אלעיט"ו בלע"ז ענין גבורה:

שנו חכמים בלשון המשנה

דייק מרן ה'פני מנחם' בשם רבי מאיר שפירא מלובלין ז"ל בלשון, 'בהם ובמשנתם' שלא מצינו לשון כזה בכל הש"ס. אלא מכאן יש ללמוד, שלא די להיות רק נאה דורש, אלא צריך להיות נאה מקיים גם כן. וזה מה שדקדק לומר בהם ובמשנתם, שהיתה תלמודם בידם והחכמים עצמם היו כמו משנתם.

ופעם אחרת סיפר מרן זי"ע: שכאשר הלך רבי מאיר שפירא מלובלין לאסוף כסף לישיבתו נשאל מדוע בונה ישיבה עם פנימיה הרי אמרו (להלן מ"ד) "כך היא דרכה של תורה פת במלח תאכל" כו'. והשיב שיש המשך לדברי המשנה: "אם אתה עושה כן" דהיינו אם אתה נוהג כן, תוכל גם לומר לאחרים לנהוג כן. ולפי"ז יש לפרש המשנה "ברוך שבחר בהם ובמשנתם", שמה שאמרו במשנתם קיימו בעצמם.

(מגידי אמת, אבות)

וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁכָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ כְּדַאי הוּא לוֹ

ביאר מרן ה'לב שמחה': יש לומר בשתי פנים: כל העולם כדאי לו לעוסק בתורה לשמה, שאלמלא הוא – היה כל העולם נחרב. ועוד: העוסק בתורה לשמה הוא המאושר באדם. כל העולם כדאי לו. אם יש לו זאת – אינו צריך עוד לכלום.

(אור זרוע לצדיק ח"ג עמ' קג)

וּמְרַחַקְתּוֹ מִן הַחֵטְא

רגיל היה מרן ה'בית ישראל' להזכיר ולשנן את לשונו הזהב של הרמב"ם (סוף הל' אסו"ב) "שאין מחשבת עריות מתגברת אלא בלב פנוי מן החכמה". כיוצא בדבר "הוה מרגלא בפומיה דברי הזוה"ק "אורייתא מודעת ליה חוביה". מצינו בחז"ל שהלך יעקב אבינו ע"ה קודם יציאתו לחרן ללמוד י"ד שנה בבית מדרשם של שם ועבר. לכאורה, שאל הרבי, הלא כל ימיו למד והיה "יושב אהלים"? אלא נתכוונו "ללמד לדורות", שכאשר יוצאים למערכה נגד עשו ולבן, הדרך היחידה היא "אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש" (קידושין ל' ע"ב)-כח התורה!"

(פאר ישראל, ח"ג עמ' קז)

וּמְרַחַקְתּוֹ מִן הַחֵטְא

מרן ה'פני מנחם' היה אומר: די תורה מאכט א גדר סחור סחור מ'זאל אין גאנצען נישט צו קומען צו דעם חטא. בעידנא דלא עסיק בה (סוטה כא,א) טויג דאך נישט, אלא הכוונה אפילו אם קורה שהאדם צריך לצאת לפרנסתו, יגיעת שניהם משכחת עון (לעיל ב, ב), אם לומדים תורה כדבעי, נכנס ללבו ונשאר לאחר כך. ואם לאו הרי זה כדאיתא ברמב"ם (פכ"ב מהל' א"ב הכ"א) אין מחשבות וכו' מתגברות, מחשבות רעות, מחשבות מאוסות, אלא בלב פנוי מן החכמה.

(פני מנחם, שבועות תשנ"ה)

כָּל הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה לִשְׁמָהּ

לסופר ר' משה פראגר, אמר מרן ה'לב שמחה' כי ערד היא עיר שסגולתה ללמוד בה תורה לשמה. ומשנשאל על ידי חבר נשיאות הישיבה, רבי מאיר לנדא ז"ל, מה כוונתו בפתיחת הישיבה בערד, הטעים רבינו כי על פי ה"שפת אמת", לימוד תורה במקום שלא היה ספוג תורה קודם לכן – ייחשב כמעלת "תורה לשמה", לשמה של התורה! לפיכך, לימוד תורה בערד, שהיתה עד הנה חסרה קול תורה – נחשב לתורה לשמה! ---

(אור זרוע לצדיק ח"ג עמ' רפד)

וּמַכְשַׁרְתּוֹ לִהְיוֹת צַדִּיק חָסִיד יָשָׁר וְנֶאֱמָן

סיפר מרן ה'שפת אמת':

בילדותי, קרא אותי אליו הרבי ר' העניך מאלכסנדר, ויאמר: הכוונה של "חסיד" ו"ישר" היא אחת – שתהיה חסיד- ישר ולא חסיד עקמומי, חסיד שוטה...

(שפת אמת, אבות)

וּמַכְשַׁרְתּוֹ לִהְיוֹת צַדִּיק חָסִיד יָשָׁר וְנֶאֱמָן

כשביקש חסיד מהרבי ר' העניך מאלכסנדר שיאמר לו דברי חסידות, השיב לו: אמרו חכמינו ז"ל, כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה וכו' ומכשרתו להיות צדיק חסיד ישר וכו', וקשה מהו לשון מכשרתו, מה ענין כשרות לכאן, כשרות שייך אצל בהמה. ועוד קשה, אם כוונת התנא לומר את סדר המעלות שהאחת מביאה לחברתה, וכפי שכתבו הסדר במשנה, שמקודם הוא צדיק ואח"כ מביאו לידי חסידות, ואחר כך נעשה ישר ואחר כך נאמן ואחר כך מרחקתו מן החטא, והרחקת חטא הוא לבסוף, אם זהו כוונתו של התנא, אם כן קשה, והלא בברייתא דרבי פנחס בן יאיר (עבודה זרה כ: ועי' הגירסא ירושלמי שקלים פ"ג, ה"ד, משניות סוטה פ"ט, מט"ו), מהפך הסדר באופן אחר, וחשב יראת חטא מביאה לידי חסידות.

אך הפירוש הוא כך, כמו בבהמה כשיש לה סירכא ממעך וממשמש בה מעט מעט עד שיסור הסירכא והבהמה נשארת בכשרותה, כן על ידי תורה לשמה מסיר מעליו את הזוהמה מעט מעט ונעשה חסיד ישר "א גלייכער חסיד".

(שיח שרפי קודש)

וּמַכְשַׁרְתּוֹ לִהְיוֹת צַדִּיק חָסִיד יָשָׁר וְנֶאֱמָן

משמע, אומר מרן ה'חידושי הרי"מ', שאף מי שאינו בעל מדרגה, אפילו מי שאינו צדיק ואינו חסיד, אינו ישר ואינו נאמן, מסוגל גם הוא ללמוד תורה לשמה.

(חידושי הרי"מ עה"ת)

וְנֶהֱנִין מִמֶּנּוּ עֵצָה וְתוּשִׁיָּה

שאלו פעם את מרן האדמו"ר מקאצק: "מנין לו, לרבנו, עצות בענייני העולם הזה – והלא מעודו לא היה מצוי בדברים שבחולין!"

השיב הרבי: "כשנמצאים בחוץ, מיטיבים לראות את הנעשה בפנים..."

(אמת מקאצק תצמח)

וְנֶהֱנִין מִמֶּנּוּ עֵצָה וְתוּשִׁיָּה

אחד מאדמו"רי פולין שאל את מרן ה'אמרי אמת' כיצד הוא משיב למאות ואלפים מחסידיו הבאים בזה אחר זה ולכל אחד שאלות שונות וביניהם דברים הנוגעים לסכנת נפשות מבלי לחשוב הרבה לפני כל תשובה, והשיבו האמת היא כי אינני יודע מה ששואלים ואינני יודע מה שאני עונה, מה ששמים לי בפה מהשמים אני אומר להם.

(אמרי אמת ליקוטים)

וְנֶהֱנִין מִמֶּנּוּ עֵצָה וְתוּשִׁיָּה

במסירות מופלאה טרח מרן ה'בית ישראל' להשיב לשואליו מענה כראוי לטוב להם. מעשה שבא מישהו לבקש עצה, האם כדאי לו לרכוש דירה מסוימת שיש לה גם מעלות וגם חסרונות. אמר לו הרבי זי"ע, שיבוא ביום אחר לשאול שנית, ובינתיים שלח לברר את טיבה של הדירה, כדי להשיאו עצה נכונה.

