מאמר על לחמשה עשר בשבט

The best solution

 

ש השנה לאילנות

המקור הראשון שבו מוזכר ט"ו בשבט הוא המשנה.

	"אַרְבָּעָה רָאשֵׁי שָׁנִים הֵם. בְּאֶחָד בְּנִיסָן רֹאשׁ הַשָּׁנָה לַמְּלָכִים וְלָרְגָלִים. בְּאֶחָד בֶּאֱלוּל רֹאשׁ הַשָּׁנָה לְמַעְשַׂר בְּהֵמָה. רַבִּי אֶלְעָזָר וְרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמְרִים, בְּאֶחָד בְּתִשְׁרֵי. בְּאֶחָד בְּתִשְׁרֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה לַשָּׁנִים וְלַשְּׁמִטִּין וְלַיּוֹבְלוֹת, לַנְּטִיּעָה וְלַיְרָקוֹת. בְּאֶחָד בִּשְׁבָט, רֹאשׁ הַשָּׁנָה לָאִילָן, כְּדִבְרֵי בֵית שַׁמַּאי. בֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים, בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בּוֹ."
– מסכת ראש השנה א, א

למרות שכל ראשי השנים האחרים חלים בראש חודש, הרי כבמרבית המקרים שבהם יש ויכוח בין בית הלל לבית שמאי, נקבעה ההלכה כבית הלל. רש"י מנמק את המועד שנבחר לראש השנה לאילן: "שכבר עבר רוב ימות הגשמים, שהוא זמן רביעה, ועלה השרף באילנות ונמצאו הפירות חונטים מעתה", כלומר זו תחילת השנה החקלאית הטבעית של האילן. מכאן שכל הפירות שחנטו^[1] אחרי ט"ו בשבט נחשבים כפרי של השנה החדשה.

מלכתחילה נקבע ט"ו בשבט רק כמועד ליישום דינים הקשורים בפרי העץ – ובפרט דיני תרומות ומעשרות (כלומר המיסים בהם חייב החקלאי), כפי שמסביר הרמב"ם בספרו "היד החזקה": "אין תורמין מפירות שנה זו על פירות שנה שעברה, ולא מפירות שנה שעברה על פירות שנה זו. ואם תרם אינה תרומה, ... וט"ו בשבט ראש השנה למעשרות האילן". רבי יהודה הלוי ברבי הלל, משורר שחי בארץ ישראל לפני שנת אלף לספירה, חיבר שיר-תפילה "שמונה עשרה לראש השנה לאילן".

[עריכה]חג לאילנות

מועד הפיכתו של ט"ו בשבט לחג אינו ברור. יש המשערים כי היה זה כבר בתקופת המשנה, וביטוי ראשון לכך מוצאים במקורות מתקופת הגאונים. נראה כי בתקופה זו (ואף לפניה כאמור) נחוג יום ט"ו בשבט כ"יום הדין לאילנות". ביום זה נערכו תפילות מיוחדות ונאמרו פיוטים לברכת האילן.

זכר להיות ט"ו בשבט חג, נשתמר אצל יהודי אשכנז. עדות לכך היא פסיקתו של רבינו גרשום שאין לגזור תענית על הציבור ביום חמישה עשר בשבט משום שהיום נקרא ראש השנה ודומה בזה לשאר ראשי השנים שאין בהם תענית. ר' יוסף קארו גזר על פי זה כי אין לקיים תענית בט"ו בשבט, דבר המעיד על היות ט"ו בשבט חג.

במהרי"ל נזכר בפעם הראשונה כי אין אומרים "תחנון": "שבט הוא מלך, משום שחמישה עשר בו הוא ראש השנה לאילנות ... ובחמישה עשר בו אין אומרים תחינה".

קערת פרות יבשים

[עריכה]אכילת פירות

מרבים באכילת פירות, וישנם המרבים גם באכילת שבעת המינים בהם נשתבחה ארץ ישראל, ובפרט פירות יבשים ואגוזים למיניהם כגון תאנים, תמרים, צימוקים, חרובים ושקדים. מקור המסורת לאכול פירות יבשים דווקא הוא בכך שבעבר, בטרם היות אמצעי קירור, הייתה זו הדרך היחידה בה יהודי הגולה יכלו לאכול מפירות ארץ ישראל בחג.

