ברכת ראיה

הב' צבי נחום אבענסן

ברכת ים

איתא במשנה ברכות פ"ט על הרים וגבעות ועל ימים ועל נהרות ועל מדבריות אומרים "ברוך עושה בראשית" ר"י אמר הרואה את הים הגדול אומר "ברוך שעשה הים הגדול" בזמן שרואהו לפרקים ובגמרא שם נט: כ' לפרקים עד כמה, אמר רמי בר חמא אמר ר' יצחק עד ל' יום.

בשו"ע או"ח סימן רכ"ח פסק כתוס' דנהרות פי' ד' נהרים כמו חדקל ופרס וגו' (עי' חומש בראשית י"ב, י"א-י"ד) מברכין אבל במחצית השקל כ' דלאו דווקא ד' אלו אלא כל שהוא דומיא דד' אלו, ופסק כהרמב"ם וכר"י דעל הים הגדול מברכים "עושה ים הגדול". ויש רבנן דפליגי אר' יהודה דתמוה למה פסק כר"י והבית יוסף הביא תשובת הרא"ש דכ' דר"י לא בא לחלוק אלא לפרש דברי ת"ק, אבל הטור פוסק כרבנן.

איזהו ים הגדול?

בשו"ע פסק שהוא הים שעוברים בו לא"י ולמצרים, ומפרש במ"ב דנקרא ים הגדול מפני חשיבותו של ארץ ישראל אבל במג"א הובא שיש אומרים דהים הגדול היינו הים שמקיף העולם. וכתב בביאור ההלכה דאם בירך על הים הגדול "עושה מעשה בראשית" יצא בדיעבד (דומיא דברכת "שהכל") ובתשובות והנהגות כ' דמנהג העולם היום הוא לברך גם על הים הגדול "עושה מעשה בראשית" כדי לצאת מן הספק. נוסח הברכה כ' בשו"ע "עשה הים הגדול" ובמג"א כ' דבגמרא איתא "שעשה את הים הגדול".

כמה פעמים יכול לברך

מברך אם לא ראה אותו בתוך ל' יום אף אם בטעות לא בירך כשראוהו בפעם הראשונה, וכל זה (דאינו מברך אם ראהו בתוך ל' יום) הוא אם ראה אותו ים, אבל אם ראה ים אחר ויש לו התפעלות חדשה מזה מברך אפי' בתוך ל' יום. וכל ההלכות אלו הן כשהם דברים הקבועים וקיימים תמיד נתקן ברכה עליהם, דווקא כשאדם מתפעל ממראיתם, ולכן מי שגר סמוך לים אשר האפשרות לזון עיניו בכל עת שירצה אע"פ שעבר ל' יום ולא ראה אותו אין מברך.

האם יש חיוב בעמידה

בספר "בסתר רעם" העיר שהפמ"ג תצ"ז סק"א כ' שכל ברכה שאינה על צרכי גוף הוי בעמידה אבל בסידור בית יעקב ושו"ת תשובות והנהגות ח"ג ע"ו סק"א כ' שאפשר לברך את כל ברכות השבח בישיבה מלבד ברכת הלבנה. ובשו"ת "בצל החכמה" דן כמה שי"א שבברכת ראיה יחזיר פניו לצד מזרח, ועי' בשו"ת שלמת חיים קמ"א שבזמנינו אין נוהגים בזה.

אם כבר חלפו מפניו

אם ראה הים ולא בירך וכבר חלפו מפניו שוב לא יברך עליהם כשישוב לראותם. אבל אם עדיין לא חלפו מעל פניו יוכל לברך כל זמן שהם לפניו ואף שכבר חלפו מפניו אם עדיין לא עבר שיעור תוך כדי דיבור (minutes 2-3) יוכל לברך ולכתחילה אף שעדיין לא חלף משם, לפני שיברך יביט ויתבונן בהם תוך כדי דיבור ויברך.

הנוסע באוירון

הנוסע באוירון כשראה ממרומים את יופי הבריאה וביניהם הימים והנהרות מברך "עושה מעשה בראשית", וע' שו"ת "בצל החכמה" דגם ראה הים בלבד אינו מברך דאינו נראה כ"כ יופי גביהם וע' "נימוקי יוסף" בשם מהר"י שוורץ זצ"ל שהמתין מלברך עד שיהיה הדבר ברור אצלו, חזינן דאין חיוב לברך מיד בתחילת הראיה.

ספק מששת ימי בראשית

אם יש ספק אם הוא מששת ימי בראשית עי' "נימוקי יוסף" דיש לברך אבל לא בשם ומלכות וטוב להרהר בזה את השם "אלקינו" כמו שכתב הרה"ק הבוטשאטש בכמה מקומות לענין ברכה.

 

 

נשתנו מהלכם

הרואה אחד מהימים יברך עליו הברכה הראוי לה ואין צריך לחוש שמא נשתנה מהלכו במקום ההוא אא"כ יש לו חשש מבוסס לכך, ושו"ת "בצל החכמה" כתב שזה לאו דווקא ע"י אדם אלא אפילו על ידי הקב"ה, דאין מששת ימי בראשית. והוסיף דבזמן הזה אינו יודע אם ישתנו מבריאתם ולעולם יהרהר הברכה בלבו.

דרך חלון וזכוכית

החיד"א בספרו כ' דמברכין כל ברכת ראיה אף כשיראה אותה דרך חלון וזכוכית ולכן הלכות של ברכת הים נאמרו אף כשיראה אותה דרך חלון וזכוכית ובשו"ת שבו"י ח"א קכ"ו כתב שמא ראה אותה דרך חלון לכתחילה יש לפותחו.

משקפת

בשו"ת "בצל החכמה" כ' דהנה בספר פתח הדביר, נשאל ברואה את המלך ע"י משקפת אם חייב לברך ברכת "שחלק מכבודו" וכתב שכל משקפת חשוב ובהיר וגם ראות עיניו ברורה היטב, ופשיטא דהוו כראוה בסמוך לו בלי הפסק משקפת אפי' להעיד וכ"ש בראיית המלך שא"צ להכיר היטב צלם דמות תבניתו. וע"ע בספר משיב נפש (ח"ב סי' רמ"ד) בראוה מרחוק במשקפת מקום שנעשו נס לישראל יש לו לברך ואם כן אם היה רואה הים דרך משקפת יש לו לברך.

הרואה בלילה - האם סומא יוכל לברך?

ע' בהליכות שלמה דגם הרואה הים בלילה אם מתפעל מראייתו מברך ואם לאו לא יברך.

סומא לא יברך ברכות אלו אבל יש סוברים שיוכל לברך ברכת הראיה דכל ברכת הראיה שהם שבח סומא יכול לברכם.

ים סוף

הרואה ים סוף לא יברך וטוב שיהרהר הברכה בלבו, דמפורש בשמות רבה (פרשה כ"ג אות ד') אריב"פ מה ראו ישראל לומר שירה ב"אז", אלא אמרו מתחילה היה הים הזה יבשה ועמדו דורו של אנוש והכעיסו לפניו ב"אז", שנאמר "אז הוחל לקרא בשם ה'", ועשאו הקב"ה ים ופרע מהם וגו' ועכשיו ים היה לנו יבשה וכו' נקלסנו ב"אז" ע"ש. ולפי זה נראה שים סוף אינו ממעשה בראשית אלא בזמן דורו של אנוש וממילא אי אפשר לברך עליו "עושה מעשה בראשית", ולא מסתבר לומר שאין אלו אלא דברי אגדה, כי כנראה שכך היתה קבלה בידם.

וקשה הא אמר בילקוט שמעוני (פ' בשלח רמז רל"ו, רל"ז) "וישב הים לפנות בוקר לאיתנו", אר"י התנה הקב"ה תנאי עם הים שיהא נקרע לפני ישראל וכו', אריב"א לא עם הים התנה הקב"ה אלא עם כל מה שנבראו בששת ימי בראשית וכו', ע"כ, משמע דגם ים סוף מששת ימי בראשית, וי"ל שכך התנה עם הים בששת ימי בראשית שכל מקום שיהיו מימיו יהיו נקרעים לפני ישראל.

ים המלח

הרואה ים המלח שהוא ימה של סדום אינו מברך "עושה מעשה בראשית" דפרש"י (בראשית י"ד ג') שבתחילה היו שם שדות ורק לאחר זמן נמשך הים לתוכו ונעשה ים המלח. ועי' "נימוקי יוסף" או"ח רכ"ח דאין מברך על הים המלח כלל כיון שהוא מין קללה שנעשית בגזירת הפיכת סדום. הגר"מ שטרנבוך פוסק דעל ים המלח חייב לברך. ושו"ת "שבט הלוי" ח"ט מ"ז כותב שהדעת נוטה שיש לברך על ראיית ים המלח משום דלמעשה שמים הוא אך למעשה כיון שיש ספק אם נעשה לאחר ששת ימי בראשית אין לברך.

הרים

הרואה הרים וגבעות מברך "ברוך אתה ה' עושה מעשה בראשית" ואינו מברך אלא דוקא על הר שבעיני רוב הבריות הוא גבוה ומשונה וניכרת גבורת הבורא מהם, או גבעה שמשונה ומחודדת מאד אף שא"א לעלות עליה.

הרואה הר חרמון

י"א דבארץ ישראל יש לברך על הר חרמון בלבד, אבל בספר אורחות רבנו, הביא שסיפר הקהילות יעקב זצ"ל דבשעה שהדפיס את ספריו הראשונים עוד בזמן הבריטים הי' נוסע כל כמה חודשים לירושלים להגיה ובפעם הראשונה בירך ברכת "עושה מעשה בראשית" על ההרים שבדרך לירושלים. כעבור כמה חודשים נסע עוד פעם ושאל לחזו"א זצ"ל אם לברך עוד פעם כי כבר עברו עליו שלושים יום אבל כבר לא עושים עליו רושם, ואמר לו החזו"א אם כבר לא עושים עליו רושם שלא יברך. ויש לציין שהקהילות יעקב נשאל, דהלא נפסק בשו"ע שלא יעשה על ההרים אלא דווקא אם הם משונים וגבוהים, והשיב דההרים בדרך הישנה לירושלים מזמן הבריטים הם משונים וגבוהים הרבה עד קרוב לחצי ק"מ, ובמיוחד הנסיעה בקסטל, אבל בדרך שנוסעים היום אפשר דאין לברך.

רומא

הרואה הרים הגבוהים ברומא אינו מברך שאינם ממעשה ברשית, דאמרינן בגמ' שבת דף נו: בא גבריאל ונעץ קנה בים והעלה שרטון ועליו נבנה כרך גדול של רומא, הרי דלאו ממעשה בראשית הוא.

הרואה הר המוריה

הרואה הר המוריה לא יברך, דאיתא בילקוט שמעוני (פ' וירא רמ"ז ק'), וירא את המקום מרחוק, מתחילה הי' המקום עמוק, אמר הקב"ה אין דרך המלך לשכון בעמק אלא במקום גבוה מעולה ויפה והגביהו הקב"ה, לכך נקרא הר המוריה שמיראתו נעשה הר. נמצא אינו הר מששת ימי בראשית ואין לברך עליו "עושה מעשה בראשית".

 

ספק אם הם נחשבים משונים

אם מסופק אם ההרים נחשבים משונים בגודלם, פסק ר' חיים קנייבסקי שליט"א, יברך בלי שם מלכות (או בהרהור) ואין צריך להמנע מלראות הרים וגבעות שספק אם מברכים עליהם.

גבעה

הרואה גבעה, והוא תל עשוי בידי שמים מימי בראשית, זקוף מאוד ותלול מחודד כתבנית עמוד, ומשונה בגודל או ברוחב, מברך "עושה מעשה בראשית".

סכנה בדרכים

הב' מנחם משה מאיר בדיל

 

א. בשלוש מצוות נצטווינו בתורה על הסרת המכשולות, שיש בהם משום סכנת נפשות, שתים מהם מצוות עשה: א) "השמר לך ושמור נפשך" (דברים ד, ט), ולהלן: "ונשמרתם מאד לנפשותיכם" (דברים ד, טו). ב) "ועשית מעקה לגגך" (דברים כב, ח) והמצוה ג) היא לא תעשה של "ולא תשים דמים בביתך" (שם). א"ל חכמים אסור לאדם להעמיד עצמו בסכנה ואסמכוהו אקראי.

ב. לא בכל המכשולות והסכנות נוהגות בהם כל הג' מצוות כאחת, כי לעולם לא תנהג בשום סכנה מהסכנות אלא שתי מצוות א' עשה וא' לא תעשה, אבל הב' מצוות עשה (השמר לך, ועשית מעקה) אי אפשר שתהיינה נוהגות כאחת.

ג. בפי"א מהל' רוצח (ה"ד) כותב הרמב"ם: וכן כל מכשול שיש בו סכנת נפשות מצות עשה להסירו ולהישמר ממנו ולהיזהר בדבר יפה יפה, שנא' השמר וגו' בהלכה ה' כתב הרבה דברים אסרו חכמים מפני שיש בהם סכנת נפשות, וכל העובר עליהם ואומר הריני מסכן בעצמי ומה לאחרים עלי בכך או איני מקפיד בכך. מכין אותו מכת מרדות, עיי"ש.

ד. ביו"ד סי' קט"ז סעי' ה' מביא הרמ"א: וכן יזהר מכל הדברים המביאים לידי סכנה, כי סכנתא חמירא מאיסורא, ויש לחוש יותר לספק סכנה מלספק איסור.

 

קיצור שולחן ערוך ל"ג, י"ג - דברים האסורים משום סכנה

א. אסור לעבור בנחל שמימיו רודפין אם המים מגיעין למעלה ממתנים, משום סכנה שלא ישטפוהו המים. וכ' ר' יהודה החסיד בספר חסידים שאע"פ שהתורה כתבה "לא תעמוד על דם רעך" (ויקרא י"ט, ט"ז) אם אדם כבד טובע בנהר אל יעזור לו פן יטבע עמו.

ב. בספר חסידים: מי שיצא מעיר שאביו ואמו שם, והוא הולך למקום סכנה, ואביו ואמו מתענים, או בלא תענית מצטערים מצוה על הבן אם יכול שישכור השליח מיד וישלח כתב לאביו ולאמו שכבר יצא ממקום סכנה ובא למקום שרצה ללכת, ואל יצטערו ואל יתענו עוד. וע' פירוש בעלי התוס' עה"ת פ' וישב בטעם שלא הודיע יוסף לאביו כי עודנו חי.

ג. יש אנשים שלא לומדים מסכת מועד קטן שבו כתב "אבלות" וכו', וזה סכנה. וכ' ספר חסידים, וזה לשונו: אהוב לך את המצוה הדומה למת מצוה שאין לו עוסקים, כגון שתראה שבני עירך לומדים סדר מועד וסדר נשים וסדר קדשים, ואם תראה שאין חוששין ללמוד מועד קטן ופרק מי שמתו אתה תלמדם ותקבל שכר גדול כנגד כולם כי הם דוגמת מת מצוה, אהוב אותן מסכתות ואותן הלכות שבני אדם אין רגילים בהן וכו'. כך אמרה מועד קטן, והדומה לה: רבש"ע, למה אין עוסקין בי כשאר מסכתות, ועתה למה אומרים שהיא סכנה, לפי שכל דבר שתופסין אותו בחזקת סכנה אפי' אינו מקום מסוכן מזיק לפי שלשון בני אדם ועינם מזקת אלא כך יעשה הרוצה ללמוד אותם יתפלל להקב"ה שלא יארע דבר רע וגם ילמדו הרב בחשאי לא יפרסם ולא יזיק ולא ינזק אחר שלשון בני אדם ועינם מזקת. עכ"ל. ועי' ירושלמי תרומות פ"ח ה"ד צריכין למיחש למאי דברייתא חוששין.

 

מניעת תאונות דרכים

א. אותן תקנות התאונה בעולם שקבעום כדי שתאונת כלי הרכב ברחובות תהיה על סדר שלא יפגעו על ידה שום נפש ורכוש, הרי העובר עליהם יש ועובר על איסור מדרבנן שיש בו מכת מרדות, כגון באלו דברים שהעושה אותם מזלזל בחייו הטובים, ויש ועובר על איסור של "השמר לך" (דברים ד, ט) ועל איסור לא תעשה של "לא תשים דמים בביתך" (דברים כב, ח) מאחר שיש במעשיו משום סכנה חבויה, וכגון שעושה אותם במקום שהרבים מצויים, והואיל ואין הבריות נכונים שיש מי שעובר על אותן התקנות,  ואינם יודעים לשמור עצמם הימנו, הרי מסתכנים על ידו, ולא עוד אלא שבכגון זה יש לעבריין הזה גם דין רודף, ויש ועובר על שניהם יחדיו, גם על איסור מדרבנן ועל שני האיסורים מדאורייתא!

ב. לא ינהג אדם ברכב, אלא אם כן הוא מורשה מטעם הממונה לכך, והוא בקי בדרך השימוש ברכב, ולא ינהג בקלות ראש ללא זהירות בדרכי השימוש, ולא בכל מצב שאינו יכול לנהוג כסדר.

ג. אם יש לאדם בתי עיניים (משקפיים - glasses), מותר לו לנהוג ברכב אבל רק אם רואה בהם טוב.

ד. אין לו רשות לאדם בשום מקום לנסוע במהירות, וכל הנוסע במהירות יש לו דין אדם המזיק, וגדר מהירות הוא שנוסע מעל המהירות המותרת לאותו רכב באותה דרך.

ה. בזמנים שבהם צריך כל רכב להשתמש באורות כאמור בתקנות התנועה כגון בשעות הלילה או בערפל, ואף שכל המשנה הרי הוא פושע ויש לו דין רודף, כי האור משמש לרכב לשתי מטרות, כדי לאפשר לנהג לראות את הדרך והתנועה שבה, וכדי להראות טוב יותר לעיני עוברי דרך אחרים, וכשאין האור ברכב כתיקונו, נמצא שמסכן את עצמו ואת אחרים, ונראה פשוט דאפילו בדק את אורות רכבו לפני שיצא לדרך, והיו כתיקונם, מ"מ נמי הוה פושע אם אחרי שנתקלקלו האורות ממשיך לנסוע. וא"א לתת לו דין רודף אלא א"כ יודעים בודאי שהנהג יודע שהאורות אינם כתיקונם, ואעפ"כ נוסע!

ו. נוסע המבליט את אברי גופו מחוץ לרכב, אם עושה דרך זלזול והפקרות חייב מכת מרדות מדרבנן, כדלעיל, "אסרו חכמים מפני סכנת נפשות", וע' בב"ח יו"ד סי' קט"ז, דלשון סכנת נפשות לאו דווקא לסכנת מיתה, וקאי נמי על סכנת נזקים, עיי"ש. ולפי זה אפילו מבליט אברים שאין הנשמה תלויה בהם, כגון שמוציא יד מהחלון, הרי גם כן חייב מכת מרדות!

ז. הולך רגל שאינו נוהג לפי האמור בתקנות התנועה, הרי אם עושה דרך זלזול והפקרות, חייב מכת מרדות מדרבנן, שהרי מסכן את עצמו, ולא עוד אלא שמתיר עצמו למיתה, שהואיל והוא פושע, הרי אין להצילו בנפשו של נהג הרכב המסכנו אפילו עושה הנהג פשיעה, כי אין הנהג מקבל דין רודף (כל זמן שאינו רודפו להדיא) שהרי הולך הרגל גם כן פושע הוא, ואין דוחים נפש מפני נפש.

ח. שאלו את הגאון ר' יצחק זילברשטיין שליט"א: כדי לא לאחר את התפילה בחיידר, המתחילה בשעה 8, מיהר מאוד אחד התלמידים בדרכו לת"ת, ודקה לפני השעה 8 הגיע לרמזור. הוא הביט ימינה ושמאלה, ולא ראה רכב מתקרב לצומת. האם מותר לו ע"פ דין לעבור ברמזור אדום, בנימוק ששלוחי מצוה אינם ניזוקים, כדי להגיע לתפילה בחיידר בזמן?

תשובה: אסור לחצות הכביש ברמזור אדום, ויש בזה חשש חמור של סכנה ופיקוח נפש, מאחר ולפעמים דוהרת מכונית שנהגה רוצה להספיק את האור הירוק שהוא אור אדום להולכי רגל, ולתלמיד צעיר אין שיקול דעת מספיק כדי להיות בטוח שאין בחצייתו סכנה, ויתכןשהוא לא יבחין במהירות בה נוסעת המכונית המתקרבת ולכן פשוט הוא שאין כל היתר לעבור באור אדום, ואין בזה משום שלוחי מצוה אינן ניזוקין, כיון שהסכנה מצויה, ובמקרה כזה לא אומרים שלוחי מצוה אינן ניזוקין כמבואר בגמרא פסחים דף ח' ע"ב.

 

ולשון המחבר, חו"מ סי' תכ"ז סעי' י': והנזהר, עליו תבא ברכת טוב!

והט"ז שם: זה נכלל בפסוק ופריו מתוק לחכי [בפסוק: "חכו ממתקים" (שיר השירים ה, ט"ז)] פירשו חז"ל יש חיך מתוק מזה, ה"נ לא די לאדם שיציל עצמו מהיזק אלא עוד נותנין לו שכר על זה! עכ"ל.

ט. מובא בשו"ת באר משה, ע"י הגאון ר' משה שטערן, אם שרי לנסוע באוירון לשם טיול, או רק לצורך מצוה ופרנסה שרי?

ותירץ, דכיון דבזמנינו שמידי יום ביומו אלפי אלפים אוירונים פורחים באויר ונעשו ככלי נסיעה רגילה, שרי. (היינו מעיקר הדין נסיעה באוירון לשם טיול, אבל אי הטיול בעצמו שרי, מטעם ביטול זמן, איבוד ממון וכו', ישאל שאלה לפני בעל הוראה).

