ורוב בני אדם מחבבים יום שהוא תשלום שנתן,
שהוא כנגד אותו היום שנולד, ושמחים בו ועושין בו משתה.
(מדרש שכל טוב, בראשית מ)
מימי קדם ועד היום נוהגים ישראל לחוג את יום הולדתם. רגשות אנוש גואים וצפים ביום זה, אלא שכל אדם מטיב להביע את הגיגיו בדרכו הוא, בבואו לחוג את יום הולדתו. בקרב עם ישראל מאז ומעולם. מקור קדום ביותר מורה לנו, שהיה נפוץ המנהג בישראל לשמוח ביום הולדת - וביום הולדת המלך היו שמחים עמו בסעודה רבתי. מוצאים אנו בהושע (ז, ה) האומר לעם ישראל "יום מלכנו החלו שרים חמת יין", מבאר ה"מצודות", שנהגו ישראל ביום שמחת המלך, ביום הלידה או יום המלכתו, להרבות בשמחה ובשתיית יין. הרי לנו מנהג ציון יום הולדת עוד בימים קדמונים ההם.
לאורך כל הדורות פוגשים אנו בגדולי ישראל שנהגו לשמוח ואף לעשות סעודה בימי הולדתם, יש שחגגו יום זה בפירסום ובמשתה גדול, ויש אשר ציינו יום זה בצנעא, כל אחד לפי דרכו בקודש, נהרא נהרא ופשטיה.
בבית אדמור"י רוז'ין היה נחוג יום הולדת של כ"ק האדמו"רים זי"ע בהשתתפות החסידים, במשתה ובאמירת דא"ח ברבים. בספר תפארת אבות כותב: "שמעתי משמיה הקדוש [רבנו ישראל] מרוז'ין, שחגג יום הולדת". כך גם מעיד בעל ה"תועפות ראם" את אשר ראה אצל הרה"ק רבי דוד משה מטשארטקוב שעשה משתה ביום הולדת.
בעל "בן איש חי" רואה סימן יפה בחגיגת יום ההולדת לעשותו כיום טוב, וכן נהגו לעשות בביתו: "ויש נוהגין לעשות בכל שנה את יום הלידה ליום טוב, וסימן יפה הוא, וכן נוהגין בביתנו". (בן איש חי, שנה א', ראה, יז).
ובספר "מטמוני מנחם נחום" מביא שאדמו"ר מוהרמ"ג מטאלנא זי"ע נוהג הי' כמנהג זקנו אדמו"ר המפורסם רבי דוד מטאלנא שנהג לערוך שולחנות בימי ההולדת שלו ושל בניו אף של הילדים הקטנים, בענין גדול, בשמחה רבה ובאמירת תורה. מרגלא בפומי'ה בהזדמנויות אלו לומר שיש סמך ושורש למנהג זה, דהנה מצינו שהיתה לישראל ישועה ע"י יום הולדת, דהנה איתא בדברי חז"ל (שבת פ"ט: ובמדרשים), ראוי הי' יעקב אבינו לירד למצרים בשלשלאות של ברזל אלא שזכותו גרמה לו, ע"כ. והנה דבר זה נמנע ע"י כך שיוסף הצדיק עלה לגדולה ונעשה משנה למלך. והנה ענין זה שיוסף עלה לגדולה נתגלגל ע"י כך שביום ההולדת של פרעה נתקיימו דבריו של יוסף בפתרון החלומות של שר המשקים ושר האופים, ועי"כ הוא נקרא לפתור את חלומותיו של פרעה והוא עלה לגדולה. נמצא שע"י יום הולדת היתה ישועה ליעאע"ה ולבניו.
וכמו"כ כותב האדמו"ר ר' מרדכי שלום מסדיגורא זצוק"ל (הובא במסילות, תשמ"ז), ונראה, שאם התורה מספרת לנו עובדא זו, ביום הולדת את פרעה, מוכח שכן ראוי לעשות גם למלכי ישראל, ומאן מלכי, רבנן (עיין גיטין סב:) ואין לומר שאין ללמוד ממעשיו של פרעה הרשע, כי הלא חז"ל למדו הא ד"אין מערבין שמחה בשמחה", ממה שאמר לבן הרשע ליעקב אבינו "מלא שבע זאת" (בראשית כט, כז), ומקורו בירושלמי מועד קטן (פ"א ה"ז – ו ע"א) "ר' יעקב בר אחא שמע לה מן הדא - ממה שאמר לבן - מלא שבע זאת" ומכאן הוא גם המקור לעצם שבעת ימי המשתה, וכן הוא ברש"י עה"פ הנ"ל. נמצינו למדים, שמכל מה שכתוב בתורתנו הק', אפילו כשמדובר מאומות העולם כגון מאמירתו של לבן 'מלא שבע זאת', מוכיחין מזה מנהג ישראל.
...והגיד כ"ק אאמוז"ל (ר"ה תשמ"ג) בשם השפת אמת ז"ל זכור ימות עולם ר"ה יום הזכרון בינו שנות דור ודור יוה"כ ולבבו יבין ושב, ואח"כ כתי' צור ילדך תשי ותשכח אל מחוללך, ופי' מחוללך דרשו בספרי ל' מחילה ותשכח אל שמוחל לך על כל עונותיך. ולפי פשוטו פי' רש"י מחוללך מוציאך מרחם ל' יחולל אילות, ונראה הרמז על אלו הימים. ימי התחדשות הבריאה ותחילת השנה אשר המה כמו לידה מחדש. וכמ"ש במד' (ויק"ר כט יב) שבר"ה א"ל הקב"ה לישראל בני מעלה אני עליכם כאלו היום נעשיתם לפני כאלו היום בראתי אתכם ברי' חדשה, והמה ימי מחילה ג"כ, אך צריכין לזכור כי כן הוא, שלא יהי' ותשכח אל מחוללך,
ויתכן כי זה ענין יום הלידה בכל שנה ושנה, כי באמת יש לזכור את היום הזה, יום אשר הוציאו השי"ת מרחם, היפך ותשכח אל מחוללך, ועל כן יש שעושים ומציינים יום שנולדו בו, ואי' שם בגמ' כל המתפלל בערב שבת ואומר ויכולו ב' מלאכי השרת המלוין לו לאדם מניחין ידיהן על ראשו ואומרים לו וסר עונך וחטאתך תכופר, ועתה אחר ר"ה, בעשרת ימי תשובה בודאי וסר עונך וחטאתך תכופר, ונצרך לראות שלא יהי' ותשכח אל שמוחל לך על כל עונותיך, צור ילדך וגו' כמו אצל הקטן תיכף כאשר נולד מברכים במזל טוב, היינו כי בעת הראשית אז הזמן לברך ולפעול שיהי' מזל טוב כל הימים. כן גם בשנה, הכל תלוי האיך מעמידים בהתחדש השנה אשר הוא ג"כ כנולד מחדש, כפי שמעמידים ראשית השנה כן תהי' ההנהגה כל ימי השנה החדשה...
(שמועסן מכ"ק אדמו"ר מגור שליט"א, האזינו שבת תשובה, תשס"ג)
מתוך דברי רבותינו ועדות גדולי וצדיקי הדורות, עולים הדים נעלים של רגשי הודאה לבורא ית' על שנה נוספת שזיכה אותם הבורא בעבודתו ית', והודיה זו, היא מהוה בסיס לשמחת היום. פן מעניין ומחודש בתקפו של יום זה, אנו מוצאים בדברי הירושלמי (ר"ה, פ"ג ה"ח) אשר מוכח שיש תועלת והשפעה מיוחדת ביום הולדתו של האדם, ומעשיו ביום זה כח מיוחד להם.
כתב הרה"ק רבי יחיאל יעקב מקוז'ניץ זצ"ל, שבכל שנה ביום הולדת יוכל אדם לשאול דבר מהקב"ה וימלא משאלותיו. ורמז לזה הפסוק "בני אני היום ילדתיך - שאל ממני ואתנה" (תהילים ב, ז).
(מליצי אש)
כך שנינו בירושלמי: "ריב"ל אמר, עמלק כושפן היה, מה היה עושה, היה מעמיד בני אדם ביום גינוסיא שלו, לומר, לא במהרה אדם נופל ביום גינוסיא שלו, מה עשה משה. עירבב את המזלות". ופירש ב"קרבן העדה": שעמלק היה מעמיד למלחמה עם ישראל בני אדם שבאותו יום, היה יום לידתם, שאז המזל השולט ביום ההוא עוזר לו, ומשה עירבב את המזלות, שלא ישלוט ביום ההוא מזלו ויפלו. נמצאנו למדים, שאף עמלק היה מודע לסגולתו והשפעתו של יום הולדת על מעשי האדם שעושה ביום זה.
ולכאורה לאור דברי הרמב"ן בכתביו (ח"א עמוד שעט), נראה שטעם זה שייך גם אצל בני ישראל. הוא מבאר לאמור שגם ישראל נתונים תחת שליטת מערכת הכוכבים והמזלות, ומעלת עם ישראל בכך שפעמים הקב"ה עושה נס ליראיו לבטל מהם גזירת הכוכבים. ומוסיף הרמב"ן לאמור: כסבור אני שאסור לבוא כנגד המזלות על הנס. (ראה עוד "דרך ה'" לרמח"ל, ח"ב, פ"ז).
מבואר במדרש ילקוט (ילק"ר בשלח) כי עמלק בלוחמו עם משה היה מכשף ולקח כל אנשי מלחמתו שילחמו בו ביום שנולדו, ולא מהר ימותו בו ביום, ולכך התחכם יהושע, ואמר למחר הנני לוחם, שיעבור יום הולדם.
והקשו הא אדרבה אמרו (קידושין לח.) 'את מספר ימיך אמלא', מלמד שממלא הקב"ה שנותיהם של צדיקים מיום ליום. מיום הלידה ליום המיתה. אבל זה הענין הוא, כי ודאי יום זה הוא שמזלו במערכה טובה ואין דרך הקב"ה לשנות המזל, ולכך במיתת רשעים וכדומה, שהמיתה היא לרוע, אין ביום הלידה שיתרע מזלו, כי מזלו במערכה טובה, אבל צדיקים השלמים, שמיתתם לטובה ולקנין שלימות, אדרבה יקרה ביום שמזלם לטובה כי טבא הוא, ולכך ממלא שנותיהם של צדיקים מיום ליום בכוונה מהבורא, לפרסם טוב ענינם ושלימות כשרון מעשיהם, וכי המלך מלכי המלכים הקב"ה חפץ ביקרם. והראיה כי מתו ביום הולדם.
יערות דבש (ח"א דרוש יז ד"ה וכבר הקשו)
כי היום שהאדם נולד בו אז הוא בתוקף מזלו ואין לו לירא באותו יום בכל שנה משום דבר שיודע מזלו אז".
(רבי צדוק מלובלין, דברי חלומות, אות כ)
עֵת לָלֶדֶת (קהלת ג, ב), הנה עת הלידה הוא מזל בריא וחזק מאד.
(חיד"א)
הרואה חמה בתקופתה אומר ברוך עושה מעשה בראשית (ברכות נ"ט:), ויש גורסין בתקפתה, וי"ל דהא והא חדא הוא דהא בהא תליא, דמשום שחוזרת בהקפה לנקודה הראשונה שבה נתלה בבריאתה, הנה היא שבה לאיתנה הראשון בתוקף ועוז, דבזה קרובה להמאציל ב"ה, וזהו תקפה וגבורתה.
והרי הוא בבחינת מעלת יום הולדת דתקיף מזלי' וכאמז"ל במגילה (י"ג:) והוא לא ידע דבז' אדר נולד משה. וי"ל דהכל הוא מטעם כיון שחוזר לנקודת יצירתו הוא קרוב יותר ליוצרו ב"ה.
(ר' דוד שפערבר אב"ד בראשוי)
ונראה לי דכמו כן ביום "ההולדת" מתעורר אותו כח "הרשימה" שנשאר לו מן כל התורה כולה שלמד בבטן אמו ולכן בא לו חיזוק גדול וסיעתא דשמיא לעלות במעלות תורה וקדושה, ולכן נכון מה שעושים סעודה במקהלות ידידים ואוהבים שיברכוהו וישפיעו עליו על ידי ברכותיהם שפע קדושה עליונה ושיזכה לעלות ולהתחזק בתורה ומצוות בלי מפריע.
(דברי יחזקאל שרגא [סטרופקוב צאנז י-ם] תנינא, פר' ויקהל)
עפמש"כ הרה"ק ר' יחיאל יעקב מקאזניץ זצ"ל, כל שנה ביום הולדת יוכל אדם לשאול דבר מהבק"ה וימלא משאלותיו, ורמז לזה "אני היום ילדתיך, שאל ממני ואתנה" (תהלים ב, ח-ט) עכד"ק, ומסתמא אף שהיום מסוגל לבקש מד' דבר, מ"מ צריך המבקש להיות בעל מדריגה שעכ"פ אז ביומו ישמע תפילתו ובקשתו, לכן טוב לעשות אז שליח כשר שיבקש בעדו בכוונה רצוי, ויתן פתקא לצדיק, והוא יבקש בשליחותו ובודאי אז ימלא הקב"ה משאלותיו.
(מליצי אש, כ"ו כסלו אות כ"ט)
בספר "חוט המשולש" מובא סיפור אחר בקשר ליום הולדת ה"כתב סופר". היה זה בשנת תרכ"ט, עת מלאו לכת"ס נ"ד שנים, ואז שהה בבודפשט לרגל כנס הקונגרס היהודי שהתקיים שם, ביום ההולדת בר"ח אדר, צוה למשמשו שלא לתת לאדם להכנס אליו. כל הבאים לבקרו באותו יום חזרו כלעומת שבאו, אך היה שם רב אחד, תלמידו וקרוב משפחתו שלא השגיח לדברי הגבאי ונכנס אל רבו פנימה, ומצאו שטוף בדמעות, לשאלתו מדוע הרב בוכה? ענה לו רבו: "דע תלמידי חביבי, היום הזה הוא יום אשר בו נולדתי, והרי אני בן נ"ד שנים, ודן אני את עצמי במה עסקתי כל אותן שנים הללו אשר נצבו עלי כמו נ"ד, במה ביליתי עיתותי היקרים ומצאתים בלא תכלית הרבה... ויש לי לבכות בלי הפוגות".
כזאת מסופר אף על בעל ה"אמרי אש" אב"ד אונגואר אשר אחד ממקורביו נכנס לחדרו ומצאו בוכה בדמעות שליש, ושאלו מה זה ועל מה זה, וענהו, היום אני בן שבעים שנה ואיני יודע איך אוכל לתת דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה.
ועפי"ז אומר אני, שהכתוב אחרי זה (תהלים שם יב) "למנות ימינו כן הודע ונביא לבב חכמה" מרמז, שבעת שאנו מונים את ימינו, היינו בבוא יום הולדת האדם, "כן הודע", גם אז הזמן מסוגל לשבר הדינים ולהמתיקם, כי אז, אנו באים בטענה לפני השי"ת, הלא "נוח לו לאדם שלא נברא וכו', ועכשיו שנברא כרצונך, עליך כביכול מוטל לפשפש במעשים, שלמקטרגים כלפינו לא תהיה שליטה, ולהמשיך עלינו חסדיך המרובים בבחינת "ארך ימים בימינה, בשמאלה עושר וכבוד" (משלי ג טז). למען "ונביא לבב חכמה", שנוכל להביא אל הפועל מה שלבנו יהגה חכמה במחשבה ובכח.