(פאר ישראל ח"ב עמ' קנו)

וְאֶרֶךְ רוּחַ, וּמוֹחֵל עַל עֶלְבּוֹנוֹ, וּמְגַדַּלְתּוֹ וּמְרוֹמַמְתּוֹ עַל כָּל הַמַּעֲשִׂים

פעם יצא הרה"ק רבי מאיר הי"ד בנו בכורו של מרן ה'אמרי אמת' ז"ל, מחדרו של אביו ז"ל וסיפר למקורבו "זה עתה גילה לי אבא שהיה כאן אדם נוכל שהתחזה כלפי חוץ לידיד ומקורב, אולם בלבו פנימה חרש מזימות נגד אבי. פעם ערך האיש מכתב הלשנה כנגדו לשלוח לפטרבורג, ומכתב שני ידידותי לשלוח אל אבי. אך בהשגחה פרטית נתחלפו האגרות וכתב ההלשנה בא לידו של אבא במקום לפטרבורג. תוך כדי סיפורו הראה לי אבי את המכתב והדברים שנכתבו מדברים בעדם, ברור שנס גדול התרחש לו אז. [והאמרי אמת ז"ל עצמו התבטא פעם אודות המכתב שאם היה מכתב זה מגיע לפטרבורג היו מוליכים אותו אסור באזיקים]. האיש ההוא ממשיך לנסוע לגור בתוך הבאים כאילו לא אירע דבר ואבא לא הזכיר לו אף פעם על אודות המכתב ולא עוד אלא שמראה לו אותות קירבה יתירה. תמיד התפלאתי, הפטיר רבי מאיר, מה פשר קירוב מופלג זה, באופן יוצא מן הכלל, אכן נודע הדבר".

(ראש גולת אריאל ח"א עמ' תי"ב)

משנה

ב. אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, בְּכָל יוֹם וָיוֹם בַּת קוֹל יוֹצֵאת מֵהַר חוֹרֵב וּמַכְרֶזֶת וְאוֹמֶרֶת אוֹי לָהֶם לַבְּרִיּוֹת מֵעֶלְבּוֹנָהּ שֶׁל תּוֹרָה שֶׁכָּל מִי שֶׁאֵינוֹ עוֹסֵק בַּתּוֹרָה נִקְרָא נָזוּף, שֶׁנֶּאֱמַר נֶזֶם זָהָב בְּאַף חֲזִיר אִשָּׁה יָפָה וְסָרַת טָעַם, וְאוֹמֵר וְהַלֻּחֹת מַעֲשֵׂה אֱלֹהִים הֵמָּה וְהַמִּכְתָּב מִכְתַּב אֱלֹהִים הוּא חָרוּת עַל הַלֻּחֹת, אַל תִּקְרָא חָרוּת אֶלָּא חֵרוּת, שֶׁאֵין לְךָ בֶּן חוֹרִין אֶלָּא מִי שֶׁעוֹסֵק בְּתַלְמוּד תּוֹרָה, וְכָל מִי שֶׁעוֹסֵק בְּתַלְמוּד תּוֹרָה הֲרֵי זֶה מִתְעַלֶּה, שֶׁנֶּאֱמַר וּמִמַּתָּנָה נַחֲלִיאֵל וּמִנַּחֲלִיאֵל בָּמוֹת:

רע"ב

מעלבונה של תורה. מעלבון שעולבים את התורה שהיא עלובה על שאין לה עוסקים: נזוף. מנודה כמו ויגער בו אביו דתרגומו ונזף ביה אבוהי: נזם זהב באף חזיר. שאינו משמרו אלא הולך באשפה וממאסה כך תלמיד חכם החסר מטעמים של תורה שהוא מאוס כמנודה הזה: שאין לך בן חורין. לפי שבני אדם משמשין לפניו: וממתנה נחליאל. כיון שנתנו לו תורה נחלו אל וכיון שיש לו נחלה עולה לגדולה שנאמר ונחליאל במות:

בְּכָל יוֹם וָיוֹם בַּת קוֹל יוֹצֵאת מֵהַר חוֹרֵב

התבטא מרן ה'בית ישראל': משמע, שבכל יום מתעורר כעין קבלת התורה שקיבלנו בחורב, ויש להיאחז בזה.

(פאר ישראל ח"א עמ' שפב)

אוֹי לָהֶם לַבְּרִיּוֹת מֵעֶלְבּוֹנָהּ שֶׁל תּוֹרָה

 מרן ה'פני מנחם' שאל: לכאורה היה למשנה לומר "אוי להם לישראל", אלא לפי שהחזירה על כל אומה ולשון ולא קבלוה אדום, ישמעאל וכו' לכן נאמר אוי להם לבריות.

(מפי השמועה)

משנה

ג. הַלוֹמֵד מֵחֲבֵרוֹ פֶּרֶק אֶחָד אוֹ הֲלָכָה אֶחָת אוֹ פָּסוּק אֶחָד אוֹ דִבּוּר אֶחָד אוֹ אֲפִילוּ אוֹת אֶחָת, צָרִיךְ לִנְהָג בּוֹ כָּבוֹד, שֶׁכֵּן מָצִינוּ בְּדָוִד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל, שֶׁלֹּא לָמַד מֵאֲחִיתוֹפֶל אֶלָּא שְׁנֵי דְבָרִים בִּלְבָד, קְרָאוֹ רַבּוֹ אַלּוּפוֹ וּמְיֻדָּעוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר וְאַתָּה אֱנוֹשׁ כְּעֶרְכִּי אַלּוּפִי וּמְיֻדָּעִי, וַהֲלֹא דְבָרִים קַל וָחוֹמֶר, וּמַה דָּוִד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל שֶׁלֹּא לָמַד מֵאֲחִיתוֹפֶל אֶלָּא שְׁנֵי דְבָרִים בִּלְבָד קְרָאוֹ רַבּוֹ אַלּוּפוֹ וּמְיֻדָּעוֹ, הַלּוֹמֵד מֵחֲבֵרוֹ פֶּרֶק אֶחָד אוֹ הֲלָכָה אֶחָת אוֹ פָּסוּק אֶחָד אוֹ דִבּוּר אֶחָד אוֹ אֲפִילוּ אוֹת אֶחָת עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה שֶׁצָּרִיךְ לִנְהָג בּוֹ כָּבוֹד, וְאֵין כָּבוֹד אֶלָּא תוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר כָּבוֹד חֲכָמִים יִנְחָלוּ וּתְמִימִים יִנְחֲלוּ טוֹב, וְאֵין טוֹב אֶלָּא תוֹרָה שֶׁנֶּאֱמַר כִּי לֶקַח טוֹב נָתַתִּי לָכֶם תּוֹרָתִי אַל תַּעֲזֹבוּ:

רע"ב

הלומד מחבירו וכו' פסוק אחד. דברו אחד של טעם דסמוך להאי קרא דואתה אנוש כערכי סמיך אידך קרא אשר יחדיו נמתיק סוד. לפי שמצאו אחיתופל לדוד שהיה יושב ועוסק יחידי בתורה אמר לו למה אתה עוסק בתורה יחידי והלא כבר נאמר חרב על הבדים ונואלו שוב פעם אחרת מצאו שהיה נכנס לבית המדרש בקומה זקופה אמר לו והלא כבר נאמר שצריך לו לאדם ליכנס שם במורא כדי שתהא אימת שמים עליו. וי"א שהיה נכנס לביה"מ יחידי ואמר לו בבית אלהים נהלך ברגש כתיב שחייב אדם ליכנס שם בקבוץ עם לפי שנאמר ברוב עם הדרת מלך ורגש הוא לשון אסיפה כמו למה רגשו גוים. וי"א רגש הוא לשון אימה ופחד: ואתה אנוש כערכי. חשוב כמותי: מיודעי. כמו אנשים חכמים נבונים וידועים. ומה דוד שהיה מלך עשאו לאחיתופל רב ואלוף מפני שני דברים: ואין כבוד אלא תורה. כלומר לתורה והכי קאמר אין כבוד בא לו לאדם אלא על עסקי התורה: שנאמר כבוד חכמים ינחלו. כלומר הם נוחלים כבוד בשביל שהם לומדים את התורה ויורשים אותה כנחלה:

קְרָאוֹ רַבּוֹ

סיפר מרן ה'בית ישראל' רסיסי זכרונות, מהנסיעה לסקרהיצ'ין, דברים שבזמנו עשו עליו כנער רושם מיוחד במינו. "במהלך הנסיעה כשעצרו בתחנה מסוימת, ויהודים רבים מתושבי הסביבה נקהלו להקביל את פני הצדיק, ניגש אל ה"שפת אמת" איש כפרי אחד, שלא היכור מקודם, ויברכהו בקול: "שלום עליהם רבי..." שאל אותו סבא: "במה נעשיתי רבך, כלום למדת אי פעם ממני דבר כלשהו?! והיה מוסיף ומבאר, כי למעשה היה הצדק עם שניהם, השפ"א מצדו לא סבל שיקראוהו רבי מפני טעם כמוס אתו, אך אותו כפרי כשלעצמו לא שגה כשקראו רבי, כי באמת היה הרבי של כל היהודים. גם אמר, כי באותו רגע גופו שהקביל פני צדיק הדור, קלט וספג יהודי זה הארה ממנו, וממילא נחשב לו רבי גם באופן אישי.