הנה בדורות שלפנינו היו גדולי עולם (ומכללם הגאון מלאקאטש, בספרו משיב שלום סי' ע"ו), שאסרו לטוס באוירון לצורך טיול בעלמא משום דשכיחא הזיקא וסכנה, וכן אסרו לטיול באותו עולם שבזמנו, ולצורך סחורה כנראה התירו כמו הולכי ימים ומדברות, אבל עתה בזמנינו נשתנו העיתים הוחזק האוירון לכלי נסיעה בטוח (כמעט יותר מספינה וכדו') באופן שלכל אופני נסיעה הכל מודים דשרי.

קריאת התורה בדרך

משה נחום הלוי באלס

 

נוסעים בספינה, ברכבת או באוירון, וקורין בתורה, והם מתנועעים כשיש סערה או לסיבה אחר, אין צריך להגביה הספר תורה אחר הקריאה להראות הכתב לציבור, אם יש חשש שע"י הנענוע יפול הספר תורה בעת שמגביהו אלא יגללנו ויכרכנו כשהוא מונח על השולחן.

היה בדרך או אפילו עשרה שהיו בדרך בים ב' או ביום ה' בבוקר, והתפללו ולא קראו בתורה, ולעת מנחה הגיעו לישוב – אין עליהם חובה לקרות אז בתורה להשלים שבטלו בבוקר, ומוטב שלא יקראו כלל. ומ"מ אם הם מתאספים לקריאת התורה אין למחות בידם, שיש להם על מי שיסמכו (שו"ת בית שערים, שדעתו שאין להשלים בשעת מנחה הקריאה שבטלו בשחרית ביומי בב' וה' וע"ש טעמו)

עשרה שהיו בדרך ביום ד' או ה' ומחמת אונס הדרך בטלו קריאת התורה בשחרית, אם יש ביניהם אחד שאותו היום לו יום השנה לפטירת אביו או אמו והוא לא עלה לתורה גם בשבת שלפניו (או אפשר חתן ביום חופתו) אם בא לשאול לא ימנעוהו מלסדר מנין לקרות בתורה במנחה כדי שיוכל לעלות לתורה כדרך בני אדם המדקדקים לעלות לתורה ביום השנה לאב ואם.

כל פעם שקורין בתורה בשעת מנחה כדי להשלים את הקריאה שבטלו בבוקר, אם אפשר, יקראו לפני שהתחילו להתפלל מנחה, ר"ל לפני שהתחילו לומר פרשת הקרבנות שנוהגין לומר לפני אשרי (ע' שו"ת מהרש"ג והטעם, כדי שיהא ניכר שקריאה זו שייכת לשחרית, ע"ש) אבל כשזה אי אפשר, או שכבר התחילו לומר קרבנות ואפילו אמרו כבר אשרי, אין זה מעכב את הקריאה

יש אומרים דמותר לקרות בתורה אפילו אם רוב הציבור כבר שמעו קריאת התורה, וי"א דדוקא אם רוב הציבור לא שמעו מותר לקרות בתורה.

לכתחילה אין לקרות קריאת התורה קודם השחר, אבל בשעת הדחק מותר לקרות ולברך עליו קודם עלות השחר.

הנוסע למקום שאין בעל קורא  לכתחילה לקרוא קריאת התורה תחת פלאסטיק שמודפסים עליו פיסוקי הטעמים והאותיות נראין בעבר או בדרך אחר ללראות הטעמים, רק בשעת הדחק גדול ליש להתיר.

 

 

ברכת כהנים

מצות נשיאת כפים שייכת גם במקום שאין ספר תורה. בין בני א"י ובין בני חו"ל הנמצאים בדרך או בספינה ברגל והם בעשרה, וביניהם גם כהן או כהנים ישא כפיהם כדרך שהם נושאים במקומם בעירם ואע"פ שאין אתם ספר תורה בדרך.

 

הלכות ספר תורה

 

הלכות בנוגע אם אין לו ספר תורה

אין נפילת אפים אלא במקום ספר תורה [והמשנה ברורה כתב בסימן קל"א ס"ק י"א דלאו דווקא בארון וס"ת בתוכו אלא הוא הדין ס"ת לחוד אם אין שם ספר תורה (בהארון) רק שאר ספרים לא יפול על פניו רק יאמר המזמור בלא נפילת אפים. ויש חולקין בזה] אבל כשאין ספר תורה אומרים המזמור של תחנון (רחום וחנון וכו') בלא הטיית ראש [ילדים שמתפללים במקום שלומדים אף שאין שם ס"ת יכולים לומר תחנון בנפילת אפים כדי לחנכם].

יחיד המתפלל בביתו ויש לו שם ספר תורה אומר תחנון בהטיית ראש, וכדין הציבור בבית הכנסת. ונהגו בירושלים לומר תחנון בהטיית ראש גם במקום שאין בו ספר תורה. (עיין מנהגי אר"י) ואם מתפלל בחדר סמוך להחדר של ספר תורה אומרים תחנון בלא נפילת אפים.

ציבור שאין להם ספר תורה כשר אין להם להוציא ס"ת פסולה ולברך עליה, מ"מ כדי שלא תשתכח תורת קריאת התורה יש לש"ץ לקרות הקריאה לפני הציבור מתוך חומש.

הלכות ברכות

הב' מרדכי לייב גולדברג

 

מה הדין במין ששינה מקום בתוך סעודתו לענין ברכות?

איתא בשו"ע סי' קע"ח סעיף ה' דיש חילוק בין המאכלים לענין זה. ויש ב' שיטות מבואר במחבר, וא' ברמ"א:

א. מיני דגן ושבעת המינים בגדר בפנ"ע, ושאר מאכלים בגדר בפנ"ע.

ב. מיני דגן ולא שבעת המינים בגדר בפנ"ע ושאר מאכלים בגדר בפנ"ע.

ג. רק פת בגדר בפנ"ע משא"כ שאר מאכלים.

 

לפני שנבאר מה הדין צריך לידע מה נקרא שינוי מקום.

יש ב' אופנים של שינוי מקום:

א. מחוץ לבית לתוכו, או להיפך.

ב. בחוץ ממקום למקום, באופן זה יש נפק"מ אם יכול לראות מקום האכילה או לא.

ההלכה

באוכל פירות (וכל שאינו פת או דבר שבגדר האחר כדלעיל), ואפילו אם יש לו דעת לשנות מקומו מבית לחוץ או להיפך כשמברך, אינו מועיל. וכשרוצה לשנות מקום צריך לברך ברכה אחרונה על מה שאכל כבר, ובמקום שני צריך לברך פעם שני', וק"ו אם אין לו דעת לשנות את מקומו.

ואם הלך בחוץ ממקום א' למקום שני, ויכול לראות מקום האכילה הראשון, מותר לאכול יותר בלי ברכה שניה, ואפילו אם אין דעתו עליו. ואם אין יכול לראות מקום אכילה הראשון, רק שמותר לאכול יותר אם דעתו לאכול במקום שני, אבל אם אין דעתו עליו צריך לברך פעם שניה.

באכל פת, אם הלך מבית לחוץ או מחוץ לבית לפנים, אינו צריך לברך כלל, ואינו נקרא הפסק בין בדעתו בין שלא בדעתו.

ואם הלך בחוץ ממקום א' למקום שני, אם אין בדעתו יש רק בדיעבד לאכול יותר, בין אם יכול רואין בין אם אינו יכול רואין מקום הראשון (ע' מ"ב שם דאפילו בדעת רק בדיעבד ויש להחמיר).

 

מי ששינה מקום בתוך סעודתו במרכבת או במכונית

מי שנסע במרכבת או במכונית, וירד מהמרכבת או המכונית לקנות מים או מאכלים לשתות או לאכול, ומתחיל לשתות או לאכול חוץ להמרכבת או המכונית וחוזר אל המרכבת או המכונית דינו כמו מבית לחוץ. אבל אם אין גג להמכונית דינו כמו בחוץ ממקום א' למקום ב'. ואם מתחיל לאכול בהמרכבת והמרכבת נוסעת למקום שני, דינו כמו מקום א' למקום ב' בתוך הבית, וכשאין גג להמכונית, דינו כמו מקום אל מקום ב' בחוץ.

 

מה הדין במי ששכח לברך ברכה אחרונה על הפת ויעקור מקומו קודם שנזכר

איתא בשו"ע סי' קל"ח סעיף ה' דיש מחלוקת מה הם המאכלים שנכלל בפת בהלכות זה.

ויש ב' שיטות מבואר בהמחבר וא' בהרמ"א:

א. מיני דגן ושבעת המינים

ב. מיני דגן ולא שבעת המינים בגדר

ג. רק פת

מה נקרא שינוי מקום לענין זה?

שתי פינות בחדר גדול נקראים מקום אחד ואפילו אם אין יכול לראות מקום אכילה הראשון מפינה השני.  אבל אם הלך לחדר שני בבית אחד, צריך לחזור ומברך באופנים שהובא לקמן. ואם יש טעם למה לא יכול לברך בחדר הראשון, כמו מפני שיש צואה בהחדר, אסור לחזור ולברך, ואם יש דעתו לשנות את מקומו קודם שבירך מותר לברך בחדר השני, ואינו נקרא שתי מקומות.

 

ההלכה

אם אין בדעתו לשנות את מקומו ואין טעם לאסור עליו לברך בחדר הראשון צריך לחזור ולברך בחדר הראשון אבל אם יש לו מאכל יותר, אפילו פחות מכזית, ומברך ברכה אחרונה עליו כמו ברכה אחרונה שחייב לברך על מה שאכל, יאכל מעט ממה שיש לו, ומצטרפינן עם האכילה הראשונה מברך במקומו.

ואם אין לו מאכל יותר, לדעת הרא"ש והר"ר יונה, אם היה עוקר ממקומו במזיד, צריך לחזור ומברך, ואם לא חזר לא יצא, אפילו בדיעבד. אבל בשוגג רק צריך לחזור לכתחילה, אבל בדיעבד אינו צריך.

אבל לדעת הרמב"ם אם שכח בשוגג, אינו צריך לחזור כלל, אפילו לכתחילה, ויברך במקומו. אבל אם במזיד צריך לחזור לכתחילה, אבל בדיעבד אינו צריך.

והכל מודים דאם היה יחזור בשעה שיגיע מקום האכילה הראשון היה אוכל האכילה במיעטו והיה רעב מאכילה הראשונה, אסור לחזור, אלא יברך במקום. ואם בשעה שהזכיר היה רעב מאכילה הראשונה גם כן אסור לברך כלל מפני שיש ברכה לבטלה.

ולהלכה פסקינן דאינו צריך לחזור כלל, ומברך אפילו במזיד ולכתחילה יברך במקומו. וכל זה איתא בשו"ע סי' קפ"ד סעיף א-ד ומ"ב שם.

ליסע בערב שבת

 

שלמה מאיר הלוי דונר

 

כתב בשו"ע הלכות שבת ס' רמ"ט הלכה א' וזה לשונו: אין הולכין בערב שבת יותר משלוש פרסאות כדי שיגיע לביתו בעוד היום גדול ויוכל להכין צרכי סעודת שבת בין שהולך לבית אחרים בין שהולך לביתו.

ובביאור הלכה כתב דאם הולך לדבר מצוה מותר ואפילו אם למצוא דמתבטל במצות עונג שבת. ובמשנה ברורה כתב על מה שכתב השולחן ערוך "שלוש פרסאות" היינו דאדם בינוני מהלך עשר פרסאות ביום א', ושלוש פרסאות היינו קרוב לשליש היום. ודווקא מתחילת היום עד שליש היום ולכן נשאר זמן מספיק להכין לשבת. אבל אם נוסע בעגלה ליסוע הרבה יותר משלוש פרסאות עד שליש היום (פרי מגדים) אבל מהב"ח משמע להקל בנוסע בעגלה ליסע אפילו אחר חצות היום ובלבד שיעמוד לשבות בעוד היום גדול בכדי שיוכל להכין צרכי שבת.

וכתב המשנה ברורה דאף אם הוא מכוון שבביתו יהיה לו יותר עונג שבת, מכל מקום אסור, שמא לא ידעו כלל מביאתו ולא הכינו בשבילו.

אבל המגן אברהם דבמדינות אלו רוב בני אדם מכינים צרכי שבת בריווח, ולכן אין נזהרים בזה כלל בין כשהולך לביתו או להתארח בבית אחרים.

ובהרבה אחרונים כתבו דמכל מקום צריך ליזהר לכתחילה שלא ילך או יסע עד סמוך לערב אפילו במדינות אלו דמכינים צרכי שבת בריווח, מפני שכמה פעמים נכשלים על ידי זה ובאים לידי חילול שבת, כי בעל אושפיזא או אפילו בביתו כשבא סמוך לשבת מוסיפים לבשל בשבילו ואפשר לבוא לחלל השבת. ולכן כל זה ישים האדם לליבו וימהר לשבות אפילו בכפר, ולא יסיתנו היצר לומר עוד היום גדול והדרך טוב.

והלבוש האור כתב דהני מילי דאין רשאי לנסוע יותר מג' פרסאות היינו במקום כשאותו המלון או הבית שיבוא לשם בעוד היום גדול הוא בישוב שהוא מקום שיוכל להכין לו צרכי שבת, אבל אם אותו המקום שבא לשם אי אפשר להכין לו צרכי שבת, או שיש עמו צידה (שאינו צריך לילך למקום ישוב בשביל להכין צרכי השבת שהרי כבר שלו) אלא שאין המקום שהוא עומד שם בטוח ביש סכנה שישאר שם, מוטב שילך אפילו כמה פרסאות אולי יבוא למקום שיוכל להכין לצרכי שבת או למקום שהוא בטוח לו מן הסכנה, משישאר שם במקום דאגת הסכנה ויצטער כל השבת ולא יהיה לו עונג שבת כלל.

ודווקא שאין יודעים במקום שרוצה לבוא שם שיבוא, אבל אם יודעים או שלח להודיעם שהוא יבוא לשם לשבת מותר לילך אפילו כמה פרסאות לכל גוונא.

דין זה הוא דהיינו כשהוא במקום ישוב שיכול להכין צרכי שבת, אבל אם במקום שאי אפשר להכין צרכי שבת מוטב שיבוא לביתו אולי יוכל להכין צרכי שבת משישאר שם שודאי לא יוכל להכין צרכי שבת כלל.

ובאליה רבה כתב דאם מוליך מזונותיו עמו מותר לילך אף שהוא במקום בטוח, ולאפוקי מעולת שבת שאוסר במקום בטוח אף כשמוליך מזונותיו עמו.

תפילת הדרך

 

הב' אהרן שלמה הכהן הלברשטט

 

מקום תפילת הדרך וחיוב תפה"ד בזמנינו שמצוי ישובים בצידי הדרך

ע' שו"ע סימן י' סע' ז וזה לשונו: אומר אותה אחר שהחזיק בדרך ואין לאומרה אלא אם כן יש לו לילך פרסה אבל פחות מפרסה לא יחתום בברוך (ולכתחילה יאמר אותה בפרסה ראשונה), עכ"ל.

(פרסה היא לפי החזו"א km 4.608 ולפי הגר"ח נאהkm 3.840).

פשט בשיטת שו"ע: יש מחלוקת ראשונים בפשט של הגמרא בברכות דף ל. שכתב 'אימת מצלי' אמר ר' יעקב א"ר חסדא משעה שמהלך בדרך, 'עד כמה', אמר רב חסדא 'עד פרסה'.

א.     שיטת רש"י: עד פרסה יכול לברך ואחר שהלך פרסה לא יברך (בחתימה).

ב.     שיטת בה"ג: הנסיעה צריכה להיות פרסה או יותר והוא לומד פשט בגמ' - נסיעת פרסה יכול לברך אבל פחות מפרסה לא יברך. וע' רא"ש שכתב דנראה פירוש בה"ג עיקר, משו"ה אם יש לו עדיין פרסה לילך יכול לברך אבל אם יש פחות מפרסה בקרוב לעיר לא הוי עוד מקום סכנה וא"צ לברך.

ג.      שיטת רבינו יונה: עד כמה יכול להתפלל לכתחילה, לאחר שיצא מן העיר בתוך פרסה ראשונה ובדיעבד יכול לאומרו אחר פרסה כל זמן שרב ממנו הדרך עד שיתקרב למקום שהולך.

והמחבר שכתב ואין לאומרה אא"כ יש לו לילך פרסה תפס כפירוש הבה"ג בפירוש הגמ' 'עד פרסה' הוא שהדרך צ"ל פרסה או יותר.

ומש"כ המחבר "אבל פחות מפרסה לא יחתום בברוך" מקורו בטור דמשמע ליה דהא דאמרינן בגמ' דעד כמה עד פרסה דמשמע דפחות מפרסה לא הכוונה היא בברכה אבל בלא ברכה הרשות בידו.

והטעם דאין לאומרה אא"כ הולך פרסה חוץ לעיר היינו משום דבקרוב לעיר אינו מקום סכנה (הרא"ש). אבל הט"ז מתיר אפי' בתוך העיר משעה שגמר בלבו והכין עצמו לצאת אבל הא"ר והפמ"ג ושארי האחרונים חולקין ע"ז והסכימו דלכתחילה יש ליזהר שלא לעשות כן אבל בדיעבד יש לסמוך על דבריו.

שאלות בזמננו

במ"ב כתב (ס"ק כט): ועיבורה של עיר, דהיינו שבעים אמה ומעט יותר סמוך לעיר לאחר שכלו כל הבתים הרי הוא כבתוך העיר. ובביה"ל הוסיף (ד"ה ואין) כשיודע שאיזה עיר קרובה בצד דרך נסיעתו בתוך פרסה, לא יאמר תפילת הדרך בחתימה בשם דהא ליכא מקום סכנתא. ועוד מצינו במחצית השקל (ס"ק י"ד) "ואם יש בית עמוד רחוק מן העיר תוך ע' אמה ושיריים, וכן עומד בית אחר תוך ע' אמה ושיריים של בית ראשון וכן בית וכו' של בית שני וכן לעולם, הכל נחשב תוך עיבורה של עיר".

ולפ"ז מוצא דברים אלו, בהרבה (Motorways And Trains) וכדו' בזמננו יהי' לנו חשש גדול אם ניתן לומר תפה"ד בברכה שמצוי ישובים וכפרים ועיירות וכו' בצידי הדרך תוך שיעור פרסה א' לשני, וגם נוסף בתים, farmhouses, check-points (בא"י) המצויים בצידי הדרכים (אבל הגינות והפרדסים עצמם אינם בכלל העיר - וע' קצוה"ש סי' ס"ז ס"ק ג'), ופעמים שאין פרסה מבלי כל הנ"ל, ואף אם ידוע שיש פרסה מבלי הדברים הנ"ל, כהיום שהנסיעה בהMotorways במהירות רבה, אולי עד שיאמר תפה"ד יהיה כבר בתוך פרסה של הדברים הנ"ל שמהם ואילך עד עיר מחוז חפצו אין פרסה או ע' אמה בלא בתים והוי ליה כהגיע תוך פרסה סמוך לעיר ששוב אין לומר תפה"ד, ואם ימהר לומר תפה"ד אולי יקדימנו באופן שעדיין אינו בגדר שיצא מעיבורה של עירו.

כדי ליישב את החקירה יש מחלוקת הפוסקים:

שיטת הר"ר שלמה זלמן אוירבאך זצ"ל בס' הליכות שלמה: כדי לומר תפה"ד צריך להיות מקום של שתי פרסאות בלי ישוב. וע"ע ס' תהלה לדוד שכתב כן. ומשו"ה כשנסע הרב שלמה זלמן מב"ב לירושלים היה כוללה בברכת שמע קולנו לפני הנסיעה. (אבל במקום שהיה שם ישובים של ערביים, אמר דזהו מקום סכנה).

[וסיפר ר' שלמה זלמן דפעם א' הגרא"מ ש"ך זצ"ל הציע לפניו את ספיקו בענין תפה"ד - שמנהגנו להמתין קודם הליכה מב"ב לירושלים מלברך "אשר יצר" עד זמן תפה"ד ואין דעתו נוחה בזה. והשיב ר' שלמה זלמן "אני איני מברך תפה"ד כלל בנסיעה כגון דא". והשיב הרב שך דיש על מה לסמוך כי גם הגרי"ז זצ"ל לא היה אומר תפה"ד אלא קודם הנסיעה בברכת שומע תפילה].

שיטת שו"ת תשובות והנהגות (מהרב משה שטרנבוך שליט"א): הביא דשמע בשם החזו"א זצ"ל שראוי היה היום לברך תפה"ד אפי' נוסע בעיר מפני שהסכנה קרובה, אלא שלא נוכל לשנות מאבותינו שלא התפללו אלא כמו שתיקנו חז"ל כשיוצא מהעיר. אבל מיד כשמגיע להכביש ראשי (main road) חוץ לעיר שיוצאין ממנו לעיר אחרת, אף שלא הרחיק עוד מעיבורה של עיר יתפלל תפה"ד, ושמע מעד נאמן שכן נהג מרן הגר"י קנייבסקי זצ"ל, שהרי אפי' הרחיק מן העיר רק שיעור פרסה יש מגדולי הראשונים דס"ל דשוב אינו מברך תפה"ד כלל שכבר הרחיק מעירו פרסה ולכו"ע זוהי חובה לכתחילה לכן מתפלל מיד כשיוצא חוץ לעיר אף שלא הרחיק, כיון שדעתו להתרחק פרסה ויותר, מתפלל מיד כשיצא מהעיר כשמגיע לכביש ולא ימתין עד מקום שאין רואים בתים כלל שפעמים רבות זהו יותר מפרסה ובזה לכמה מהראשונים שוב אין לברך כלל. ועוד שעיקר תפה"ד היא בתחילת היציאה שהיא נטילת רשות על היציאה ולכן עיקר התקנה היא בתחילת הדרך, וכ"כ בשו"ת שבט הלוי מהרב שמואל וואזנר שליט"א ובס' דעת נוטה מהרב חיים קנייבסקי שליט"א שיש חיוב תפה"ד.