(האדמו"ר ר' מרדכי שלום מסדיגורא זצ"ל, "מסילות כסלו", תשמ"ז)
"והיה כעץ שתול על פלגי מים, אשר פריו יתן בעתו וכל אשר יעשה יצליח" (תהלים א' ג'), ולי נראה אשר פריו יתן "בעתו" הכוונה "בעת" לידתו "יום הולדת" שלו אז הזמן מוכשר מאד להתפלל להקב"ה שיזכהו להיות כעץ שתול על פלגי מים, שישתוקק ויכניס בלבו אהבת תורה ויראת שמים, כנ"ל שביום לידתו נתעוררת אותה "הרשימה" שנשארה בו מלימודו בבטן אמו.
(תפלה למשה)
בערב שבועות לעת פנות היום הידרתי להניח תפילין עד קרוב לשקיעת החמה כדין, למען תצא השנה במצוה, לאשר יום ראשון של עצרת היום יום הולדתי לאריכות ימים ושנים טובים.
(האדר"ת, נפש דוד עמוד ל"ט)
וכה הנוסח המקובל בשם רבינו הזקן מחב"ד בשם רבינו הבעש"ט שמסר לו כבוד קדושת המגיד ממעזריטש, ביידיש: מזל טוב, השם יתברך זאל דיר געבין אריכות ימים געזונטע טעג און יאהרן בגשמיות וברוחניות.
(אוצרות הבעש"ט)
בשו"ת "גנזי יוסף" לרבי יהוסף שורץ, מביא בשם חותנו בעל "תבואות השדה": "יודע אני שיש איזה אנשי מעשה שבכל שנה כשמגיע יום הולדת אותם, שמהדרין לברך שהחיינו על איזה פרי או בגד חדש... ודאי מהראוי לברך שבח והודאה לשמו הגדול ית"ש".
"הכתב סופר" כותב באיגרתו לבנו, כתשובה על אשר ברך אותו לרגל יום הולדתו: "הנה ברך לקחתי ליום מולדתי, א' דר"ח אדר שהגעתי לשנת חמישים, והודיתי להשי"ת ברבים על שהחיינו וקיימנו לזמן הזה, וברוך ית"ש הנותן ליעף כח ללמוד וללמד".
כשמלאו למרן ה"חפץ חיים" שבעים שנה - י"א שבט תרס"ח הזמין את שני תלמידיו הגאונים המפורסמים רבי אלחנן וסרמן הי"ד ראש ישיבת ברנוביץ, וחבירו רבי יוסף שלמה כהנמן זצ"ל אב"ד וראש ישיבת פוניבז', כבדם במזונות וביי"ש, ובירך בנוכחותם "שהחיינו" (על בגד חדש שהכין, כעדות הגרי"ש).
(הח"ח, חייו ופעלו, שי"ב)
יש מגדולי ישראל שמצאנום עורכים "סיום" על מסכתא ביום הולדתם. כזאת יסופר על מרן "החתם סופר": "ביום ז' תשרי השלים החומש עם התלמידים, על שום שהיה יום לידתו, ונתן לכל אחד מתלמידיו הנמצאים שם מטבע לקנות להם לחמי חלב".
(מנהגי החת"ס).
בנו, בעל ה"כתב סופר" מעיד במכתבו לבנו: "ועשיתי ביום ההוא [יום הולדתו] זה היום עשה ה' לי, סיום למסכת פסחים".
בחתם סופר (תורת משה וירא עמוד יא) כתב, שאברהם אבינו עשה סעודה בכל שנה ביום שהיה הברית של יצחק, כדרך שמלכים עושים ביום ההולדת.
עוד מצאנו מנהג אצל כמה מגדולי ישראל שגמרו חיבור ספרם ביום הולדתם, וציינו עובדה זו במפורש על גבי ספרם לאות תודה ושמחה.
הגאון המקובל רבי דוד פארדו זצ"ל כתב בסוף ספרו "שושנים לדוד" על המשניות, שסיים ספרו ביום הולדתו, בהכנסו לשנת שלשים וחמש, בר"ח ניסן שנת "אהללה שם אלוקים בשיר".
כן נהג ג"כ מרן ה"חפץ חיים" שביום הולדתו התשעים סיים את הקונטרס "בית ישראל" - ביום י"א שבט תרפ"ח - באותו יום הזמין את משפחתו ומקורביו וערך שם סעודה.
(הח"ח, חייו ופעלו)
הנני מצוה לכם בני ובנותי שליט"א, ביום הלידה של כל אחד יכתבו לו כל אחיו ואחיותיו ברכת מז"ט.
(צוואת הגאון בעל תפארת ישראל זצ"ל)
בעל ה"אמרי חיים" מויז'ניץ זצ"ל, היה רגיל לספר ביום הולדתו, כשחילק "מזונות" לעולם, סיפור המעשה שהיה עם בעל ה"דברי חיים" מצאנז, שהחסידים ביקשו ממנו ביום הולדתו ליתן להם "תיקון". אמר להם: "תיקון זאל אַייך געבין? בעסער ווען אַ שטיין וועט גיבורין וערין אויף מיין פלאץ" (-תיקון אתן לכם? עדיף יותר לוּ נבראה אבן במקומי).
בספר "צדקה לחיים" מהגר"ח פלאג'י כותב: "ומה טוב דכל אחד יהיה לו לזכרון יום שנולד בכמה לחודש פלוני, ואותו היום, איש יומו. הוא מרבה בצדקה כפי יכלתו, כי לכך נוצר, ויזכה לעשות צדקה עוד רבות בשנים בריוח ולא בצער".
על הגאון רבי שמואל סלנט זצ"ל, רבה של ירושלים סוּפר, כי במלאת לו שנת השבעים והשמונים היה תורם לקופת עניי ירושלים נאפליוני זהב כסכום שנות חייו! סכום עצום בימים ההם, כשהגיע לשיבה - לגיל תשעים, אזי ראו בני ירושלים חובה לעצמם להקים קרן צדקה וחסד ע"ש רבם האהוב.
כמה פעמים אמר לי (אביו האמרי יוסף זצ"ל) ביומא דגינוסיא (יום הולדת) דיליה, דצריך האדם בכל שנה ושנה אשר נותן לו השי"ת החיים והבריאות להוסיף עבודה ויראה ופרישות והנהגות טובות אשר לו עשאם עד עכשיו, כי לכן נקרא האדם הולך מפני שצריך לילך למעלה למעלה בעבודת השי"ת, ע"כ. והוסיף החקל יצחק, וידעתי נאמנה שככה התנהג הוא כל ימי חלדו להוסיף אומץ הן בתורה הן בעבודה והן בגמ"ח ועי"ז הגיע למדרגות רמות ונשגבות במעלות הסולם העולה בית אל עד, שנאמר לו 'ואתה פה עמוד עמדי', ע"כ.
(שו"ת חקל יצחק (ספינקא) בהקדמה, אות ג')
"ונהירנא בהיותי משובתי שבת אצל אדמו"ר הק' רבי יהודה צבי מסטרעטין זצ"ל, ראיתי ביום ב' תצא ט' אלול, שעלה לתורה, שאלתי מה זאת, הלא אין דרכו בכך לעלות בימות החול? ואמר לי, כי ביום הזה תתחדש כנשר נעוריו לאורך ימים טובים, ושנות חיים יוסיפו לו מן השמים".
(שו"ת הר"ר (ח"א סי' י"ח) לרי"מ היבנער)
מנהג עתיק בירושלים, לילך לכותל המערבי ביום ההולדת.
כאשר כ"ק זקני הרה"ק אאזמו"ר מרן משינאווא זצל"ה עשה קשר שידוכין לבנו הרה"ק רבי שמחה ישכר זצל"ה אדמו"ר משינאווא, בא כ"ק אדמו"ר רבי יושע זצל"ה מבעלזא לשינאווא על חגיגת התנאים, בערב שבת לפני תפילת מנחה הניח הגבאי של אדמו"ר מבעלזא את הסידור של רבו על עמוד התפילה. בבוא אדמו"ר משינאווא וראה את הסידור, שאל של מי הסידור, ענה הגבאי הנ"ל: של הרבי מבעלזא, ענה הרבי משינאווא היות היום הוא יום ההולדת שלי הנני רוצה להתפלל כשליח צבור.
(בחיר ד', על הרה"צ ר' שאול בראך זצ"ל)
"במענה על כתבך, לרשום בכתב, נוסח הברכה אשר ברכתיך, ליום הולדתך, הוא המקובל, מרבנו הזקן, בשם הבעש"ט, וכן קיבל מרבו, בשם רבו מורנו הבעש"ט, לאמר הקפיטל תהלים המתאים למספר שנותיו, אחר תפילת שחרית, קודם אמירת השיעור תהילים, בכל יום כנהוג.
(ליקוטי מכתבים, להאדמו"ר הרי"צ מלובביץ, טבת תש"ט)
איש אחד מחסידי הרה"ק רבי אלעזר מקוז'ניץ, לא היה רגיל ליתן "פיתקא - קויטל" לרבו, יום אחד נתן לו, שאלו הרה"ק מה היום מיומים? השיבו האיש, שהיום יום לידתו, אמר לו הרה"ק ר"א, שטוב עשה, שכן אמר הרה"ק רבי מיכל [מלזאטשוב] זי"ע, ש"ביום לידתו טוב ליתן פתקא לצדיק".
(ספרן של צדיקים, לט)
חכמה - עליה לתורה סמוך ליום ההולדת ('אורייתא מחכמה נפקת").
בינה - התבודדות והתבוננות של חשבון נפש.
דעת - חזרת מאמר דא"ח בחבורה (מתוך התקשרות בכח הדעת לאילנא דחיי).
חסד - השפעה טובה על הזולת בחסד ובאהבת ישראל.
גבורה - תוספת הידור בענין פרטי (דקדוק מתוך יראת שמים הוא תכונת הגבורה בנפש).
תפארת - תוספת לימוד בנגלה ובנסתר (בגוף ובנשמת התורה המכוונים כנגד ספירת התפארת בכל מקום בקבלה).
נצח - לימוד פרק התהילים החדש לפי שנותיו (סמל להתמדת הזמן הנצחי).
הוד - התוועדות שמחה והודיה.
יסוד - הוספה בצדקה (כתכונת ההשפעה לזולת בפועל תכונת ה"צדיק יסוד עולם" הנותן צדקה למלכות).
מלכות - תפלה בכוונה ואמירת ספר תהלים (כנגד המלכות בה אמור "ואני תפלה").
מעל המנהגים מרחף הכתר של יום ההולדת - התגברות הארת שרש הנשמה של האדם - "מזלו גובר".
(מנהגי חב"ד)
ט"ו בניסן, היום בו נולד יצחק אבינו, יום גדול הוא, ורב השפעתו לדורות. שכן ביום זה זכו ישראל לגאולת עולם, כדברי המדרש (תנחומא בא, ט): "בט"ו בניסן נולד יצחק, בט"ו בניסן נגאלו ישראל ממצרים", כל בר דעת יבין שאין המדרש מספר לנו עובדות סיפורים והקשרים נטולי תוכן, ברי הדבר שמחמת שביום זה נולד לכן ביום זה נגאלו עם ישראל.
מעלה זו אינה רק ביום הולדת יצחק, אלא שחודש שבו נולד, חודש של שמחה הוא לדורות עולם מידי שנה, וכך מבואר בפסיקתא (רבתי, ו), שלכך עמד המשכן מקופל עד אחד בניסן, למרות שהיה מוכן להקמה כבר בכ"ה בכסלו, כדי לערבב שמחת המשכן בחודש שבו נולד יצחק אבינו. ובמדרש תנחומא מודגש, שיום הקמת המשכן מכוון באותו יום שנולד יצחק אבינו כדי לערבב שמחה בשמחה.
ז' באדר, יום הולדת משה רבינו ע"ה, נודע ומפורסם כיום שמחה, ויום זה יום מסוגל הוא, ולאחר שנים רבות עמד זכות יום זה להצלת עם ישראל מידי מזימותיו של המן הרשע, וכמובא בגמרא: "תניא, כיון שנפל הפור בחדש אדר שמח (המן) שמחה גדולה, אמר, נפל לי פור בירח שמת בו משה, ולא ידע שבשבעה באדר מת ובשבעה באדר נולד" (מגילה, י"ג).
ואף משה רבינו ידע שהחודש שבו נולד מסוגל הוא להצלחת כלל ישראל, וכפי שמבואר במדרש על הפסוק "ויאמר משה אל יהושע בחר לנו אנשים וצא הלחם בעמלק", ולמה ליהושע? כדי שיבחר אנשים שנולדו באדר כמותו, ובזכות שנולדו בזמן הולדתו של משה, תגן עליהם זכות זו במלחמה (מדרש הזהיר).
יש מגדולי החסידות שהסבירו את מעלת יום ל"ג בעומר, יומא דהילולא של רבי שמעון בר יוחאי, בכך שביום ל"ג בעומר הוא יום לידתו של רשב"י, וגדול יום זה שבו התחיל אורו להאיר. וכה הם דברי ה"בני יששכר": "הנה זה יום ל"ג בעומר, יומא דהילולא דר' שמעון בר יוחאי, בו ביום עלה לשמי מרומים, ובודאי גם ביום הזה נולד, כי הקב"ה ממלא שנותיהם של צדיקים מיום ליום, ובו ביום שנולד התחיל אורו להאיר, בו ביום נתגלית הנשמה הקדושה בעולם אשר תגלה דרך אור וזוהר בתורה, אור המבהיק מסוף העולם ועד סופו" (בני יששכר חדש אייר, מאמר ל"ג בעומר, וראה עוד "פרי צדיק" להרה"ק ר"צ מלובלין מאמר ל"ג בעומר. סוף אות א').
ובאמת כבר מנו חכמים מעלת העת שבה בא צדיק לעולם "צדיק בא לעולם טובה באה לעולם" (סנהדרין קיג:) וכן מצינו בלידת משה רבינו ע"ה "משנולד משה נתמלא כל הבית כולו אורה" עד שחשו בכך ג"כ המצרים באמרם "היום נולד מושיען של ישראל".
היום (עש"ק) הי' יום הולדת כ"ק אאמוז"ל, אי' בגמ' (מגילה יג:) כיון שנפל פור בחדש אדר שמת וכו' ולא הי' יודע שבשבעה באדר מת ובשבעה באדר נולד, וברש"י כדאי הלידה שתכפר על המיתה, מכאן מקור לענין שיש ביום הלידה, וכתי' טוב וגו' ויום המות מיום הולדו.
ובמד' יום מיתתו של אדם גדול מיום לידתו וכו' משל לב' ספינות וכו' זו שיוצאת מן הלמין לא היו הכל צריכין לשמוח בה שאינן יודעין באיזה פרק היא עומדת ומה ימים מזודווגין לה ומה רוחות וכו' וזו שנכנסת ללמין היו הכל צריכין לשמוח לפי שהן יודעין שנכנסת בשלום ויצאה בשלום, א"כ מהו כדאי הלידה שתכפר על המיתה הרי גדול יום המיתה מיום הלידה כנ"ל, ואולי בצדיקים היא בחי' אחרת, וכמ"ש בתוס' ע"ז (ח. ד"ה אלמלא) פי' נוח לו לאדם שלא נברא היינו בתחלת לידתו שאין ידוע מה יהא בסופו אבל כשהוא צדיק אשריו ואשרי הדור שהוא בתוכו.