(פאר ישראל עמ' לד)

אוֹ אֲפִילוּ אוֹת אֶחָת

הרה"ק בעל 'שפתי צדיק' כותב וז"ל: זקיני מרן ה'חידושי הרי"מ' אמר על המשנה 'הלומד מחבירו... או אפילו אות אחת צריך לנהוג בו כבוד', מהו לימוד אות אחת, רק כל אחד מבעלי תורה האמיתיים יש להם אות מיוחדת בתוה"ק, ומי שמבין – כשלומד בספריו מרגיש עיקר אות שלו. ואמר על עצמו שמכיר האות של המהר"ל מפראג ז"ל, ועי"ז יוכל לפרש בכל מקום בתורה הק' מה שהיה המהר"ל מפרש בכאן. וכן אמר שמכיר אות של הרבי מלובלין, וביכולתו לפרש על כל פסוק מה היה הרבי ז"ל אומר, עכ"ל.

(שפתי צדיק)

הַלוֹמֵד מֵחֲבֵרוֹ... אוֹ אֲפִילוּ אוֹת אֶחָת

מספרים על מרו האדמו"ר מקאצק, כשביקר בעיר מולדתו גור, סר לבקר אצל מלמדו הראשון שלימדו אותיות, התקנאו בו שאר המלמדים שבעיר אשר אף הם לימדוהו בקטנותו, ענה להם: ממלמד זה למדתי את האותיות הק', תורת אמת שאין להפריכה, ואילו החידושים והפלפולים שלמדתי אצלכם, אפשר שאינו תורת אמת.

(שיח שרפי קודש)

וַהֲלֹא דְבָרִים קַל וָחוֹמֶר, וּמַה דָּוִד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל שֶׁלֹּא לָמַד מֵאֲחִיתוֹפֶל

הקשה מרן ה'פני מנחם': הלא קל וחומר מופרך הוא, שכן דוקא דוד המלך ע"ה אשר ידע את כל התורה כולה, והיה חסר רק ב' דברים אלו, כשלימדו אחיתופל נעשתה תורתו שלימה, ולכך נהג בו כבוד וקראו רבו אלופו ומיודעו.

אולם האדם הפשוט, הרחוק מלהיות מושלם, אפשר שגם אם לימדו אדם כמה אותיות, אינו צריך לנהוג בו כבוד ולקרותו רבי, שכן לא נעשתה תורתו שלמה כדוד המלך.

ובדומה מצינו בכותב פחות משני אותיות בשבת דפטור, ומ"מ כותב אות אחת והשלים בה ספר תורה חייב, משום דהוי מכה בפטיש, הכי נמי גבי דוד המלך ע"ה כאשר למד מאחיתופל שני דברים אלו, השלים תלמודו ולכך נהג בו כבוד, ומהו הקל וחומר.

תירץ רבינו דלא שייך האי פירכא, שכן דוד המלך היה דורש בכל אות תלי תלים של הלכות, ועדיין לא נעשתה תורתו שלימה על ידי ב' הדברים שלמד מאחיתופל, וא"כ ק"ו לשאר אינשי אשר לומדים אות אחת, ועדיין יש במה לייגע צריכים לנהוג כבוד.

(שיעור בפרקי אבות, מחנה גור- קיץ תש"ן)

וַהֲלֹא דְבָרִים קַל וָחוֹמֶר, וּמַה דָּוִד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל שֶׁלֹּא לָמַד מֵאֲחִיתוֹפֶל

מרן ה'פני מנחם' אמר לנכדו שהתחיל להניח תפילין, לכאורה הרי דיו לבוא מן הדין להיות כנידון, דוד למד מאחיתופל שני דברים, אולם אות אחת מנין. ותירץ: שאות אחת הכוונה כאות של תפילין (שנכלל בזה דינים הרבה), והוסיף, שאיתא מהבעל שם טוב לתרץ קושיה זו, שכשלומדים מרב שאינו הגון התלמיד לומד ממנו רק מה שמלמד, אך כשלומדים אצל רב הגון אפשר אח"כ לפתח מזה דינים והלכות נוספים, וזהו הק"ו, שדוד למד מאחיתופל שהיה רב שאינו הגון ב' הלכות, ק"ו למי שלומד הלכה אחת מרב הגון.

(מפי השמועה)

משנה

ד. כַּךְ הִיא דַּרְכָּהּ שֶׁל תּוֹרָה, פַּת בַּמֶּלַח תֹּאכֵל וּמַיִם בַּמְּשׂוּרָה תִּשְׁתֶּה וְעַל הָאָרֶץ תִּישָׁן וְחַיֵּי צַעַר תִּחְיֶה וּבַתּוֹרָה אַתָּה עָמֵל אִם אַתָּה עֹשֶׂה כֵּן אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ אַשְׁרֶיךָ בָּעוֹלָם הַזֶּה וְטוֹב לָךְ לָעוֹלָם הַבָּא:

רע"ב

פת במלח תאכל. פי' אפי' אין לך מה לאכול אלא פת במלח אל תמנע מלעסוק בתורה:

פַּת בַּמֶּלַח תֹּאכֵל

חייו של מרן ה'אמרי אמת' בשנות ילדותו בבית אביו מרן ה"שפת אמת" היו חיי דחקות קשים. השפ"א בצדקותו נזהר מאד שלא ליהנות מבשר ודם, סרב לקבל פדיונות מן החסידים, והתפרנס בצמצום רב מחנות שניהלה אשתו הרבנית בתוככי העיירה. כאשר חלתה פעם בתו פייגל'ה, והרבנית נאלצה לנסוע עמה למדינה אחרת, כדי לדרוש ברופאים, נסגרה החנות לכל ימי היעדרה, ונשארו כמעט בלא מזון ומחיה. אחת הדודות, שהתנדבה לנהל באותו זמן את משק הבית, הוזהרה על ידו שלא תהין לקחת מאומה מאנשים זרים. מרוב עוני, באין לו אמצעים כספיים, נאלצה לרכוש את שאריות הלחם שנותרו במאפיה המקומית בסוף השבוע... אשר נמכרו בזול... כשלא היו ראויים כמעט לאכילה...

אף בזמנים כתיקנם, כשהרבנית היתה בבית, שררו אצלם ע"פ רוב מחסור וצמצום. רק בקושי הספיקו לכלכל לחם לפי הטף, לחם יבש ותו לא. באחד הימים, כשהשיגה הרבנית מעט חמאה בזול, ולא היה בה כדי חלוקה לכולם, אמר לה השפ"א: "כאשר תשלחי את הילדים אל "החדר", יכולה את לצייד את הגדול (הוא האדמו"ר הרא"מ) בלחם יבש גרידא, ואת מעט החמאה תמרחי עבור הקטן (הוא אחיו הרה"ק רבי משה בצלאל הי"ד) שהנהו חלוש גו ונחוץ להברותו. לפעמים לא נמצאה בבית אף פרוסת לחם אחת, וכשהילד אברהם מרדכי יצא ללמוד ב"חדר", נאלץ השפ"א ללוות פרוטות אחדות מאחיו רבי שלמה'לי כדי לתת בידו שיקנה בחנות. ויש שהשיגה ידם לקנות רק ביצה אחת וחילקו אותה בין שני הבנים.

(ראש גולת אריאל ח"א עמ' לא)

פַּת בַּמֶּלַח תֹּאכֵל וּמַיִם בַּמְּשׂוּרָה תִּשְׁתֶּה וְעַל הָאָרֶץ תִּישָׁן

סיפר מרן ה'פני מנחם': כאשר הלך ר' מאיר שפירא – הלובלינער רב, לקבוץ ממון עבור ישיבתו – ישיבת חכמי לובלין, הוכיחו אותו על פועלו באמרם הלא איתא במשנה – כך היא דרכה של תורה, פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן וחיי צער תחיה ובתורה אתה עמל וכו'.

ענה להם, מעשה בר' שניאור זלמן מלאדי – בעל שו"ע הרב, שהיה מתלמידיו של המגיד ממזריטש, שנסע לרבו הרבי ר' בער, ובחזרתו לביתו נתעכב בדרך, בכפר אחד שגרו בו רק מתנגדים, ונשתהה שם לחג הפסח, בליל א' דפסח, ביקש הרב מלאדי לומר הלל כמנהג החסידים, אולם לא רצה לחלוק על מנהג המקום שהיו מתנגדים, וחישב לעצמו שכאשר ילכו להם לביתם ישאר הוא ושאר החסידים אשר עמו בבית הכנסת ויאמרו הלל, וכך הוה, כאשר הלכו אנשי המקום לביתם, החסידים סגרו את דלתות בית הכנסת, וגמרו את ההלל, ויהי כאשר התחילו לומר הלל בניגון ובשירה ובזמרה כדרכם של חסידים, לפתע שמעו קולות אצל הדלת, כאשר פתחו הדלת, צעקו אנשי המקום המתנגדים שהמרא דאתרא מזמין אותם לביתו, וצריכים הם לבוא תיכף ומיד, והלכו כולם לביתו של המרא דאתרא.

ויהי כאשר באו לביתו, שאל המרא דאתרא את ר' שניאור זלמן האם אמר הלל? ענה לו – כן. אמר לו הלא בשו"ע (או"ח סי' תפ"ז סע' ד' בהגה) איתא שאין לומר הלל בליל א' דפסח, ומדוע אתה נוהג נגד פסק השו"ע?! ענה לו ר' שניאור זלמן – וכי ראית בעיניך שהרמ"א בכבודו ובעצמו כתב הלכה זו? ענה לו – לא. אמר לו ר' שניאור זלמן האיך אתה יודע שהרמ"א כתב "ואנו אין נוהגים כן" בתוקף ובחזקה, וכונתו היתה שאסור להתנהג כך, אפשר שאמר זאת בלב נשבר ונדכה, חבל שאנו אין נוהגים כן, הלא הוא מנהג יפה, אבל מה אעשה "שאנו אין נוהגים כן".