וע"ע בספר אשל אברהם בוטשאטש שחולק על המחצה"ש וס"ל שהבתים תוך ע' אמה ושיריים מבית אחד אינם מצטרפין לעיבורה של עיר. וע' בדעת תורה מהמהרש"ם מברעזאן זצ"ל שתמה על דברי המחצה"ש.

ולפי הט"ז, בודאי אומר תפה"ד דס"ל שיכול לאומרה בתוך העיר משעה שהכין לבו לצאת.

ועוד דלפי טעם הבאר שבע דאומרים תפה"ד רק אחר שהלך פרסה הוא משום דקודם לכן אפשר שיחזור בדעתו ולא ילך על הנסיעה, נראה דיכול לומר תפה"ד אפי' כשיש בתים בצד הדרך.

שאלה ב'

בשו"ת שבט הלוי (סי' כ"א אות ב') הביא שיטת השו"ת זכרון יהודא (או"ח סי' מ"ה) שפוסק שכשכתב הגמ' 'עד פרסה' פירושו נסיעה של ע"ב מינוט שהוא שיעור הזמן שבתוכו יכול ליסע פרסה אבל בזמנינו כשנוסעים בcar or train וכדומה צריך לילך 72 מינוט שהוא מאד יותר מפרסה אם נוסע במהירות רבה.

אבל הרב שמואל וואזנר שליט"א עצמו סובר דבתפה"ד הולך אחר שיעור ארץ אע"פ שאם נוסע בcar or train וכדומה הוא פחות מאד מ-72 מינוט, וכתב דהשו"ת זכ"י הוא יחיד בדין זה.

 

נפלאות הבורא

הב' שלמה הלוי ווייס

החיוב

בחובות הלבבות שער הבחינה בפתיחה כתב דהתבוננות בברואים מביאה את האדם להכיר את מציאות ה' ואת חובתנו לעבוד אותו ומביא ראיה ממה שאמר שלמה המלך החכם "והאלוקים עשו שייראו מלפניו" (קהלת ג', י"ד) ופי' (טוב הלבנון והר"ח מהרובשוב) דהקב"ה עשה את הכל בחכמה כדי שבני אדם יבחינו ויכירו את גדלות ואחדות הבורא, ויביא לידי עבודת ה'.

וחיוב הזה להתבונן בגדלות הבריאה, הוא חיוב מצד השכל שלנו. אנו בעלי שכל להתבונן בבעלי חיים שברא הקב"ה, מפני דאנו בעלי שכל יותר בהבהמות והחיות ואם לא אנו עושים זאת, לא יהיה רק בלי דעת כבהמה וחיה, אלא יותר גרוע מהם! כיון שהשי"ת ברא אותנו בבחינה ודעת, צריכים אנו לעובדו בזאת, כדי שלא נהיה כבעלי חיים שאין להם שכל.

וגם מתורה שבכתב ובעל פה לומדין דחייב להבחין בבריאות. והמחבר (של חובות הלבבות) מביא ראיה מזה:

"שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה" (ישעיה מ', כ"ו) וגם דוד המלך אמר: "כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך ירח וכוכבים אשר כוננת" (תהלים ח' ב').

וחז"ל אמרו (שבת ע"ה.): "כל היודע לחשב בתקופות ומזלות ואינו מחשב, עליו הכתוב אומר: "והיה כנור ונבל תוף וחליל ויין משתיהם ואת פועל ה' לא יביטו ומעשה ידיו לא ראו" (ישעיה ה' י"ב) ויש עוד ראיות דצריך אדם להתבונן בפעולת ה' ולעמוד על החכמה הגנוזה בהם.

 

חכמת הבריאה

בעל החובות הלבבות מחלק החכמה לסוגים:

א. דברים גדולים של הבריאה, כגון כדור הארץ - האדמה שאנחנו עומדים עליה (פתחי לב בשם טוב הלבנון). לכאורה זה דבר פשוט מאד, דכל דבר שעל הארץ נופל אם מגביהו מארץ וגם זריחת השמש, עלייתה ושקיעתה, אין צריך התבוננות. אבל באמת הוי דבר נפלא גדול, חלק גדול של הבריאה. שאם הקב"ה לא היה בורא הענין "גרווטי" (gravity) כל אדם ובהמה וכל דבר שבעולם, אפילו העולם עצמו, יהיו מתהלכים בתבל שברא בבראשית כל היום! ואין שום אדם יכול לעמוד בקומה זקופה! ולכן השי"ת ברא הענין של "גרווטי" (gravity), ליתן מעט מנוחה ושלוה בעולם. וגם צריך הבריאה הזו כדי שהמים יהיו מסובבים הארץ, ולא בכל הארץ, אלא בים ולא ביבשה.

ויש לומר דזה נברא ביום שני של בריאת העולם, ביום שברא ה' את ההבדלה בין מי ארץ למי השמים. וגם שייך דהי' נברא "גרווטי" ביום ג' של בראשית.

ב. החכמה הנראית בבעלי חיים, כגון בעורב, שאינו מפרנס וזן את האפרוחים, מפני דהילדים הם בצבע לבן, והעורב עצמו הוא שחור כידוע, והאם אינה מכירתם. אבל השי"ת בהשגת כל בהמה ועוף, נותן יתושים שנכנסים לפי האפרוחים, ולכן יחיו!

וזה הפשט בהפסוק: "מי יכין לעורב צידו כי ילדיו אל אל ישוועו יתעו לבלי אוכל" (איוב ל"ח מ"א) ופירוש המצודת דוד דמיירי באופן הזה. וגם בים יש בריות שהם נפלאים מאד. לדוגמא ה"איל" eel)) צד דגים שרוצה עם חשמל שלו שיש בו! והחשמל הוא חזק מאוד, ומכה הדג ומת. מהפילים הענקים עד הזבוב שבבית, יכול אדם לראות החכמה שבבעלי חיים מבלי כח גדול.

ג. צמחים וטבעת האדמה.

בבריאת אילנות יש כמה דברים נפלאים. עץ א', כשאיזה בהמה רוצה לאכול עליה, נותן סם בהעלים, שרע להבהמה זו. ולא זו בלבד. העץ משלח באויר סם אחר, מיוחד, לעצים אחרים כמוהו. הסם מגיד להעצים הסובבים דיש בהמה שרוצה עלים, והם ג"כ נותנים סם רע לעליהם!

"וידבר על העצים מן הארז אשר בלבנון ועד האזוב אשר יוצא בקיר" (מלכים א' ה' י"ג) פירש"י דשלמה המלך גילה את כוחות הטבע של כל העצים והצמחים לאיזה רפואה אפשר להשתמש בהם, ואיזו תועלת אפשר להפיק מהם ואיזו אדמה מתאימה לגידול כל מין ומין, עכ"ל.

כאן יש ראיה, דבכל צמח ובכל עץ יש תועלת להעולם והבריות.

ה' ברא את הכל בחכמה לטובת יראיו כדי שיהנה מהם. ועל כל זה, צריכים אנו לעבוד אותו ביראה אחר שראינו את החכמה.

 

התורה והבריאה

"חבה יתירה נודעת להם שניתן להם כלי חמדה שבו נברא העולם" (אבות פ"ג משנה י"ב).

פירוש תפארת ישראל, דדבר זה של בריאות העולם שאמר התנא עקביא בן מהללאל, על הפסוק "ואהיה אצלו אמון" (משלי ח' ל') דחז"ל דרשוהו לשון של אומנות. ומה הפשט בזה?

"משל למלך שרוצה לבנות פלטין לו, ורואה בדפטראות שלו, ולפיהו בונה החדרים, והפשפשים והשערות בהפלטין, כך כביכול הקב"ה נסתכל בתורה וראה איך יבנה העולם" (מדרש רבה שם) וגם פירוש הגאון מווילנא על הפסוק דמיירי בבריאת תדשא הארץ של גן עדן.

"בעשרה מאמרות נברא העולם. ומה תלמוד לומר, והלא במאמר א' יכול להבראות? אלא להפרע מן הרשעים וכו' וליתן שכר לצדיקים וכו'. תיו"ט לומדין מזה מוסר נאה והשכל. איזה לימוד נמשך מאלו עשר מאמרות? אלא שיש לנו ללמוד מהבריאה שהיא בי' מאמרות מוסר שאם מאבדים אותו נחשב כעבירה גדולה ולא דבר קטן וגם להיפך בצדיקים.

"חמשה קנינים קנה הקב"ה בעולמו. ואלו הן, תורה קנין אחד. שמים ורץ קנין אחד וכו' (אבות ו', ו') כתב מדרש שמואל דטעם שנאמר תורה לפני קנין שמים וארץ מפני שהתורה נבראה קודם העולם. וכשברא העולם, כביכול נסתכל בתורה ובראה (כמו שכתבתי לעיל) וגם תפארת ישראל אמר דה' הכין העולם באופן הנאות לתורה, שהעולם מתקיים רק ע"י שמירת מצוות התורה. ושלא יהיה הטבע מניעה מלקיים המצוות, אדרבה יהיו שם סיבות לקיימן.

והוא כתב על הפסוק "מה רבו מעשיך ה' כולם בחכמה עשית וגו'", שהיא הסיבה לקיים התורה!

 

 

טבע הבריאה

בריאת הצמחים היא ענין שיכול לדבר עליו לזמן ארוך. במיוחד, העלים של עצים ופרחים הוי דבר נפלא. העלים נותנים המזון לכל הצמחים לגדול. איך עושים זאת? כשאור החמה מאיר עליו, מהפך האור עם מים שלוקח מאדמה, ואויר (carbon dioxide) שנכנס להעלים בנקבים קטנים מאד, למזון לכל העץ או הצמח!

 

היתר ההפסקה מלימוד תורה

 

הב' אריה ליב הלוי לוי

 

הנני בא לפרש למה יש היתר או חיוב לילך על מה שקורין באנגלית Hikes "הייקס" או אפילו להפסקה באמצע לימודי קודש, דהיינו מה ההיתר לבטל זמן מלימוד התורה הקדושה, וגם האם יכולים לשיח דברים בטלים בזמן ההייקס או ההפסקות מלימוד?

ראיתי בהקדמה לספר בית אהרן על הש"ס שכ' בשם הגר"א: איתא במשנה אבות (פ"ו מ"ו) אחד ממ"ח דברים שהתורה נקנית בהם ב"מיעוט שיחה", דהפשט אינו כפי המובן הפשוט, כלומר שימעט בשיחה לגמרי מבלי להוציא אף דבר מפיו אלא כוונת המשנה היא להיפך, בחיוב, היינו לחייב מיעוט שיחה שאם ילמד אדם הרבה בלי הפסק, דעתו תתבלבל עליו ולכן מזמן לזמן צריך שיחה קלה.

מזה אנו רואים דיש על מה לסמוך ל"הייקס", אבל מהו המקור למה שאמר הגר"א. כדי לברר זה, צריך לראות בכלל גדר החיוב, כדי לדייק הפטורים או אפי' חיובים לילך על "הייקס".

 

בענין זה יש (לכל הפחות) ד' שיטות ראשונים:

שיטה א'

איתא בגמ' נדרים דף ח' ע"א, אמר רב גידל אמר רב, האומר "אשכים ואשנה פרק זה", "אשנה מסכתא זו", נדר גדול נדר לאלוקי ישראל (דהיינו דהנדר מהני) והקשתה הגמ', והלא מושבע ועומד מהר סיני (כדפ' רש"י או מ"ושננתם לבניך" (דברים ו') או מ"לא ימוש ספר התורה הזה") וגו' ותירצה הגמ' -

הא קמ"ל דאי בעי פטר נפשיה בקריאת שמע שחרית וערבית, משום הכי חייל שבועה עליה (כיון שהלימוד בשבועה זו היא הוספה על השבועה בהר סיני).

פירש הר"ן שם, ד"ה הא קמ"ל, וז"ל מסתברא לי דלאו דווקא בהכי מיפטר שהרי חייב כל אדם ללמוד תמיד יום ולילה כפי כוחו, ואמרינן בפ"ק דקידושין דף ל' ע"א, ת"ר "ושננתם" (שם) שיהו דברי תורה מחודדין בפיך שאם ישאלך אדם שלא תגמגם ואומר לו וכו'. וק"ש שחרית וערבית לא סגי להכי וגו' עכ"ל

הנה כתוב כאן דהחיוב ללמוד הוא, כפי כוחו. ומסתברא דאם אין לאדם כוחות הנפש ללמוד כפי כוחו, כיון שאין לו הגישמאק הנכון, הפרישקייט הראוי, יש חיוב לילך על "הייקס" כדי להשיג את הגישמאק והפרישקייט כדי ללמוד כפי כוחו אח"כ, זו שיטה א'.

 

שיטה ב'

עי' ריטב"א (שם) ד"ה ואמרינן בגמ' בא"ד וז"ל פי' הא דאמרינן דאי בעי פטר נפשיה בק"ש שחרית וערבית ונפק מחובת "והגית בו יומם ולילה" [יהושע א'], היינו בדלא אפשר לו טפי שצריך להשתדל קצת היום בפרנסתו הא לאו הכי לא מיפטר כדאיתא במנחות.

ויש לדייק מכאן דכל ההיתר להפסיק מלימוד הוא לצורך גדול כגון פרנסה, ולכן מסתמא אם ע"פ דעת תורה, ללכת על "הייקס" הוא חשבון נכון, וצורך כדי להתחדש בחשק והגישמאק לפני התחלת הישיבה כנ"ל, לכאורה יש לאדם פטור שלא ללמוד בזמן הזה.

 

שיטה ג'

אינו מוכח ממש כל כך אבל מסתמא נכון הוא: עי' רש"י ונימוקי יוסף (שם), שלומדים פשוט, דיכול לפטור עצמו ממצות "ושננתם" בקר"ש שחרית וערבית.

בודאי יש מצוה קיומית (לכל הפחות) ללמוד כל היום ולילה, אבל החיוב הוא רק קר"ש שחרית וערבית ולכן לכאורה "הייקס" הוה מותר.

 

 

שיטה ד'

עי' פירוש רבינו אברהם מן ההר, דף מ"ח ע"א, ד"ה ספרים בא"ד, וז"ל אבל מצות לימוד, שהוא ענין ציור הלב וידיעת האמת עיקר הציווי הוא כדי לצייר האמת ולהתענג וליהנות במדע לשמח לבבו ושכלו, כדכתיב "פקודי ה' ישרים משמחי לב" וגו' שעיקר מצוותו היא ההנאה והתענוג במה שמשיג ומבין בלימודו, עיי"ש.

לפי מה שכתוב כאן שעיקר הלימוד הוא להרגשת השמחה, וליהנות מסברא יפה, אפשר דאם, אדם לומד כל הזמן אינו יכול ליהנות ולשמוח בקושיא נכונה וגישמאקע סברא, ולכן אפשר לפ"ז, מצות תלמוד תורה גופא מחייב לילך על "הייקס" כדי דכשישוב להלימוד יוכל להרגיש השמחה והגישמאק בהלימוד.

וע"ע באגלי טל בהקדמה בענין זה של גישמאק בלימוד, שכ' שם, שקצת בנ"א סוברים דאם מחדש חידושים ושמח ומתענג בלימודו אין זה לימוד התורה כ"כ לשמה כמו אם היה לומד בפשיטות בלי שום תענוג. ובאמת זה טעות מפורסמת, ואדרבא כי עיקר מצות לימוד התורה להיות שש ושמח ומתענג בלימודו ואז דברי תורה נבלעין בדמו. [וע"ע בקצוה"ח הלכות הלואה סימן ע"ב (ובהערה 316 שם)].

ובערוך השולחן הלכ' תשעה באב או"ח סי' תקנ"ד, כ' דעסק התורה ממילא משמח את נפש הישראלי, עיי"ש. ולכן אינו ממש כדברי רבינו אברהם מן ההר.

כ' הח"ח בהקדמה לח"ח עשה י"ב, בבאר מים חיים, דעובר על עשה ע"י שאינו מקיים אז מצות עשה דתלמוד תורה. ועי' ברכת שמואל קידושין סימן כ"ז, דלכאורה חולק על זה.

הנה, זה קצת מענין היתר להפסיק מלימוד. ועתה נבאר קצת מה הוא האיסור של דברים בטלים, והאם יש היתר בשעת ה"הייקס".

איתא בגמ' יומא י"ט ע"ב, אמר רבא השח שיחת חולין עובר בעשה שנאמר "ודברת בם" (דברים ו', ז') ולא בדברים אחרים.

יש לעיין באיזה דברים אחרים נכללים בזה?

עי' רש"י שם ד"ה ולא בדברים אחרים וז"ל: שיחת הילדים וקלות ראש עכ"ל.

אבל הרבינו יונה בגמ' ברכות סוף פרק ב', ט' ע"ב בדפי הרי"ף, כ' וז"ל: "ודברת בם", ושיחת חולין מיקרי, כשמדבר בדברי הבאי, אבל כשמדבר בעסקיו לצורך פרנסתו אע"פ שאינה שיחה של תורה, מותר. ומשמע מזה לכאורה דלדבר סתם אפילו אינו קלות ראש רק אינו צורך, הוה אסור. וזה קשה מאד עלינו ועל כל ישראל, דלא מצינו להקפיד בזה כל כך. והגר"א בודאי לא היה מקפיד על כך כמו שכתבנו לעיל.

ועי' הר"ח ביומא שם, ד"ה בם וז"ל: המפסיק בעת שקורא בתלמוד ושח שיחת חולין עובר בעשה שנאמר "ודברת בם".

וזה לכאורה מחודש דכל האיסור עשה זה רק כשקורא בתורה (ואפשר הרבינו יונה ג"כ סובר כן, וא"כ קשה למה לפרנסה הוה מותר).

[עי' שו"ע או"ח סי' ש"ז סעיף א' ורמב"ם מדע פכ"ד מהל' שבת ה"ד, דכ' בענין דיבור בשבת, וז"ל: ואפי' בשיחת דברים בטלים אסור להרבות.

ועי' בביאור הגר"א שם דמשמע מל' המחבר דשלא להרבות מותר (וקשה למה, הא הוה שיחת חולין).

וע"ע משבצות זהב שם, בא"ד, דהקשה על המחבר דגם בחול אסור, וכ' דאפשר דאיסור דיבור בשבת רק לנשים וזה דוחק כיון דאינו משמע כן מן המפרשים דדין זה רק לנשים ועומד בצ"ע. (ועי' מ"ב שם ס"ק ב')].

נמצא, דלפי הרבינו יונה, אפי' אם יש היתר או אפי' חיוב להפסיק מלימודו כנ"ל אבל מ"מ אינו יכול לשיח דברים שאינו לצורך.

אבל לפי רש"י כל זמן שאינו מדבר קלות ראש ושיחת ילדים, מותר.

אבל לפי ר"ח, בענין איסור זה, אין איסור אלא בעת שקורא בלימוד.

וע' ח"ח (שם) דאיסור עשה זה אינו רק שלא קיים מצות ת"ת אז אלא עשה זה דעובר ע"י שיחת חולין מ"ע של "ודברת בם" בפועל ממש, עיי"ש.

וע' בתולדות אדם פרק ז' דהביא מעשה עם הגאון ר' זעלמלע מווילנא אחי ר' חיים וואלאזענער, דר' זעלמלע נסתפק בזה, במקומות שאסור לדבר בדברי תורה, האם מותר לדבר שם שיחת חולין, אי אמרינן דווקא במקום שאני יכול לקיים "ודברת בם" שם אני אסור לדבר דברים אחרים, אבל במקום שאיני יכול לקיים "בם" בדברי תורה כגון בבית המרחץ אין האיסור של דברים אחרים חל עלי, או אמרינן ולא בדברים אחרים הוא איסור מוחלט בכל מקום ובכל זמן?

והנה החכמים החשובים אשר בקהל ווילנא העידו והגידו שהדבר יצא לפניו בהיתר, והיה דבר נפלא לראות כאשר בא אל בית המרחץ במקום שאסור להרהר בדברי תורה היה שואל על קורות העתים וחלוף הזמנים שנתהוו בעולם מענייני הסחורות עלייתן וירידתן ועוד רבות כמו אלה, והיה נושא ונותן בעניינים האלה בהשכלה יתירה ונפלאה, וגם הוא היה מספר לפניהם סיפורים יפים בעניינים כאלה ערבים ונעימים לאזני השומעים עד שיהיו מתפלאים ומשתוממים מאין באו ואנה הלכו אצלו הסיפורים האלה, וכאשר יצא מבית המרחץ אל מקום שמותר להרהר בדברי תורה, נתאלמנה שפתותיו ויהיו כאלם לא יפתח פיו.

ולפי הח"ח, לכאורה הכרעת ר' זעלמלע א"ש, כיון שהאיסור הוא פעולת "לא לימוד", ולפ"ז כיון שאסור ללמוד במקום זה אין איסור דברים אחרים, ויש לדחות.

הקשה השפת אמת ביומא (שם) אמר רבא וכו', למה צריך פסוק "בם" דווקא, תיפוק ליה בתמיד יש עשה ללמוד א"כ בשעה שידבר דברים אחרים מבטל המ"ע של "ודברת"? ועומד בצ"ע.