מנהג אכילת הפירות החל בקרב חסידי אשכנז. כבר בגמרא מופיע "מעשה ברבי עקיבא שליקט אתרוג באחד (או בט"ו) בשבט", כרמז לכך שיש בתאריך הזה תיקון לחטא אכילת עץ הדעת, שהיה אתרוג לדעת חז"ל. בתחילה היה מנהג אכילת פירות נפוץ אצל יהודי אשכנז בלבד. ר' יששכר בן מרדכי אבן סוסאן, מחכמי מרוקו שהתיישב בצפת כתב בספרו "עיבור השנים": "יום טו בשבט ... ראש השנה לאילנות, לכן אין נופלים אפיים בתפילה ... והאשכנזים יצ"ו (ישמרם צורם וקונם) נוהגים להרבות בו במיני פירות אילנות לכבוד שמו של יום". אך עם הזמן, התפשט המנהג בכל קהילות ישראל לאכול פירות. המנהג לאכול גם מפירות ארץ ישראל הוזכר בחלק מספרי החסידות וכן ברישומים של מנהגי קהילות שונות.

[עריכה]מנהגים נוספים

• עוסקים במצוות התלויות בארץ.
• בספר בני יששכר מובא מנהג להתפלל על האתרוג לארבעת המינים, כסגולה להשגת אתרוג מהודר בשנה שלאחר מכן.

שולחן ערוך לסדר ט"ו בשבט בקיבוץ אילות, 2007

[עריכה]ט"ו בשבט ביישוב היהודי המתחדש

[עריכה]סדר ליל ט"ו בשבט

סדר ט"ו בשבט הוא מסורת שהתגבשה על ידי חכמי צפת במאה ה-17 על מנת להנחיל את אהבת הארץ ליהודי הגולה ולזרז את הגאולה. גם כיום ישנם רבים החוגגים את ט"ו בשבט בארוחה חגיגית תוך קריאת הגדה מיוחדת לחג.

בספר "חמדת ימים", שנכתב במאה ה-18 בידי מחבר אנונימי שזהותו שנויה במחלוקת ויש הסוברים שהוא מהתנועה השבתאית, מסופר על הסדר שנהגו לערוך מקובלי צפת. על-פי דבריו:

"ומנהג טוב להולכים בתמים להרבות בפירות בעצם היום הזה ולומר דברי שירות ותשבחות עליהן, ... ואף כי בדברי הרב (האר"י) אין זכר לטו' בשבט ... מכל מקום תיקון נפלא הוא בנגלה ובנסתר".

מחבר הספר מביא את דברי חיים ויטאל, תלמיד האר"י, שיש שלושים מיני פירות (בארץ ישראל), עשרה מהם שנאכלים קליפה ותוך, עשרה שקליפתם נאכלת ותוכם נזרק, ועשרה שתוכם נאכל וקליפתם נזרקת, ושלושים הסוגים הללו כנגד עשר הספירות הקיימות בכל אחד משלושת העולמות: עולם הבריאה, עולם היצירה ועולם העשייה. אכילה מפירות האילן מקבילה לתיקון האדם מחטא עץ הדעת ולהתקדמותו בעולמות הרוחניים, ומטרתה "להשפיע את שפע הרמוז בעץ החיים".

לפי זה נקבע סדר מיוחד לט"ו בשבט, לפיו אוכלים שלושים מיני פירות, שותים ארבע כוסות יין אדום ולבן ואומרים פסוקים מהמקורות, המבטאים את ההקבלה בין צמיחת העץ לבין שיבת העם לארצו "ונטעתים על אדמתם", בין תחיית הטבע לתחיית העם "כימי העץ כן ימי עמי", וכן יש בכך סמל לתיקון האדם, בבחינת "כי האדם עץ השדה".

סדר זה של החג נדפס גם בספר נפרד, בשם "פרי עץ הדר", וזכה לתפוצה רחבה בקהילות המזרח. עד מהרה הפך מנהג זה למנהגם של רבות מתפוצות ישראל.