כמו כן, סיים הגאון ר' מאיר שפירא, הפירוש במשנתינו, שהתנא מתאונן, אמת – שכך היא דרכה של תורה, אבל מדוע צריך להיות כך, מדוע שלא יהיה בריוח לתלמדי הישיבה לאכול, לשתות ומקום ללון.

(שיעור בפרקי אבות, מחנה גור-קיץ תש"ן)

וְחַיֵּי צַעַר תִּחְיֶה

אמר הרבי ר' בונם מפרשיסחא לתלמידו רבי הירש בר מגאבוביץ':

הוה מובטח שכסף לפרוסת לחם לא יימצא לך אף פעם, אולם, כיון שאסביה אותך למעלה מכיפת הרקיע, תראה בעליל שכל עניני עוה"ז לא כדאים שתתאנח עליהם אפילו אנחה אחת.

(מדרש שמחה)

כַּךְ הִיא דַּרְכָּהּ שֶׁל תּוֹרָה

פירש הרבי ר' בונם מפרשיסחא על דרך המשל:

משל לאדם שנוסע לרגל עסקיו ליריד מרוחק. בדרכו עובר הוא במקומות שלא ניתן להשיג בהם אוכל לשובע, כי אם לחם צר ומים לחץ ותו לא. וכי יעלה על דעתו של אותו אדם, שבגלל אי הנוחות הכרוכה במזון ישוב הוא על עקבותיו ולא יגיע ליריד?!

והנמשל: העולם הזה הוא "דרכה של תורה" – פה עוברים על מנת לרכוש קנייני תורה ולהגיע לעולם העליון. וגם אם אין לו, לאדם, מאומה זולת פת במלח ומים במשורה – כלום בגלל זה יחדל מעמלו ויוותר על תכליתו??

(מדרש שמחה)

וּמַיִם בַּמְּשׂוּרָה תִּשְׁתֶּה

סיפר פעם בשיחה מקורבו של מרן ה'בית ישראל' "עקבתי אחר רבינו זי"ע והבחנתי בין השאר, שכאשר נזקק לפעמים לשתות כוס מים, היה מבקש שיתנו לו תחילה חצי כוס, ואח"כ חצי כוס נוספת. והנה מצאתי הנהגה זו כתובה במפורש בספר "שפת אמת", למס' אבות (פרק קנין תורה): "'כך היא דרכה של תורה, ומים במשורה תשתה'-גם אם יהיה מוכרח לשתות לצמאו, טוב יותר לשתות במשורה כמה פעמים, מלשתות הרבה ביחד..."

(פאר ישראל ח"ג עמ' רמב)

משנה

ה. אַל תְּבַקֵּשׁ גְּדֻלָּה לְעַצְמְךָ, וְאַל תַּחְמוֹד כָּבוֹד, יוֹתֵר מִלִּמּוּדֶךָ עֲשֵׂה, וְאַל תִּתְאַוֶּה לְשֻׁלְחָנָם שֶׁל שָׂרִים, שֶׁשֻּׁלְחָנְךָ גָּדוֹל מִשֻּׁלְחָנָם וְכִתְרְךָ גָּדוֹל מִכִּתְרָם, וְנֶאֱמָן הוּא בַּעַל מְלַאכְתְּךָ שֶׁיְּשַׁלֶּם לְךָ שְׂכַר פְּעֻלָּתֶךָ:

רע"ב

ואל תחמוד כבוד. להתכבד בתורתך שמתוך כך נראה כאילו אתה עושה שלא לשמה: ששלחנך גדול משלחנם. הוא השכר שתקבל על למודה של תורה:

אַל תְּבַקֵּשׁ גְּדֻלָּה לְעַצְמְךָ

אמר פעם מרן ה'פני מנחם' על דרך צחות דאיתא (ברכות ז, ב) גדולה שמושה של תורה יותר מלמודה. ולכאורה אם כן יבקש כל אחד להיות משמש ולא ילמד. על כן משמיענו התנא אל תבקש גדולה לעצמך כו' היינו את הגדולה שמושה, אלא יותר מלמודך עשה, פי' יותר תעשה על ידי לימוד התורה.

וזהו מה שאומרים בזמירות (בפייט יום שבת קדש הוא) "התקוששו ואל תשמשו בנזר שיר שפרה לי", פירוש, שתלמדו ואל תבקשו לשמש.

(מגידי אמת, אבות)

משנה

ו. גְּדוֹלָה תּוֹרָה יוֹתֵר מִן הַכְּהוּנָּה וּמִן הַמַּלְכוּת, שֶׁהַמַּלְכוּת נִקְנֵית בִּשְׁלֹשִׁים מַעֲלוֹת, וְהַכְּהֻנָּה בְּעֶשְׂרִים וְאַרְבַּע, וְהַתּוֹרָה נִקְנֵית בְּאַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנֶה דְבָרִים, וְאֵלוּ הֵן, בְּתַלְמוּד, בִּשְׁמִיעַת הָאֹזֶן, בַּעֲרִיכַת שְׂפָתָיִם, בְּבִינַת הַלֵּב, בְּאֵימָה, בְּיִרְאָה, בַּעֲנָוָה, בְּשִׂמְחָה, בְּטָהֳרָה, בְּשִׁמּוּשׁ חֲכָמִים, בְּדִקְדּוּק חֲבֵרִים, בְּפִלְפּוּל הַתַּלְמִידִים, בְּיִשּׁוּב, בְּמִקְרָא, בְּמִשְׁנָה, בְּמִעוּט סְחוֹרָה, בְּמִעוּט דֶּרֶךְ אֶרֶץ, בְּמִעוּט תַּעֲנוּג, בְּמִעוּט שֵׁנָה, בְּמִעוּט שִׂיחָה, בְּמִעוּט שְׂחוֹק, בְּאֶרֶךְ אַפַּיִם, בְּלֵב טוֹב, בֶּאֱמוּנַת חֲכָמִים, בְּקַבָּלַת הַיִּסּוֹרִין, הַמַּכִּיר אֶת מְקוֹמוֹ, וְהַשָּׂמֵחַ בְּחֶלְקוֹ, וְהָעוֹשֶׂה סְיָג לִדְבָרָיו, וְאֵינוֹ מַחֲזִיק טוֹבָה לְעַצְמוֹ, אָהוּב, אוֹהֵב אֶת הַמָּקוֹם, אוֹהֵב אֶת הַבְּרִיּוֹת, אוֹהֵב אֶת הַצְּדָקוֹת, אוֹהֵב אֶת הַמֵּישָׁרִים, אוֹהֵב אֶת הַתּוֹכָחוֹת, וּמִתְרַחֵק מִן הַכָּבוֹד, וְלֹא מֵגִיס לִבּוֹ בְּתַלְמוּדוֹ, וְאֵינוֹ שָׂמֵחַ בְּהוֹרָאָה, נוֹשֵׂא בְעֹל עִם חֲבֵרוֹ, וּמַכְרִיעוֹ לְכַף זְכוּת, וּמַעֲמִידוֹ עַל הָאֱמֶת, וּמַעֲמִידוֹ עַל הַשָּׁלוֹם, וּמִתְיַשֵּׁב לִבּוֹ בְּתַלְמוּדוֹ, שׁוֹאֵל וּמֵשִׁיב שׁוֹמֵעַ וּמוֹסִיף, הַלּוֹמֵד עַל מְנָת לְלַמֵּד וְהַלּוֹמֵד עַל מְנָת לַעֲשׂוֹת, הַמַּחְכִּים אֶת רַבּוֹ, וְהַמְכַוֵּן אֶת שְׁמוּעָתוֹ, וְהָאוֹמֵר דָּבָר בְּשֵׁם אוֹמְרוֹ, הָא לָמַדְתָּ כָּל הָאוֹמֵר דָּבָר בְּשֵׁם אוֹמְרוֹ מֵבִיא גְאֻלָּה לָעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר לַמֶּלֶךְ בְּשֵׁם מָרְדְּכָי:

רע"ב

באימה וביראה. שאין לבו גבוה עליו כמ"ש יום אשר עמדת לפני ה' אלהיך בחורב (ולהלן) בעלי קריים אסורים ומתוך קלות ראש של אדם והרהור לבו הוא בא לידי קרי: בשמחה. לפי שאין השכינה שורה מתוך צער אלא מתוך שמחה: בישוב. גרסי' פירוש בישוב הדעת: במיעוט סחורה. דאמר רב לא תמצא תורה לא בסחרנין ולא בתגרין: במיעוט דרך ארץ. שלא יהא מצוי בבני אדם בשוק: בקבלת היסורין. מקבל יסורין באהבה: שומע ומוסיף. שומע כל מה שאמר לו רבו ומוסיף אבל לא לסתור את דבריו: והמכוין את שמועתו. כשהוא מורה הוראה מכוין באותו ענין שאמר לו רבו ואינו מוסיף דבר לומר שכך אמר לי רבי אא"כ אמרו רב:

בַּעֲרִיכַת שְׂפָתָיִם

תורה שבעל פה – פירש מרן ה'חידושי הרי"מ' – זו תורה מאנשים שהיו בעלים על הפה...