(שמועס'ן מכ"ק אדמו"ר מגור שליט"א, תשנ"ו)
"ושמעתי מאחד מחסידי קרלין שפעם חגגו החסידים של הינוקא מסטולין את יום הולדתו, ואמר הרה"ק הינוקא שהגם שמבואר בחז"ל שנוח לו לאדם שלא נברא משנברא, היינו להאדם עצמו, אבל להחסידים יותר נוח וטוב שנברא משלא נברא"
(קובץ 'בית אהרן וישראל' גליון לג עמ' קמז)
בגמ' סוף מו"ק (כח.) רב יוסף כי הוה בר שיתין עבד להו יומא טבא לרבנן וכו', חשבתי, כי לגבי ערכין כאשר מגיעים לששים שנה נעשין פחותים בערך, מתחילין ימי הזקנה, אבל מצד שני יומא טבא לרבנן, אפשר הטעם כי בן ששים לזקנה ואי' (קנים פ"ג מ"ו) זקני עם הארץ כל זמן שהם מזקינים דעתם מיטרפת עליהם, אבל זקני תורה, תלמידי חכמים, כל זמן שהם מזקינים הוא לטוב, דעתם מתישבת עליהם, לכך עבד להו יומא טבא, ולרבנן דייקא, כי רק המה לבדם המבינים שכאשר מזקינים נעשים טובים יותר.
(שמועס'ן מכ"ק אדמו"ר מגור שליט"א, במדבר תשנ"ט)
ימי הולדת השישים והשבעים זוכים ליחס הלכתי מיוחד. סיבת השמחה בכל אלו אחת היא, ומקורה בגמרא (מו"ק, כ"ד, א'): "רב יוסף כי הוה בר שיתין עבד להו יומא טבא לרבנן, אמר נפקי לי מכרת". כלומר, רב יוסף בהגיעו לגיל שישים עשה סעודה לרבנן ונימק זאת משום שבהגיעו לגיל זה יצא מכלל חשש חיוב כרת, (שהרי החייב כרת נחצים חייו, ואינו מאריך ימים מעל שישים).
ואמנם מצאנו בספר "לקט יושר" העיד על רבו בעל "תרומת הדשן" שבהיותו בן ששים שנה עשה סיום למסכת, וזימן אליו "שני זקנים" כדי לפוטרו גם מסעודת ששים.
בעל "פלא יועץ" כותב בספרו "חסד לאלפים": "שכשהגיע לששים שנה ראוי להודות לה' ולברך שהחיינו בלא הזכרת שם ומלכות, משום שיש מחלוקת אם מברך שהחיינו, או שילבש אז בגד חדש ויברך שהחיינו לפטור גם מה שהגיע לשישים, ויתן הודאה לשעבר ויתפלל על העתיד".
(פלא יועץ בס' חסד לאלפים, והבן איש חי פר' ראה)
אפשר שכשהגיע לגיל ששים טוב שיאמר ברוך שפטרני מעונש כרת של שנים, ויאמר כן בלא שם ומלכות. וכעין זה כתב בחות יאיר (סי' ע) שכשיגיע לשבעים שנה לימי חייו יברך שהחיינו, ובשיורי ברכה (או"ח סי' רכה ס"ב) כתב, שיברך בלא שם ומלכות, מאחר שלא כתבוהו הראשונים.
(אפיקי מגינים, או"ח סי' רכה ס"ב)
ואמר בן ששים לזקנה, להורות שצריך האדם באותו הזמן לשבח ליוצרו, שהוציאו מידי כרת...
(מרכבת המשנה לר"י אלאשקר, אבות פרק ה)
כי תקנה עבד עברי שש שנים יעבד ובשביעית יצא לחפשי חנם. עי׳ ילקוט ראובני דקאי על העובד ה׳ שש שנים עשיריות יעבד, בעודו בתקפו עד בן ששים לזקנה וכו'. ועדיין אינו מבואר סיפא דקרא יצא לחפשי חנם, ונ״ל שידוע כי עיקר עבודת ה׳ להכניע הגוף ועי״כ בא עלית הנפש...
וכך שמעתי בשם הג' הרש חריף זצ״ל באבות פ״ה משנה י״ט מה בין תלמידיו של אאע״ה לתלמידי בלעם כו׳ אוכלין בעולה״ז ונוחלין עולה״ב שנאמר להנחיל אהבי כו׳. ותמוה, וכי תלמידי בלעם אין אוכלין? אמנם ה״ק דגם על אכילה שאוכלין נוחלין עולה״ב, ומבואר גם החילוק בין אכילתן של אלו לאכילתן של אלו ודפח״ח.
וז״ש שש שנים יעבוד ויכניע הגוף אבל כשיגיע לימי שיבה, עשירית השביעי, יצא לחפשי ואין צורך להכניע הגוף רק כהנ״ל אשריך וטוב לך, חנם כלומר לא ינכו לך עבור זה משכר עולה״ב רק חנם וק״ל.
(וידבר משה)
וכך הוא סדר זמנים להיות מושכים הקדושה מזה לזה ובמקום שמסיים קדושה שלפניו מתחיל שלאחריו... והנה ביום הלידה אינו יודע עוד מה יהיה ואין שמשו זורח אבל מכל מקום כבר קדושתו העתיד להתגלות אחר כך בו שופעת ומאירה לפניה מיד מיום הולדו וימי האדם משנולד עד שיהיה בן עשרים הם בערך ימים שלפני הקדושה ומבן עשרים עד בן ששים הוא זמן השתדלות האדם בעבודת השם יתברך ולהתקדש בקדושה עליונה ומבן ששים לזקנה והלאה... הוא המשכת הקדושה מימים שלפניהם וזקני תלמידי חכמים קדושתם מתוספת כל זמן שמזקינין.
(ר' צדוק הכהן מלובלין, ישראל קדושים אות ח)
מובא בשם האר"י ז"ל, שחייבים לקום לפני בן שישים שנה. אבל דעה זו אינה מובאת ברוב ספרי הפוסקים הלכה למעשה, אמנם הבעל בן איש חי כותב שצריך להיזהר בזה, כי דברים נאמנים על פי הסוד דברי אלוקים חיים. וכן במנחת חינוך (מצוה רנ"ז ס"ק ג') שהקשה מהגמ' על התרגום, ומסיים "ויש להחמיר כהתרגום לעמוד מפני בן ס' ובפרט שכ"ד האלוקי האר"י זצוק"ל" עכ"ד.
ועל דרך המליצה נאמר גם כן כי מה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (חולין מז, ב וע"ז סט, א) כל איסורין שבתורה בטלין בששים, שהוא רמז כשיגיע האדם לששים שנים שהם ימי הזקנה, כבר בטלין אצלו כל איסורין שבתורה, כי לא יתאוה להם עוד כי ידאג על יום מותו.
(ימי שנותינו)
חילק אותם כפי מה שיצטרך להשגת השלמות עד מספר הששים, אשר הגיע לימי הזקנה, כי משם והלאה די לו בשישמור מה שהשיג, על כן אמר, שכאשר יגיע הילד לחמש שנים, ראוי שיתחיל במקרא, וכאשר יגיע לעשר שנים, יתחיל במשנה, וכאשר יהיה בן שלש עשרה שנים, ראוי שיתחיל בעשית המצוות אחר הלמוד אשר קדם לו מהיותו בן חמש שנים עד היותו בן שלש עשרה, וכאשר יגיע לחמש עשרה שנים, במה שהתמיד במקרא ובמשנה ובמצות, יעסוק בתלמוד, כי לעולם יהיה כל מה שקדם בידו מצורף למה שילמוד אחר כך.
וכאשר יהיו שנותיו מסודרים על פי הסדר הזה, הנה כשיהיה בן עשרים שנה יהיה רודף אחר יצרו, כי אז יהיה היצר בתכלית התגבורת והכח, והוא מצד תלמודו אשר בידו ושלמותו, ירדוף אחריו להשפילו ולהכניעו, וז"א בן עשרים לרדוף... כי לאיש אשר אלה לו, מקרא ומשנה ומצוות ותלמוד, ואשר כח בו להכניע החומר... וכל הדברים האלה נקבצו באו לו עד ששים שנה, כי מחמשים עד ששים יהיה ראוי לעצה הנכונה כפי התבונה בכח גדול וביד חזקה.
וכאשר יגיע למספר ששים שנה, הנה משם והלאה די לו שיהיה נשמר אצלו מה שהשיג עד הזמן ההוא, ומשם והלאה, כל זמן שמזקינין, כאשר יהיו שנותיהם עד ששים על הסדר הנז', תהיה דעתם מתישבת עליהם...
(פרקי משה, אבות ה)
בנו של אא"ז זי"ע, הוא דו"ז מרן הרבי הקדוש, בעל עטרה לראש צדיק זצ"ל, כשהגיע לששים שנה, עשה סעודה גדולה, ואמר אז בפ"ק, שידענו מפי השמועה שב"ה עבדו רבנן שלמא, במתיבתא דרקיע, והי' שמח מאד.
(כתר יהודי [להיהודי הק' מפשיסחא] מערכת ב' אות כ"ג)
כשנעשה [הרה"ק ר' אהרן מנחם מנדל מרדזמין זצ"ל] בן ששים שנה ליום המחרת כשנכנס לשנת הס"א עשה סעודה (עי' מו"ק כ"ח ע"א ר' יוסף כי הוה בר שתין עבוד להו יומא לרבנן אמר נפקי לי מכרת כו' ע"ש) ואמר על השולחן להמסובים היום הוא יום הולדת שלי. ואמר אז ר"ת הרבה. אחר השולחן כתבתי הד"ת שאמר ונכנסתי אצלו ושאלתי את פיו הק' דשמעתי שאמר על השולחן שהיום הוא יום הולדת, והלא לא מצינו שיהי' יום הולדת שמחה אצל ישראל רק באומות העולם מצינו שיום הולדת הוא אצלם שמחה וכמ"ש ויהי ביום הולדת את פרעה וכמדומה וזכרתי לפניו המד"ר (קה"ר סדרת תנינא) על הפסוק ויום המות מיום הולדו עיי"ש. אז השיב לי בזה"ל:
ראיתי כך אצל הרה"ק מטשארטקוב זצ"ל שעשה משתה ביום הולדת והוא סגולה. דבמדרש (ר"פ תולדות) איתא גילה אחר גילה בזמן שהצדיק נולד. ולכאורה לא הי' צ"ל אלא גילה אחר גילה כשהצדיק נולד. ותיבות בזמן כמיותר. אך דבבל היקף שנה כשמגיע אותו הזמן הוא שמחה וגילה בעולם. ונקט הפסוק והמד"ר לשון גילה שהוא גילוי אור הקדושה שבא לעולם ע"י הצדיק שנולד. וכמ"ש במד"ר (בראשית פ"ב) עד מתי יהי' מתנהג העולם באפלה תבא האורה שנאמר ויאמר א' יהי אור זה אברהם כו' דנשמת אאע"ה כשירדה לעולם ביום שנולד נתגלה אור דקדושה לכל באי עולם שיהי' בכחם לילך בדרך הישר וצא לילך דרך עקלתון, כמו האדם שהוא הולך באפלה שנופל באחת הפחתים ונכשל ח"ו והאריך עוד ושכחתי.
(תועפות ראם על הרה"ק ר' אהרן מנחם מנדל מרדזמין זצ"ל, אות כ"ג)
כן פי' המאירי בבית הבחירה את המשנה באבות (פ"ה מכ"א) בן שישים לזקנה, שאז עניני העולם בורחים ממנו, ומזהירו שאז ישתדל בעבודת השי"ת ויבין לאחריתו.
ומסופר על הגה"צ ר' ישראל מימואן זצ"ל מחכמי פאם שבמרוקו שזכה לתורה וגדולה, ושנה אחת החל לבנות בית בחצירו, ולאחר שבועות אחדים הפסיק את בנייתו. תמהו בני הבית מדוע הפסיק את הבנייה, ולאחר הפצרות רבות נאות לספר להם, כשפתח החומש ראה את הפסוק לפניו וקרא (ויקרא כז, ז) ואם בן שישים שנה ומעלה גו' והיה ערכך חמשה עשר שקל, הנה, כאשר אדם מגיע לגיל שישים ערכו יורד, אף אני הגעתי לגיל זה, ומה לי כי אתעסק בעניני העוה"ז? מוטב שאמשיך לעסוק בתורה, ואכין נכסים, שרב יהיה ערכי לעוה"ב.
(שערי מנהג)
הנה מטתו שלשלמה ששים גבורים סביב לה כולם אחוזי חרב מלומדי מלחמה. פרש״י שכנו של מקום ועיין בפרקי דר״א ברד״ל ששים גבורים אלו ששים מסכתות של תלמוד בבלי ותורה שבעל פה, ורש״י כתב כאן ששים גבורים תלמידי חכמים וששים לאו דוקא, והדבר צריך הכרע כי הלא אין לנו ולא תהיה לנו לא יותר ולא פחות מששים מסכתות של תלמוד בבלי ועיין בספרי על הרמב״ם ופדר״א הל׳ קדוש החודש. ואולי לזה כיוונו בן ששים לזקנה זה זקן שקנה חכמה אם יודע ששים מסכתות הוא זקן שקנה חכמה כי איזה חכם כל ששואלין אותו בכל מקום ומשיב. (כסאות למשפט, ר' שמואל טוביה שטערן, ארה"ב)
וזקני ת"ח כל זמן שמזקינים מוסיפים חכמה, וע"כ כאשר עשרה הששית באים עליהם שאז נעשה האדם בן ששים שנה ובן ששים לזקנה אמרו חכמי המשנה (אבות פ"ה מכ"א) ואז כוחות נפשו יתעלו ויגבהו למעלה ועולה האדם ממדרגת חכמה למדרגת דעת, ואז מטהר האדם נפשו כי עומד לפני העשרה האחרונה לימי חייו, אמר ע"ז ודעת זה סדר טהרות ונגד עשרה האחרונה אמר אעפ"י שלמד כל הסדרים, וכבר הוא בימי השיבה והוא בעשרה האחרונה אי איכא יראת ד' אין. שאז כולם לטובה ובא אל תכליתו ואי לא, לא, ומסיים התיקונים ואמר וסימן זמן נקט כלומר זמנו של אדם ושנותיו נקט הקרא והדרשן ועליהם הולך וסובב בדברי קדשו.
(דבר יום ביומו, בשם ספה"ק, יום ב' של פסח)
העולם מקשים דאי' (מו"ק כח.) שכאשר נעשין בני ס' שנים יוצאין מידי כרת, והרי יש בנ"א שאינם שומרי תורה ויש להם אריכות ימים, הקושיא אינה קושיא, כי כל זאת הוא רק אצל אדם המתנהג עפ"י תורה, אצלו כן הוא, שכאשר נעשה בן ס' יוצא, אבל מי שאינו שומר תורה אין לו כלל שייכות לזה, להם יש חשבון אחר לגמרי.
(שמועס'ן מכ"ק אדמו"ר מגור שליט"א, במדבר תשנ"ט)
אבא בגבורות אד' צדקתך לבדך (תהילים עא, טז). בזה המזמור מוצאים אנו שמשבח דוד על כל זמן וזמן מימי חייו על החסד שמלווהו תמיד ועל הברכה שהקב"ה משפיע עליו וכל הנרמז בתפילתו וזהו תכנו: "אלו' למדתנו מנעורי ועד הנה אגיד נפלאותיך" הן לימודו בעניני העולם מנעוריו ובעיקר על לימוד התורה. "ועד הנה" – הנה בגימטריא שישים "אגיד נפלאותך", היינו על נפלאות התורה כמ"ש גל עיני ואביטה "נפלאות מתורתך".