ונמצא לפי חשבונותינו ששה תירוצים:

היסוד הוא, כל מקום שיש פטור ממצות לימוד התורה מ"מ יש איסור דברים בטלים.

א. לפי הר"ן אם אינו כפי כוחו ללמוד בשעה זו, מ"מ עכשיו יש איסור דברים בטלים.

ב. לפי הריטב"א אם צריך לעשות פרנסה או דברים אחרים שהם צורך גדול, מ"מ עכשיו יש איסור דברים בטלים.

ג. לפי רש"י ונימוקי יוסף, כיון שאינו אלא מצוה קיומית לבד מקר"ש שחרית וערבית, מ"מ עכשיו יש איסור דברים בטלים.

ד. לפי רבינו אברהם מן ההר, אם צריך הפסק מלימודו לחזק החשק, להרגיש השמחה בלב ובשכל, ג"כ יש איסור דברים בטלים.

ה. לפי צד שני של ר' זעלמלע, לא לפי הכרעתו, כיון שאפילו במקום שאסור ללמוד אסור בדברים בטלים, זה מה שמוסיף בזה העשה של "ודברת בם".

תירוץ ו' אינו ביסוד זה:

ו. לפי הח"ח, הגמ' בעי לאשכוחי יותר מזה שעובר על מצות ת"ת, אלא מ"ע זה היינו הפעולה שלא לקיים מצות "ודברת בם".

 

סיכום

ד' היתרים או חיובים לילך על הייקס.

דברים בטלים: קלות ראש ושיחת ילדים לפי הפשטות ורש"י אסור, בעת שלומד בודאי אסור (ר"ח) סתם דברים בטלים בלי קלות ראש, לפי הרבינו יונה לכאורה אסור, אבל לפי רש"י ולפי מה שאמרנו בשם הגר"א יש לנו על מה לסמוך דאין הלכה כהרבינו יונה, דצריך לשוח שיחה קלה מזמן לזמן.

ויש לחקור לפי השיטות ראשונים דיש חיוב לילך על ה"הייקס" כנ"ל, באופן שיש ספק אם הוא מחויב אם לאו, כגון שאינו יודע אם יהיה לו יותר גישמאק מה"הייק" וכדומה, בדרך כלל אמרינן ספק דאורייתא לחומרא, ולכן כאן, צריך לילך לחומרא, אלא שכאן שניהם לחומרא הם, דהספק הוא איזה מהם הוא קיום המצוה? וצ"ע.

(כל זה טיפה ממש מִיַם גדול, ויש עוד לעיין בסוגיא זו, ואין לפסוק הלכה למעשה מכל זה).

בגד הראוי לתפילה

הב' יעקב נפתלי מאשר

 

אסור לומר דברים שבקדושה כגון ק"ש תפילה ד"ת כנגד ערוה שנאמר "והיה מחניך קדוש" ודרשו חז"ל מכאן שבכל מקום שה' מתהלך עמנו, דהיינו כשאנו עוסקים בק"ש ובתפילה או ד"ת צריך ליזהר שלא יראה ה' בנו ערות דבר, ועוד דרשו חז"ל מהפסוק "הכון לקראת אלקיך ישראל" שצריך בתפילה להראות את עצמו כעומד לפני המלך ומדבר עמו באימה, ולכן צריך להקפיד שיהיה מלובש בצורה מכובדת וגם צריך שיהיה מלובש בבגדים שמכסים את כל גופו כראוי, ולא להתפלל עם מכנסיים קצרות (shorts) או חולצה קצרה במשך כל התפילה והוא הדין בשעה שמברך איזו ברכה, לברר הדבר אני מחלק הענין לג' חלקים:

·       תפילה - שחרית מנחה ומעריב (גם מוסף)

·        שמו"ע

·       ברכות (ברכת זימון)

 

תפילה

בתפילת שחרית, מנחה ומעריב צריך ללבוש בגדים המכסים את כל גופו וגם ראוי ללבוש בגד עליון (לפי הגר"ח קנייבסקי שליט"א) ולפי ספר החסידים משמע דאף אם מעוטף צריך חליפה, וגם נכון שלא להתפלל כשהוא לבוש בפיג'מה אלא אם כן ילבש מעליה בגדים מכובדים וכן אסור להתפלל כשהוא יחף. ובשעת הדחק כשאין לו מעיל עליון או כשאין לו במה לכסות את רגליו יכול להתפלל כך, וכן מותר להתפלל כשהוא לובש מעיל גשם ופועל שמפסיק את עבודתו לצורך התפילה. מן הראוי שיחליף את בגדי העבודה וילבש בגדים נקיים ומכובדים בשעת התפילה.

תפילת שמונה עשרה

תפילת שמונה עשרה הוא עוד חמור שכל הדברים הנמצאים בתפילה הוא נוהג בתפילת ש"ע וגם דברים אחרים, שבשעת שמונה עשרה יש לחבוש על ראשו וכפי שהדרך לעמוד לפני אנשים חשובים ולא יסתפק בכיסוי הכיפה שלובש כל היום. והמנהג הפשוט שהנשואים מכסים את ראשם בשעת התפילה בטלית שעטופים בה. גם צריך לחגור חגורה בשעת תפילת ש"ע אך יש הסוברים דכל זה דווקא אם חגור כל היום חגורה, והתיר חגורתו לפני התפילה, צריך לחזור ולחגור אותה לתפילה. ואמנם יש המקפידים ללבוש בכל תפילה חגורה (גארטל) מיוחד לתפילה.

מעשה שמחנה אגודה והלכו בהייק (hike) וגם ירד גשם מעט מעט והמדריכים אמרו לה-campers לפשוט את בגדיהם ובשעת התפילה פסקו שכולם צריכים גארטל מפני שצריך הפסק בין לב לערוה ולא היה עליהם רק הנקרא בלע"ז blanket.

וגם צריך ללבוש בגד עליון בשעת שמונה עשרה (ולא בתפילה סתם שאינו לכולא עלמא צריך בגד עליון)

אין ללבוש כפפות בשעת תפילת שמונה עשרה (ולפי הגר"ח קנייבסקי שליט"א גם צריך בשאר התפילה). ובמקומות הקרים אפשר להקל כיון שניכר שלבישתן להגנה מהקור ובמקומות שאין הדרך ללכת בפני אדם גדול עם מגפיים סנדלים בלי גרביים או בנעלי בית אסור לנעלם בשעת תפילת שמונה עשרה.

ברכות (וכולל בזה גם ברכת זימון)

ברכות הוא מתפילה שאינו צריך ללבוש כמה דברים שצריך בתפילה, אבל יש נוהגים להתעטף בבהמ"ז בגד עליון כיון שלכאו' עיטוף הנאמר בגמ' אצל כוס של ברכה אבל בסתם ברכה אינו צריך ללבוש כובע וחליפה אבל הלובש כובע וחליפה בדבר מצהו כגון בהדלקת נר חנוכה או בנטילת ד' מינים תבוא עליו ברכה אבל אינו צריך.

 

 

 

דיני הגעלת מטבח

הב' יוסף הלוי סגל

 

כל כלי שנאסר מחמת בשר וחלב או שמבשל בו נבילה וטריפה צריך הכשר לפני השתמשות. יש ב' ברירות הגעלה וליבון. הגעלה - טבילת הכלי במים רותחים או לשפוך מים רותחים עליו כדי שהאוכל שנבלע יפלט. ליבון - לשרוף עד שהוא חם מאד. כלי חרס אי אפשר להכשיר בהגעלה ובליבון.

תנור אפיה

תנור אפי' שניצלה או נאפה בתוכו מאכל איסור, ומעוניינים להכשירו, לתבניות האפיה ולשיפודים יש לעשות ליבון חמור. והתנור עצמו, די לו בליבון קל, ויש לנקותו באופן יסודי ולהפעילו כשעה בחום המירבי, והוא מותר.

תנור 'מנקה עצמו' אפילו היו בתוכו מאכלים אסורים, ניתן להפעילו במצב של הניקוי-העצמי, ומותר להכניס לתוכו בתבנית כשרה מאכלים כשרים מיד לאחר תום תהליך הניקוי.

תנור מיקרו גל

תנור מיקרו-גל רגיל המשמש בדרך כלל למאכלים אסורים, ומעוניינים לחמם בו אוכל כשר, ניתן לנקותו באופן יסודי, להכניס בתוכו כוס מים נקיים, ולהפעילו עד שיתאדו המים ויתמלא חלל התא באדים.

 

כירה

יש לכסות הכירה במתכת.

מיחם מים חמים או קומקום

מיחם מים חמים או קומקום חשמלי המשמשים אך ורק לחימום מים נקיים, אם הם נקיים לחלוטין ומרתיחים בהם מים עד הגובה המירבי ואז, כשהמים רותחים, פותחים את הברז או מערים מן הקומקום, ניתן למלאם במים נקיים חדשים ומותרים בשימוש.

מעבד מזון

מעבד מזון המשמש במטבח שאינו כשר, אינו ניתן לשימוש כשר אלא אחר התייעצות עם מורה הוראה. מכל מקום, החלקים המשמשים לחיתוך וקיצוץ ירקות בלבד, וכן המקצפים שלשימוש קר, אם שוטפים אותם באופן יסודי - ניתנים לשימוש.

מדיח כלים

מדיח כלים המשמש במטבח שאינו כשר לכלי חלב וגם בשר או משאר איסורים בעת ובעונה אחת, בדרך כלל, הכלים והמדיח נאסרים וכל המפעיל מדיח כזה, מסייע בידי עוברי עבירה. אכן, קיימת אפשרות להכשיר מדיח כלים שכזה, להמתין כ"ד שעות בלא שימוש כלל, ולמלאו במים נקיים וחימומם עד לחום המירבי, ולאחר הורקת המים, ניתן המדיח לשימוש כשר. (ויותר טוב להוסיף דבר הפוגם).

מקלה

מיתקן חשמלי לקליית פרוסות לחם, במידה ואין מכניסים לתוכו אלא לחם פרווה בלבד - מותר להכין בו צנימים מלחם כשר, במידה ומנקים אותו היטב ומפעילים אותו מספר דקות בחום המירבי, בטרם מכניסים את הלחם.

כיריים

כיריים המשמשות לחלבי וגם לבשרי או משאר איסורים ואף לבישול מאכלים אסורים, במידה והחצובות נקיות, מותר להעמיד סירים ומחבתות כשרים במידה והכלים יבשים בתחתיתם ואין על גבי החצובות גלישות של מאכלים. נפל תוך כדי בישול או טיגון דבר מאכל על גבי הכיריים - יש להשליכו לפח.

כיור

כיור טרף, אין להניח על קרקעיתו כלים חמים, ואין להשאיר בו כלים אפילו קרים, במשך כ"ד שעות רצופות. במטבח שכזה, עדיף שלא להשתמש במים רותחים בכיור, בין מן הברז ובין בעירוי לתוכו. ולכן טוב להכשירו על ידי מבעה הלחמה.

שיש

שיש הבלוע מבשר וגם חלב או משאר איסורים, יש להימנע מלהניח עליו כלי חם באופן ישיר, הונח עליו כלי חם והמקום היה רטוב - הכלי צריך הגעלה, והתכולה בדרך כלל מותרת. שיש תקין, אפילו הוטרף, ניתן להכשרה, על ידי ניקויו ביסודיות ועירוי רותחים בשעה שהם מעלים בועות ובכל אופן, ניתן תמיד להשתמש בשיש כשפורסים מעליו כיסוי אטום.

מקרר ומקפיא

מקרר ומקפיא כיון שמאכל קר אין צריך הגעלה, רק רחיצה ושפשוף.

כלי אוכל

צלחות, כוסות וסכו"ם הנמצאים במטבח שאינו כשר, במידת הצורך ניתן להשתמש בהם למאכלים או משקים קרים, זאת במידה והכלים נקיים לחלוטין, ואינם חייבים בטבילת כלים. בכלים העשויים זכוכית, ניתן להשתמש בשעת הצורך אפילו לדברים חמים.

סכין הנמצאת במטבח שאינו כשר, כשהיא נקיה לחלוטין, מותר להשתמש בה לחיתוך ירקות ופירות קרים, אולם, אין להשתמש בה לחיתוך דברים חריפים.

עזוב תעזוב

הב' יחזקאל הלוי סגל

 

א. כתוב בתורה "לא תונו איש את עמיתו" "ואהבת לרעך כמוך" דיש איסור לצער אדם.

וכן כתיב "לא תוכל להתעלם" (אצל השבת אבידה) "לא תעמוד על דם רעך" דיש חיוב למנוע נזק וצער מחבירו.

ב. כתוב "כי תראה חמור שונאך רובץ תחת משאו... עזוב תעזוב עמו" ולפי הרבה ראשונים - אין חילוק אם המשא על הבהמה או על האדם יש מצוה למנוע צער בעלי חיים

ג. וכמו שיש מצוה לעזור לאדם במשא על כתיפו או בהמתו, הוא הדין אם העגלה או מכונית שלו נתקלקלה [עי' ערה"ש חו"מ רע"ב, ואמרי יעקב להגרי"מ שטערן].

ד. כיון שעיקר מצות פריקה וטעינה הוא דווקא "בדרך" - ממילא אם נתקלקלה מכוניתו סמוך לביתו - אין חיוב לעוזרו משום "עזוב תעזוב" רק משום גמילות חסדים "ואהבת לרעך כמוך" - (ונפק"מ לענין תביעת שכר).

ה. ידועים דברי ספר החינוך שכמו שהקפידה תורה על הצער של בעלי חיים שאינם בעלי שכל שלא לזווג מינים שונים זה בזה או לעשות עמהם מלאכה - כל חכם לב יקח מוסר שלא למנות ב' אנשים לעשות תפקיד ביחד אם רחוקים הם בטבעם ומשונים בהנהגתם.

6. יש מחלוקת ראשונים אם שייך צער בעלי חיים לגבי עכו"ם אבל מבואר בשו"ע בכמה מקומות שעכו"ם שאינו שומר על ז' מצוות בני נח - אין מצוה לעוזרו רק משום איבה ודרכי שלום.

החובות הלבבות [שער חשבון הנפש - פ"ג אופן כ"ב] כותב בענין חבורה קטנה של אנשים שהלכו בדרך עם בהמות רבות עמוסות משאות כבדים יהיה עליהם להעמיס ולהריק מהן פעמים רבות. אכן הם הם עוזרים זה לזה, וכל אחד מעונין בטובה של כולם, וכל אחד רוצה להקל על כולם, וכל אחד עוזר ומסייע לחבריו באופן שווה - אז הם מתגברים על הקושיא של הנסיעה על הצד הטוב ביותר.

ממילא נחוץ מאד מאד לחזק בינינו העניינים של אחדות ואהבת ישראל ואם יהיה יותר בנקל כדי לקנות המידות של עזוב תעזוב וכו'. לכן נביא כאן כמה מאמרי חז"ל המדברים מעניינים אלו.

 

 

 

אהבת ישראל

אלו דברים שאדם עושה אותן ואוכל פירותיהם בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולםה בא אלו הן כיבוד אב ואם וגמילות חסדים והבאת שלום בין אדם לחברו.

(קידושין מ.)

יש צדיק טוב ויש צדיק שאינו טוב, טוב לשמים ולבריות זה צדיק טוב, טוב לשמים ורע לבריות זה צדיק שאינו טוב... יש רשע רע ויש רשע שאינו רע, רע לשמים ורע לבריות הוא רשע רע, רע לשמים ואינו רע לבריות זהו רשע שאינו רע.

(קידושין מ.)

"לא תשנא את אחיך בלבבך, הוכיח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא" מצוה זו היא להוכיח את מי שחטא להראות לו אהבה גדולה שאוהב אותו ע"י שמוכיח אותו כי המוכיח את חברו יורה כי הוא אוהבו ולא שונאו כדי שלא יענש הוא בעוון חבירו ע"י מניעת התוכחה.

(זוהר הקדוש)

אין אהבה אלא בלב שנאמר (דברים י ה) ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך. ואין שנאה אלא בלב שנאמר (ויקרא יט יז) לא תשנא את אחיך בלבבך וכו'.

(אותיות דר' עקיבא)

כך אמר להן הקב"ה לישראל, בני אהובי, כלום חסרתי דבר, שאבקש מכם, ומה אני מבקש מכם, אלא שתהיו אוהבין זה את זה ותהיו מכבדין זה את זה, ותהיו יראים זה מזה וכו'".

(אליהו רבא)

גדולה תורה יותר מן הכהונה והמלכות, שהמלכות נקנית בשלשים מעלות, והכהונה בעשרים וארבע, והתורה נקנית בארבעים ושמונה דברים וכו' אוהב את הבריות.

(אבות)

בא וראה מה בין יוצאי מצרים שהן מזרע של יעקב ובין הגוים שהן מזרעו של עשו. יוצאי מצרים מצוה אחת היתה בידן, והיתה לפני הקדוש ברוך הוא נוח הרבה יותר מן מאה מצוות. ומהי המצוה אחת שהיתה בידם שעשו כולם אגודה אחת, ברית וגמילות חסד זה עם זה, ולשמור ברית המילה, ושלא להניח לשון בית יעקב, ושלא ילכו וילמדו לשון מצרים, מפני דרכי עבודת אלילים. אבל זרעו של עשיו לא היו כן וכו'.

(אליהו רבא)

ואהבת לרעך אני ה'. ואהבת לרעך - זה הקב"ה רעך ורע אביך (משלי כז י), כמוך "שהרי ברוב יכולתו הוא ממש מצמצם עצמו להיות כמוך, כטעם ה' צלך (תהלים קכא ה), כמו שאדם מתנהג, כך הקב"ה מתנהג עמו והרי הוא כמוך אף על פי כן תדע - אני ה', ואין עוד.

(זהר חי)

אחדות ושלום

ואלו הן המעשים טובים שהאדם קונה להקדוש ברוך הוא והעולם הבא מתוכם, מתוך אהבה ואחוה ויראה ושלום ורעות, ומתוך האמת והשלום...

(תנא דבי אליהו רבא)

הלל אומר הוי מתלמידיו של אהרן אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה.

(אבות א, יב)

ר' שמעון בן גמליאל אומר על שלושה דברים העולם עומד על הדין ועל האמת ועל השלום.

(אבות א, יח)

אמר ר' שמעון בן חלפתא לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום שנאמר ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום.

(עוקצין ג, יב)

גדול השלום שכשמלך המשיח יבא אינו פותח אלא בשלום, שנאמר (ישעיה נב) מה נאוו על ההרים רגלי מבשר משמיע שלום.

(מדרש)

ובענין זה אנו רואים במדרש, אמר רבי אליעזר הקפר ברבי גדול כח השלום, שבשעה שישראל עושין חבורה אחת, אפי' עבודת כו"ם ביניהם אין מידת הדין נוגעת בהם שנאמר (הושע ב', י"ז): חבור עצבים אפרים הנח לו, ובשעה שהן חלוקין, מידת הדין נוגעת בהם, שנאמר (שם י', ב'): חלק לבם עתה יאשמו.

(מדרש תנחומא)

 

נטילת ידים

הב' ישראל מאיר ערערא

דין שיכול להתנות על הנטילה (סימן קס"ד)

בשעת הדחק גדול שאין המים מצויים לו כגון ההולך בעגלה עם גויים ואין ממתינין לו עד שיחפש אחר המים [אף שיודע שיש מים בדרך] יכול ליטול ידיו שחרית או כשיוצא מבית הכנסת או בשאר היום אפילו אין אוכל לאלתר פת ומתנה עליהם בפיו או עכ"פ בלבו שיעלה לו נטילה זו לכל האכילה שאכל כל היום ולא יברך על נטילת ידים [אם לא שנוטל שחרית שמברך כאן אפילו בלא תנאי] ובלבד שיתן נטילה כשירה לאכילה כדין, וצריך להיזהר לשמור ידיו שלא יטנפם בצואה או בזיעה כל שהוא או בנגיעה במקומות המכוסים [ואם נגע באחת מאלו צריך לחזור וליטול בברכה (חזו"א או"ח סימן כ"ה ס"ק ט')] ולכן יניח ידיו בבתי ידים שעי"ז ידיו משתמרין ואעפ"כ אם יזדמן לו מים ליטול ידיו פעם שנית בלא ברכה [וטוב שיגע בדבר הפוסל שיוכל לברך (חזו"א סי' קס"ד סעי' א')] וכל זה דווקא בשעת הדחק, ויותר לכתחילה ליטול ידיו ויאכל כזית ומשם עד שרוצה לאכול הסעודה צריך שלא להסיח דעתו וגם יאכל או ישתה דברים ששבעים קצת אבל לא מים. וצריך לעשות כן בכל 72 מינוט מהנטילה עד האכילה [ע' מ"ב סימן קפ"ד סעיף קטן י"ח].

 

דין מי שאין לו מים (סימן קס"ג)

א. מי שמים מצויים לו אסור לו לאכול פת אפי' ע"י מפה ואותן הנוטלין ידיהם בלחות העשבים אוכלין בלי נט"י וגם מברכין לבטלה שאין נטילה כלל.

ב. מי שאין מים מצויים לו והוא רעב הרבה וחלש אם משער שעד מיל ימצא מים חייב לילך ליטול ידיו ואם מסופק שלא ימצא מים עד מיל יכול לכרוך ידיו במפה או בשום דבר ואוכל [ומיל עצמו כיותר ממיל] וצריך לכרוך שתי ידיו כל שיעור הנטילה. וצריך שיהיו ידיו מכוסים במפה כל משך זמן סעודתו ואפילו החלטתו לא לאכול יותר פת רק שאר דברי מאכל או שתיה שמא יבוא לאכול גם פת [אם לא שנגמר כל הלחם שאצלו] אבל בלא"ה אין להקל בזה ואם אין לו במה לכרוך שתי ידיו כל שיעור הנטילה יכול לסמוך על המקילין לכרוך ידו אחת שאוכל בה.