(חידושי הרי"מ)

בְּשִׂמְחָה

היה מסביר מרן ה'בית ישראל', כי תורה מגנא ומצלא רק אם לומדים מתוך שמחה, והביא סייעתא לדבריו מן הכתוב בפרשת תולדות: "יקרבו ימי אבל אבי ואהרגה את יעקב אחי". בעל "כלי יקר" מפרש, שעשו תלה את הדבר ב"ימי אבל", לפי שהאבל אסור לעסוק בתורה. כשיעקב לא יעסוק בתורה, לא יהיה לו דבר המגן עליו, ויוכל להרגו. לכאורה הענין מוקשה, כלום חסר מה ללמוד בימי האבלות מדברים המותרים?

מכאן משמע, הסביר להם שכאשר לומדים בלא שמחה, חסר מה"חפצא" של תורה. אין בכח לימוד כזה להגן ולהציל!

(פאר ישראל ח"א עמ' שצח)

בְּטָהֳרָה

חסיד אחד, שהיה גם למדן בתורה, התאונן פעם לפני מרן האדמו"ר מקאצק ז"ל, שאין לו זכרון בלימוד.

השיב לו הצדיק:

סגולה לזכרון יש בתורה: "ולא תתורו אחרי ללבכם ואחרי עיניכם – למען תזכרו"...

(סיפורי חסידים עמ' )

בְּשִׁמּוּשׁ חֲכָמִים

בזמן הזה, אומר מרן ה"שפת אמת", שלומדין מפי ספרים – זה גופו שימוש חכמים.

(שפת אמת, אבות)

בְּמִעוּט תַּעֲנוּג

כפעם בפעם, הזכיר מרן ה'בית ישראל' קצת פרטים מן החינוך המקודש שקיבל מאביו ומאמו, האם הצדקת, שהיתה צופיה הליכות ביתה, הקפידה על ילדיה שגם אכילתם תהיה לשם שמים, בבחינת "חולין על טהרת הקודש", ולא יפנקו את גופם במעדנים יתרים. "אף כשהבחינה בי שלקחתי קוביית סוכר יתירה לכוס תה העירה לי" סיפר.

בד בבד עם הקפדתה, דאגה האם לבריאותו ולצרכיו החיוניים, מתוך מסירות רבה. בפרק מסוים נתחוור לה, שהוא נוהג לישון בלילה על גבי ספסל קשה, כמנהג הקדושים, מבלי שיעלה כלל אל ערש יצועו. מיד הלכה והתלוננה על כך בפני האב הרא"מ, שהקשיב לדבריה רב קשב, והפטיר: "אם הוא עושה כן בליל ששי, אין רע בדבר..." ("מאכט נישט אויס"). מתגובה זו למד הבן, שהאב מסכים באופן עקרוני להנהגה זו, "מן ההסכמה המפורשת לליל ששי, הבנתי שאני יכול להתנהג ככה גם בשאר הלילות, וכן עשיתי..."

(פאר ישראל ח"א עמ' לו)

בְּמִעוּט תַּעֲנוּג

היה מרן ה'בית ישראל' דורש "אי אפשר להגיע למה, אם לא מתרחק מתענוגי עוה"ז". אלא שיש הבדל בענין זה בין קדמאי לבתראי. "דורות ראשונים לא היו צריכין לגשמיות", כדאיתא (עירובין כ"ב ע"א) "מי שלימו קורמי באגמא", "דורות הראשונים לא השגיחו על צרכי ביתם", אבל עכשיו שנתמעטו הלבבות אין אפשרות לכך, רק "עכ"פ על האדם לידע שהעיקר חכמה היא יראת שמים".

(פאר ישראל ח"ג עמ' פד)

בְּמִעוּט שֵׁנָה

דאג מרן ה'שפת אמת' להעמיד בחור מיוחד, לבנו מרן ה'אמרי אמת' שיהיה ניעור עמו כשלומד, וידאג לצרכיו. סיפר הלה: לילות שלמים ישב הרא"מ ולמד לאור הנר עד כלות הכוחות. פעם אחת טיפס בסולם כדי להוריד ספר, והנר בידו, אולם תוך כדי עמידה על הסולם אנסתו שינה מרוב עייפות, וככה נרדם כשהוא מחזיק בידו נר דולק.

אף הוא שכר לעצמו אדם מיוחד שיבוא בכל יום להעירו ללמוד בשעה קבועה לפנות בוקר. פעם, כשהתגברה עליו העייפות, לא התעורר מקול הדופק בדלתו, ואירח לקום ברגעים מספר, והיו הכאב והצער שלו, עגמת הנפש, בגין הרגעים המעטים האלה שחיסר מתלמוד תורה, מרובים לאין ערוך. הוא הפציר באיש, שמכאן ואילך יגביר דפיקותיו, ולא יחוס עליו. ולא עוד אלא אחרי שנים מרובות, כאשר נתקל פעם באדם זה, אמר לו: "עד היום חסרות לי אותן דקות ספורות שהתאחרתי אז..."

אמו הרבנית, אשר חששה לבריאותו, התאוננה בפני ה"שפת אמת" שהוא ישן מעט מדי. מיד קראו אליו ואמר: "עליך לדעת שהרופאים אומרים, כי ליקויי השמיעה שאני סובל מהם, נגרמו לי בגלל מיעוט שינה... ואף שאינני מתחרט על כך..." ולא יסף מאומה. כמו שאומר: "אתה עשה כהבנתך, אבל עליך לדעת שיש לזה מחיר...".

(ראש גולת אריאל ח"א עמ' סה)

בְּמִעוּט שֵׁנָה

סיפר, מרן ה'לב שמחה':

זקני, מרן ה'שפת אמת', גיבור חיל היה, ומעולם לא שאל ברופאים, ואף לא נזקק לנסוע למנוחה, עד שהחל סובל מאי זרימת הדם בעורקי האצבעות – מחלה נדירה ובלתי נודעת בימיו, ממנה גם נסתלק. הרופא טען כי מחלתו נובעת ממיעוט שינה בנעוריו. והוא מוסיף ומציין, כי ה"שפת אמת" אמר: על מיעוט השינה בימי נעורי – אין לי שמץ חרטה. ברם על מיעוט אכילה אז, הנני מצטער --- (שכן האכילה בימי הנעורים, מעניקה חוסן לימים יבואו).

(אור זרוע לצדיק ח"א עמ' צט)

בְּמִעוּט שֵׁנָה

החסיד רבי מוטל ליכטנשטיין ז"ל, המכונה 'מוטל אוסטרובער', נכנס בימי עלומיו אל מרן ה'שפת אמת', להזכיר עצמו על כאבי עיניים מהם סבל. הטעים כי המכאובים מקשים עליו הלימוד בלילות. נענה ה'שפת אמת':

אברך, וכי אין די בשעתיים שינה בלילה? – קורעים את העיניים לרווחה, ולומדים!---

מאז יצא הדבר מפי רבו, ולאורך כל ימיו, היה רבי מוטל הוגה בתורתו יומם ולילה. אף לעת זקנתו, כאשר אבד מאור עיניו, המשיך בשקידה, בלמדו בעל פה עם חברותות.

(אור זרוע לצדיק ח"א עמ' צט)

בְּמִעוּט שִׂיחָה

סח מרן ה'פני מנחם' "על כל מילה שהוציא אבי מרן ה'אמרי אמת' מפיו, היה להוסיף עשר מילים מלפניה, ועוד עשר מילים לאחריה, ורק כך יכולים היו להבין כראוי את דבריו הקצרים"

(ראש גולת אריאל ח"א, עמ' תמז)

בְּמִעוּט שְׂחוֹק

מרן ה'שפת אמת' מביא בדרך הלצה, שמיעוט שחוק הוא מלשון 'בן תשעים לשוח', היינו שלא להיות 'פארנישט (=בנמיכות, עצבות) יותר מדאי.

(שפת אמת, אבות)

בְּמִעוּט שְׂחוֹק

מספרים על מרן ה'אמרי אמת' כי מימיו לא יצא מהתייחסותו השלווה והרוגעת כלפי בני אדם הסובבים אותו, אפילו במצבים קשים ביותר. בימי חוליו לעת זקנותו, לעתים רחוקות כשהיה לו בצדק על מה להתרעם, נהג לומר דרך צחות: "כ'וועל מיך באלד גיין בעייזער'ן..." ותו לא. ולפעמים – כשלא חש בטוב – הקדים ופייס את האנשים בקירבתו, אולי במצוקתו ידבר חלילה אל מישהו שלא בניחותא, כדרך שמצוי באנשים חולים.