וכן אפ"ל שאינו יודע להודות לזה "עד" גיל "הנה" שהרי כתבו בן שישים לזקנה (אבות ה- כא) והיינו חכמה זה שקנה חכמה, ואז יודע להלל ולהודות על תורת ה' שהיתה בפיהו וזכה לקנותה, וגם על זאת שאין אדם יורד לסוף דעת רבו אלא עד ארבעים שנה, וחשבינן ליה מהיותו בן כ' עד בן ס' כי בדרך כלל נושא אשה בגיל עשרים, ובזה תורתו שלמה כדאיתא ביבמות יראת ה' טהורה, זה הנושא אשה ולומד תורה, ומגיל עשרים עד שישים לסוף דעת רבו ואז נותן ה' לב לדעת ועיניים לראות ומודה לה'. "וגם עד זקנה" גיל שישים ומעלה. "ושיבה" בן שבעים ומעלה "אלו' אל תעזבני", "עד אגיד זרועך לדור לכל יבוא גבורתך" היינו בגבורות שמונים שנה.
)אשיר עוזך)
בן ששים לזקנה. השמיענו התנא בזה שאם לא הבין בשנת המ' שהוא זמן וחלק הירידה, ולא לקח לעצמו עצה בשנת הנ' שכבר התחיל להעריב שמשו, בהגיעו לשנת הס' צריך שיכיר שהרי באו ימי הרעה והיא הזקנה, והכרת פניו ענתה בו שנתלבנו זקנו ושערותיו, וראוי להיות מעותד לבוש ועומד אימתי יקראו לו מלפני המלך שילך בלי בושה ובלי כלימה להסיר הבגדים הצואים מעליו והלבש אותו מחלצות. ומחלצות הוא מלבושים הנקיים ראויים לרואי פני המלך והמשרתים לפניו, ושלמה ע"ה הזהירנו יותר מזה ואמר בכל עת יהיו בגדיך לבנים.
כל מי שהוא בעל נפש א"צ לו להמתין לעת הזקנה, שכבר רואה את עצמו רפוי ונטוי נעליו ברגליו ומקלו בידו ומחפזין אותו ללכת לבית עולמו כי אולי לא יגיע לעת כזאת כי צל ימינו עלי ארץ ואין אדם יודע את עתו אלא בכל עת ובכל זמן יהיו בגדיך לבנים מוכן ומזומן אם יקראו לו ויזמינוהו לסעודה שילך תיכף ומיד לרצון המלך וחפצו כדאיתא בגמ' משל למה"ד למלך שזמן עבדיו וכו'.
וז"ש ר"א לתלמידיו שוב יום א' לפני מיתתך והוא לכל יום ויום שיעמוד בתשובה שלימה מוכן למאמר המלך כי אין אדם יודע אימתי תעלה רצון המלך לזמן עבדיו ואם יתאחרו הימים מה טוב לו ומה נעים שכל ימיו עמד בתשובה להתרצות בעיני המלך וכופלים לו שכר כפול על הבא.
וזהו ענין כוונת התנא באומרו בן ששים לזקנה כלומר ראוי לך שתחפש ותחקור על מעשיך ואל תאחר כי הזמן מועט ואינו מניחך להתעכב שהרי קפצה עליך זקנה ובכל יום ויום אתה מעותד לקבר כמה דכתיב תבא בכלח אלי קבר בכלח בגמטריא ששים והוא זמן בינוני לא ארוך ולא קצר שכבר נגמר בישולו אלא שעדיין יש לו כח וחוזק להתעכב באילן כמה ימים ולא יפול ואם לא ישוב עכשיו ויחפש מעשיו ויתקן ענייניו אימתי הרי כמה עדים מתרים בו והולכים אחריו עד שיוציא אותו מן העולם ועל כרחו הוא מת א"כ צריך לפקוח עינים עורות ולהביט אל אחריתו איך עתיד ליתן דין וחשבון ולא יכלה בהבל ימיו ושנותיו בבהלה ודע כי על כל אלה יביאך ה' במשפט.
(סדר היום, אבות)
ולהבין הדבר כפשוטו, הוא כשנדקדק בלשון הגמרא, נראה שלא עבד יומא טבא עבור שזכה והגיע לשנת הששים או השבעים, דעל זה באמת יש לומר ולשמחה מה זו עושה, דממ"נ מי שחי בלא חשבון מה לו ששים או שבעים, ומי שחי בחשבון אדרבא עושה אז חשבון נפשו, את המאזן, ורואה שלא פעל בימים ובשנים ההם מה שהיה צריך לעשות ואם כן לשמחה מה זאת עושה אדרבה קינה לדד מיבעי ליה. אמנם ברב יוסף נוכל בודאי לומר כפשוטו שעשה השמחה אחר שידע בנפשו שניצל כל ימיו ושניו באופן הכי עילאי, אך מלשון הגמרא נראה שעיקר היומא טבא שעשה רב יוסף לרבנן, הוא עבור הענין הרוחני דנפיק ליה מכרת, דעד אז האי גברא בפחדא יתיב אולי מי יודע אולי נכרת כבר החבל שלו של נשמתו המקשר אותו למעלה, כבר עידן ועידנים, כהסבר הגר"ח מוולאזין בנפש החיים וכל תורתו ומצוותיו כל הזמן כלא היו, מדאין להם קשר למעלה והוא דוגמת מי שמדבר בטלפון ואח"כ מבחין שהטלפון בכלל לא היה מחובר, וזה היה יכול להבחין רק אם יעבור את שנת הששים דאם באמת החבל מנותק, זה היה מייבש את ליחתו ולא היה עובר, ולא היה מגיע לזמן ההוא, אך מכיון שעבר כן, ממילא בטוח הוא שיש לו קשר כלפי מעלה, ושתורתו ומצוותיו שעשה ושיעשה להבא, עכ"פ נקשרים ונקלטים למעלה וזה היה שמחתו. ולכן מכרת דיומי לא פחד, דזה כנראה בחינה אחרת יותר חזקה שניתק החבל בעצמה רבה ברגע אחד ולא משאיר שום ליחות, וח"ו האדם מת מיד, ולזה הוא לא פחד, דממ"נ אם ימות ברגע אחד אם כן בלאו הכי אין לו מה לקיים הלאה ומה שקיים עד כעת היה טוב. אך אביי חשב ששמחתו היא על עצם שלילת עונש כרת ממנו, וע"ז שאל מה ששאל.
(ר' שריה דבילצקי, בספרו, עורי דבורה, עמ' קל"א)
שכתב ליוצ"ח במלאות לו ס' שנה
בה"י, [ב' מטו"מ כ"א תמוז תשמ"ו]
בשבח והודאה להש"י, שהחיינו וקיימנו, כן יחיינו ויקיימנו ונשוב אליו לשמור חקיו ולעשות רצונו ולעבדו בלבב שלם.
בכתובות (קיב.) אמר רבי אלעזר פלטי לי מג' - ג' דברים שדאג עליהן וניצל עי"ש, גם אני בה"י מודה להש"י, שהצילני ממיתה בידי שמים כרת וערירי, כמ"ש במו"ק (כח.) דמיתה בידי שמים לפני חמישים שנה כרת לפני ששים שנים (ועי' ירושלמי בכורים (ו:), ועיי"ש בתוס'), וערירי כמ"ש רש"י ותרגום (בראשית טו, ב) בלי ילדים. ב"ה שהגעתי לששים שנה בה"י ובחסדיו, ת"ל על ו' עשורי השנים, ועל וו"י העמודים - ו' הילדים היקרים שחננו הש"י, אותי ואת ב"ב שתחי'.
כתיב (ישעיה לח, יט) חי חי הוא יודך כמוני היום אב לבנים יודיע אל אמתך, הודאה על החיים ועל הבנים ששת קני המנורה כשתילי זיתים שחננו הש"י, ו' ערי מקלט, זה עתה סיימנו מס' כריתות "אל תקרי בניך אלא בוניך", בה"י בני - בניך והן בוניך, תלמידי חכמים.
ח"י ח"י הוא יודך כמוני היום, ל"ו כריתות, אי' בספרים דל"ו קשרים יש לכל יהודי להש"י למעלה, וכ"א נפסק ח"ו אם עובר על כרת שלו.
כתיב (תהלים קמה, ד) דור לדור יְשַׁבַּח מעשיך, ולפירוש המפרשים היה צריך לומר יְשַׁבֵּחַ (מלשון יספר ויביע שבחיך), ולמה אנו קוראים יְשַׁבַּח (שהפירוש הפשוט ישביח, יעשהו משובח), וכמו שמתפללים בשחרית שבת ויום השביעי מְשַׁבֵּחַ ואומר מזמור שיר ליום השבת. ובשפת אמת ליקוטים [האזינו ד"ה אא"ז] (ותהלים שפ"א) בשם חידושי הרי"מ זצ"ל, שכל דור ודור נותן שבח ויתרון במעשי בראשית, כי הש"י ברא עולמו ונתן כח במעשי בראשית להיות הכח נגדל במעשי התחתונים בה"י כמ"ש [תהלים סח, לה] תנו עוז לאלקים כו' (ונראה לפרש דבריו כי הגם שהכל בכח הש"י וכל מה שאנו עושים בה"י, אבל נתן לנו אפשרות לשבח ולתקן כביכול, וכמ"ש חז"ל בכמה פעמים "כאילו נעשה שותף להקב"ה במעשי בראשית" על כמה דברים טובים שאדם עושה). ומוסיף השפת אמת זצ"ל שם עוד, שלפי זה י"ל עוד גם יְשַׁבֵּחַ כפשוטו, כי ממילא יש שבח ג"כ, ומסיים השפת אמת שם כי הש"י נתאוה להיות לו דירה בתחתונים כו', כי כל דור יש לו לבוש (ומדור) אחר, הבריאה היה לתקן מלבוש והדירה (של כל הדורות).
ולפי השפת אמת הנ"ל נראה לי שלכאורה היה צ"ל "בכל דור ישבח מעשיך", אבל כתיב "דור לדור ישבח מעשיך", כי כל דור מוסר משהו לדור החדש.
במשנה עדיות (פ"ב מ"ט) "האב זוכה לבן בנוי בכח בעושר ובחכמה ובשנים ובמספר הדורות לפניו והוא הקץ וכו'". ויש כמה פירושים למשנה הנ"ל, והר"ב והרמב"ם והרבה מפרשים פירשו "ובמספר הדורות לפניו והוא הקץ שנאמר ודור רביעי ישובו הנה" דהיינו פעמים שהקב"ה מבטיח טובה לאב לעשות לזרעו לדור שלישי או לדור רביעי, והאב מעביר הזכיה לאותו הדור שתבוא להם אותו הטובה, כמו בישיבת הארץ שהש"י הבטיח לאאע"ה "ודור רביעי ישובו הנה" (ולי היה קשה על הנ"ל, מה משמיענו בזה, מה קמ"ל פשיטא, ואכמ"ל בזה). אבל בפשטות י"ל, כי אם נגזר לדור פלוני - כמו בגלות מצרים, ויש זכות, הש"י מקדים קודם לטובה, וכמ"ש הרמב"ן ועוד [בראשית טו, טז] דדור רביעי היה י"ל יותר מאוחר (לא במאתיים ועשר שנה אלא בארבע מאות שנה, לא דור רביעי לישראל אלא לאמורי, לא לראשוני דור רביעי אלא לאחרוני דור רביעי וכדומה). ובתוספתא (עדיות פ"א הי"א) "אע"פ שכל השנים לפניו כחוט השערה, אינו מונה אלא דורות שנאמר קורא הדורות מראש" (וכ' ודור רביעי, לאלף דור). ועוד שם זו דברי רבי עקיבא אבל "חכמים אומרים עד הפרק", ומפרש הראב"ד עד הפרק עד עשרים שנה, כי בית דין שלמעלה מחייבין אדם ודנים אותו מבן עשרים (ולא מגיל י"ב-י"ג כמו בי"ד שלמטה), עד הפרק - עד בן עשרים, ואח"כ לפי מעשיו (כי כנראה כוונתו, שזכות אבות אינה מצילתו מדין שמים אם נתחייב כשהוא בן עשרים, כמ"ש חז"ל אברהם מציל את תרח ואין יצחק מציל את עשיו (סנהדרין קד.). כי כשאדם נותן דין וחשבון על מעשיו והניח בן צדיק יש לו זכות שהביא צדיק לעולם, משא"כ כשאבותיו צדיקים והוא רשע (ואדרבה איתא [יומא לח:] על עשיו שגר בין ב' צדיקים ולא למד ממעשיהם).
אבל מאידך גיסא, בכל זאת רואים שזכות אבות דבר גדול מאוד בשמים, והרבה פסוקים ומאמרי חז"ל בזה, ומקרא מלא [תהלים קג, יז] "וחסד ה' מעולם עד עולם על יראיו, וצדקתו לבני בנים" כו', "יראה אל עבדיך פעליך והדרך על בניהם" [שם צ, טז]. ואין מקרא יוצא מידי פשוטו "שומר הברית והחסד לאוהביו ולשומרי מצוותיו לאלף דור" [דברים ז, ט], וכתיב [שם ה, י] "ועושה חסד לאלפים לאוהבי ולשומרי מצוותיו" (ובגמרא (ברכות כז:) כי רבן גמליאל לא יוכל להעניש לרבי אלעזר בן עזריה, כי יש לו זכות אבות, דור עשירי לעזרא).
אבל כנראה הפירוש, שהגם שיש זכות אבות מכל מקום צריך קצת אחיזה בדרכיהם ומעשים טובים להיות ראוי לזה (ולא כמו עשיו שלא למד מיצחק). וידוע מאמר הרה"ק רר"ב מפרשיסחא על תנדב"א [רבה פכ"ה] ש"חייב אדם לומר מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי", וכי איזה טיפש ישווה מעשיו לאברהם יצחק ויעקב, אלא לכל הפחות נגיעה בדרכי אבות. ובזה יש להבין הפסוק שומר הברית והחסד לאוהביו כו', ועושה חסד לאלפים לאוהבי ולשומרי מצוותיו", וכן "וחסד ה' מעולם עד עולם על יראיו וצדקתו לבני בנים" ומיד אחריו ממשיך הפסוק "לשומרי בריתו ולזוכרי פקודיו לעשותם", וכן פירשו המפרשים. ובספר חזה ציון (על תהלים) מוסיף לזוכרי פקודיו, אפילו אם רק זוכרים, ורוצים לעשות, הגם שלא תמיד עולה בידם (יש להם זכות אבות), אבל - "בשומרי בריתו" כי מרע צריך להישמר, כי שומרי היא על לא תעשה, כמו שאמרו חז"ל [עירובין צו.] כל מקום שנאמר "השמר" (או "פן" או "אַל") אינו אלא לא תעשה (עוד מפרש שם שמירת ברית מילה). (ובכתבי כ"ק אאמו"ר אמרי אמת זצ"ל מצאתי "כי בנסיון המילה יש לכל אחד נגיעה בדרכי אבות", וכנראה שתירץ בזה מה שהקשה בעצמו זצ"ל על הגמרא [עירובין יט.] דאברהם אבינו ע"ה יושב על פתחו של גיהנם ולא נותן ליהודי מהול להיכנס לשם. והקשה ואיפה יצחק אבינו ואיפה יעקב אבינו. ולפי זה מתורץ דכל מהול יש לו נגיעה בדרכי אאע"ה, וכמ"ש חידושי הרי"מ זצ"ל דיש בכל נפש מישראל נקודה מאאע"ה לעולם).