אבל בלא"ה אין להקל בזה ואם אין לו כלל במה לכרוך יאכל ע"י כף או שום דבר ואם גם זה אין לו מותר לאכול אף בלא מפה.

ג. וכ"ז ביושב בביתו אבל בהולך בדרך חייב לילך לפניו עד ד' מילין [ועד בכלל] ולאחריו מיל ואם נוסע ישער אם עד ע"ב מינוטי"ן לא ימצא מים יכול לאכול במפה אבל אם משער שימצא תיכף אחר ע"ב מינוטי"ן חייב להמתין ואין להקל בכ"ז אלא כשרעב הרבה וחלש מפני טורח הדרך וכיוצא בזה כנ"ל.

ד. מי שהוא עם חבורה ומתיירא להפרד מהם, וכן מי שיש לו שאר אונס שאין יכול ליטול ידיו, יכרוך ידיו במפה או ילבש בתי ידים ויאכל כך.

ה. מי שאין לו מים כלל יכול ליטול במי פירות - ועדיף להשתמש עם מי פירות שעיקרן מים - או בקאווה וטיי (מעשה שהיה עם אביו של ר"מ בניידזיריא).

 

מי שאין לו כלי

א. מי שאין לו כלי, יכול לטבול ידיו בנהר או במקוה, או במעין אפילו אין בו מ' סאה רק שמתכסים בו ידיו בפעם אחת, ומברך ג"כ על נט"י אם המים אינם ראויים לנטילה [אלא לטבילה] כגון מהים שהם מלוחים, מברך על טבילת. ובשעת הדחק יכול לטבול ידיו גם בשלג, אם יש על פני הארץ הרבה כמו שיעור מקוה. ואם צריך ליטול ידיו מתוך משאבה, יניח ידו האחת סמוך לארץ, ובידו השניה ימשוך להביא עליו את המים, ואח"כ יחליף ידיו, או שחבירו ימשוך לו.

ב. אם אין לו "כלי" - יכול ליטול אף בבקבוק, אבל לא בכובע רק שאינו יכול לעמוד בפני עצמה עם רביעית מים בתוכו - משא"כ כובע קשה - כשר.

ג. לכתחילה אין להפסיק בהילוך כ"ב אמה בין נטילה לאכילה - ולכן אם מקום הנטילה רחוק קצת - יטול עמו הלחם ויאכל שם תיכף.

 

טבילת ונטילת ידים במעיין ובמקוה

מעיין

כתב השולחן ערוך בסימן קנ"ט סעיף י"ד וז"ל: הטביל ידיו במי מעיין אפילו אין בו מ' סאה עלתה לו טבילה כל שמתכסין ידיו בהן בבת אחת עכ"ל. ועי' מ"ב ס"ק ע"ז שם דיכול לטבול במי מעיין אף שהן זוחלין.

וע' עוד במשנה ברורה ס"ק פ' דאע"פ דכשר לטבול ידים אחת אחת (one after the next) צריך שיעור מים שיהיו ראויין לטובלן בבת אחת. וע' שם בשער הציון ס"ק ע' דהטעם לזה הוא שכשטובל ידים במעיין הוא כמו טבילת גוף במקוה ומשום הכי כמו שצריך מ' סאה במקוה כדי לטבול כל הגוף אף כאן צריך שיעור מים לטבול הב' ידים בבת אחת.

ולעשות נטילת ידים במי מעיין - מותר, כל זמן שהמים אינו אחד ממימי הפסולים כמבואר בשו"ע סימן ק"ס.

מקוה

יש מחל' בשו"ע שם אם מקוה הוא כמו מעיין וצריך רק מים לטבול שתי ידיו באחת או צריך מ' סאה כמו שצריכין מטבילת הגוף. וע' משנה ברורה סעיף קטן פ"ב שהמקוה יכול להיות אפי' ממי גשמים או שלגים.

וע' משנה ברורה ס"ק פ"ב שביאר השיטה דמקוה כמעיין דמדאורייתא צריך רק רביעית לטבילת כלים ורק חכמים החמירו דצריך מ' סאה לטבול כלי כמו שצריך בטבילת הגוף, ולענין נטילת ידים שהוא מדרבנן להחמירו (זוהי שיטת הרבינו יונה וכן דעת הרשב"א והריטב"א).

מקום הראוי להתפלל

הב' נח קאפלין

 

א. כתוב (תהלים קל, א) ממעמקים קראתיך ה', מכאן דרשו חז"ל (ברכות י:) שלא יעמוד אדם לא על גבי כסא ולא על גבי שרפרף ולא בשאר מקום גבוה, ויתפלל תפילת שמונה עשרה לפי שאין גבהות 'לפני המקום', דצריך להראות עצמו שפל ומוכנע (ועוד טעם משום הפסיעות שלאחר התפילה).

שיעור מקום גבוה הוא שלשה טפחים ופחות משלשה - מותר.

ב. וכל זה דווקא כשאינו חושש שמא יפול וכגון שעומד על קרקע גבוהה אבל אם עומד על כסא או ספסל אסור גם אם אינם גבוהים ג' טפחים שהרי אינו יכול לכוון בתפילתו דחושש שמא יפול.

ג. זקן או חולה שקשה לו לרדת מהמיטה מותר לו לעמוד ולהתפלל על גבי מיטה או כסא ואף כשגבוה ג' טפחים ויש אומרים שדווקא כשאינו חושש שיפול.

ד. שליח ציבור יכול לעמוד על גבי מקום גבוה, אם כוונתו להשמיע לציבור וי"א שדווקא אם אינו חושש שיפול.

ה. מקום גבוה ויש בו ד' אמות על ד' אמות, וכן אם מוקף מחיצות אף על פי שאין בו ד' אמות על ד' אמות מותר להתפלל בו. ולכן "בימה" שגבוה ג' טפחים ואין בו ד' אמות שלא הוקף מחיצות, אסור להתפלל עליה חוץ מהשמש או הגבאי או השליח ציבור שמקומו לעמוד שם לצרכי ביהכ"נ.

ו. בעל מלאכה שנמצא על מקום גבוה, כגון על גבי פיגום בנין שאין בו ד' אמות על ד' אמות ואינו מוקף במחיצות צריך לרדת משם להתפלל תפילת שמונה עשרה, ועכשיו דאין הבעה"ב מקפיד אפי' פועל חייב לרדת ומ"מ נ"מ בבעה"ב שמקפיד.

ז. צריך לפתוח פתחים או חלונות כנגד ירושלים כדי להתפלל כנגדן, וטוב שיהיה בביהכ"נ י"ב חלונות ואפי' לאיזה צד שירצה וכן שיהיה גם בצד שמתפלל לקבל ירושלים.

ח. לא יתפלל במקום פרוץ כמו בשדה או ברחוב דכאשר מתפלל במקום צנוע יש עליו יותר אימת המלך ומקום המוקף מחיצות אף שאינו מקורה מותר להתפלל שם.

ט. עוברי דרכים מותרים להתפלל במקום פרוץ ומ"מ אם יש בדרך אילנות עדיף לעמוד ביניהם ולהתפלל, ומ"מ קודם שמתפלל בדרך יבדוק שהמקום נקי מצואה או טינוף, ובמקום שנעשה לו נס שהיה בסכנה וניצל מותר להתפלל שם אף שהוא פרוץ.

י. אסור להתפלל מאחורי כותל המזרח של בית הכנסת בין אם פניו או אחוריו לצד בית הכנסת.

יא. ומאחורי שאר כותלי בית הכנסת מותר להתפלל אך צריך להיזהר שפניו יהיו כלפי צד מזרח, שלצד זה הקהל פונה ומתפלל.

יב. וכל זה בשעת הדחק, דהרי מצוה להתפלל בתוך בית הכנסת.

יג. מותר להתפלל בעזרות או בדירות הבנויות מעבר לכותל המזרח של בית הכנסת, ואף שאחוריו כלפי בית הכנסת, דלא ניכר שמחזיר אחוריו לבית הכנסת כיון שעומד ברשות בפ"ע. וטוב בעת שבונים העזרות לבנותם בצד אחר של הבית הכנסת.

יד. עיר או ישוב שיש בו רק בית הכנסת אחד ואין רגילין לעשות בבית הכנסת הזה כמה מנינים לכל תפילה, אסור לו לעבוד ליד פתח בית הכנסת בשעה שהציבור מתפלל, ולא להיכנס בו. ואם ניכר מתוך מעשיו שיש דבר המונע אותו מלהיכנס, מותר לעבור ולא להיכנס.

 

חציצה בין המתפלל לקיר

מצוה מן המובחר שבשעת תפילת שמונה עשרה לא יהיה דבר חוצץ בינו לבין הקיר. ואם עומד שם דבר קבוע כגון ארון הספרים או ספסלים הקבועים בבית הכנסת, לא נחשב לחציצה אך אם עומד שם רהיט וכדומה שאינו קבוע אם גובהו י' טפחים ורוחבו ד' טפחים חוצץ (רמ"א סי' צ' סע' כ"א) ויש חולקים שאינו חוצץ (עי' מ"ב סי' צ' ס"ק סח).

אם הדבר משמש לצורך התפילה, כגון עמוד או שולחן שעל גביו מניח את הסידור, לא חוצץ, ואף אם הוא גבוה י' טפחים ורחב ד' טפחים (מ"ב שם ס"ק סו).

ומ"מ אם מתפללים במקום שאין כל אחד יכול לעמוד בלי חציצה לכותל, אין לעכב את התפילה בשביל זה, וישתדל באופן זה לעצום עיניו בשעת התפילה או להתפלל מתוך סידור כדי שיוכל לכוון היטב בתפילה. אם עומד בינו לבין הקיר אדם אחר אינו חוצץ.

 

תפילה כנגד תמונות ומראה

אין נכון להתפלל כנגד בגדים מצויירים או כנגד תמונות וציורים התלויים על הקיר דעלול להפריע לו לכוון בתפילה אלא יהיו הציורים גבוהים למעלה מקומת אדם. ואם נזדמן לו להתפלל כנגדם (בבית האבל וכדומה) יעצום עיניו.

אין להתפלל כנגד מראה גם אם עוצם עיניו.

עירוב

הב' מנחם מענדל ראבערטס

 

כשנוסעים

כשנוסעים להתאכסן בשבת במקום זר יש צורך לברר בדיוק כל הפרטים אודות האכסניא כדי למנוע בעיות רבות שיפריעו אותו מעונג שבת.

יש בזה פרטים רבים ודינים שונים ואנחנו נשתדל לכתוב מה שנחוץ לענייננו.

מחיצות

א. כדי שהבית, הגינה והשבילים (drive-ways) יהיו נחשבים כרשות היחיד שנוכל לטלטל שם בלי פקפוק - צריך לברר שכל השטח מוקף ד' מחיצות גבוהות לפחות י' טפחים.

ב. אם צד הרביעי פתוח - פחות מי' אמות (לחזו"א ...) עדיין צריך לתקנו: או ע"י פס ד' טפחים בגובה י' טפחים או בב' קנים אפי' של משהו.

אם יש פירצות במחיצות האחרות, אם הוא פחות מי' אמות, ובכל הצד הזה יש עומד מרובה על הפרוץ (או אפי' שווה) נחשב פירצה זו כפתח ומותר לטלטל בתוכו.

אם יש פירצה של ד' טפחים בקרן זוית - אינו כפתח - ואסור לטלטל בה.

אם המחיצות נעשו לשטח זה רק לצניעות או לשמור מה שבתוכו אבל לא כדי לדור בתוכו, אם השטח יותר מבית סאתיים - אסור לטלטל שם.

אפשר לעשות מחיצה מכל חומר - ובלבד שהוא די חזק לעמוד ברוח מצויה (ולפי' המשנ"ב שלא ינוד כלל).

אפי' בבעל חי, אם הוא כפות שא"א ליברח, וגם שיש י' טפחים בגובה אף אם שוכב על הארץ].

(בשעת הדחק אפשר לעשות מחיצה ע"י אנשים שעומדים (או מהלכים) זה אצל זה בפחות מג' ביניהם - ודווקא אם אין אחד מהם יודע שהועמד לשם מחיצה. ואפי' לא הודיעם אין קרוב הדבר שידעו כגון שעשה מהם מחיצה פעם אחת - אסור. אבל אם באו מתחילה שלא לדעת, אע"פ שאח"כ הרגישו - מותר).

המחיצה צריכה להיות גבוהה לכה"פ י' טפחים [לגר"ח נאה cm80, ולחזו"א cm96] אם יש תל במקום מחיצה, אם במרחק ד' אמות מגיע לגובה י' טפחים - חשוב כמחיצה.

אם נפרץ כל הצד - אפי' פחות מי' אמות - אסור לטלטל שם אם לא שיניח או פס רחב ד"ט בצד אחד, או בד' צדדים קנה ?

מחיצה צריכה להתחיל מן הקרקע ממש או לכה"פ תוך ג"ט.

מחיצה העשויה רק מקנים (שתי בלא ערב) - אם אין ג"ט ביניהם, וכן מחיצה של חבלים (ערב בלא שתי) אם אין ג"ט אויר ביניהם - כשרים (עד בית).

צרת הפתח - צריך הקנה העליון להיות על גבי הקנים ולא מן הצד.

אע"פ שהשטח מוקף מחיצות כשירות ונחשב רשות היחיד - מדרבנן עדיין אסור לטלטל גם אם יש דירות נפרדות - עד שיעשו עירוב שגובים פת מכל דירה - או שמזכים להם.

אבל אם כולם אוכלים ביחד אז אפי' אם נוטלים סעודתם לדירתם ואוכלים בנפרד אבל הכל ממטבח משותף - א"צ עירוב כלל.

אם בחצר אחת דרים (לכה"פ) ב' יהודים עם עכו"ם אחד, אין מועיל העירוב עד שישכרו הרשות מן העכו"ם (אפי' בשבת) ואפשר אפי' מן פועלו.

ודווקא אם היהודים צריכים לערב ביניהם, אבל כשאוכלים ביחד - נחשבים כאחד וחז"ל לא אסרו בכה"ג.

אם נקרעו חוטי ה"עירוב" בשבת אסור לטלטל ומותר לומר לעכו"ם שיתקנו. אם אין עכו"ם אפשר ליהודי לתקנו ע"י עניבה.

לענין איסור תחומין - כיון דיש בזה פרטים רבים ובעיות שונות איך למדוד שיעור אלפים אמה - לפני שבת יש למדוד זה מבית האחרון שבישוב. או במדידה ממש או בהילוך 36 מינוט.

בל תשחית

הב' שמואל ראקאוו

 

שורש המצוה וטעמה

שורש מצוה זו כדי ללמד נפשנו לאהוב הטוב וכו' ונרחיק מכל דבר רע והשחתה. וזוהי דרך החסידים ואנשי מעשה אוהבים שלום ומשמחים בטוב הבריות ומקרבין אותם לתורה, ולא יאבדו אפילו גרגיר של חרדל בעולם וכו' (חינוך מצוה תקכ"ט).

ויש שכתבו הטעם בזה על דרך שאחז"ל בירא דשתית ביה לא תשדי ביה קלא ופרש"י דבר הנצרך לך פעם אחת לא תבזהו, לכן לא תשחית עצה שיש לך הנאה מפירותיו, וכענין של הכרת הטוב (אלשיך סוף פר' שופטים).

 

יש ללמוד בל תשחית מהקב"ה

אמר רב תחליפא דקיסרין לימד הקב"ה ד"א שאם ביקש אדם לבנות בית מאילן עושה פירות אומר לו ומה מלך מלכי המלכים הקב"ה שהכל שלו כשאמר לעשות לו משכן חס על אילן עושה פירות (והשתמש בעצי שיטים) אתה על אחת כמה וכמה! (מדרש רבה תרומה פל"ה ותנחומא ויקהל סי' ט').

האיסור

אסור לקצוץ אילני מאכל שנאמר (דברים כ' י"ט) כי תצור אל עיר וגו' לא תשחית את עצה לנדוח עליו גרזן כי ממנו תאכל ואותו לא תכרות ואם קצץ עבר על לא תעשה ולוקה (רמב"ם מלכים פ"ט ה"ו עפ"י הגמ' מכות כב.) ולא במצור בלבד אסור, אלא בכל מקום כל הקוצץ אילן מאכל דרך השחתה, (לקמן נתבאר גדר דרך השחתה) לוקה (רמב"ם שם עפ"י הגמ' בב"ק צא:).

כל מוני המצוות מונים אותו במנין הלאוין, ויש שמנו איסור זה בב' לאוין: א) לא תשחית את עצה ב) ואותו לא תכרות (הבה"ג, היראים, אזהרות הר"א הכהן). ויש שסוברין שעובר גם בעשה לפי שאמרו: כי ממנו תאכל - מצות עשה - ואותו לא תכרות - מצות ל"ת, ולאו הבא מכלל עשה כעשה (הרמב"ן אבל רוב מוני מצוות אינן מונין מצוות כאלו).

המשחית פירות עובר בזה מק"ו, מה אילן שעושה פירות הזהירך הכתוב עליו, פירות עצמן עאכ"ו.

ואין איסור נוהג רק באילנות אלא כל דבר אסור להשחית, ולכן כל המשבר כלים וקורע בגדים וכיוצ"ב (לקמן נבאר בעז"ה פרטי הלכות). קלקול שראוי ליהנות בו בנ"א עובר (שו"ע הרב יו"ד כ"ח כ"א מביא הכלל הזה).

אבל בזה יש מחלוקת ראשונים אם לוקין ע"ז, יש סוברין שעוברין על כל דבר בל תשחית מן התורה (סמ"ג, סמ"ק, רבינו ירוחם, מישרים, היראים) ויש שסוברין שעל שאר הדברים מלבד אילני מאכל אינו לוקה אלא מכת מרדות מדבריהם שהוא רק דרבנן (רמב"ם ביד החזקה אבל בסהמ"צ כתב דלוקה על כל דבר). אבל בגמ' צא. כתיב שהמקרע על מת יותר מדי לוקה ולכאורה קשה על הרמב"ם שעוברין רק על דרבנן, ועי' תוס' שגורס עובר וממילא א"ש.

אילן סרק מותר לקצץ שנאמר (דברים שם כ') רק עץ אשר תדע כי לא עץ מאכל הוא אותו תשחית וכרת, ואפילו אינו צריך לו (רמב"ם שם ה"ט) אבל אינו רואה סימן ברכה (פסקי תוס').

 ואפילו בעץ מאכל נתנו חכמים שיעור, שאם הזקין ואינו עושה אלא דבר מועט שאינו ראוי לטרוח בו מותר לקצצו (רמב"ם שם ע"פ ב"ק צא:) וכמה יהא בזית ולא יקצצנו רובע הקב ובדקל שיעורו קב תמרים (שם). ומ"מ לא הותר לקצץ אלא כשאין לו סרק (ספרי שם).

בדבר של הפקר יש מחלוקת אם עוברין בבל תשחית, הרמב"ם ותוס' סוברים שיש איסור אבל רש"י והרא"ש סוברין שאין איסור (מהרי"א סי' קס"ד) ושו"ע הרב מביא השיטה שעוברין, שהרי הזהירה תורה על של גוים שנלחמים עמהם אבל במקום שאמרו הפקר בי"ד הפקר לא שייך איסור בל תשחית שכך הוא מצות חכמים (והוא בגדר הם אמרו והם אמרו) (עי' פי' הרא"ש מדות פ"א מ"ב).

 

צוואת ר' יהודה החסיד

אחר שנתבאר הלאו של בל תשחית, מוכרחים אנו לחזור על הסוגיא בש"ס ולברר מה הוסיף ריה"ח בצוואתו. איתא בב"ק צא: "אמר רב דיקלא דטעין קבא אסור למיקצציה, מיתביא כמה יהא כזית ולא יקצצו רובע (פירש"י רובע הקב) שאני זיתים דחשיבי, א"ר חנינא לא שכיב שיבחת ברי אלא דק תאינתא בלא זמנה (פירוש שלא מת שיבחת בני אלא משום שקץ תאנה אפילו היה טעון פירות). אמר רבינא ואם היה מעולה בדמים (פירש"י דמיו יקרים לבנין יותר משבח פירותיו) מותר, תניא נמי הכי רק עץ אשר תדע (דברים שם כ') זה אילן מאכל, כי לא עץ מאכל הוא זה אילן סרק וכו', עע"ש. וכעי"ז איתא נמי בב"ב כו. עוד איתא במכות כב. הקוצץ אילנות טובות לוקה. ובפסחים נ: איתא קוצצי אילנות טובות כו' אינם רואים סימן ברכה לעולם. ובסוכה כט. אחז"ל בשביל ד' דברים מאורות לוקין כו' ועל קוצצי אילנות טובות (פירש"י ואפילו הן שלהן שמשחיתין הן ונראין כבועטין בהקב"ה ובברכתו שמשפיע טובו. ובמדרש רבה תרומה פל"ה וכן בתנחומא סימן ט' מה שהביאו למעלה. ובפרקי דר"א פל"ד איתא ששה קולן הולך מסוף העולם ועד סופו ואין קולן נשמע ואלו הן בשעה שכורתין את עץ האילן שעושה פירות.