בשנת ה'תרכ"ג (1863), בגליון א' של הלבנון, העיתון העברי הראשון בארץ ישראל, נכתב על אודות ט"ו בשבט: "היום בירכנו לה' על הארץ ועל פירותיה, כן ייתן ה' לנו לשמחנו בימי הקציר, עת ישאו האיכרים ברינה אלומתיהם".

לאחר הקמת מדינת ישראל יזמו נגה הראובני, מייסד שמורת נאות קדומים, והמחנך אמנון ידין, איש התנועה הקיבוצית, "סדר ארץ ישראלי" לט"ו בשבט, המבוסס על רעיונות ציוניים ואהבת ארץ ישראל ונופיה, תוך שימוש בסמלים המופיעים בסדר המסורתי.‏^[2] בסוף המאה ה-20 החלו גופים שונים, בהם: החברה למתנ"סים, הקיבוץ הדתי, משרד החינוך, קק"ל ובני עקיבא להדפיס הגדות לט"ו בשבט בדומה לרעיונם של הראובני וידין.

שליחי הסוכנות היהודית ותנועות הנוער, כמו גם רבנים-שליחים וסטודנטים לרבנות מהתנועות הליברליות שנחשפו לרעיון בארץ, הביאו את הרעיון לקהילות היהודיות בתפוצות. הגדות ט"ו בשבט חדשות נכתבו באנגלית, בצרפתית, בהולנדית, בספרדית ובשפות נוספות. חלק מן ההגדות שמרו על הערך הציוני החדש של המועד וחלק אחר בחרו להדגיש את הקשר האקולוגי של החג.

חברי קיבוץ גן שמואל, ילדים ומבוגרים, נוטעים עצים לכבוד ט"ו בשבט. סוף שנות ה-40.

[עריכה]נטיעות בארץ ישראל

בשנת ה'תרמ"ד (1884) יצאו אנשי יסוד המעלה לנטיעות בט"ו בשבט ושתלו כ-1,500 עצי פרי ובהם אתרוגים ורימונים. אליהם הוסיפו בימים הבאים כאלף עצים נוספים של זיתים, תאנים ותות. על מאורע זה כתב בן המושבה: "ועוד ניטע ... כי חוץ ממה שיהיה רווח גדול מהפירות ... הלא גם כן נצרך לבריאות, כי האדם עץ השדה, הוא חברה אחת וזה בלא זה אין להם חיים טובים. לזאת ראשית עיסוקינו הוא בנטיעות, כי כן הורה לנו הבורא עולם טרם כל לעסוק בנטיעות כי גם הוא עשה כן, כמו שכתוב: ויטע אלוהים גן בעדן".‏^[3]

בט"ו בשבט בשנת תר"ן (1890), יצא המורה והסופר זאב יעבץ עם תלמידיו מבית הספר בזכרון יעקב לנטיעה חגיגית, וקבע בכך באופן רשמי את הנטיעות בט”ו בשבט כפעולה חינוכית של ילדי ישראל. נימוקו לצעד זה: "למען חבב את הנטעים, נטעי הארץ אשר נטע ה' לאבותינו לשבוע מטובם ולהתענג מיופיים, יש לבית-הספר לעשות יום טוב את היום אשר נועד מימי קדם בישראל לראש השנה לאילנות, לערוך בו במערכת, ברוב חן והדר, את העצים, הנטעים, השושנים". יוזמה זו נקלטה במושבות עבריות נוספות, ובשנת 1908 הכריזה הסתדרות המורים על ט"ו בשבט כחג הנטיעות, ומאוחר יותר אימצה הקרן הקיימת לישראל את המועד הזה.

יום שמירת הטבע בתחילת המאה ה-21 נהוג לציין את ט"ו בשבט גם כיום ציון אקולוגי, ועוסקים בו הן בלימוד והן בפועל בפעילות אקולוגית.^{[דרוש מקור]}

בדומה לכך כבר נכתב במדרש:

 

	"בשעה שברא הקדוש ברוך הוא את האדם הראשון, נטלו והחזירו על כל אילני גן עדן ואמר לו: "ראה מעשיי כמה נאים ומשובחים הם, וכל מה שבראתי בשבילך בראתי. תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי, שאם קלקלת, אין מי שיתקן אחריך".