ואולי יש לבאר לפי זה (שבת לג:) כשיצאו רבי שמעון בר יוחאי ורבי אלעזר בנו מהמערה, וכל מקום שהיה רבי אלעזר מחי היה רבי שמעון מסי, עד שראו בערב שבת ההוא סבא דנקט ב' חבילות הדסים ורץ, אמרו ליה למה לך זה, אמר להם לכבוד שבת, אמרו ליה ולמה לא מספיק לך אחד, אמר להם אחד כנגד זכור ואחד כנגד שמור, אמר ליה לבריה כמה חביבין מצוות על ישראל, יתיב דעתייהו. והלא היו כמה וכמה בתי מדרשות ותלמידי חכמים גדולים בטבריה אז, ולמה דוקא נחה דעתם במענהו של אותו זקן (הלא חבוב מצוה י"ל גם באופן אחר), אלא שלישראל כעם הרי יש להם זכות אבות גדולה, אלא צריכים להיות ראויים, ואם יש את ה"זכור" ואת ה"שמור" (וכפי' חזה ציון הנ"ל) הרי הם ראויים לכל טוב סלה (ואפילו לא הגיעו כ"כ ל"זכור", מ"מ כיון שנשמרים ב"שמור").
בני היקרים שיחי', העברתי לכם - ע"י שבה"י אתם בני בנים של אותו צדיק, קדוש וטהור אאמו"ר זצללה"ה, דבר יקר מאד, יקר ביותר, זכות אבות, זכות אבות עצומה, זכות אבות של כ"ק אאמו"ר זצללה"ה אמרי אמת, של מרן השפת אמת זצללה"ה, של מרן חידושי הרי"ם זצללה"ה וכל הדורות שלפניו, של דודי זקנכם הגה"צ קדוש וטהור ר' משה בצלאל הי"ד זצללה"ה וכל הדורות שלפניו, של זקני הגרי"מ בידרמן זצללה"ה, שכל אחד ואחד היה בו גם גאונות, גם צדקות ויראת שמים, גם מעשים טובים, רמב"צ זצ"ל שהיה מפורסם ביראה היה גם גאון גדול ולמדן, שבהיותו במעון קיץ למד כעשרים דף גמרא ורש"י בכל יום (מלבד שיעור בעיון גפ"ת עם בניו ונכדיו שהיו שם כשעה וחצי), דבר זה ראיתי בעיני. מאידך ר' יעקב מאיר זצ"ל שהיה מפורסם כ"למדן" של המשפחה, מגדולי הלמדנים של פולין לפני המלחמה - דור דעה (וחבירו ר"מ זמבה התפעל מבקיאותו) היה גם ירא שמים גדול ובעל מעשים כאשר ראיתי בעיני בה"י. וכן יש להזכיר את זקנכם הג"ר שאול זצ"ל מוירשוב, למדן, פוסק, פיקח, חסיד ירא ושלם בעל שיעור קומה, ובעל מעשים, זכר כולם לברכה. כולם היו גדולים בתורה, כולם היו גדולים ביראת שמים, וכולם היו גדולים בעשיית מעשים לשם שמים, וכמובן לא ראיתי את מעשיהם הגופניים של חידושי הרי"מ זצ"ל ושל השפ"א זצ"ל (אם כי מתוך ספריהם, תלמידיהם, בניהם וכו' משתקפת מקצת ממעשיהם), אבל ראיתי בה"י בעיני מעשי כ"ק אאמו"ר זצללה"ה בסוף ימיו, אני נולדתי כאשר הוא זצ"ל היה יותר זקן מאשר אני עכשיו, הכרתי קצת ממעשיו. הכרתי קצת ממעשי ר' משה בצלאל זצ"ל הי"ד, שראיתי גם כן בסוף ימיו, כולם גדולים, כולם קדושים, וכולם עושים באימה ויראה רצון קונם. וכמובן שמלכם בראשם אאמו"ר זצללה"ה אמרי אמת, אשר הסתיר הרבה ממעשיו הטובים, וזכה בה"י בכח עצום זכות של זיכוי הרבים, שהטה לבב רבבות ואלפי בני ישראל לאביהם שבשמים, והכינם לזבח, להיות מוכנים לעקידה על קידוש שמו יתברך בדור השמד הי"ד, להיות ראויים לכך, בפולין היה הריכוז הגדול ביותר של יהודים בדורו, ורובם היו חסידים, והריכוז הגדול של חסידים היו חסידי גור. מלבד מה שהשפיע בדורו (ויאמרו המתנגדים והמשנאים מה שיאמרו), "עיני ראו ולא זר", הוא השפיע על הדור יותר מכל מי שהוא אחר, כאשר (בעיקר בסוף ימיו כשהחל קצת להיחלש, בתקופה שאני הכרתי) בידיו תומכים (אתפשטותא דמשה בכל דרא) באהרן וחור, ב' זקניכם ר"מ בצלאל הי"ד זצ"ל ורי"מ בידרמן זצ"ל (הגם שאמרו חז"ל [ר"ה כה.] שלא יאמר אדם פלוני כמשה ואהרן פלוני כאלדד ומידד, מ"מ הרי למדו [מכילתא סו"פ בשלח] מכאן לתענית צבור שצריך ג', מאהרן וחור, הרי שמכאן מותר ללמוד).
כח זיכוי הרבים בעצמו הוא גם כן דבר גדול, והוא עבר גם לאחי אדמו"ר בית ישראל זצ"ל שזכה לבנות אלפי בני ישראל בתיהם על דרך הש"י, על דרך הבעש"ט, שלימדנו דרך ה' יתברך (ע"ד שייסד זקננו חידושי הרי"ם, שפת אמת, אמרי אמת זצ"ל). וכן הכח הזה מסייע ועוזר בלי ספק גם לכ"ק אחי אדמו"ר שליט"א. וגם בכח זה בה"י אני זכיתי קצת, קצת, לחנך בחורים בישיבת שפת אמת, בעיקר במחזורים האחרונים לתורה וליר"ש בה"י, למעלה מכוחותי, למעלה מהתאמצויותי בה"י. כח זה הולך אתכם בה"י גם כן.
אבל כשהגעתם לפרקכם, הוו זהירים בנשמע, עשו טוב ואל תעשו רע, שומרי בריתו וזוכרי פקודיו לעשותם, ואז לכל הפי' יש לכם בה"י זכות אבות. וכמ"ש המפרשים שבתוכחה מזכירים וזכרתי את בריתי יעקב ואף את בריתי יצחק וגו' ואח"כ ממשיכה התוכחה, ופירשו המפרשים שזה חלק מהתוכחה אם יש לכם אבות כאלה, מדוע עשיתם כך (וכמ"ש על עשיו שדר בין ב' צדיקים ולא למד). אבל אתם כבר לא הכרתם את סבכם זצ"ל (ואין עליכם התביעה של דר בין ב' צדיקים) אלא וזכרתי, לכל הפחות נגיעה בדרכי אבותיכם הק' זצ"ל זכותם יגן עלי ועליכם, מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי, שזהו חייב אדם לומר (כלשון חז"ל), כתנדב"א הנ"ל וכפי' הרר"ב מפרשיסחא זצ"ל הנ"ל.
חז"ל אומרים [זבחים קב.] כשפוסקין גדולה לאדם פוסקין לו ולבניו ולכל הדורות (ואם מגיס דעתו כו'), ועוד אמרו חז"ל (נדרים פא.) מפני מה בניהם של תלמידי חכמים אינן ת"ח מפני שמתגנדרין על הצבור (וכן אמרו חז"ל [חגיגה ה:] פרנס המתגאה בחנם על הצבור כו'), ברור שאינני עניו כל צרכי, ועדיין יש לי הרבה עבודה עם עצמי להיות עניו כדבעי, אבל כמדומני שלא הגסתי דעתי על הציבור, ולא התגנדרתי עליו הרבה, אולי מפני זה בה"י זכיתי לבנים טובים, ואולי כי כאשר סעדתי את אמי בחלייה ביקשתי מהש"י שיתן לי בנים טובים, וה' שומע תפילת כל פה אפילו שפל ונבזה כמוני.
כתיב [ויקרא כז, ז] ואם מבן ששים ומעלה והיה ערכו, המחיר יורד בערך האיש כשמגיע לששים יותר משיורד באשה, ואמרו חז"ל [ערכין יט.] סבא בביתא פחא בביתא, בר פחין פירש רש"י ז"ל בן גדולים... והנה למה יורד ערכו בהגיעו לזקנה (והלא ערכין זהו לא דמיו - שוויות אלא הערך שקצבה תורה כידוע), איתא בספרים כשאדם מגיע לזקנה כוחו הגשמי נחלש (ויצה"ר הגופני נחלש אולי קצת), אבל נפשו השכלית מזדקקת, בישישים חכמה כתיב [איוב יב, יב]. איתא שלכך נברא האדם בב' עינים, באחת לראות שפלות עצמו ובשנית לראות בגדולת הש"י (ולפיכך בבלעם כתיב [במדבר כד, כג] שתום העין, כי עינו האחת השיגה מדרגות גבוהות והיה נביא (חסר דבר אחד ממשרע"ה אחז"ל עליו [תנדא"ר פכ"ח]), אבל עינו השניה של שפלות עצמו היה שתומה, כי היה בעל רוח גבוה וגאה כדאיתא במשנה דאבות [פ"ה מי"ט]), וזה מראין לו (ברמז) לאדם בימי זקנה, ראה שפלות גופך וראה בגבהות הבורא יתברך, כתיב [קהלת יב, א] וזכור את בוראך בימי בחורותיך (עד אשר וגו'). ובספר תולדות יעקב יוסף (פר' פינחס) מפרש מאחז"ל "מאן דדמיך בריש שתא דמיך מזליה", היינו מי שישן בימי נעוריו (וכבר כתבו הפוסקים על "מאן דדמיך" דהולך בטל כישן דמי), ואמרו חז"ל [ע"ז יט.] אשרי איש אשרי מי שעושה תשובה כשהוא איש, בבחרותו, ובכוחו, כח נעוריו.
איתא בגמרא [עירובין ע:] יורש כרעא דאבוה (בן - רגל אביו), אאמו"ר אמרי אמת זצ"ל אמר כתיב בפרשת השבוע [במדבר לח, כו] ואם יצוא יצא הרוצח מגבול עיר מקלטו, ודרשו רז"ל [ספרי שם] אפילו פסיעה אחת (יצוא יצא), וכן כתיב [בראשית כז, ל] ויהי אך יצא יעקב ועשיו אחיו בא, כשרק פסיעה אחת יוצאין כבר עשיו בא, וכן בשבת [עירובין נב:] רגלו אחת בתוך התחום ורגלו אחת מחוץ כו', ועל דא אפקוה לרב ירמיה מבי מדרשא (ב"ב כג:) בגוזל דרגלו אחת כו', שצריך להיות בשני הרגלים בפנים. ובה"י זכיתי לו' בנים כולם נחמדים (בב' יכסה פניו בב' יכסה רגליו ובב' יעופף, ואין עוף אלא תורה [ברכות ה.]).
בסוף כריתות [כח.] וכן בפסחים (נז:) כבשים קודמין לעזים בכל מקום בתורה, יכול מפני שמובחרין ת"ל אם כשב אם עז ששניהן שוין, ובהוריות [יג.] יש מחלוקת איזהו קודם (כבש או עז), להקריבו קודם, אבל באיכות שניהן שוין, ובשבת (עז:) מאי טעמא עיזי מסגי ברישא, וברש"י שם עיזי שחורות כבשים לבנות. ואולי זהו רמז לימי בחרות וזקנה ששניהן טובים (בן ששים לשיבה, לבנות), וכדכתיב [קהלת יא, ו] בבקר זרע וגו' ובערב אל תנח ידך כי אינך יודע איזה מהם יוכשר, ודרשו רז"ל [קה"ר שם] על מעשים טובים ותורה בימי זקנות ובימי בחרות, ובסוף סוכה [נג.] אשרי ילדותנו כו' אשרי זקנתנו כו'.
אב לבנים יודיע אל אמתך, ובמשנה בסוף כריתות (כח.) אם זכה הבן לפני הרב הרב קודם, מה לשון אם זכה הבן. ובספ"ב דב"מ (לג.) מפורש הטעם, דאביו הביאו לעולם הזה ורבו שלמדו תורה הביאו לחיי העוה"ב, ובערובין [יג.] בית שמאי ובית הלל נמנו וגמרו נוח לו לאדם שלא נברא משנברא ועכשיו שנברא יפשפש במעשיו, ואם כן אביו שהביאו לעולם הזה עולם הבחירה (והסיכון) - שנוח לו שלא נברא משנברא, מהי ה"מציאה" שיצטרך להכיר טובה לאביו עבור זה, משל לאחד שטייל עם ילד לכביש סואן למשל רח' ר' עקיבא והשאירו באמצע הכביש, ורבו שלמדו תורה (והעבירו את הכביש למקום מבטחים) והביאו לעולם הבא, רבו קודם, ותכלית הוא מעשים טובים, תורה, יראת שמים, יפשפש במעשיו (מאחר שנברא כבר). וזהו פירוש אם זכה הבן לפני הרב הרב קודם מפני שהוא ואביו חייבין בכבוד רבו [כריתות שם], ולכאורה למה האב חייב בכבוד רבו של בנו, אבל מכיון שהביאו לעולם הזה ונתחייב ל"העבירו את הכביש" הוא חייב בכבוד רבו של בנו (ועי' בפרק ערבי פסחים [קיג.] ז' כמנודין לשמים, שיש לו בן ואינו מגדלו לתלמוד תורה).
כתיב ולמדתם אותם את בניכם, ודרז"ל [ברכות טו:] שיהיה למודך תם (ולמדתם), למען ירבו ימיכם וימי בניכם, כתיב תמים תהיה עם ה"א, ואז טוב לבן ולאב, ירבו ימיכם וימי בניכם. וזהו כיבוד אב אמיתי, אם הבן זכה במעשיו. ומה' דברים שהבן חייב לאביו מאכילו מלבישו, ובשער הקדושה לרח"ו (ח"א פ"א) הלבוש האמיתי מעשים טובים (בעצי עדן להרה"ק מקומרנא זצ"ל מפרש האב - אבינו שבשמים, זוכה לבן - בני בכורי ישראל. מלבישו לפי השפ"א ולפי' הנ"ל י"ל הלבוש החדש שהדור מלבוש לשבח השי"ת, ומנעיל לעקבתא דמשיחא). אברהם מציל את תרח. וידוע המאמר ברמתיים צופים [תדא"ר פ"ה אות נז] על יהודה (שיזכה ע"י הבן) במעשה דתמר.
בסוף קהלת: סוף דבר הכל נשמע את האלקים ירא ואת מצוותיו שמור כי זה כל האדם.