והט"ז ביו"ד סימן קט"ז סק"ו "עוד אחר מצינו שאסרו חז"ל מפני הסכנה שלא לקוץ אילן שעושה פירות", ועע"ש שתמה על הטור שאין מביא דין זה. אולם בחידושי הגרשוני שם העיר על דברי הט"ז דאשתמיטתיה מש"כ הטור בחו"מ סי' שפ"ב שהביא הדין בקצרה. גם הרמב"ם בפ"ו מהל' מלכים מביא דין זה בארוכה. ומלבד זה העירו הרבה אחרונים על דברי הט"ז שאסרו חז"ל מפני סכנה הלא דבר זה לאו בתורה הוא ולוקין עליו ולא רק מפני הסכנה. ובשאילת היעב"ץ ח"א סי' ע"ו ביאר דמדוייק ממה דאיתא בגמ' (ב"ק צא:) שלא מת אלא בשביל דבר זה דצדיק גדול היה שלא נמצא בו עון חוץ מזה וע"כ שלא עבר על לאו ממש אלא צ"ל דמיירי שהיה לו ריוח בקציצתו שהוא מעולה בדמים או שהיה צריך למקומו, דבכה"ג מותר מדינא אלא דלאו משנת חסידים היא ולכן שיבחת שהיה חסיד הו"ל להקפיד בזה ונענש דהקב"ה מדקדק עם חסידים כחוט השערה.

ועכשיו נגיע אל דברי ריה"ח בצוואתו סי' מ"ה (ובדפו"א סי' נ"ג) וז"ל: אילן העושה פירות אין לקצוץ אותו. ובמילי דחסידותא מפרש דהצוואה היא מצד מידת חסידות דריה"ח, דמדינא קיי"ל דלצורך אדם אין איסור בל תשחית. ובשבעים תמרים סי' נ"ב העלה דכוונת ריה"ח שאפילו במקום דמותר מדינא דליכא בכה"ג סכנה, וריה"ח ידע דיש סכנה והזהיר ע"ז, והביא ראיה מהמדרש שהביאו למעלה שלימד הקב"ה ד"א לדורות, לכאורה הוא לאו ולא ד"א אלא ע"כ כוונתו שאפילו במקום שאין לאו אעפ"כ אין לקצוץ אותו. עוד העלה בשבעים תמרים דנתבאר שהשיעור כזית רובע ובדקל קב, ולשיטת רש"י אפשר לומר שפטור אבל אסור דחצי שיעור אסור מן התורה. אכן בהרמב"ם ה"ט מבואר דבפחות משיעור מותר לגמרי. ובכן אפשר לומר דכוונת ריה"ח להודיענו דאילן עושה פירות אין לקצוץ אותו כלל אפילו כשעושה רק מעט פירות פחות מהשיעור הנזכר בגמ'.

ההשחתה

לא בלבד המשחית בידים אלא אף הגורם לכך עובר בבל תשחית, שכן אמרו, לנדוח עליה גרזן אין לי אלא בברזל, מנין אף למשוך הימנה אמת מים (היינו שלא ימנע אמת המים מן העץ כדי שיתייבש (רמב"ם שם ה"ט)) ת"ל לא תשחית את עצה, בכל דבר (ספרי שם) ולא נתבאר אם לוקה ע"ז. והחזו"א טוען שהוא דווקא אם מונע מים ע"י מעשה כגון שיש אמת המים העוברת שם ומטה אותה למקום אחר, דבכה"ג עובר בבל תשחית דגם ע"י גרמא הוי בל תשחית מדאורייתא אבל אם עושה המניעה בשב ואל תעשה כגון שאינו מביא מים לאילן אינו עובר. זה לפי הרמב"ם. אבל בשו"ת בשמים ראש (מובא בבית יד חלק יו"ד סי' קמ"א אות ו') נסתפק בדין בל תשחית ע"י גרמא אי הוי דאורייתא או דרבנן ומסיק הבית יצחק שם דהוי רק מדרבנן ובהר צבי ב"ק קטו: מסתפק בזה. ולכאורה קשה מהספרי על הסוברים שהוא רק מדרבנן, ואפשר י"ל שהם ילמדו פשט בהספרי שלמשוך הימנה אמת מים היינו שסתומין את אמת מים בידים שלא יהיה להם מים לשתות בעיר וממילא א"ש.

אף כשאינו משחית הדבר לגמרי באופן שאינו ראוי לכלום, אלא שהוא פוחתו מדמיו, עובר בבל תשחית (שיטת רש"י בקידושין לב. ד"ה במופמבייני), וכן מצינו שהמקרע על מת יותר מדי, אע"פ שאינו משחית את כולו עובר בבל תשחית (ב"ק כ"א:), ויש מי שאומר שאם הדבר עדיין ראוי לשימוש ולא נשחת לגמרי, אין בו משום בל תשחית (שלטי גבורים ע"ז פ"א ע"פ רש"י חולין ז: ד"ה עקרנא). והחיי משה לומד ממשמעות הראשונים שתולה אם יש בו שו"פ שאם החילוק הוא פחות אינו עובר. ויש מי שכתב שבאילנות אין האיסור אלא לקצץ את כולו, אבל לכרות ענפים מן האילן אין בו משום בל תשחית (מל"מ איסור מזבח פי"ז הי"ג).

י"א דאין איסור בל תשחית אלא בדבר שיש בו לכה"פ שו"פ אבל לא בפחות מזה (רבינו יונה שער ג' אות פ"ב). אמנם יש שנסתפקו בזה (ברכת השם סי' ב' ו', עץ השדה ז' ב' ועוד אחרונים). ומ"מ דרך החסידים ואנשי מעשה שלא לאבד אפילו גרגיר של חרדל בעולם ויצר עליהם בכל אבדון והשחתה שיראו (שאפילו בפחות משו"פ נזהרו) (חינוך מצוה תקכ"ט). ובהשחתת אילן ופירותיו ובשאר מידי דאכילה י"א דעובר אפילו אם מפסיד שיעור פחות משו"פ (ברכת השם סי' ג' בשם חבלים בנעימים ערך בל תשחית). וי"א דבמידי דאכילה אין תלוי השיעור בשו"פ אלא בכזית (תורת חיים סי' קע"א סק"ד).

לא אסרה תורה אלא דרך השחתה וקלקול, אבל אם הוא משחית על מנת לתקן מותר (רמב"ם שם ה"ח). ועכשיו נבאר אופנים שמותר שהוא על מנת לתקן: שקוצצו על מנת שלא יזיק לאילנות אחרים (רמב"ם שם) הטובים ממנו (שו"ע הרב שם). קוצץ כדי שלא יזיק לשדה אחר (רמב"ם שם). דמיו יקרים וכדאי לקוצצו לבנין (רמב"ם שם). צריך למקומו של אילן (רא"ש ב"ק פ"ח סי' ט"ו), כגון שצריך לבנות בית על אותו מקום (ט"ז יו"ד סי' קט"ז ס"ק ו') והבית מעולה בדמיו יותר מן האילן (שו"ת שאילת היעב"ץ ח"א סי' ע"ו). קוצץ שמאפיל על החלון (שו"ע הרב שם) וכל כיוצא באלו. ואין צריך לומר אם מקלקל על מנת לתקן גופו כגון ששורף כסא ושולחן להתחמם בהם (רמב"ם שם) אם אין לו עדים אחרים (שו"ע הרב שם) אבל אם קוצץ את האילן כדי להצר לאנשים שבמצור ולהכאיב את לבם אסור (סהמ"צ שם, החינוך שם), שכן דרך במחנות שהיו משחיתים בעיר וסביב המחנות, אבל אם ההשחתה היא לצורך הכיבוש מותר, כגון שהיו אנשי העיר יוצאים ומלקטים עצים ממנו או נחבאים שם ביער להילחם בנו שלא אסרה תורה אלא השחתה בחנם (רמב"ן עה"ת דברים שם).

ויש שכתבו שאף להצר לאנשי העיר בהשחתת אילנות שלא יחיו מהם מותר (רמב"ן בהוספות למ"ע שם). וכן אם הם יוצאים מארץ אויב מותר להשחית ולחבל כל עץ טוב (רמב"ן שם).

המשחית לצורך מצוה אין בו משום בל תשחית (לצורך מצוה, היינו שא"א לקיים מצוה חיובית בלי להשחית), שנדחה איסור זה מפני המצוה כמו שמצינו שציוו חכמים לקרוע על מת (שלטי הגיבורים ע"ז פ"א בשם מהר"פ). ואפי' לצורך ספק מצוה, אמנם כל זה במצוה שמחויב לעשותה אבל בשביל מצוה שהוא עצמו מביא עליו אין להתיר בל תשחית כדי לקיימה (ברכת השם סי' ב', מד, וכן מבואר בשו"ע יו"ד סי' כ"ח סעי' כ"א דאין להתיר שריפת בגד לצורך עשיית אפר לכיסוי הדם משום בל תשחית). ולכן אומרים "כל חמירא" בלשון ארמי כדי שלא יבינו המקטרגים שנראה הביטול כזלזול לפת שהיא חיי אדם, ואע"פ שמוכרח לעשות כן כדי שלא יעבור בבל יראה צ"ל שהיה צריך לחפש אנשים שיאכלו אותם קודם זמן האיסור כדי שלא ישאר לו חמץ ויצטרך לבער [ולכאורה זה דלא כמנהגנו ששורפין י' חתיכות פת שמצאנו בליל בדיקת חמץ] (מג"א סי' תל"ד סוס"ק ו' בשם סדר היום). וכן אם רוצה למנוע איזה איסור ע"י השחתת בגד וכדומה מותר (תורה לשמה ס"ת). ועי' שם דמתיר לשרוף בגד של אשתו ואינו צנוע כ"כ והיא לובשתו ואין בידו למונעה באופן אחר דכיון שמתכוין לאפרושי מאיסורא הוי כעין השחתה לצורך מצוה דמותר.

ואף לצורך הידור מצוה אין בו משום בל תשחית, כגון כתב ספר תורה יפה ויצא לו עמוד שאינו יפה כ"כ כשאר עמודים (אע"פ שאין בו טעות) ורוצה לכתוב עמוד אחר במקומו ולגנוז עמוד הקודם, דבכלל זה אלי ואנוהו הוא, וה"ה לצורך שאר הידורים (ספר החסידים סי' תתע"ט). מ"ב סי' ט"ו סוס"ק ג' בשם הח"א שבמקום שקשה בעיניו הטרחה להתיר הציצית ולהשליכן מותר לנתקן, ואין בזה משום בל תשחית, כיון שאין עושה דרך השחתה.

השובר כלים כדי להטיל אימה בתוך ביתו כדי שיראו ממנו ויהי' שלום בית, י"א דאין בזה שום בל תשחית דהוי השחתה לצורך ולתועלת, ושכר הטלת יראתו מרובה על השחתתו (סמ"ג ל"ת רכ"ט). וי"א דרק כלים שבורים מותר לשבור ולא שלמים (שו"ע הרב שם סעי' י"ד, סמ"ק סי' קע"ב, חינוך מצוה תקכ"ט, מהרש"א שבת קה:).

השובר כלים בחמתו ומשכך כעסו בכך (או שהוא lets out stress), לרוב פוסקים עובר משום בל תשחית (ריטב"א שבת קה: תוס' קידושין לב. ד"ה רב יהודא ועוד ראשונים וכ"ש לאלו שסוברים שאף במטיל אימה עובר). אך יש סובר דלדעת הרמב"ם אינו עובר בכהאי גוונא דהוי כהשחתה לצורך האדם (ברכת השם סי' ב' תוס"ב סעי' מ') אך אמרו חז"ל "המקרע בגדיו בחמתו וכו' יהא בעיניך כעובד ע"ז שכך אומנותו של יצה"ר היום אומר לו עשה כך ולמחר אומר לו עשה כך עד שאומר לו לעבוד ע"ז והולך ועובד" (שבת קה:). ועי' אבות דר' נתן ריש פ"ג דהעושה כן אינו נפטר מן העולם עד שיצטרך לבריות כיון שביזה בטובתו של הקב"ה, ואינו מזכיר שם שעובר על בל תשחית.

מיני מאכלים המחוסרים תיקון כגון טחינה, או בישול וכיו"ב משאר מלאכות, מיקרי אוכל לגבי בל תשחית ודינם כשאר מאכל, ונ"מ בזה דאף להסוברים שבל תשחית בשאר דברים הוא רק מדרבנן מ"מ באוכלין הוי מה"ת (ברכת השם סי' ג' אות ב').

התבלינים והמלח אינם בכלל אוכלים לגבי בל תשחית ודינם כשאר דברים הנ"ל (ברכת השם שם).

המאבד מים שלא לצורך י"א דאין עובר משום בל תשחית (מהרש"ם ח"ג סי' שע"ב), וי"א דגם במים איכא בל תשחית (ברכת השם ב', ז').

לגרום למאכל שיאסר בהנאה כגון להניח איזה מאכל על מת או לאוסרו ע"י נדר וכדומה איתא בפוסקים דיש בזה ג"כ איסור דאורייתא, וצ"ל דאין זה נחשב כגרמא דהרי מ"מ עושה פעולה לאסרו בידים או בפיו (יו"ד סי' שמ"ט וש"נ בש"ך סק"ב) וה"ה כשאוסר ע"י נדר וכדומה, ואינו עושה מעשה בידים, (כן דייק המהרש"ם ועוד ספרים ממג"א שמביא הש"ך ולא חילק בכך).

דבר העומד באופן שיהיה נאבד ונפסד כגון אוכל המונח במקום שיתקלקל ויכול להניחו במקום משומר ולהצילו ואינו עושה כן, וכן שיש לו די מאכלים בבית וקונה עוד ועי"ז גורם שיתעפש לאחר זמן וכן כל כיו"ב שמאבד דבר בשב ואל תעשה, אינו עובר על בל תשחית כלל דאין זה נקרא דרך השחתה (אגרות משה יו"ד ח"ב סי' קע"ד ד"ה וכן וכו' ומנחת יצחק ח"ג סי' מ"ה אות ב').

כלים "חד פעמיים" (בלע"ז disposables) שנשתמש בהם אפילו יכול להשתמש בהם יותר אין זה מיקרי השחתה. וכן בגדים ישנים שאע"פ שאפשר ללבשן בשעת הדחק או לעשות מהם בגד אחר או איזה תשמיש אחר מ"מ כיון שאין הדרך לשמרם יותר מותר לזרקם ואינו עושה מעשה השחתה (דיוק ברכת השם סי' ב' כ"ב מתוס' שבת קמג ד"ה פירורין, דכתבו דמותר לאבד מאכל בהמה דהיינו שיירי מאכל בנ"א שהדרך לזרקן אפי' ראוי לבהמה). ומי שיש לו הרבה נעליים ובגדים שאין צריך להם ואין לו מקום בביתו להם מותר להוציאם לרחוב ולהפקירם דאין זה מעשה השחתה כיון שאפשר יבוא אחד שיקחם. וצ"ע אם צריך לטרוח, להביא מקום שיודע שבודאי יקח אותם אחד, אבל ממון בודאי לא צריך להוציא עבור זה כיון דהוא עכ"פ לא ירויח מזה ואינו משחית בידים. אבל אם יודע שחבירו צריך לאותו דבר באותה שעה ובזריקתו מונע חבירו להשתמש בדבר, ע"ז אחז"ל "לא ישפוך אדם מי בורו ואחרים צריכים לו" (יבמות מד.) ובכה"ג יש שכתב שעוברין בל תשחית ע"ז (ברכת השם ועץ השדה מדייקים מרבינו ירוחם דעובר בכה"ג ע"ז).

מותר ליתן לתינוק חפצים שאינן שווים אלא מעט דמים כדי לשחק בהם אף שמקלקלם כיון שזהו צורך התינוק וכן דרכו וגידולו (יומא לח:). ויש להסביר דדבר שאינו שווה הרבה עומד לכל תשמיש שצריכים לו וכגון ניירות וכיו"ב שעומדין לעשות בהם כל מה שצריך ובכלל זה גם לתתם לתינוק אפילו כדי שיקרעם, ואין זה מקרי משנה הדבר משימושו הקבוע לו ולכך אינו בכלל השחתה.

נוהגין לשבור כוס של זכוכית שלימה תחת חופת חתן וכלה ואין בזה משום בל תשחית כיון שעושים כן לרמז למען יתנו לב למעט שמחה (ע"פ ברכות לא. תוד"ה אייתי, שו"ע סי' תק"ס סעי' ב' ובמ"ב שם סק"ט בשם הפמ"ג, ובאהע"ז סי' ס"ה סעי' ג'). ובתנאים נהגו ג"כ לשבור צלחת חרס מהטעם הנ"ל, אך יש פלוגתא אם לשבור צלחת שלימה (ליקוטי מהרי"ח עניני נישואין) או שבורה (מ"ב שם שעה"צ ס"ק כ').

אם שרוי בתענית והגישו לפניו איזה מאכל ואינו רוצה שידעו שמתענה מותר לזרקו לאשפה בצינעא (גנזי חיים סי' ל"ו). וכן אם מאבד איזה מאכל משום חומרא שאינה מעיקר הדין כגון שמפריש תרו"מ מפירות שקנאם בהכשר מעולה, וכן מי שמחמיר לא למכור חמץ בעין ונשאר לו חמץ בעין, מותר לאבדו ואין בזה חשש בל תשחית (שבט הלוי ח"ט סי' ק"כ, ב' דכל שעושה לתועלת או לצורך הלכה אין זה השחתה). ועי' אג"מ יו"ד ח"א סי' ל"ו, או"ח ח"ג סי' ס"א, לגבי ביצה שיש בה דם דאף שרוב ביצים בזה"ז הם ביצי דספני מארעא ומצד הדין אין לאסרם והיה מותר לזרוק הדם ולאכול השאר, אך מכיון שכמעט לכל אדם בזה"ז אין הפסד כזה של ביצה נחשב להפסד לכן נכון להחמיר בזה כיון שיש עכ"פ מיעוט ביצים הבאים מזכר שבהם הדם אסור מדינא.

הרואה את חבירו זורק כלי לשוברו וכדומה, מצוה עליו להציל את הכלים (נתיבות המשפט סי' רס"א סק"א וצ"ל דכוונתו להציל את חבירו שאינן עוברין בל תשחית בשוא"ת).

כתבו הראשונים דהזורק ממון לריק עובר על בל תשחית (שע"ת שער ג' אות פ"ב, סמ"ג סי' קע"ג). ויש שכתבו בכוונתם דהיינו שמוציא דמים יותר מכדי הצריך לו (יוסף אומץ סי' קכ"א). ויש שכתב דהכוונה שזורק ממונו לים וכדומה אבל אם קנה דבר בממון אף ביותר משוויו מה השחתה עשה בזה סוף סוף ממון המגיע לידי אחר ולא גרע מנותן מתנה לאחר (ברכת השם סי' ב', ל"ז). ולפ"ז ה"ה המשתמש בחשמל וכדומה יותר ממה שצריך אף שיצטרך לשלם יותר אין בזה בל תשחית (עץ השדה עמ' פ"ב, פ"ד בשם הגרי"ש אלישיב שליט"א, ולכאורה דלא כהיוסף אומץ הנ"ל). ולכן אם יכול לקנות חפץ בדמים פחותים וקונה בדמים יקרים, וכן שאר השתמשות באופן שיכול להשתמש בזה בפחות דמים אינו עובר בבל תשחית דאין הממון הולך לאיבוד, וממילא אין צריכין לרדוף אחר הנקרא בלע"ז offers. וכן כשאחד יכול לילך למקום ברגליו והולך ע"י הנקרא בלע"ז taxi אינו עובר בל תשחית.

 

כמה פרטי דינים הנוגעים למעשה בבל תשחית

מי שפתח בקבוק שתיה (בלע"ז bottle) לצורך ואינו סוגרו אינו עובר בבל תשחית, כיון שלא עשה מעשה השחתה, דבשעה שפותחו היה לצורך, ואח"כ כשגמר אינו משחית בידים רק אינו עושה מעשה להצילו. ואפילו אם יטען אחד שכאן שאני שנגרם השחתה ע"י מעשיו הקודמים דהלא הוא פתח הבקבוק לא הוי כעושה מעשה השחתה, כיון דלצורך השתמשות עשה, ומה שנשחת אח"כ מילתא אחריתא הוא ולכן ליכא במעשיו הקודמים שם השחתה אבל זה דווקא כשדעתו בשעה שפותחו לסגור כשגמר השתמשותו.

משמע מגמ' שאם אוכל מאכלים ומשקים שדמיהן יקרים, ויכול ליקח מאכלים זולים ביותר, עובר באכילתם בל תשחית (שבת קמ:) ואמנם לא מצינו דהפוסקים הביאו דין זה. ויש מן הראשונים שמבואר מדבריו שאינו אסור מדינא אלא כעין עצה בעלמא (מאירי שבת שם אבל לכאורה דוחק הוא שכתיב בגמ' שעובר באכילתם בל תשחית, וצ"ע). ומ"מ אם הדבר היקר מועיל לגוף יותר כגון שלוקח פת חטים ולא פת שעורים, או השותה יין ולא דבר זול יותר, כמו שכר, דבל תשחית של הגוף עדיף יותר מהשחתת ממון (מסקנת הגמ' בשבת שם).

יש דין שהגורם שיכלה השמן שבנר במהרה עובר בבל תשחית (שבת סז:) ועי' עץ השדה סי' ז' בהערה ל"ג ששמע מחמיו שיש לדון שכ"ז שייך דווקא גבי נר שמן או השעוה ששוים פרוטה והולכים לאיבוד, משא"כ באור חשמל, הרי החשמל עצמו אינו דבר שכלה או נשחת ע"י השימוש בו. ורק היה מקום לדון לאסור משום שיצטרך לשלם ע"ז ממון ללא שנהנה מזה, אך הרי ממון זה אינו הולך לאיבוד אלא יגיע לידו של מישהו שיהנה ממנו, ומה גרע זה מליתן מתנה לאחר.