והיה מדייק בדברי התנא בפרק "קנין תורה" שהזכיר בתוך מ"ח דבירם שהתורה נקנית בהם "במיעוט שחוק", הלא שחוק אסור בעוה"ז מכל וכל, מהו איפוא "במיעוט"? אלא "כשרוצים לכעוס צריך לשחוק" (=אז מ'וויל זיך בייזער'ן זאל מען לאכען").

(ראש גולת אריאל ח"א עמ' תז)

הַמַּכִּיר אֶת מְקוֹמוֹ

הגיד הרבי ר' העניך מאלכסנדר בדרך הלצה: בשעת מתן תורה נתרפאו כל המומין כדאי' האלמים התחילו לדבר, והעורים התחילו לראות. והטעם, מפני שהרי אחד ממ"ח דברים שהתורה נקנית בהם הוא המכיר את מקומו ולכן הוצרכו לראות כל אחד מקומו...

(חשבה לטובה, שבועות)

אוֹהֵב אֶת הַמָּקוֹם, אוֹהֵב אֶת הַבְּרִיּוֹת

סח מרן ה'פני מנחם': שנינו במשנה, אוהב את המקום אוהב את הבריות, כי כאשר יש מחלוקת ובני אדם מריבים זה עם זה מתבטלים מן התורה, וכיון שהאדם לומד תורה לשמה בודאי אוהב הוא את המקום ואוהב את הבריות, ואחד תלוי בחבירו.

(מגידי אמת, אבות)

אוֹהֵב אֶת הַתּוֹכָחוֹת

פעם איחר בכמה רגעים מרן ה'שפת אמת', לבוא לשיעור של זקנו הגדול, ומרן ה'חידושי הרי"מ' הוכיחו על פניו. קיבל הנכד בהכנעה את תוכחת המוסר ולא השיב דבר.

רעו שלמד עמו בחברותא כל אותו לילה, ידע כי זו סיבת האיחור הקל. שאלו:

מדוע לא הצטדקת לומר לסבא כי הגית בתורה כל הלילה?

מה הנך סח?! – החזירו ה'שפת אמת' – הן הייתי מאבד את תוכחתו של סבא!---

הוסיף והטעים, כי כן נהגו בני גד ובני ראובן, כאשר הוכיחם משה רבינו. יכולים היו להצדיק עצמם, כפי שהודיעוהו אחרי כן, כי אכן יסייעו ביד אחיהם במלחמה. אולם לא רצו להפסיד את תוכחתו של משה רבינו.

(אור זרוע לצדיק ח"א עמ' ע)

אוהב את התוכחות

סח מרן ה'אמרי אמת': "יהודי אחד ניצחני. היה זה כשנכנסתי פעם לחדרי, והנה ניגש אלי יהודי ומסר לי פתקה. 'האמן לי, ר' יהודי,' אמרתי לי, 'שאין לי פנאי אף לרגע אחד.' ענה לי אותו יהודי: 'לי יש פנאי למעלה מעשרים שנה לטפל בבתי החולנית, ולרבי אין בעבורה אף לא רגע אחד?..."

(ראש גולת אריאל ח"א עמ' רפב)

וְלֹא מֵגִיס לִבּוֹ בְּתַלְמוּדוֹ

בבית מדרשו של מרן האדמו"ר מקאצק הסתובב לו אחד מפרחי החסידים זחוח כשכובעו שמוט על מצחו. הספיק ללמוד ששה דפים גמרא בנשימה אחת, בעיון נמרץ, ורוחו טובה עליו. ראה אותו השרף ושאל: מה יום מיומיים? השיבו: ששה דפים בנשימה אחת...

הגיב על כך השרף, דיבר כאילו לעצמו: "אם ששה דפי גמרא שומטים כובע, לכמה דפים אתה אתה זקוק כדי לזרקו את הכובע לחלוטין..."

 (חסידים מספרים אות תרמג)

וְלֹא מֵגִיס לִבּוֹ בְּתַלְמוּדוֹ

סח מרן ה'חידושי הרי"מ':

בדורו של הבעש"ט למדו תורה הרבה, אבל אם בדורו של ר"י ברבי אלעאי למדו ששה בטלית אחת, הרי שבדורו של הבעש"ט ששה טליתים לא הספיקו ללמדן אחד, אנשים התפשטו לרוחב וכרסם גדל מלימודיהם, כמו שכתוב: "וישמן ישורון ויבעט". בא הבעש"ט וגילה תורתו...

<ALD-.>(חסידים מספרים, אות קע"ד)

וְלֹא מֵגִיס לִבּוֹ בְּתַלְמוּדוֹ

כשחזר פעם לעירו מרן האדמו"ר מקאצק מבית רבו שבפרשיסחא, פגש בבית המדרש שבטומשוב אברך צעיר, רבי הירש שמו, שישב ולמד בהתלהבות במסכת כתובות: "כי הוו קיימי רבנן ממתיבתא דרב הונא ונפצי גלימייהו, הוה סליק אבקא וכסי ליה ליומא..."

ניגש האדמו"ר מקאצק אל רבי צבי הירש, ושאלו: מה פירוש "הוה סליק אבקא וכסי ליה ליומא"? ובנשימה אחת הוסיף והשיב: חשכו עיניהם, בראותם איזה אבק עלול להתחבא מאחורי גלימות, אם לא מטהרים אותם בעת הלימוד...

<ALD-.>(חסידים מספרים אות תרמה)

וְלֹא מֵגִיס לִבּוֹ בְּתַלְמוּדוֹ

דייק מרן ה'פני מנחם': לא אמרו מגיס דעתו אלא מגיס לבו, חסידים פירשו אינו מגיס לבו עהר זאל נישט זיין צו היימיש מיט די תורה, שלא יהיה לבו גס בה (ברכות כב, א), אלא באימה ביראה ברתת ובזיע.

(פני מנחם, אמור תשנ"ד)

הַמַּחְכִּים אֶת רַבּוֹ

עוד בהיות מרן ה'לב שמחה' רך בשנים היה תלמיד המחכים את רבו. סנסנים אחדים מתורתו בימים ההם, אנו מוצאים בספר "ברכת מרדכי" שחיבר רבי ברוך מרדכי. הספר יצא לאור בפיוטרקוב בשנת תרע"ד, והוא מביא מספר קושיות מעמיקות של התלמיד היניק וחכים, בסוגיות של שלוש מסכתות:

בסוגיית "המודר הנאה", המסתעפת מסוגיית "מצוות לאו ליהנות ניתנו" שבמסכת ראש השנה, כותב בעל "ברכות מרדכי", תוך כדי הרצאת פלפול עמוק, כי על פי דברי תלמידו, תתורץ קושיה שהציע לפניו:

"ובזה יתורץ מה שהקשה לי תלמידי היקר שמחה בונם שיחי', בן מרן הרב הצדיק והקדוש שליט"א מגור, במה שאמרנו לעיל כוונת רבא שם בסוכה, דאם אומר בפירוש לשון הנאה, דעתו על דבר שאין בו הנאה לחוד..."

בסוגיית "מצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות" שבמסכת קידושין, מפלפל ה"ברכת מרדכי" בפלפול הנוחת לעומקו של מקור לימוד דין חיוב נשים במצוות עשה ולא תעשה. הוא מקשה על דברי הגמרא, ומנסה ליישבם על פי חידוש של ה"פני יהושע". ואולם, את יסודות התירוץ המבריק, מערער דוקא תלמידו היניק וחכים, כפי שהוא מעיד בחיבורו:

"אך שאלני על זה תלמידי היקר "שמחה בונם" שיחי' בן מרן הרהצה"ק "מגור" שליט"א, אמאי שואל הגמ' על מצות עשה שלא הזמן גרמא..."

ובסוגייה העמוקה, "תקפו כהן" שבמסכת בבא מציעא (דף ו:), מאריך ה"ברכת מרדכי" לפלפל, ובעיצמם של הדברים הנסערים במלחמתה של תורה, מייסד דרך בהבנת ר' חנניא, על פיה הוא מנסה ליישב את קושית תלמידו:

"ובזה יתורץ מה שהקשה לי תלמידי היקר "שמחה בינם" שיחי' בן מרן הגה"ק שליט"א "מגור", להבין סברת ר' חנניא, במאי דאמר ואי סלקא דעתך תקפה כהן אין מוציאין מידו..."

קושיות אלה מלמדות על דרך לימודו בעיון נמרץ. לצד שיעורי העיון הקבועים, חוק ולא יעבור, סיפר לנכדיו, כי אביו ה'אמרי אמת', הורהו ללמוד מדי יום במקרא.