מאת הגאון רבי דוב מאיר אייזנשטיין שליט"א
חבר מערכת האנציקלופדיה התלמודית
ואוצר הפוסקים, ירושלים
במס' מו"ק כ"ד א': רב יוסף כי הוה בר שיתין, עבד להו יומא טבא לרבנן, אמר נפקי לי מכרת, א"ל אביי נהי דנפק לי' מר מכרת דשני, מכרת דיומי מי נפיק מר, א"ל נקוט לך מיהא פלגא בידך. וברש"י: "כרת דיומי", שמא ימות מיתה חטופה [וכוונתו היא למ"ש הגמ' שם לעיל: מת פתאום זו היא מיתה חטופה כו'], "פלגא", דמכרת דשני מיהא פלטי לי. וכן פירשו התו"י יבמות ב' א', והתוס' בשבת כ"ה א ד"ה כרת ע"ש. ויש סמך לפירוש זה, במ"ש הירושלמי בכורים פ"ב ה"א: תני ר' חנינא בן אנטיגנוס אומר זקן שאכל את החלב, וכי מי מודיענו שהוא בהיכרת כו', אלא כיני המת ליום אחד מיתה של זעם, לשנים מיתה של בהלה, לשלשה מת במגפה כו' ע"ש.
הרי מבואר מהגמ' הזו, שראוי לאדם לעשות יו"ט בהגיעו לששים שנה, משום שיצא מחשש חיוב כרת, ואף שלכאורה י"ל שאביי שהתפלא חולק לדינא על רב יוסף, וסובר שמכיון שעדיין אינו בטוח שיצא גם מ"כרת דיומי" שאף הוא הנהו חלק מעונש הכרת, א"כ לשמחה מה זו עושה, והלא קיי"ל הלכה כבתראי, והגם שאביי הי' תלמידו של רב יוסף, כמבואר בהרבה מקומות, וקיי"ל אין הלכה כתלמיד במקום הרב, מ"מ הלא יש מהראשונים שכתבו שלא אמרו אין הלכה כתלמיד במקום הרב, אלא עד אביי ורבא, אבל מאביי ורבא ואילך הלכה כבתראי אפילו כתלמיד במקום הרב [ראה אנציקלו"ת כרך ט' ערך הלכה כבתראי, וכרך א' ערך אין הלכה כתלמיד במקום הרב], - מ"מ הלא מכיון שרב יוסף עבד עובדא, קיי"ל דמעשה רב כדאיתא בשבת כ"א א' וקכ"ו ב', [וראה אנציקלו"ת כרך ט' ערך הלכה פי"א, שיש סוברים שהכלל דמעשה רב עדיף מכללי הלכה אחרים], ועוד שמסתבר לומר שאביי אינו חולק כלל לדינא על רב יוסף, ורק שאל שאלתו, ולאחר ששמע מרב יוסף רבו "נקוט מיהא פלגא בידך" סבר וקיבל, ואפושי פלוגתא לא מפשינן, ועי' ברא"ש גיטין פ"ו סי' ז' שכתב לענין אחר, שרב האי גאון פסק כרבא אע"ג שרב פפא שהקשה לו ודילמא כו' בתראה הוא, משום שרב פפא לא בא לחלוק על רבא, אלא נשא ונתן בדבריו כתלמיד בפני רבו, ואף לעצמו לא הי' הדבר ברור, ורבא לא חשש להשיבו ע"ש, א"כ כל שכן בעניננו, שרב יוסף השיב לאביי "נקוט מיהא פלגא בידך", יש לפסוק כרב יוסף.
ואמנם מצאנו בס' לקט יושר חיו"ד עמ' מ', שהביא שרבו בעל תרומת הדשן בהיותו בן ששים שנה, עשה סיום למסכת, וזימן אליו שני זקנים, כדי לפוטרו גם מסעודת ששים. [וראה בליקוטי שיחות ח"ה פר' ויצא, שבטעם למה הזמין שני זקנים, י"ל משום שההודאה על שיצא מכרת היא בדוגמת ברכת הגומל שצריך לברך אותה בפני עשרה "ותרי מינייהו רבנן" דכתיב כו' ובמושב זקנים יהללוהו, כדאיתא באו"ח סי' רי"ט סעיף ג']. וכ"כ הפלא יועץ בספרו חסד לאלפים דף קל"ה ב' אות ח', שכשהגיע לששים שנה ראוי להודות לה' ולברך שהחיינו בלי הזכרת שם ומלכות, משום שיש מחלוקת אם מברך שהחיינו, או שילבש אז בגד חדש ויברך על מנת לפטור גם מה שהגיע לששים, ויתן הודאה לשעבר ויתפלל על העתיד שיוסיף להטיב עמו כו' ע"ש. וכ"כ בבן איש חי ח"א פרשת ראה אות ט', שכשיגיע לששים נכון ללבוש בגד חדש או יקח פרי חדש ויברך עליו שהחיינו ויכוון גם על שנותיו. וכ"כ בכף החיים או"ח סי' רכ"ג אות כ"ט. [אולם עי' בגנזי חיים (להגר"ח פאלאגי, אזמיר תרל"א) מערכת י', אות ט"ז שכתב שלא נהגו לעשות סעודה לת"ח ולברך שהחיינו כי אם בתשלום ע'].
ובשו"ת מהרא"ב (מהג"ר אברהם בנימין זילברברג אב"ד פיטסבורג, ניו יורק תש"א) ח"ב סי' ס"א כתב: אנכי יודע שהאדמו"ר הגה"ק מגור שליט"א [=הג"ר אברהם מרדכי אלתר זצ"ל] בעת שהגיע לתשלום ששים שנה לימי חייו, קרא לבניו וחתניו למשתה, ובאמצע המשתה אמר שהסעודה זו היא מחמת שנעשה בן ששים שנה, וברור לו שיצא מעונש חיוב כרת ע"ש.
והוסיף בזה בני יעקב נ"י, דאע"פ שלפימ"ש רבינו יונה בשערי תשובה שער שלישי אות קכ"ב: "ומי שנתחייב כרת, פעמים שתארך לו הזכות בעוה"ז שנים ושלשה דורות, ואיחור המותר לרשעים לשלם שכרם בעוה"ז לאבדם מן העוה"ב שנאמר ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו כו' אל פניו ישלם לו", ומקורו הוא במ"ש הגמ' בשבועות ל"ט א' כל עבירות שבתורה אם יש לו זכות תולין לו שנים ושלשה דורות ע"ש - יש לכאורה לפקפק איך ישמח ויודה כשמגיע לששים, והלא אינו בטוח שיצא באמת מכרת, דאולי באמת נתחייב כרת, אלא שזכות עמדה לו להשהות קיבול ענשו כאמור, מ"מ נראה ברור שסתם יהודי יש לו חזקת כשרות שאינו שייך לסוג של משלם לשונאיו כו', דאל"כ איך מברך הגומל כשעלה מהים וכשנתרפא מחליו וכדומה, ולמה אינו חושש שזהו לרעתו כדי לאבדו מהעוה"ב, ולכן נראה פשוט, שהוא הדין והטעם, שבהגיע לששים, מכיון שלפי חזקת כשרות שיש לו הוא יצא מכרת, יש לו לשמוח ולהודות.
[ונראה ברור, שגם במ"ש התניא באגרת התשובה פ"ד-פ"ו, דמה שנמצאו בכל דור כמה חייבי כרת שהאריכו ימים, זהו משום שרק בזמן שביהמ"ק הי' קיים לא קיבלו חיות אלא ע"י הנפש האלקית לבדה, אבל לאחר החורבן יכול גם פושע לקבל חיות לנפשו הבהמית כשאר בע"ח כו' ע"ש, גם בזה אין שום התנגדות לעשיית יו"ט והודאה ע"י סתם יהודי שיש לו חזקת כשרות בהגיעו לששים, ואין כאן המקום להאריך בנקודה זו].
ובדרך אגב: במ"ש הגמ' שרב יוסף עבד יו"ט "לרבנן", יש להתבונן למה עשה יו"ט רק לרבנן ולא לשאר ישראל [ועי' בליקוטי שיחות שם שעמד על זה], וגם יש להתבונן במה שאמר רב יוסף "נפקי לי מכרת", למה לא אמר "נפקית מכרת", דהלא בכל מקום שכתוב בתורה מלת "יצאתי", (כגון במדבר כב, לב ועוד) מתורגם: "נפקות".
ונראה בס"ד לפרש, שרב יוסף כשמלאו לו ששים, ושמח על שיצא מכרת, הרגיש הכרת טובה לרבנן, משום שהלא לא מפורש בתורה להדיא שבגיל ששים אדם יוצא מכרת, אלא שרבנן מסרו והודיעו לנו את זאת ולכן עבד יו"ט "לרבנן", ואמר "נפקי לי מכרת", כלומר שמגיע "להם" יו"ט משום "שהם" הוציאוני מכרת; וכמו שמצאנו כעי"ז במכות כ"ב ב': אמר רבא כמה טפשאי שאר אינשי דקיימי מקמי ס"ת ולא קיימי מקמי גברא רבה, דאילו בס"ת כתיב ארבעים ואתו רבנן בצרו חדא, וראה בגליוני הש"ס שם שתמה בלשון "אתו רבנן בצרו חדא", שהרי לא הם הבוצרים מדעתם, רק היא הלמ"מ או שנלמד מדרשא, [וראה בלח"מ סנהדרין פי"ז ה"א שצידד שזהו רק מדרבנן ע"ש], אולם ראה בר"ן קדושין ל"ג ב' שפירש בגמ' דמכות הנ"ל, שצריך לקום מפני רבנן משום "שלולא רבנן היתה התורה כרוכה ומונחת, ואינהו מפרשי לה", ע"ש.
ונראה להוסיף, שי"ל כן גם במ"ש רב יוסף בקדושין ל"א א' וב"ק פ"ז א' מריש הוה אמינא מאן דהוה אמר לי הלכה כר' יהודא שסומא פטור מהמצוות עבידנא יומא טבא "לרבנן", מ"ט דלא מפקידנא ועבידנא מצוות, השתא דשמעיתא לדר' חנינא שגדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה, אדרבה מאן דאמר לי שאין הלכה כר' יהודא עבידנא יו"ט "לרבנן", מ"ט דכי מפקידנא אית לי אגרא טפי, י"ל גם שם, דמה שאמר שיעשה יו"ט "לרבנן" דווקא, זהו לשם הכרת טובה על מה שרבנן פסקו שהלכה כר' יהודא, או על מה שפסקו שאין הלכה כר' יהודא, ועי"ז גרמו לו קורת רוח.
והנה במ"ש אביי "מכרת דיומי מי נפק", לולא דמסתפינא הוה אמינא שיש בזה עוד כוונה, והוא בהקדם דהנה בגמ' מו"ק שם איתא: מת בחמשים שנה זו היא מיתת כרת, ששים זו היא מיתה בידי שמים, אמר מר זוטרא מאי קרא דכתיב תבוא בכלח אלי קבר, בכלח בגימטריא שתין הוו, שבעים שיבה, שמונים גבורות, דכתיב ימי שנותינו בהם שבעים שנה ואם בגבורות שמונים שנה, ועי' בדקדוקי סופרים שהביא שבבבלי כת"י מינכן, במקום "ששים זו היא מיתה בידי שמים" כתוב: "ששים זו היא מיתת כל אדם", וכן הוא הנוסח בעין יעקב וילקו"ט איוב תתצ"ט ובתוה"א ובכפתור ופרח ובצידה לדרך, וכתב שזו היא הגירסא האמתית, כדמוכח ממה שסיים בגמ' דכתיב תבוא בכלח אלי קבר, [דהלא באיוב שם מדובר למעליותא, וראה בעין יעקב שם שהביא גם את סיום הפסוק "כעלות גדיש בעתו"; ועי"ע בילק"ש שם: אמר ר' יעקב לא נפטר יעקב אבינו מן העולם עד שראה ס' רבוא מבני בניו שנאמר תבוא בכל"ח אלי קבר]. אולם עי' במהרש"א שם שכתב לגירסתנו, שאע"פ דהאי קרא דתבוא בכלח אלי קבר משמע דלמעליותא קאמר, י"ל דודאי מיתת ששים מעלה היא משום שיצא מכלל כרת, מ"מ כיון שלא בא לכלל שבעים שהם ימי שנותיו של אדם קרי לה מיתה בידי שמים משום שמת קודם זמנו כמו דור המדבר. [ועי' מ"ש בזה בהגהות מהריעב"ץ שם, ובתויו"ט לאבות פ"ה משנה כ"א ובאבני נזר חאהע"ז סי' מ"ה]; ונראה שיש לפרש עפי"ז את הפסוק במשלי (י' כ"ז) יראת ה תוסיף ימים ושנות רשעים תקצורנה, שהרשעים תקצורנה שנותיהם להפחיתן מששים, וימותו מיתת כרת, אבל יראת ה' לא רק שתמלא את ששים השנים, אלא גם תוסיף "ימים", היינו מה שכתב "ימי" שנותינו בהם שבעים שנה ואם בגבורות שמונים שנה.
ועפי"ז נראה שיש לפרש כך בדברי אביי, דהכי קאמר לרב יוסף נהי דנפק מר מכרת דשני, ע"י חייו בששים השנים, מ"מ "מכרת דיומי" מי נפק, כלומר הלא כל זמן שלא הגיע לימי שנותינו בהם שבעים שנה, לא יצא עדיין ממיתה בידי שמים שהיא מששים עד שבעים, וכאמור, ועפי"ז תובן היטב תשובת ר' יוסף נקוט מיהא פלגא בידך, כלומר הרי הם שני חצאים נפרדים, דאף שעדיין לא זכיתי למעליותא של "ימי שנותינו" כו', מ"מ הרי יצאתי כבר מכרת דשני, ושפיר אני עושה יו"ט.
וע"ז השיב לו רב יוסף ברוב ענוותנותו וגדלותו, נקוט מיהא פלגא בידך, כלומר אם כן הוא, אני מרגיש שלמרות יסורי הרבים והעצומים בימי חלדי, אני שמח בחיי ובעמלי שעמלתי תחת השמש, ואני מרגיש הנאה בזה שיצאתי מחשש כרת השני, ואני מודה להשי"ת בשמחה בלב שלם ובנפש חפצה, ועבידנא שפיר יו"ט לרבנן.