ועי' בספר חרדים פרק ס"ו סעי' צ"ד-צ"ה גבי אכילה יותר על שובע, שכתב שם בזה"ל, גדולה לגימה, ואותו מותר אשר הייתי מותיר משובע, אילו האכלת לעני זכית לחיי העולם הזה והבא, גם עברת על בל תשחית, לכן דברי הרמב"ם תשים עטרה על ראשך שכתב (בהל' דעות פ"ד הל' א'-ב' עיי"ש) לא תאכל אלא כשאתה רעב ולא תשתה אלא כשאתה צמא, ולא תאכל עד שתשבע לגמרי אלא פחות שליש, ולדברי הראב"ד כתענית לפני יוצרך יחשב לך, עכ"ל. ובאורח מישרים סי' כ"ט סעי' ו' כתב דמי שאכל יותר מדי עד שמזיק לו, עובר משום בל תשחית דמאכל ובל תשחית דגופו. ועד"ז איתא בהנהגות צדיקים (מבעל הפלא יועץ) בהנהגה י' לגבי אכילה יותר על כדי בריאותו ומשתאות בימות החול, דעובר משום בל תשחית על ממון גוף ונפש, כי ממון גוף ונפש הוא חובל.

ובפלא יועץ (בערך מותרות) כתב שאם מוציא על מאכלים טובים ותענוגות בנ"א ומלבושים ודירות נאות וכו' עובר בבל תשחית!

כל מה שכתבנו לגבי אכילה וכדומה הוא לפי עניות ועשירות.

אם טועם מתבשיל נכון שלא לפלוט משום בל תשחית (א"ר בשם המלבושי יו"ט). אבל אם פולט משום חשש ברכה נקרא צורך ואינו עובר.

מכאן רואים מה שאמרו חז"ל בכמה מקומות "התורה חסה על ממונן של ישראל".

 

זימון

הב' דוד שפיטצער

מה נחשב צירוף

א. "צירוף לזימון" נקרא כל שישבו שלשה או עשרה יחד סביב שולחן אחד או מפה אחת, אע"פ שכל אחד אוכל מכיכרו, שאז נחשבים לגוף אחד וברכה אחת לכולם.

ב. נמצא שאם ציבור ישב סביב שולחנות נפרדים אינם מצטרפים לזימון. אך הורו הפוסקים שאם היו יושבין בעצם ביחד, אך עתה הם יושבים ליד שולחנות נפרדים מצטרפים (דווקא בבית אחד) לזימון.

ג. נמצא שבעל הבית עם בני ביתו, או ציבור הסועדים בסעודת חתונה, שבע ברכות וכדומה ויושבים באיזור אחד - ואינם פזורים אחד הנה ואחד הנה - מצטרפין לזימון, ואף שאינם יושבים בשולחן אחד, שהרי הם בעצם היו רוצים לשבת ביחד - מצטרפין.

ד. אך במלון או במסעדה, אם שתי משפחות התיישבו בשתי שולחנות נפרדים וכל אחת מהן רוצה להיות דווקא בחוג המשפחה, אינם מצטרפים לזימון. ואף אם שרים זמירות יחד אין מצטרפים. (אם לא שיש שמש / מלצר אחד המשמש ב' השולחנות).

ה. אם היו שלשה אנשים רוכבים ואמרו "נאכל" אע"פ שכל אחד אוכל מככרו כיון שלא ירדו מהבהמות מצטרפין ובלבד שיעמדו במקום אחד, אבל אם היו אוכלין והולכין לא.

ו. ואם יושבין בעגלה (או בכל מיני רכב) אחת ואמרו נאכל כאן ואוכלין ביחד, מסתפק המ"א (ומיירי דהולכין) דאפשר דמצטרפים דבעלמא נוסע בעגלה כמהלך דמי. מ"מ כיון שכולם יושבים באגודה אחת י"ל דמצטרפין. וכן נוטה דעת הא"ר להקל. אך לא יזכירו את השם אף אם הם עשרה מחשש הזכרת השם לבטלה. ובזמן שהם חונים ודאי מצטרפין.

ז. אבל קבוצה שסועדת יחד בספינה ומטוס - ודאי מצטרפין לזימון. ואינו דומה לעגלה כי רואים את הספינה כאילו המים הולכים תחתיה והיא נחה, וכן במטוס. אבל באופן שאוכלין אחד זה ואחד זה ובנפרד אין מצטרפין. אבל אם אוכלין ביחד ודיברו זה עם זה מצטרפין.

זימון בשדה

א. אם היו אוכלין בשדה מפוזרים ומפורדים אע"פ שאכלן כולם בשעה אחת ומככר אחד כיון שלא קבעו מקום ואוכלין מפוזרים אינם מצטרפין אף אם אמרו מתחילה נאכל כאן אינם מצטרפים.

ב. אם יש קבוצה של שלשה או עשרה שאכלו בקביעות רשאים שאר האנשים שאכלו שם בנפרד וכל קביעות לענות אחריהם.

אם מצטרפים אוכלי גבינה ואוכלי בשר יחד

א. אם אחד אוכל חלב או גבינה והשניים בשר מצטרפין, שהאוכל גבינה הרי יוכל לאכול מלחמם אע"פ שהוא מלוכלך בבשר, אם יקנח פיו וידיחנו. אבל אם אוכל גבינה קשה אינו מצטרף, שהמנהג עכשיו שלא לאכול בשר אחר גבינה קשה.

ב. וכהיום שמנהג רבים שאפילו מגבינה רגילה מקפידים להמתין חצי שעה, וכמו כן מקפידין שלא לעבור מחלב לבשר ללא ברכה אחרונה על החלב לכן בכל ענין אין מצטרפין לזימון אלא אם כן אכלו בתחילת סעודתן או לאחר סעודתן פת לפני או לאחר שאכלו את החלב והבשר.

 

צירוף לזימון באוכלין בעמידה

א. קביעות נקרא כשיושבים ואוכלין על שולחן אחד.

ואם אוכלין בעמידה אינם מצטרפים ואפילו אמרו נאכל כאן.

ב. אמנם כל זה הוא כשדרך האכילה היא בדרך קביעות אבל אם דרך האכילה היא בעמידה הרי אלו מצטרפין.

 

אם גוי מפסיק ביניהם

יש ליזהר שלא יהי' מפסיק ביניהם דבר טינוף או נכרי, שאז אין יכולין להצטרף עד שיסתלק מפסיק זה מביניהם. (משום שהנכרי העומד ביניהם מפסיק בין השכינה וגורם לשכינה שאינה שורה שם) ויש מקילין בנכרי ואסרו רק בע"ז ממש.

 

זימון

א. שנים שאכלו כאחד וגמרו ובא שלישי ורוצה לאכול ולהצטרף עמהם לזימון, כל היכא דאי מייתי להו מידי מצו למיכל מנה (משום שאינם שבעים כל כך), ואם היו מביאים להם דברים המושכים את הלב, כגון פירות, היו יכולים לאכול - יכול להצטרף, דחשבינן להו כאילו לא גמרו סעודתן עדיין והוא כמו שקבע עמהם דהיינו שאוכל אצלם בשולחן שיושבים.

ב. וכתב במאמר מרדכי דהוא הדין דיכול להצטרף עמהם אם אחד גמר סעודתו מתחילה ואחר כן באו שנים אצלו ואכלו, גם כן מצטרף בהדייהו לזימון. (אם היו יכולים להביא לו מידי לאכול ומצי למיכל מנה).

ג. ועוד כתב דהוא הדין בכל זה לענין צירוף עשרה לזמן בשם.

ד. ואם היו שבעים כל כך דאין יכולין כלל לאכול כתב המשבצות זהב (אות א) דאין יכולים להצטרף.

ה. וכשמצטרף עם שנים ע"י אכילת פרי, כתב החזו"א או"ח סי' ל' ס"ק י' שכיון שבאכילת פרי אין שייך קביעות ע"י שמיסב, לכן אין חסרון כשאינו מיסב. ורק בפת ששייך הסיבה אם אינו מיסב אינה קביעות. וכן דעת הגר"י פישר (ספר זימון כהלכתו עמ' ג') שהאוכל פרי אינו צריך לישב, יכול להצטרף אף בעמידה.

ומצוה ליתן לו פרי וכו' כדי שיצטרף עמהם.

ו. אבל אם אמרו השנים בפירוש שאינם רוצים לקבוע עמו, כתב הפרי מגדים שנפטרו מזימון, אך לא טוב עשו, שהרי מצוה לחזור אחר זימון.

ז. אבל אם בא השלישי והם שתקו ואכל עמהם מחויב בזימון דהוי קביעות.

ח. והוא דווקא שבא עד שלא אמרו 'הב לן יין ומברך' אבל אם אמרו 'הב לן ונברך' ואחר כן בא השלישי אינו מצטרף עמהם משום שאמרו 'הב לן ונברך' והרי כבר הסיחו דעתם מאכילה ושתיה, ואסור להם שוב לאכול, ולהכי אינו יכול להצטרף עמהם.

ט. נטילת מים אחרונים כהב לן ונברך דמי.

י. ודע, שאין דין זה שייך אלא כשיש שנים שאכלו יחד, שאז אפשר לשלישי להצטרף להם (כל עוד לא נטלו מים אחרונים), או שאחד גמר סעודתו ובאו שניים ואכלו פת יחד, אבל אם אחד גמר סעודתו, ואח"כ בא אחד ואכל פת, וכשכלה ג"כ בא אחד ואכל פת, וכשכלה ג"כ בא השלישי, אין הם מצטרפים לזימון.

יא. תשעה שאכלו דגן ואחד אכל כזית ירק או אפי' שלשה שאכלו ירק יוכל להצטרף עמהם והוא יוכל גם כן אם שתה רביעית יין יוכל להצטרף. אבל ששה שאכלו דגן וארבע שאכלו ירק או שתה יין אין יכול להצטרף משום דדבר דמנכר בעינן.

יב. במה דברים אמורין, דסגי בכל מאכל להצטרף לעשרה אבל לשלשה אינו מצטרף עד שיאכל כזית פת. והרי"ף והרשב"א אמרו דכזית דגן מהני אפילו אינו פת. ותוספת הרא"ש, ורבינו יונה אמרו דבירק ובכל מאכל מהני ואפילו שתיה.

הלכך שנים שאכלו ובא השלישי, אם יכולים להזקיקו שיאכל כזית פת מוטב, ואם אינו רוצה לאכול לחם יוכל לשתות או יאכל מאכל אחר ויוכל לעשות זימון עליו.

 

האם מותר טלטול ספר תורה ממקום למקום

א. אין לטלטל ספר תורה ממקום למקום מפני שזלזול הוא אבל מותר לטלטל אם מכינים לו מקום היינו ארון (וכיו"ב) בבית שמביאים אותו שם ושישהה שם יום או יומיים ואפילו אם לא שהה שם אלא שבדעתו להשהותו שם יום או יומיים לאחר הקריאה. ובלבד שלא יביאנו לפני הקריאה ממש אלא יביאנו קודם התפילה ויניחנו בארון וקודם הקריאה יוציאנו מן הארון ובגמר הקריאה יחזירנו לשם.

ב. בענין יום או יומיים המגן אברהם הביא מהמהר"ם פדווא אם מכינים לו ארון או תיבה על יום או יומיים שרי (ודרכי משה סימן קמט) משמע דהעיקר תלוי באם עושין שם מקום קבוע לספר תורה שרי אבל בערוך השולחן סימן קלה סעיף לב דהמנהג לדקדק שיקראו בו ג' פעמים בזה מיקרי בקביעות ואין בזיון במה שטלטלוה מבית הכנסת אבל בפחות מג' פעמים הוא טלטול לצורך עראי ויש בזיון אף אם הביאוהו מקודם.

ג. אם טלטל הספר תורה לאדם חשוב ולחולה בכל ענין שרי. והמגן אברהם הביא מהגהות אשרי (ברכות פ"א סימן ז') בשם אור זרוע [ח"א הלכות קריאת שמע סימן ט] משמע דתרתי בעינן חולה ואדם חשוב אבל באור זרוע משמע דחולה אפילו אינו חשוב וחשוב אפילו אינו חולה אם הטלטול ספר תורה הוא לקרוא פרשת זכור [אפשר שגם בפרשת פרה דהיינו כיון שיש שיטות שגם קריאת פרשת פרה הוא חיוב דאורייתא] מותר לטלטל ספר תורה אפילו לצורך יחיד שהוא חולה ואף אם אינו אדם חשוב (עי' מגן אברהם סימן קלה סעיף כ"ג).

ע' פסקי תשובות סימן קל"ה סכ"ד באם הספר תורה הוא של יחיד אין בו איסור לטלטלו ממקום למקום.

 

כבוד הס"ת

א. חייב אדם לנהוג כבוד גדול בספר תורה ומצוה לייחד לו מקום ולכבד אותו המקום ולהדרו ביותר ולא ירוק כנגד ספר תורה ולא יגלה ערותו כנגדו ולא יפשוט רגליו כנגדו ולא יניח ראשו כמשאוי ולא יחזור אחוריו לספר תורה אלא אם כן גבוה ממנו עשרה טפחים אלא ישב לפניו בכובד ראש ובאימה וביראה ובפחד.

ב. היה הולך ממקום למקום וס"ת עמו לא יניחנו בשק ויניחנו על גבי חמור וירכב עליו אלא מניחו בחיקו כנגד לבו והוא רוכב על החמור ואם היה מפחד מפני הגנבים מותר - לא יאחז אדם ס"ת ויכנס בו לבית הכסא או לבית המרחץ ולא יקרא בו שירחיק ב' אמות מבית הכסא.

ג. אסור לישב על המיטה שספר תורה עליה וכל שכן שאסור להניחה ע"ג קרקע. וזה בעצם מחלוקת מרב הונא ור' יוחנן. ר' הונא סבר דאסור ור' יוחנן סבר דמותר לישב על גבי המיטה שס"ת מונח עליה, והטור פסק כרב הונא להחמיר בכבוד ס"ת אבל התוס' במנחות לב: ד"ה דאמר והמרדכי פסקינן כרב הונא דמותר והבית יוסף כתבו ביורה דעה רפ"ב סימן ז' דלענין הלכה הרמב"ם והראב"ד וסמ"ק ורבנו (הטור) מסכימים לאסור וגם נראה שדעת התוספות עצמם בפרק אלו מגלחין (ד"ה וכף) דאסור ולכך פסקינן.

דינים ומאמרי חז"ל השייכים לדרך

(א) תפילת הדרך אין לומר אותה אלא פעם אחת ביום אפילו אם ינוח בעיר באמצע היום אבל אם דעתו ללון בעיר ואח"כ נמלך ויצא ממנה לעבור חוצה לה או לחזור לביתו צריך לחזור ולהתפלל אותה פעם אחרת ש"ע סי' ק"י ס"ה ומשמעות דבריהם דחותם בברכה וכ' הפר"ח דבפעם א' נפטר וא"צ בכל יום. ובלא חתימה אין קפידא אם יתפלל אותה בכל יום אעפ"י שאינו חייב. ועיי' בברכ"י בשם הרדב"ז שכ' וז"ל אם לן במקום ישוב שחייב שם להתפלל י"ח כשיצא למחר לדרך צריך להתפלל תה"ד דהוה כאילו עתה יוצא בתחילה ואם לא לן במקום ישוב או שהי' הולכים ביום ובלילה. פעם א' יברך ויחתום ובשאר הימים יברך ולא יחתום ע"כ. וכתב עוד ולפי"ז ביורדי הים (וה"ה כעת בנוסעים במסילות הברזל) לא יברכו בחתימה אלא יומא קמא ובשאר הימים מספק יברכו בלא חתימה עכ"ל.

(ב) הא"ח כתב בשם הרמב"ם שאם רוצה לילך בספינה פחות מד' מילין אל יתפלל אותה ע"ש: ועיי' בתשב"ץ שלא חילק בין ספינה ליבשה וכן דעת הש"ע ס"ז. דאך בד' מילין והוא 4 קילאמעטער אך אם הוא במקום סכנה אף בפחות מפרסה יש להתפלל תה"ד. שיעור פרסה הוא שעה וי"ב דקים עי' ט"ז סי' צ"ב כן הוא לדעת תה"ד ולדעת התוס' הוא שעה ומחצה. ולדעת הרמב"ם הוא שעה וג' חומשי שעה דהיינו ל"ו מינוטין בין הכל צ"ו מינוטין. וטוב שיתפלל אותה אף בפחות מפרסה ואף שלא במקום סכנה בלא חתימה.

(ג) כשמתפלל תה"ד אם אפשר לעמוד מלילך יעמוד ואם הי' רוכב או יושב בקרון א"צ לירד אלא אם אפשר יעמוד הבהמה דרוכב כמהלך דמי. ש"ע ובאהד"ט וכנה"ג.

(ד) האחרונים נחלקו אם יאמר תה"ד קודם שיצא מן העיר והרב חיד"א ז"ל בס' שער יוסף ד' כ"ה הראה פנים מסבירות דמצי שפיר להתפלל ולברך כל שיצא מפתח ביתו ללכת לברך אף כי עודנו עומד בעיר וכ"כ בברכ"י ובאמת רוב האחרונים חולקים דאסור לאומרו עד שהחזיק בדרך. ועיין בשל"ה הק' ומג"א שם ס"ק י"ד שלא יאמר בתוך עיבורה של עיר דהיינו בתוך ע' אמה ושיריים דעוברא דמתא כמתא דמי כדאי' בנדרים.

(ה) דווקא ביום יציאתו לדרך מביתו הוא דיתפלל תה"ד כשיצא מהעיר כנ"ל. אמנם בשאר הימים שבלילה לן במלון ומשכים לצאת לדרך יכול לברך תה"ד בבית האושפיזא ובפרט אם משכים להתפלל שם אומרה כמו שהי' עושה מהר"ם מרוטינבערג ובזה מודי כ"ע: אלי' רבא.

(ו) הר"מ מרוטינבערג כשהי' יוצא לדרך בבוקר הי' אומרה אחר יהי רצון כדי להסמיכה לברכת הגומל חסדים טובים ותהי' ברכה הסמוכה לחברתה ש"ע שם.

(ז) ההולך באמצע היום יסמיכה לברכה אחרת כגון שיאכל או ישתה ויברך ברכה אחרונה או יטיל מים ויברך אשר יצר. שלה"ק ומג"א שם.

(ח) ההולך בדרך והגיע לעיר אם לפניו עד ד' מילין (שהוא שעה וחומש שעה) מקום שמתפללין ביו"ד צריך לילך שם ולאחריו צריך לחזור עד מיל כדי להתפלל ביו"ד ש"ע סי' צ' סט"ז וכן הוא דעת התוס' בחולין ד' קכ"ג ע"ב ד"ה לגבול והוא דיכול לבוא שם בעוד היום גדול ושלא יהי' צריך לילך יחידי מג"א שם וכ"ש שלא ישכים אדם לילך מעיר שמתפללין בה ביו"ד אם יכול לבוא למחוז חפצו בעוד היום גדול ושלא יהי' צריך לילך יחידי אחר התפילה ש"ע שם סי' טו"ב.

(ט) מי שהי' בדרך ולא שמע קדיש וקדושה ישתדל לשמוע קדישים וקדושות בתפילות אחרות בביהכ"נ כנגדם המחבר סי' קל"ה אות ז'.

(י) אפילו אם הולך בדרך בין הגוים ומלעיגין עליו אם יניח תפילין אין לו לבטל בשביל זה מפני המלעיגים ויניח תפילין של ראש וש"י ומיהו ישתדל לכסותם בטלית שלא יראום ברכ"י.

(יא) ההולכים בדרך או רוכבים ואינם יכולין להניח תפילין מחמת קור או צנה אין להמתין עד שיעבור זמן ק"ש אלא יש לקרות ק"ש ולהתפלל בזמנו ואח"כ כשיבוא למלון יניח תפילין ויקרא בהן איזה מזמור או פרשה כמבואר בלבוש סי' נ"ח ס"ב.

(יב) המשכים לצאת לדרך במקום שלא יוכל לעמוד ולא לכוון אפילו פרשה ראשונה או שבני השיירא הולכים מהרה ולא ימתינו לו יכולין לקרות ק"ש עם ברכותי' משעלה עמוד השחר דכיון שעלה עמוד השחר שפיר קרינין בי' ובקומך וגם שפיר מיקרי יוצר אור מג"א.

(יג) גם אם יעבור זמן תפילה אסור לכתחילה להתפלל עד שיפנה אפילו יכול להעמיד עצמו עד פרסה א"ח סי' צ"ד אבל המג"א כתב דאפשר דבזה יש לסמוך על הרי"ף שמתיר לכתחילה דיכול לעמוד עד פרסה וכן עיקר לדינא ובפרט לעוברי דרכים ועיין ביאורי הגר"א סי' ק"ד שמביא מירושלמי פ"ב דלכתחילה מותר.

(יד) מאימתי מברך על ציצית בשחרית משיכיר בין תכלת ללבן שבה וזמן הנחת תפלין פסק מרן סי' ל' זמן הנחתן בבוקר משיראה את חבירו הרגיל עמו קצת ברחוק ד' אמות ויכירנו וזה ג"כ זמן ק"ש כמ"ש מרן סי' נ"ח.

(טו) הי' רוצה לצאת בהשכמה מניחם וכשיגיע זמנם ימשמש בהם ויברך ש"ע סי' ל"ג והיינו דוקא רוכב או הולך ברגליו אבל יושב בקרון אסור להניחן דחיישינן שמא יישן בהם מג"א וט"ז שם.