(אור זרוע לצדיק ח"א עמ' מז)

כָּל הָאוֹמֵר דָּבָר בְּשֵׁם אוֹמְרוֹ מֵבִיא גְאֻלָּה לָעוֹלָם

במכתב ששלח מרן ה'אמרי אמת' לבנו מרן ה'בית ישראל', מחודש אדר תרע"ג, מאתר המרפא מנטון שבצרפת, ביאר בין השאר את דבריהם ז"ל ש"כל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם", ולכאורה "מה השבח העצום הזה, אם אינו מתלבש בטליתו של חבירו, להביא גאולה, וגם לקנות התורה ע"י זה, כי הוא האחרון והגומר במ"ח דברים שהתור הנקנית בהם?" אלא בודאי המדובר בתלמיד חכם הנוהג טובת עין במה שיודע מעצמו "ומכל מקום יש לו עין טובה שיהי' נקרא על שם חבירו". לצורך כזה, האומר דבר בשם אומרו למרות שידע זאת מקודם וחידש חידוש זה גופו, מדנפשיה, לת"ח כזה התורה נקנית. וכן מצינו (נדרים ל"ח ע"א) במשה רבינו, שר התורה, שנהג טובת עין ומסרה לישראל.

(ראש גולת אריאל ח"א עמ' שלח)

משנה

ז. גְּדוֹלָה תוֹרָה שֶׁהִיא נוֹתֶנֶת חַיִּים לְעֹשֶׂיהָ בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁנֶּאֱמַר כִּי חַיִּים הֵם לְמוֹצְאֵיהֶם וּלְכָל בְּשָׂרוֹ מַרְפֵּא, וְאוֹמֵר, רִפְאוּת תְּהִי לְשָׁרֶךָ וְשִׁקּוּי לְעַצְמוֹתֶיךָ, וְאוֹמֵר, עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ וְתוֹמְכֶיהָ מְאֻשָּׁר, וְאוֹמֵר, כִּי לִוְיַת חֵן הֵם לְרֹאשֶׁךָ וַעֲנָקִים לְגַרְגְּרֹתֶיךָ, וְאוֹמֵר, תִּתֵּן לְרֹאשְׁךָ לִוְיַת חֵן עֲטֶרֶת תִּפְאֶרֶת תְּמַגְּנֶךָּ, וְאוֹמֵר, כִּי בִי יִרְבּוּ יָמֶיךָ וְיוֹסִיפוּ לְךָ שְׁנוֹת חַיִּים, וְאוֹמֵר, אֹרֶךְ יָמִים בִּימִינָהּ בִּשְׂמֹאוֹלָהּ עֹשֶׁר וְכָבוֹד, וְאוֹמֵר כִּי אֹרֶךְ יָמִים וּשְׁנוֹת חַיִּים וְשָׁלוֹם יוֹסִיפוּ לָךְ וְאוֹמֵר, דְּרָכֶיהָ דַּרְכֵי נוֹעַם וְכָל נְתִבוֹתֶיהָ שָׁלוֹם:

רע"ב

נותנת חיים לעושיה בעוה"ז. שאוכל הפירות והקרן קיימת לעוה"ב: כי חיים הם למוצאיהם. הפירות בעוה"ז: ואומר ושקוי לעצמותיך. שתהא משקה עצמותיך בקבר. ואומר עץ חיים היא למחזיקים בה בעולם הבא. ושמא תאמר לחיים הוא זוכה ומי יאמר שיהא זוכה לעושר שהרי יש לך כמה בני אדם הנדונים לעניות שהמות טוב להם מחייב לפיכך הוא אומר כי לוית חן הם לראשך וגו'. כלומר ואיזהו דבר המביא את האדם למצוא חן בעיני האנשים הוי אומר זה הממון ושמא תאמר ממון יתנו לו אבל לא יהיה מכובד בין האנשים לכך נאמר עטרת תפארת תמגנך. ושמא תאמר אפילו מי שלמד שלא לשמה זוכה לכל הדברים האלה לכך נאמר אורך ימים בימינה כלומר למיימינים בה פירוש לומדים לשמה יש להם אורך ימים ואצ"ל עושר וכבוד: בשמאלה. פירוש למשמאילים עושר וכבוד יתנו להם אבל לא חיים ארוכים ושמא תאמר לחיים ועושר וכבוד זוכה אבל לא לשלום לכך נאמר ושלום יוסיפו לך:

גְּדוֹלָה תוֹרָה שֶׁהִיא נוֹתֶנֶת חַיִּים לְעֹשֶׂיהָ

כשבא פעם למרן ה'אמרי אמת' אברך צעיר והגיש קוויטל, בו פירט בקשותיו בעניני מסחר ופרנסה, שבתחילת כניסתו בעולם המסחר הצליח והתעשר ואח"כ נהפך הגלגל עליו, השיבו רבינו זצ"ל: "אברך שכמותך חייב לקבוע עתים לתורה". וכאשר חזר הלה ושאל, עסקיו מה יהיה עליהם, השיבו שנית שיקבע עתים לתורה, עד שתפס השואל כי הא בהא תליא – ואמנם תיכף כשקיים עצתו של הרבי חזרה אליו ההצלחה.

אף לאנשים אחרים יעץ כדרך שיעץ לאותו אברך. כשתינה לפניו סוחר פלוני את צרתו, עסקיו כושלים, ונגרמו לו הרבה הפסדים, אמר לו: "כשהנך משכים בבוקר ולומד גמרא, לומד שעה, לומד חצי שעה, או אפילו רק רבע שעה, ומזכירים שם של תנא או אמורא, לא יתכן שימנעו עצמם מלעשות לך טובה..."

(ראש גולת אריאל ח"א עמ' רמה)

שֶׁהִיא נוֹתֶנֶת חַיִּים לְעֹשֶׂיהָ בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא

ביאר מרן ה'אמרי אמת'

בעולם הזה היינו לאנשים גדולים שהתורה נותנת להם כח שיוכלו להיות בעולם הזה, ובעולם הבא היינו לאנשים פשוטים שיוכלו להאחז באנשים הגדולים ולזכות לעולם הבא.

(אמרי אמת, אחרי)

משנה

ח. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יְהוּדָה מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאִי אוֹמֵר, הַנּוֹי וְהַכֹּחַ וְהָעוֹשֶׁר וְהַכָּבוֹד וְהַחָכְמָה וְהַזִּקְנָה וְהַשֵּׂיבָה וְהַבָּנִים נָאֶה לַצַּדִּיקִים וְנָאֶה לָעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר עֲטֶרֶת תִּפְאֶרֶת שֵׂיבָה בְּדֶרֶךְ צְדָקָה תִּמָּצֵא, וְאוֹמֵר, עֲטֶרֶת זְקֵנִים בְּנֵי בָּנִים וְתִפְאֶרֶת בָּנִים אֲבוֹתָם, וְאוֹמֵר תִּפְאֶרֶת בַּחוּרִים כּוֹחָם וַהֲדַר זְקֵנִים שֵׂיבָה, וְאוֹמֵר, וְחָפְרָה הַלְּבָנָה וּבוֹשָׁה הַחַמָּה כִּי מָלַךְ יְהֹוָה צְבָאוֹת בְּהַר צִיּוֹן וּבִירוּשָׁלַיִם וְנֶגֶד זְקֵנָיו כָּבוֹד:

רע"ב

עטרת. זה העושה. תפארת זה הנוי והבנים והכח תפארת בחורים. והכבוד ונגד זקניו כבוד. והחכמה זקנים איכא הכא טובא וחד מנייה ליה לזה שקנה חכמה:

משנה

ט. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן מְנַסְיָא אוֹמֵר, אֵלּוּ שֶׁבַע מִדּוֹת שֶׁמָּנוּ חֲכָמִים לַצַּדִּיקִים, כֻּלָּם נִתְקַיְּמוּ בְּרַבִּי וּבְבָנָיו:

משנה

י. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בֶּן קִסְמָא, פַּעַם אַחַת הָיִיתִי מְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ וּפָּגַע בִּי אָדָם אֶחָד, וְנָתַן לִי שָׁלוֹם, וְהֶחֱזַרְתִּי לוֹ שָׁלוֹם, אָמַר לִי, רַבִּי מֵאֵיזֶה מָקוֹם אָתָּה, אָמַרְתִּי לוֹ, מֵעִיר גְּדוֹלָה שֶׁל חֲכָמִים וְשֶׁל סוֹפְרִים אָנִי, אָמַר לִי, רַבִּי רְצוֹנְךָ שֶׁתָּדוּר עִמָּנוּ בִּמְקוֹמֵנוּ וַאֲנִי אֶתֵּן לְךָ אֶלֶף אֲלָפִים דִּנְרֵי זָהָב וַאֲבָנִים טוֹבוֹת וּמַרְגָּלִיּוֹת, אָמַרְתִּי לוֹ אִם אַתָּה נוֹתֵן לִי כָּל כֶּסֶף וְזָהָב וַאֲבָנִים טוֹבוֹת וּמַרְגָּלִיּוֹת שֶׁבָּעוֹלָם, אֵינִי דָר אֶלָּא בִּמְקוֹם תּוֹרָה, וְכֵן כָּתוּב בְּסֵפֶר תְּהִלִּים עַל יְדֵי דָוִד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל, טוֹב לִי תּוֹרַת פִּיךָ מֵאַלְפֵי זָהָב וָכָסֶף, וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁבִּשְׁעַת פְּטִירָתוֹ שֶׁל אָדָם אֵין מְלַוִין לוֹ לְאָדָם לֹא כֶסֶף וְלֹא זָהָב וְלֹא אֲבָנִים טוֹבוֹת וּמַרְגָּלִיּוֹת, אֶלָּא תּוֹרָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים בִּלְבָד, שֶׁנֶּאֱמַר, בְּהִתְהַלֶּכְךָ תַּנְחֶה אוֹתָךְ בְּשָׁכְבְּךָ תִּשְׁמוֹר עָלֶיךָ וַהֲקִיצוֹתָ הִיא תְשִׂיחֶךָ, בְּהִתְהַלֶּכְךָ תַּנְחֶה אֹתָךְ, בָּעוֹלָם הַזֶּה, בְּשָׁכְבְּךָ תִּשְׁמוֹר עָלֶיךָ, בַּקָּבֶר, וַהֲקִיצוֹתָ הִיא תְשִׂיחֶךָ, לָעוֹלָם הַבָּא, וְאוֹמֵר, לִי הַכֶּסֶף וְלִי הַזָּהָב נְאֻם יְהֹוָה צְבָאוֹת:

רע"ב

לי הכסף ולי הזהב. פירוש לשבחו ולכבודו שנאמר מלא כל הארץ כבודו:

וְנָתַן לִי שָׁלוֹם, וְהֶחֱזַרְתִּי לוֹ שָׁלוֹם

שאל מרן ה'אמרי אמת': ולמה צריך לספר זאת. וי"ל שהיה מכירו ואף על פי כן לא היה רוצה ללכת עמו.

(מגידי אמת, אבות)

לִי הַכֶּסֶף וְלִי הַזָּהָב

גם את חסידיו לימד מרן ה'שפת אמת', כי הממון אינו אלא כלי לצורך הכרח, או לעשות בו מצוות. היה ה"שפת אמת" אומר:

-"לי הכסף ולי הזהב" (חגי ב, ח), וכי רק הכסף והזהב שייכים לו? אלא ללמדך, שתעודתם של כסף וזהב, אינם אלא 'לי' – לשמי, לשם ה' ומצוותיו!

(אור זרוע לצדיק ח"א עמ' קז)

טוֹב לִי תּוֹרַת פִּיךָ מֵאַלְפֵי זָהָב וָכָסֶף

כששב מרן ה'חידושי הרי"מ' מרוזין שאלו מרן האדמו"ר מקאצק אודות התנהגותו של הה"ק מרוזין, וסיפר לו אשר בכל יום מכניסים לפניו שתי מדות דנרי זהב, והוא מתעסק עמהם. השיב לו האדמו"ר מקאצק, גם אנחנו יודעים מזה, אבל אנחנו מפרשים טוב לי תורת פיך "מאלפי" היינו הלומדים עם זהב וכסף.

(אמת ואמונה)

אָמַרְתִּי לוֹ אִם אַתָּה נוֹתֵן לִי כָּל כֶּסֶף וְזָהָב וַאֲבָנִים טוֹבוֹת <ALD>וּמַרְגָּלִיּוֹת שֶׁבָּעוֹלָם

שואלים המפרשים הלא בלעם שאמר "אם יתן לי בלק מלא ביתו כסף וזהב לא אוכל" וגו', גינוהו חז"ל ולמדו מכאן שנפשו רחבה ומחמד ממון אחרים, ומדוע ר' יוסי בן קיסמא כשדיבר באותו מטבע לשון ציינו זאת חכמים לשבח?

אלא, אומר מרן האדמו"ר מקאצק: למדים מכאן כי אין העיקר ה'נאמר' אלא מי הוא ה'אומר'.

(ליקוטי יצחק צבי)

משנה

יא. חֲמִשָׁה קִנְיָנִים קָנָה לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּעוֹלָמוֹ, וְאֵלּוּ הֵן, תּוֹרָה קִנְיָן אֶחָד, שָׁמַיִם וָאָרֶץ קִנְיָן אֶחָד, אַבְרָהָם קִנְיָן אֶחָד, יִשְׂרָאֵל קִנְיָן אֶחָד, בֵּית הַמִּקְדָּשׁ קִנְיָן אֶחָד. תּוֹרָה מִנַּיִן, דִּכְתִיב, יְהֹוָה קָנָנִי רֵאשִׁית דַּרְכּוֹ קֶדֶם מִפְעָלָיו מֵאָז, שָׁמַיִם וָאָרֶץ מִנַּיִן דִּכְתִיב כֹּה אָמַר יְהֹוָה הַשָּׁמַיִם כִּסְאִי וְהָאָרֶץ הֲדֹם רַגְלָי אֵי זֶה בַיִת אֲשֶׁר תִּבְנוּ לִי וְאֵי זֶה מָקוֹם מְנוּחָתִי, וְאוֹמֵר, מָה רַבּוּ מַעֲשֶׂיךָ יְהֹוָה כֻּלָּם בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ מָלְאָה הָאָרֶץ קִנְיָנֶךָ. אַבְרָהָם מִנַּיִן, דִּכְתִיב וַיְבָרְכֵהוּ וַיֹּאמַר בָּרוּךְ אַבְרָם לְאֵל עֶלְיוֹן קוֹנֶה שָׁמַיִם וָאָרֶץ. יִשְׂרָאֵל מִנַּיִן, דִּכְתִיב, עַד יַעֲבֹר עַמְּךָ יְהֹוָה עַד יַעֲבוֹר עַם זוּ קָנִיתָ, וְאוֹמֵר לִקְדוֹשִׁים אֲשֶׁר בָּאָרֶץ הֵמָּה וְאַדִּירֵי כָּל חֶפְצִי בָם, בֵּית הַמִּקְדָּשׁ מִנַּיִן, דִּכְתִיב, מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ פָּעַלְתָּ יְהֹוָה מִקְּדָשׁ אֲדֹנָי כּוֹנְנוּ יָדֶיךָ, וְאוֹמֵר וַיְבִיאֵם אֶל גְּבוּל קָדְשׁוֹ הַר זֶה קָנְתָה יְמִינוֹ:

רע"ב

תורה קנין אחד מנין דכתיב ה' קנני ראשי דרכו. שבריאתה קדמה לעולם מפני שכשעלה במחשבה לפניו לבראות עולמו אמר יתקיים בשביל התורה: שמים וארץ קנין אחד. שהם עמודיו של עולם שנאמר כה אמר ה' השמים כסאי והארץ הדום רגלי נאמר כאן הארץ ונאמר להלן הארץ שנאמר מלאה הארץ קנינך: אברהם קנין אחד מנין. שבראו הקב"ה לכך להיות קנינו של עולם ויתקיים בשבילו שנאמר ויברכהו ויאמר ברוך אברם לאל עליון קונה שמים וארץ ולמה בשביל שקרב את הבריות תחת כנפי השכינה והחזירן למוטב: ישראל מנין שנקראו קנין שנאמר עם זו קנית. ומנין שהעולם מתקיים בשבילם שנאמר לקדושים אשר בארץ המה ואדירי כל חפצי בם שהם עיקר דירה של הארץ: מקדש אדני כוננו ידיך. עדיין לא מצינו בו קנין אלא מפני שנאמר כאן מקדש ונאמר להלן ויביאם אלא גבול קדשו הר זה קנתה ימינו מה להלן מקדש בקנין אף כאן מקדש בקנין. ויש גמגומים בדבר. ולפי הענין נראה בעינינו שהברייתא לא נכתבה כתקנה שהרי במסכת פסחים בפרק האשה אינו אומר אלא תורה שמים וארץ וישראל ומביא ראיה לשמים וארץ מאותו פסוק שנא' באברהם קונה שמים וארץ:

משנה

יב. כָּל מַה שֶּׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּעוֹלָמוֹ, לֹא בְרָאוֹ אֶלָּא לִכְבוֹדוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר, כֹּל הַנִּקְרָא בִשְׁמִי וְלִכְבוֹדִי בְּרָאתִיו יְצַרְתִּיו אַף עֲשִׂיתִיו, וְאוֹמֵר יְהֹוָה יִמְלֹךְ לְעֹלָם וָעֶד:

משנה

רַבִּי. חֲנַנְיָא בֶּן עֲקַשְׁיָא אוֹמֵר, רָצָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְזַכּוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל, לְפִיכָךְ הִרְבָּה לָהֶם תּוֹרָה וּמִצְוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר יְהֹוָה חָפֵץ לְמַעַן צִדְקוֹ יַגְדִּיל תּוֹרָה וְיַאְדִּיר:

לְפִיכָךְ הִרְבָּה לָהֶם תּוֹרָה וּמִצְוֹת

הקשה מרן האדמו"ר מקאצק והרי כשהרבם קשה לקיימם, ותירץ; שהכונה היא שהרבם והמשיכם לכל הדברים, אדם בונה בית יש עליו מצות מעקה מזוזה וסוכה, אדם נוטע וזורע יש עליו כל המצוות התלויות בארץ וכד', ואין לך מקום ואין לך שעה בלעדי המצוות, וזהו רצה הקב"ה לזכות את ישראל שלא יוכרחו לעשות רק מעשה אחד אלא כל מה שיעשו המצוות מלוין אותן.

(עמוד האמת)