וכתב בליקוטי מכתבים לבעל האדמו"ר הרי"צ שמקובל בשם מורנו הבעש"ט זיע"א, לאמר הקפיטל תהלים המתאים למספר שנותיו
לַמְנַצֵּחַ עַל שׁוּשַׁן עֵדוּת מִכְתָּם לְדָוִד לְלַמֵּד: בְּהַצּוֹתוֹ אֶת אֲרַם נַהֲרַיִם וְאֶת אֲרַם צוֹבָה וַיָּשָׁב יוֹאָב וַיַּךְ אֶת אֱדוֹם בְּגֵיא מֶלַח שְׁנֵים עָשָׂר אָלֶף: אֱלֹהִים זְנַחְתָּנוּ פְרַצְתָּנוּ אָנַפְתָּ תְּשׁוֹבֵב לָנוּ: הִרְעַשְׁתָּה אֶרֶץ פְּצַמְתָּהּ רְפָה שְׁבָרֶיהָ כִי מָטָה: הִרְאִיתָה עַמְּךָ קָשָׁה הִשְׁקִיתָנוּ יַיִן תַּרְעֵלָה: נָתַתָּה לִּירֵאֶיךָ נֵּס לְהִתְנוֹסֵס מִפְּנֵי קֹשֶׁט סֶלָה: לְמַעַן יֵחָלְצוּן יְדִידֶיךָ הוֹשִׁיעָה יְמִינְךָ וַעֲנֵנִי: אֱלֹהִים דִּבֶּר בְּקָדְשׁוֹ אֶעְלֹזָה אֲחַלְּקָה שְׁכֶם וְעֵמֶק סֻכּוֹת אֲמַדֵּד: לִי גִלְעָד וְלִי מְנַשֶּׁה וְאֶפְרַיִם מָעוֹז רֹאשִׁי יְהוּדָה מְחֹקְקִי: מוֹאָב סִיר רַחְצִי עַל אֱדוֹם אַשְׁלִיךְ נַעֲלִי עָלַי פְּלֶשֶׁת הִתְרֹעָעִי: מִי יֹבִלֵנִי עִיר מָצוֹר מִי נָחַנִי עַד אֱדוֹם: הֲלֹא אַתָּה אֱלֹהִים זְנַחְתָּנוּ וְלֹא תֵצֵא אֱלֹהִים בְּצִבְאוֹתֵינוּ: הָבָה לָּנוּ עֶזְרָת מִצָּר וְשָׁוְא תְּשׁוּעַת אָדָם: בֵּאלֹהִים נַעֲשֶׂה חָיִל וְהוּא יָבוּס צָרֵינוּ:
ונהגו בקהלות הק' לומר ביום ההולדת את קפיטל ב' שבתהילים, ע"ש הפסוק שנזכר בו: "בני היום ילדתיך, שאל ממני ואתנה". שהיא עת רצון לבקש משאלות הלב
לָמָּה רָגְשׁוּ גוֹיִם וּלְאֻמִּים יֶהְגּוּ רִיק: יִתְיַצְּבוּ מַלְכֵי אֶרֶץ וְרוֹזְנִים נוֹסְדוּ יָחַד עַל יְיָ וְעַל מְשִׁיחוֹ: נְנַתְּקָה אֶת מוֹסְרוֹתֵימוֹ וְנַשְׁלִיכָה מִמֶּנּוּ עֲבֹתֵימוֹ: יוֹשֵׁב בַּשָּׁמַיִם יִשְׂחָק אֲדֹנָי יִלְעַג לָמוֹ: אָז יְדַבֵּר אֵלֵימוֹ בְאַפּוֹ וּבַחֲרוֹנוֹ יְבַהֲלֵמוֹ: וַאֲנִי נָסַכְתִּי מַלְכִּי עַל צִיּוֹן הַר קָדְשִׁי: אֲסַפְּרָה אֶל חֹק יְיָ אָמַר אֵלַי בְּנִי אַתָּה אֲנִי הַיּוֹם יְלִדְתִּיךָ: שְׁאַל מִמֶּנִּי וְאֶתְּנָה גוֹיִם נַחֲלָתֶךָ וַאֲחֻזָּתְךָ אַפְסֵי אָרֶץ: תְּרֹעֵם בְּשֵׁבֶט בַּרְזֶל כִּכְלִי יוֹצֵר תְּנַפְּצֵם: וְעַתָּה מְלָכִים הַשְׂכִּילוּ הִוָּסְרוּ שֹׁפְטֵי אָרֶץ: עִבְדוּ אֶת יְיָ בְּיִרְאָה וְגִילוּ בִּרְעָדָה: נַשְּׁקוּ בַר פֶּן יֶאֱנַף וְתֹאבְדוּ דֶרֶךְ כִּי יִבְעַר כִּמְעַט אַפּוֹ אַשְׁרֵי כָּל חוֹסֵי בוֹ:
ויש שנוהגים לומר ביום ההולדת מזמורי י"ג, וק"ג שבתהילים
לַמְנַצֵּחַ מִזְמוֹר לְדָוִד: עַד אָנָה יְיָ תִּשְׁכָּחֵנִי נֶצַח עַד אָנָה תַּסְתִּיר אֶת פָּנֶיךָ מִמֶּנִּי: עַד אָנָה אָשִׁית עֵצוֹת בְּנַפְשִׁי יָגוֹן בִּלְבָבִי יוֹמָם עַד אָנָה יָרוּם אֹיְבִי עָלָי: הַבִּיטָה עֲנֵנִי יְיָ אֱלֹהָי הָאִירָה עֵינַי פֶּן אִישַׁן הַמָּוֶת: פֶּן יֹאמַר אֹיְבִי יְכָלְתִּיו צָרַי יָגִילוּ כִּי אֶמּוֹט: וַאֲנִי בְּחַסְדְּךָ בָטַחְתִּי יָגֵל לִבִּי בִּישׁוּעָתֶךָ אָשִׁירָה לַיקֹוָק כִּי גָמַל עָלָי:
לְדָוִד בָּרֲכִי נַפְשִׁי אֶת יְיָ וְכָל קְרָבַי אֶת שֵׁם קָדְשׁוֹ: בָּרֲכִי נַפְשִׁי אֶת יְיָ וְאַל תִּשְׁכְּחִי כָּל גְּמוּלָיו: הַסֹּלֵחַ לְכָל עֲוֹנֵכִי הָרֹפֵא לְכָל תַּחֲלֻאָיְכִי: הַגּוֹאֵל מִשַּׁחַת חַיָּיְכִי הַמְעַטְּרֵכִי חֶסֶד וְרַחֲמִים: הַמַּשְׂבִּיעַ בַּטּוֹב עֶדְיֵךְ תִּתְחַדֵּשׁ כַּנֶּשֶׁר נְעוּרָיְכִי: עֹשֵׂה צְדָקוֹת יְיָ וּמִשְׁפָּטִים לְכָל עֲשׁוּקִים: יוֹדִיעַ דְּרָכָיו לְמֹשֶׁה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲלִילוֹתָיו: רַחוּם וְחַנּוּן יְיָ אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חָסֶד: לֹא לָנֶצַח יָרִיב וְלֹא לְעוֹלָם יִטּוֹר: לֹא כַחֲטָאֵינוּ עָשָׂה לָנוּ וְלֹא כַעֲוֹנֹתֵינוּ גָּמַל עָלֵינוּ: כִּי כִגְבֹהַּ שָׁמַיִם עַל הָאָרֶץ גָּבַר חַסְדּוֹ עַל יְרֵאָיו: כִּרְחֹק מִזְרָח מִמַּעֲרָב הִרְחִיק מִמֶּנּוּ אֶת פְּשָׁעֵינוּ: כְּרַחֵם אָב עַל בָּנִים רִחַם יְיָ עַל יְרֵאָיו: כִּי הוּא יָדַע יִצְרֵנוּ זָכוּר כִּי עָפָר אֲנָחְנוּ: אֱנוֹשׁ כֶּחָצִיר יָמָיו כְּצִיץ הַשָּׂדֶה כֵּן יָצִיץ: כִּי רוּחַ עָבְרָה בּוֹ וְאֵינֶנּוּ וְלֹא יַכִּירֶנּוּ עוֹד מְקוֹמוֹ: וְחֶסֶד יְיָ מֵעוֹלָם וְעַד עוֹלָם עַל יְרֵאָיו וְצִדְקָתוֹ לִבְנֵי בָנִים: לְשֹׁמְרֵי בְרִיתוֹ וּלְזֹכְרֵי פִקֻּדָיו לַעֲשׂוֹתָם: יְיָ בַּשָּׁמַיִם הֵכִין כִּסְאוֹ וּמַלְכוּתוֹ בַּכֹּל מָשָׁלָה: בָּרֲכוּ יְיָ מַלְאָכָיו גִּבֹּרֵי כֹחַ עֹשֵׂי דְבָרוֹ לִשְׁמֹעַ בְּקוֹל דְּבָרוֹ: בָּרֲכוּ יְיָ כָּל צְבָאָיו מְשָׁרְתָיו עֹשֵׂי רְצוֹנוֹ: בָּרֲכוּ יְיָ כָּל מַעֲשָׂיו בְּכָל מְקֹמוֹת מֶמְשַׁלְתּוֹ בָּרֲכִי נַפְשִׁי אֶת יְיָ:
תפילה מתוך כתר מלכות להר"ש בן גבירול והשתפכות הנפש לבעל הכתב והקבלה.
אֱלֹהַי, בּוֹשְׁתִּי וְנִכְלַמְתִּי לְהָרִים אֱלֹהַי פָּנַי, אֵלֶיךָ, כִּי עֲווֹנוֹתַי רַבּוּ לְמַעְלָה רֹאשׁ וְאַשְׁמָתִי גָּדְלָה עַד לַשָּׁמַיִם.
אֱלֹהַי, אִם עֲווֹנִי מִנְּשׂוֹא גָּדוֹל מַה תַּעֲשֶׂה לְשִׁמְךָ הַגָּדוֹל וְאִם לֹא אוֹחִיל מִכָּאן וּלְהַבָּא לְרַחֲמֶיךָ מִי יָחוּס עָלַי חוּץ מִמְּךָ, עַל כֵּן לֹא תִּפְקֹד עָלַי בְּמַעְלָלַי וְאַל תַּאֲכִילֵנִי פְּרִי פָעֳלִי וְהַאֲרֵךְ לִי אַפֶּךָ וְאַל תַּקְרִיב יוֹמִי עַד אָכִין צֵדָה לָשׁוּב אֶל מְקוֹמִי וְאַל תֶּחֱזַק עָלַי לְמַהֵר לְשַׁלְּחֵנִי מִן הָאָרֶץ וּמִשְׁאֲרוֹת אֲשָׁמִי צְרוּרוֹת עַל שִׁכְמִי, אֱלֹהַי, יֶהֱמוּ עָלַי רַחֲמֶיךָ וְאַל תְּכַלֶּה עָלַי זַעַמֶךָ הֲלֹא יָמַי חָלְפוּ רוּבָּם וְאֵינָם וְלוּלֵא רַחֲמֶיךָ הָרַבִּים הֲרֵי הַנִּשְׁאָרִים יִמַּקּוּ בַּעֲווֹנָם, וְעַתָּה לָמָּה אָמוּת כִּי תֹּאכְלֵנִי הָאֵשׁ הַגְּדוֹלָה הַזֹּאת, אֱלֹהַי שִׂים עֵינֶיךָ עָלַי לְטוֹבָה וְתַאֲרִיךְ לִי עוֹד יָמִים וְשָׁנִים דְּשֵׁנִים וְרַעֲנַנִּים וְתָשׁוּב עָלַי בְּרַחֲמִים לַהֲשִׁיבֵנִי בִּתְשׁוּבָה שְׁלֵמָה לְפָנֶיךָ וְלִתְחִינָתִי תָּכִין לִבִּי וְתַקְשִׁיב אָזְנְךָ, וְתִפְתַּח לִבִּי בְּתוֹרָתְךָ וְתִטַּע בְּרַעְיוֹנִי יִרְאָתְךָ. תִּגְזֹר עָלֵינוּ גְּזֵרוֹת טוֹבוֹת וּתְבַטֵּל מֵעָלֵינוּ גְּזֵרוֹת רָעוֹת וּמִכָּל פְּגָעִים רָעִים הַצִּילֵנוּ וּשְׁמֹר דַּרְכֵּנוּ מֵחֲטוֹא בִּלְשׁוֹנֵנוּ וְזָכְרֵנוּ בְּזִכְרוֹן וּרְצוֹן עַמְּךָ לִרְאוֹת בְּטוֹבַת בְּחִירֵךָ, אֱלֹהַי, לְךָ ה' חֶסֶד עַל כָּל הַטּוֹבָה אֲשֶׁר גְּמַלְתַּנִי מִיּוֹם מִבֶּטֶן יָצָאתִי עַד הַיּוֹם הִגִּיעָנִי, לָכֵן גַּם לְהַבָּא עַד יוֹם מוֹתִי תִּגְּמְלֵנִי וּבְיִרְאָתְךָ הַטְּהוֹרָה אֵל אֶחָד תְּחַזְקֵנִי וּבְתוֹרָתְךָ הַתְּמִימָה תְּאַמְצֵנִי אַל תַּסְתֵּר פָּנֶיךָ מִמֶּנִּי וּמִלְּפָנֶיךָ אַל תַּשְׁלִיכֵנִי וּבְעֵת מִן הָעוֹלָם תּוֹצִיאֵנִי לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא בְּשָׁלוֹם תְבִיאֵנִי וְעִם הַחֲסִידִים בְּכָבוֹד תּוֹשִׁיבֵנִי וְלָאוֹר בְּאוֹר פָּנֶיךָ תְּזַכֵּנִי וְתָשׁוּב וּתְחַיֵּינִי וּמִתְּהֹמוֹת הָאָרֶץ תָּשׁוּב תַּעֲלֵנִי וְאוֹמָר אוֹדְךָ ה' כִּי אָנַפְתָּ בִּי יָשׁוּב אַפְּךָ וּתְנַחֲמֵנִי.
אַתָּה הוּא ה' אֱלֹהֵינוּ עַד שֶׁלֹּא בָרָאתָ הָעוֹלָם, וְאַתָּה הוּא אֱלֹהֵינוּ מִשֶּׁבָּרָאתָ הָעוֹלָם, וּמֵעוֹלָם וְעַד עוֹלָם אַתָּה אֵל. וּבָרָאתָ עוֹלָמְךָ בְּגִין לְאִשְׁתְּמוֹדָעָא אֱלָהוּתָךְ בְּאֶמְצָעוּת תּוֹרָתְךָ הַקְּדוֹשָׁה, כְּמו שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, "בְּרֵאשִׁית", בִּשְׁבִיל תּוֹרָה וּבִשְׁבִיל יִשְׂרָאֵל, כִּי הֵם עַמְּךָ וְנַחֲלָתְךָ אֲשֶׁר בָּחַרְתָּ בָּהֶם מִכָּל הָאֻמּוֹת, וְנָתַתָּ לָהֶם תּוֹרָתְךָ הַקְּדוֹשָׁה, וְקֵרַבְתָּם לְשִׁמְךָ הַגָּדוֹל.
וְעַל קִיּוּם הָעוֹלָם וְעַל קִיּוּם הַתּוֹרָה בָּא לָנוּ מִמְּךָ ה' אֱלֹהֵינוּ שְׁנֵי צִוּוּיִים. כָּתַבְתָּ בְּתוֹרָתְךָ "פְּרוּ וּרְבוּ", וְכָתַבְתָּ בְּתוֹרָתְךָ "וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם". וְהַכַּוָּנָה בִשְׁתֵּיהֶן אֶחָת, כִּי לֹא לְתֹהוּ בָרָאתָ כִּי אִם לָשֶׁבֶת, וְלִכְבוֹדְךָ בָּרָאתָ יָצַרְתָּ אַף עָשִיתָ, כְּדֵי שֶּׁנִהְיֶה אֲנַחְנוּ וְצֶאֱצָאֵינוּ וְצֶאֱצָאֵי כָּל עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל יוֹדְעֵי שְׁמֶךָ וְלוֹמְדֵי תוֹרָתֶךָ.
וּבְכֵן אָבוֹא אֵלֶיךָ ה' מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים, וְאַפִּיל תְּחִנָּתִי, וְעֵינַי לְךָ תְלוּיות עַד שֶׁתְּחָנֵּנִי וְתִשְׁמַע תְּפִלָּתִי לְהַזְמִין לִי בָּנִים וּבָנוֹת. וְגַם הֵם יִפְרוּ וְיִרְבּוּ הֵם וּבְנֵיהֶם וּבְנֵי בְנֵיהֶם עַד סוֹף כָּל הדּוֹרוֹת, לְתַכְלִית שֶׁהֵם וַאֲנִי כֻּלָּנוּ יַעַסְקוּ בְּתוֹרָתְךָ הַקְּדוֹשָׁה, לִלְמֹד וּלְלַמֵּד לִשְׁמֹר וְלַעֲשׂות וּלְקַיֵּם אֶת כָּל דִּבְרֵי תַלְמוּד תּוֹרָתְךָ בְּאַהֲבָה, וְהָאֵר עֵינֵינוּ בְּתוֹרָתֶךָ וְדַבֵּק לִבֵּנוּ בְּמִצְותֶיךָ לְאַהֲבָה וּלְיִרְאָה אֶת שְׁמֶךָ.
אָבִינוּ אָב הָרַחֲמָן, תֵּן לְכֻלָּנוּ חַיִּים אֲרֻכִּים וּבְרוּכִים, מִי כָמוֹךָ אָב הָרַחֲמִים זוֹכֵר יְצוּרָיו לְחַיִּים בְּרַחֲמִים, זָכְרֵנוּ לְחַיִּים נִצְחִיִּים, כְּמוֹ שֶׁהִתְפַּלֵּל אַבְרָהָם אָבִינוּ "לוּ יִחְיֶה לְפָנֶיךָ", וּפֵרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, "בְּיִרְאָתֶךָ".
כִּי עַל כֵּן, בָּאתִי לְבַקֵּשׁ וּלְחַנֵן מִלְּפָנֶיךָ שֶׁיְּהֵא זַרְעִי וְזֶרַע זַרְעִי עַד עוֹלָם זֶרַע כָּשֵׁר. וְאַל יִמָּצֵא בִי וּבְזַרְעִי וּבְזֶרַע זַרְעִי עַד עוֹלָם שׁוּם פְּסוּל וָשֶׁמֶץ, אַךְ שָׁלוֹם וֶאֱמֶת וְטוב וְיָשָׁר בְּעֵינֵי אֱלהִים וּבְעֵינֵי אָדָם, וְיִהְיוּ בַּעֲלֵי תוֹרָה, מָארֵי מִקְרָא, מָארֵי מִשְׁנָה, מָארֵי תַלְמוּד, מָארֵי רָזָא, מָארֵי מִצְוָה, מָארֵי גוֹמְלֵי חֲסָדִים, מָארֵי מִדוֹת תְּרוּמִיּות, וְיַעַבְדוּךָ בְּאַהֲבָה וּבְיִרְאָה פְנִימִית, לֹא יִרְאָה חִיצונִית, וְתֵן לְכָל גְּוִיָּה וּגְּוִיָּה מֵהֶם דֵּי מַחְסוֹרָהּ בְּכָבוֹד, וְתֵן לָהֶם בְּרִיאוּת וְכָבוֹד וָכֹחַ, וְתֶן לָהֶם קוֹמָה וְיֹפִי וְחֵן וָחֶסֶד, וְיִהְיֶה אַהֲבָה וְאַחְוָה וְשָׁלוֹם בֵּינֵיהֶם, וְתַזְמִין לָהֶם זִוּוּגִים הֲגוּנִים מִזֶּרַע תַּלְמִידֵי חֲכָמִים, מִזֶּרַע צַדִּיקִים, וְגַם זִוּוּגָם יִהְיוּ כְּמוֹתָם כְּכָל אֲשֶׁר הִתְפַּלַּלְתִּי עֲלֵיהֶם, כִּי זִכָּרוֹן אֶחָד עוֹלֶה לְכָאן וּלְכָאן.
אַתָּה ה' יוֹדֵעַ כָּל תַּעֲלוּמות, וּלְפָנֶיךָ נִגְלוּ מַצְפּוּנֵי לִבִּי, כִּי כַוָּנָתִי בְּכָל אֵלֶּה לְמַעַן שִׁמְךָ הַגָּדוֹל וְהַקָּדוֹשׁ וּלְמַעַן תּוֹרָתְךָ הַקְּדוֹשָׁה, עַל כֵּן עֲנֵנִי ה' עֲנֵנִי, בַּעֲבוּר הָאָבוֹת הַקְּדוֹשִׁים אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב. וּבִגְלָלָם תּוֹשִׁיעַ בָּנִים לִהְיוֹת הָעֲנָפִים דּוֹמִים לְשָׁרְשָׁם, וּבַעֲבוּר דָּוִד עַבְדְּךָ רֶגֶל רְבִיעִי בַּמֶּרְכָּבָה, הַמְשׁוֹרֵר בְּרוּחַ קָדְשֶׁךָ.
שִׁיר הַמַּעֲלוֹת אַשְׁרֵי כָּל יְרֵא ה' הַהֹלֵךְ בִּדְרָכָיו: יְגִיעַ כַּפֶּיךָ כִּי תאֹכֵל אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ: אֶשְׁתְּךָ כְּגֶפֶן פֹּרִיָּה בְּיַרְכְּתֵי בֵיתֶךָ בָּנֶיךָ כִּשְׁתִלֵי זֵיתִים סָבִיב לְשֻׁלְחָנֶךָ: הִנֵּה כִי כֵן יְבֹרַךְ גָּבֶר יְרֵא ה': יְבָרֶכְךָ ה' מִצִּיּוֹן וּרְאֵה בְּטוּב יְרוּשָׁלָיִם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ: וּרְאֵה בָנִים לְבָנֶיךָ שָׁלוֹם עַל יִשְׂרָאֵל:
אָנָא ה' שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה יְקֻיַּם בָּנוּ הַפָּסוּק, וַאֲנִי זֹאת בְּרִיתִי אוֹתָם אָמַר ה', רוּחִי אֲשֶׁר עָלֶיךָ וּדְבָרַי אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְּפִיךָ, לֹא יָמוּשׁוּ מִפִּיךָ וּמִפִּי זַרְעֲךָ וּמִפִּי זֶרַע זַרְעֲךָ אָמַר ה' מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם:
יִהְיוּ לְרָצוֹן אִמְרֵי פִי וְהֶגְיוֹן לִבִּי לְפָנֶיךָ ה' צוּרִי וְגוֹאֲלִי:
יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ, יְיָ אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ, שֶׁתַּעֲשֶׂה לְמַעַן רַחֲמֶךָ וְחַסְדְּךָ וּבְכֹחַ שְׁמוֹת הַקּוֹדֶשׁ הַיּוֹצְאִים מִ-כ"ד סִפְרֵי הַקּוֹדֶשׁ וּלְמַעַן הַפְּסוּקִים: "לֹא יִתְיַצֵּב אִישׁ בִּפְנֵיכֶם פַּחְדְּכֶם וּמוֹרַאֲכֶם יִתֵּן יְיָ אֱלֹהֵיכֶם עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ אֲשֶׁר תִּדְרְכוּ בָהּ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָכֶם", "כָּל כְּלִי יוּצַר עָלַיִךְ לֹא יִצְלָח וְכָל לָשׁוֹן תָּקוּם אִתָּךְ לַמִּשְׁפָּט תַּרְשִׁיעִי זֹאת נַחֲלַת עַבְדֵי יְיָ וְצִדְקָתָם מֵאִתִּי נְאֻם יְיָ", "אַתָּה סֵתֶר לִי מִצַּר תִּצְּרֵנִי רָנֵּי פַלֵּט תְּסוֹבְבֵנִי סֶלָה","לֹא תְאֻנֶּה אֵלֶיךָ רָעָה וְנֶגַע לֹא יִקְרַב בְּאָהֳלֶךָ כִּי מַלְאָכָיו יְצַוֶּה לָּךְ לִשְׁמָרְךָ בְּכָל דְּרָכֶיךָ" "יְיָ יִשְׁמָרְךָ מִכָּל רָע יִשְׁמֹר אֶת נַפְשֶׁךָ יְיָ יִשְׁמָר צֵאתְךָ וּבוֹאֶךָ מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם".
תִּשְׁמוֹר נָא יְיָ אֱלֹהֵינוּ מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם אוֹתָנוּ וְאֵת כָּל זַרְעֵנוּ מִכָּל דָּבָר רָע וּמִכָּל פֶּגַע רָע וּמִכָּל פַּחַד וּבֶהָלָה וּמֵאֲנָשִׁים רָעִים וּמִמִּקְרִים רָעִים וּמְעַיִּן הָרָע וּמִכָּל צַר וּמַזִּיק בֵּין בַּשָּׁמַיִם וּבֵין בָּאָרֶץ וְהַצִּילֵנוּ יְיָ אֱלֹהֵינוּ מִכָּל טִרְדּוֹת הָעוֹלָם הַזֶּה וּתְזַכֵּנוּ לִמְצוֹא חֵן וָחֶסֶד בְּעָנְיְךָ וּבְעֵינֵי כָּל רוֹאֵינוּ וּלְהַשְׁפִּיעַ טוֹב לְכָל אָדָם תָּמִיד וְיִתְקַיֵּם בָּנוּ הַכָּתוּב "יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּךָ אֶתְפָּאָר".
אָנָּא יְיָ אֵל עֶלְיוֹן גּוֹמֵל חֲסָדִים טוֹבִים, מֶלֶךְ עוֹזֵר וּמוֹשִׁיעַ וּמָגֵן, עֲשֵׂה לְמַעַן רַחֲמֶיךָ וַחֲסָדֶיךָ, וּלְמַעַן שֵׁם הַקָּדוֹשׁ (יכוון במחשבה: אכדט"ם) רַחֵם נָא עָלֵינוּ, הַרְאֵנוּ יְיָ חַסְדֶּךָ וְיֶשְׁעֲךָ תִּתֶּן לָנוּ וְתָאִיר עָלֵינוּ בְּאוֹר פָּנֶיךָ כְּדִכְתִיב:"נְסָה עָלֵינוּ אוֹר פָּנֶיךָ יְיָ". וְיִתְמַתְּקוּ הַדִּינִים וּתְבַטֵּל מֵעָלֵינוּ וּמֵעַל כָּל עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל כָּל גְּזֵרוֹת קָשׁוֹת וְרָעוֹת, וְתַצִּילֵנוּ מִכָּל צָרָה וְצוּקָה וּמִנֶּגַע וּמַחֲלָה וּמִיֵּצֶר הָרָע וּמִכָּל חֶסְרוֹן כִּיס. וּצְדָקָה וָחֶסֶד עֲשֵׂה נָא עִמָּנוּ אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ וְתָחִישׁ אֶת גְּאֻלָּתֵנוּ בְּרַחֲמִים וּבְרָצוֹן.
וְזַכֵּנִי נָא אֲנִי (פב"פ) לִנְחֹל אֶת חַיֵּי הָעוֹלָם הַזֶּה וְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא וְתָאִיר קַרְנִי וְתַגְבִּיהַ מַזָּלִי וְתַאֲרִיךְ יָמַי בְּטוֹב וּשְׁנוֹתַי בַּנְּעִימִים וּמַלֵּא נָא כָּל מִשְׁאֲלוֹת לִבִּי לְטוֹבָה וְלִבְרָכָה בְּכָל הַמִּצְטָרֵךְ בְּרוּחָנִיּוּת וְגַשְׁמִיּוּת וְקַיֵּים בִּי מִקְרָא שֶׁכָּתוּב: "יִתֶּן לְךָ כִלְבָבֶךָ וְכָל עֲצָתְךָ יְמַלֵּא", וְכֵן "וְהִתְעַנַּג עַל יְיָ וְיִתֶּן לְךָ מִשְׁאֲלֹת לִבֶּךָ" וְתִהְיֶה בְּעֶזְרִי תָּמִיד, וְקַיֵּים בִּי מִקְרָא שֶׁכָּתוּב: "וְאַתָּה שָׁלוֹם וּבֵיתְךָ שָׁלוֹם וְכֹל אֲשֶׁר לְךָ שָׁלוֹם" אָמֵן נֵצַח סֶלָה וָעֶד.
אָנָּא יְיָ עֲנֵנוּ בְּיוֹם קָרְאֵנוּ וְתִּגְמְלֵנּו לָעַד חֵן וָחֶסֶד וְרַחֲמִים, וְרֶוַח וְהַצָּלָה וְכָל טוֹב סֶלָה. וּבָרְכֵנִי נָא בַּבְּרָכָה הַכְּתוּבָה בְּתוֹרָתֶךָ הַקְּדוֹשָׁה: "יְבָרֶכְךָ יְיָ וְיִשְׁמְרֶךָ, יָאֵר יְיָ פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ, יִשָּׂא יְיָ פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם, וְשָׂמוּ אֶת שְׁמִי עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַאֲנִי אֲבָרְכֵם" וְיִהְיוּ דְּבָרַי אֵלֶּה אֲשֶׁר הִתְחַנַּנְתִּי לְפָנֶיךָ קְרוֹבִים לְפָנֶיךָ יוֹמָם וָלַיְלָה לַעֲשׂוֹת שְׁאֵלָתֵנוּ וּבַקָשׁוֹתֵנוּ בְּרַחֲמִים גְּדוֹלִים וּבַחֲסָדִים עֲצוּמִים.
"יְיָ צְבָאוֹת עִמָּנוּ מִשְׂגָּב לָנוּ אֱלֹהי יַעֲקֹב סֶלָה, יְיָ צְבָאוֹת אַשְׁרֵי אָדָם בֹּטֵחַ בָּךְ, יְיָ הוֹשִׁיעָה הַמֶּלֶךְ יַעֲנֵנוּ בְיוֹם קָרְאֵנוּ". יִהְיוּ לְרָצוֹן אִמְרֵי פִי וְהֶגְיוֹן לִבִּי לְפָנֶיךָ יְיָ צוּרִי וְגֹאֲלִי. בָּרוּךְ יְיָ לְעוֹלָם אָמֵן וְאָמֵן.
תוכחה לרבי אברהם אבן עזרא ז"ל
בן אדמה יזכור במולדתו. כי לעת קץ ישוב ליולדתו:
קום והצלח. אמרו לבן חמש. מעלותיו עולים עלות שמש. בין שדי אם ישכב ואל ימש. צוארי אב יקח למרכבתו: בן
מה תאיצון מוסר לבן עשר. עוד מעט קט יגדל ויוסד. דברו לו חן חן ויתבשר. שעשועיו יולדיו ומשפחתו: בן
מה נעימים ימים לבן עשרים. קל כעופר דולג עלי הרים. בז למוסר לועג לקול מורים. יעלת חן חבלו ומלכדתו: בן
בן שלשים נפל ביד אשת. קם והביט הנו בתוך רשת. ילחצוהו סביב בני קשת. משאלות לב בניו ולב אשתו: בן
נע ונכנע משיג לארבעים. שש בחלקו אם רע ואם נעים. רץ לדרכו ויעזוב רעים. על עמלו יעמוד במשמרתו: בן
בן חמשים יזכור ימי הבל. יאבל כי קרבו ימי אבל. בז בעיניו את יקר תבל. כי יפחד פן קרבה עתו: בן
שאלו מה היה לבן ששים. אין במעשיו בדים ושרשים. כי שרידיו דלים ונחלשים לא יקומון אתו במלחמתו: בן
אם שנותיו נגעו אלי שבעים. אין דבריו נראים ונשמעים. רק למשא יהיה עלי רעים. מעמס על נפשו ומשענתו: בן
בן שמונים טורח עלי בניו. אין לבבו אתו ולא עיניו. בוז ליודעיו ולעג לשכניו. רוש בכוסו גם לענה פתו: בן
אחרי זאת כמת יהי נחשב. אשרי איש אשר נחשב לגר תושב. אין בלבו רעיון ולא מחשב. רק לאחרית נפשו ומשכרתו: בן
My Account