(טז) צריך לרחוץ ידיו במים קודם תפילה אם יש לו ואם אין לו צריך לחזור אחריהם עד פרסה וה"מ כשהוא הולך בדרך והמים נמצאים לפניו אבל אם צריך לחזור לאחוריו למקום מים עד מיל חוזר יותר ממיל אינו חוזר ואם מתירא שיעבור זמן תפילה ינקה ידו בצרור או בעפר או בכל מידי דמנקי ש"ע סי' צ"ג ס"ד.

(יז) כשיושב בספינה או באסדא יכוין לבו כנגד קדשי קדשים ש"ע סי' צ"ד ס"ג דמי שאין יכול לכוון הרוחות יכוין לבו לאביו שבשמים.

(יח) לפי מה שכתבו הפוסקים אין לומר נ"א כ"א דווקא במקום שיש ס"ת או שאר ספרים אבל בלא זה אומרים המזמור בלי נ"א ויש נוהגים שלא ליפול כ"א במקום ס"ת דווקא ועיין בברכי יוסף סי' קל"א שסיים ואנן בדידן נהגינן לומר נ"א בכל מקום וכו' לכן יש ליזהר בזה אף שהוא בדרך או בים עכ"ל.

(יט) בק"ש צריך המהלך לעמוד בפ' ראשון אבל מכאן ואילך א"צ לעמוד ובשכמל"ו בכלל פסוק ראשון ויושב בקרון או רוכב כיושב דמי לענין זה ומה טוב ומה נעים אם יוכל לעמוד המהלך כל הפרשה ראשונה ש"ע סי' ס"ג ס"א וג' ומג"א שם.

(כ) צריך ליזהר בדרך מצואת חמור הרכה וצואת חתול ונבילה מוסרחת שדינם כצואת אדם לענין הרחקה לאחוריו ומן הצדדין ד' אמות ולפניו כמלא עיניו, אבל אם רואה צואת בהמה כנגדו אם אין הריח בא לו אינו חושש, וצואת כלב וחזיר ולול של תרנגולים אם יש בהם ריח רע דינם כצואת אדם וכן אסור לקרות כנגד אשפה שריחה רע ש"ע ומג"א סי' ס"ד.

(כא) הי' מתפלל בדרך ובא בהמה או קרון כנגדו יטה מן הדרך ולא יפסיק אבל בענין אחר אין לצאת ממקומו עד שיגמור תפילתו, וכל שיש חשש סכנה או חשש בעלמא חייב להפסיק ואין ללמוד ממעשה החסיד המובא בש"ס ולבטוח כ' הבה"ט בש"ע סי' ק"ב דה"ה אונס בעלמא ומתיירא שמא יהרגהו ומשום הפסד ממון אין להפסיק ע' מ"א ועיין להמחבר אות ב' שכ' דמסתימות הש"ס והפוסקים משמע דאף על עסקי ממון יפסיק.

(כב) בכ"מ שפוסק אם שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש ואם לאו חוזר לתחילת הברכה שפסק ומשערינן כפי הקורא, ואם פסק בג' ראשונות חוזר לראש. ואם בג' אחרונות חוזר לרצה.

(כג) מי שהי' לו גוים מכאן ומכאן ומתירא שמא יפסיקו תפילתו או יפסידו מוחו ישב במקומו ויתפלל לפי שאין דעתו מיושבת עליו ואעפ"י שצריך לעשות ג' פסיעות לבסוף התפילה יושב ומתפלל וכורע, וכל מי שצריך להתפלל מיושב כשיוכל צריך לחזור ולהתפלל מעומד ש"ע סי' צ"ד וכל האחרונים השיגו למרן ז"ל דא"צ להתפלל עוד וכ' הברכ"י וכן פשט המנהג בכל עוברי דרך שמתפללים בדרך הילוכם ואינם חוזרים ומתפללים.

(כד) מי שהי' במדבר או במקום סכנה ואין לו מים פטור מנט"י וכ' המג"א בסי' קנ"ח ס"ח דאף דיש מים תוך ד' מילין אין צריך לחפש אחריהן אלא יעשה כמ"ש בש"ע סי' קס"ג אם אין מים מצויין לפניו יותר מד' מילין ולאחריו מיל יטול ידיו במפה ואוכל פת, עיין יד הקטנה ה' ברכות פ"ז אות ל"ז בא"ד ז"ל ולפיכך מי שהוא בדרך ואין לו כלי א"צ להמתין אלא כשמצא מעט מים בכדי שיתכסה בהן ידיו מכונסים ועומדין בגומא על הארץ יטבול בהן בלי פיקפוק וכו' עכלה"ק.

(כה) הנזהר מפת עכו"ם והוא בדרך אם יש פת של ישראל עד ד' מילין ימתין ש"ע יו"ד סי' קנ"ב עוד שם וכבר נתבאר לעיל דנוהגין להקל כ"כ מור"ם שם והוא דלעיל ס"ח כ' עמ"ש הש"ע דבמקום שאין פלטר מצוי כלל מותר אף פת של בעה"ב וא"צ להמתין על פת כשר וכן נוהגים.

(כו) מי שנזהר מפת עכו"ם ואוכל עם אחרים שאינם נזהרים מותר לאכול עמהם משום איבה וקטטה מור"ם שם בהג"ה סי' קי"ב סי' י"ג.

(כז) המג"א בסי' קס"ז כ' וז"ל וצ"ע אם יושבים בעגלה א' ואמרו נאכל כאן ואוכלין יחד אם יצטרפו אע"ג דקיי"ל דרכוב כמהלך דמי וה"ה ליושב בעגלה מ"מ כיון דג' יושבין באגודה אחת י"ל דמצטרפין וצ"ע ובספינה פשוט דקביעות גמורה הוא עכ"ל.

(כח) אם הי' מהלך בדרך ואוכל אין צריך לישב ולברך לפי שאין דעתו מיושבת עליו ש"ע סי' קפ"ג ס"א ואם דעתו מיושבת עליו יברך מיושב במקום סיום אכילתו ש"ע סי' קע"ח ס"ד, ואם יצא ממקומו אם אפשר לו לחזור למקומו שאין עליו עיכוב מחמת החברותא שעמו יחזור ט"ז סי' קפ"ד סק"א ואם הוא רחוק שעד שלא יחזור למקומו יתעכל המזון יברך כאן המג"א שם סק"ב ושיעור עיכול הוא כדי הילוך שעה וחומש.

(כט) אין הולכין בע"ש יותר מג' פרסאות בין שהולך לבית אחרים בין שהולך לביתו וכ' המג"א ואם הוא יושב בעגלה יכול ללכת יותר ומ"מ יזהר שיהי' יכול להגיע בעוד היום גדול עכ"ל א"ח סי' רמ"ט ס"א.

(ל) א"ח סי' רמ"ח ס"ד בהג"ה י"א שכל מקום שאדם הולך לסחורה או לראות פני חבירו חשוב הכל דבר מצוה ואינו חשוב דבר רשות רק כשהולך לטייל וכ' המג"א אפילו יש לו מזונות והולך לסחורה להרווחה עכ"ל.

(לא) לענין הדלקת נר שבת כ' בס' נזר ישראל וז"ל כלל העולה א' איש וא' אשה כשהם בדרך אם יש להם באכסניא חדר מיוחד בין שאוכל שם בין שאין אוכל שם רק משתמש שאר דברים צריך להדליק ולברך שם אף שאשתו מדלקת בביתו. ואם גם הבעה"ב משתמש שם אז כשאשתו של האורח מדלקת בביתו אינו מחויב להדליק כאן ואם אין מדליקין משלו בביתו אזי כשהוא אוכל משלו ואינו סמוך על שלחן בעה"ב צריך להשתתף בפרוטה עם הבעה"ב או שיקנה לו חלק הנר שלו במתנה וגם הוא בעצמו יכול להדליק ולברך בחדר שבעה"ב מדליק ומברך שם או בחדר אחר שאין בעה"ב מדליק שם עכ"ל.

(לב) אכסנאי שאין מדליקין עלי' בביתו נר חנוכה צריך לתת פרוטה לבעה"ב להשתתף עמו בנר ש"ח וצריך לשמוע הברכות מבעה"ב דאל"כ צריך לברך על הראיה עיין פרמ"ג סי' תרע"ז סק"א. ובסמוך על שלחן בעה"ב מדינא א"צ להדליק או להשתתף משום דהוא בכלל ב"ב אלא אם ירצה להיות מן המהדרין מג"א שם.

(לג) בס' אורחות חיים סי' תרע"ו בהגהת כ' בשם תשו' בש"ר סי' שמ"ג שה"ר משלם הי' מדליק נ"ח כשהי' יחידי בכפר בבית גוי שאין שם ישראל ואמר שאין לסמוך על מה שמדליקין עלי' בביתו אלא במקום שיש ישראלים ורואה עכ"פ נ"ח אבל באינו במקום ישראל צריך לעשות זכר לנס והוא כתב דגם במקום ישראל ראוי לחבב הנס. גם בתשו' ר"י מברונא סי' נ' כתב דאין חשש ברכה לבטלה כשיברך בעצמו דכיון שאין רוצה לצאת בשל אשתו חייב להדליק בברכה וגם יש לחוש שמא יהי' אונס לאשתו ולא תדליק לכן מוטב שידליק בעצמו ט"מ.

(לד) אסור לאדם לצאת לדרך קודם שיתפלל שנאמר צדק לפניו יהלך וכו' וכן נפסק בש"ע סי' פ"ט ס"ג וכ' המג"א שם ונ"ל דאם אין השיירא ממתנת לו מותר לילך לדרך. וכ' הכ"מ בפ"ו מה' תפילה ה"ד וז"ל וכ' הר' מנוח הרוצה לצאת לדרך בשחרית טוב להתפלל בביתו ואעפ"י שעדיין לא הגיע זמן תפילה כדי שיתפלל בכוונה ובעמידה משיתפלל בדרך במרוצה והוא שעלה עמוד השחר ולאו דוקא שחרית אלא אפילו איזה תפילה שיהי' כיון שהגיע זמנה אין לו לצאת עד שיתפלל אותה עכלה"ק.

(לה) בא"ח סי' רנ"ט ס"ז באשכנז וצרפת אין מברכין ברכת הגומל כשהולכין מעיר לעיר שלא חייבו אלא בהולכי מדבריות דשכיחי בה חיות רעות וליסטים ובספרד נוהגין לברך מפני שכל הדרכים בחזקת סכנה מיהו בפחות מפרסה אינו מברך ואם הוא מקום מוחזק בסכנה אף בפחות מפרסה. וכ' הט"ז בסק"ד מזה למדתי בסי' ק"י דבכזה צריך לומר תה"ד והוא ק"ו דהא כתב הטור במלתא אחריתי דבתפילת הדרך צריך אדם לבקש רחמים טפי מברכת הגומל לפי שברכת הגומל הוא במקום תודה עכ"ל. (ומזה יש לדון דבנסיעות על הבאן או בשאר נסיעות חדשות הנתחדשות כעת אף דאין חשש כל כך מחיות רעות וליסטים עכ"ז מחמת שכל הדרכים בחזקת סכנה צריך להתפלל תה"ד).

(לו) אורח ת"ח יש לו למנוע מלהתאכסן בחצר שיש בו אלמנה ב"מ ד' ע"א וכן נפסק בש"ע אע"ז סי' כ"ב סי"ז להלכה ולדעת הראב"ד אסור להתאכסן אצלה אבל לדור בחצירה מותר והמ"מ הביא ראי' שמותר להתאכסן דרך ארעי ואין אסור רק דירת קבע ח"מ שם ודע דאף לדעת הסוברים דאסור להתאכסן בחצר שיש בה אלמנה היינו כשאוכל משלה אבל אם משלם לה מותר כ"כ הרב ב"ש שם בשם הט"ז.

(לז) בא אדם מן הדרך שואלין לו שלום מד"ר פ' פנחס.

(לח) בס' כרם שלמה סי' ק"י כ' בשם שו"ת נחלת שבעה סי' ע"ד דהבא מן הדרך תוך הפרסה אין נותנים לו שלום דאין זה בא מן הדרך דהא אינו אומר תה"ד ועיין מחצית השקל שם ס"ק י"ד ועיין פתחי תשובה סי' שע"ה סק"ד בשם ס' חמודי דניאל כ"י דפרסה היינו שמונה אלף אמה. ט"מ בליקוטים.

(לט) בס' תו יהושיע בה' ד"א כ' בשם הג"ה דרבינו עובדי' הנביא ובשם שו"ת נחלת שבעה סי' ע"ד דצריך ליתן שלום ביד דווקא.

(מ) ובס' אגודת שמואל כתב וז"ל בורא ניב שפתים וסמיך לי' שלו' שלו' מלמד שצריך חבירו ליתן ולהביא בידו שלו' כשיבוא מדרך רחוקה או קרובה וחבירו חייב להשיב לו שלו' ושניהם יאמרו בניב שפתים כלומר לא בשפה רפה וז"ל הזוה"ח פ' לך ד' ל"ו אר"ח כל המקדים ויוצא לקראת הבא מן הדרך ונותן לו שלו' מעלה עליו הכתוב כאילו אכילה ושתי' נותן לו מנ"ל דכתיב על אשר ל קדמו אתכם וכו' עכ"ל.

(מא) עוד מצאתי ע"פ יד ליד לא וכו' במשלי י"א וז"ל יד ליד סמוך לתמימי דרך קבלה הוא בידינו ההולך בדרך יעסקו בד"ת משום שהשכינה הנקראת שלו' מתחברת עמו בדרך וביעקב כתיב ויבוא יעקב שלם וגו' ולכן מי שבא מן הדרך מחוייבים ליתן לו שלום ביד תקיפה ובשפה חריפה ולא בשפה רפה אבל מי שלא נתן שלום בידו למי שבא מן הדרך יצא כרוז ברקיע פלוני הרע הזה יצא נקי מנכסיו וצדיקים ירשהו וע"ז נאמר יד ליד לא כלומר שלא נותן יד ליד הבא מן הדרך כלומר שלו' ינקה מנכסיו האי רשע רע וצדיקים ירשהו וע"ז נאמר זרע צדיקים נמלט (סוד מישרים).

(מב) בא"ח סי' קנ"ו ס"א בשערי תשובה שם בשם הר"י צמח כשהי' הולך בדרך ונותנים לו שלו' הי' מסתכל שאם הי' במקום טהור ונקי הי' משיב עליכם שלו' ואם הי' מקום מטונף הי' משיב ברכה טובה.

(מג) בס' שדה חמד מערכת האלף ד' מ' כ' בשם גאון א' דאסור ליתן יד לאנשים המתירים לעצמם לישב בגילוי ראש ולומר להם שלום כי גם הם ישיבו שלו' ואסור להזכיר בראש מגולה רק במקום צורך גדול יש להתיר למען השלום בזוה"ק פ' וארא ד' כ"ג ע"ב פתח ר' אבא ואמר ואמרתם כה לחי וכו' מכאן אוליפנא דהא לבר נש חייבא אסור לאקדמא לי' שלם ואי אצטריך יקדים לי' כדוד דבריך לי' לקב"ה ואיתחזי דבגיניה קאמר ואי תימא דרמאות הוה לאו דהא כל מאן דסליק לי' לקב"ה ואיתחזי דבגיניה קאמר לאו רמאות הוא. ומאן דאקדים שלם לזכאה כאילו אקדים לי' לקב"ה עכלה"ק.

(מד) חייב אדם להקביל פני חבירו הבא מן הדרך מהרי"ב בשם שלחן מלכים בשם הרמב"ם פ"ו מ"ה עירובין ומביאו מרן בש"ע סי' תט"ו ועיין באהי"ט ס' ק"ב שכ' אפילו אינו חכם והוא לקוח מתה"ד סי' ע"ז כמ"ש בב"י וכ' עוד שם ולא יחדל מפני מעלתו מלהקביל פני מי שהוא קטן ממנו ובפרט אם קיבל ממנו טובה בעת צר לו כמו שמצינו במשה אדוננו שהלך להקביל פני יתרו.

(מה) בספר אבני שיש בענין שלו' ברכות ד' ג' אמר לי' שלו' עליך רבי ואמרתי לו שלו' עליך רבי ומורי אגב אורחא אשמועינן הלכתא גבירתא שהגדול שואל תחילה בשלו' הקטן ומזה ראי' לי"א הובא ביו"ד סי' רמ"ב סט"ז שאין לתלמיד לשאול בשלו' הרב שנאמר ראוני נערים ויחבאו וכו' גם מקרא וישאלו איש לרעהו לשלו' והאיש זה משה נשמע ג"כ שהגדול שואל תחילה בשלו' הקטן ושמעתי בשם ההצה"ק ר"מ מפרמישלאן ז"ל הטעם שעיקר ששואלין בשלו' למי שבא מן הדרך לפי שכל הדרכים בחזקת סכנה ע"כ הגדול שואל תחילה לפי שהגדול יש לו מלאכים יותר מהקטן לשומרו בדרך עכ"ל.

(מו) אם קנה בדרך כלי סעודה חדשים הצריכים טבילה ואין שם מקוה להטבילם, יתנם לגוי במתנה ואח"כ ישאלם ממנו ומותר להשתמש בהם ולאחר שיזדמן לו מקוה צריך להטבילם אפילו בברכה אלא שצריך ליזהר שיטביל כלי אחר עמהם משום חשש ספק ברכה בש"ע והט"ז סוף סי' ק"כ.

(מז) כשהולך בדרך ואיכא סכנה לישראל באותן הדרכים טפי מלגוי יכול לשנות מלבושיו ובלבד שלא ילבש כלאים וכן נהגו רוב הסוחרים והולכי דרכים בכל הדרכים משום דכל הדרכים בחזקת סכנה הם הש"ך סי' קנ"ז ס"ק י"ז וי"ט.

(מח) ללבוש בגדי גוי להנאות עצמו שלא יכירוהו שהוא יהודי ויעבור מכס או כדומה לזה אסור מור"ם בהג"ה סי' קנ"ז סס"ב אבל מותר ללבוש בגד המיוחד לעוברי דרכים שאינו מיוחד לגוים עכ"ל.

(מט) בס' בארות המים בשם הג' רבי ר' העשיל ז"ל על המנהג לומר שלו' עליכם והמשיב אומר עליכם שלו' ולא יאמר כהשואל שלו' עליכם התירוץ הוא כי שלו' שמו של הקב"ה ולכן להמקדים התירו לומר שלו' קודם ע"ד מאמרם ז"ל כל המקדים ונותן שלו' לחבירו הקב"ה מאריך לו ימיו ושנותיו ולא אמרו כן על המשיב כידוע מאמרם ז"ל אצל קרבן לה' שאסור לומר לה' קרבן ודו"ק כי נכון הוא עכ"ל.

(נ) עיין שו"ת שם ועבר הובא בשב"ר פ' בא וז"ל תוכחת מוסר כל עוברי דרכים המתעצלים מליקח עמהם הטו"ת שלהם ואפילו אצל לומדים הדה"ז לבזיון יחשב באמרם כי זה דרך ומנהג הבטלנים המתחסדים עם קונם ואינם רוצים לשעבד גופם בשמירתם ובאמת להיפך הוא כי אדרבא התפלין הם שומרים אותם (ברכות כג) ויצרם ישיאם לומר הלא כאשר תבוא בעיר תשאל תפילין מאחר ובאמת הם חוטאים בנפשותם (א) כי לפעמים אינם משיגים תפילין מיד ומוכרחים להמתין על חבריהם ובתוך כך עובר זמן ק"ש ותפילה (ב) שאינם מקיימים מצות תפילין כלל כי הקשר צריך להיות עשוי לפי מידת ראש האדם המניח ואין כל ב"א שוים במידת ראשם שהרי יש גדול וקטן ובינוני ונמצא מניח תפילין על מצחו כדרך המינים ר"ל (מגילה כד) גם מקום הקשר של תש"ר לא ישוה בשניהם שצריך שיהי' מאחורי הראש למעלה בעורף (א"ח סי' כ"ד ס"י) וכתב בשע"ת שם ס"ק י"ז דהמניח שלא במקום זה לא יצא והוה ברכה לבטלה וכתב הגאון חיד"א בפתח עינים ברכות נ"ג הטעם מאמר חכז"ל כל הדרכים בחזקת סכנה כי האדם בדרך הוא מתלוה עם השכינה הק' והיא מה"ד דינא דמלכותא דינא לכן בדרך צריך ליזהר מאוד בברהמ"ז ובדקדוקי מצוות ולשמור מן החטא ולעסוק בתורה יותר מבביתו ולא כהשוטים האומרים שעוברי דרך פטורים מן כל המצוות עיין בחכמת אדם בהקדמה וע"ז התפלל יעקב אבינו ע"ה אם יהי' אלהי' עמדי ושמרני בדרך הזה אשר אני הולך שגם בלכתו בדרך גם שם לא ישכח את ה' וז"ש אשרי תמימי דרך ההולכים בתורת ה' שאף בהיותם בדרך הם הולכים בתורת ה' ולא כאילו ב"א שכ"ז שהם יושבים בביתם הם הולכים בדרך הישר כי יבושו לחטוא בפומבי בעירם אבל לא בלכתם בדרך לכן אשרי איש הלוקח עמו תפלין בדרך ואז יהי' בטח ושאנן מפחד רעה וכו' עכ"ל.

(נא) עו"ש וז"ל ולזה יקרה כאשר נסעו כמה אנשים יחד בעגלה אחת והנה יש בהם אנשים שונים מהם יראי ה' ומהם בינונים והנה בדרך אך היר"ש אינו יכול לעסוק בתורה ולהתפלל כראוי כמו בביתו עכ"ז בזה נבחן ונדע ההבדל שביניהם בהתבונן בבוקר בזמן התפילה א' מהם אומר לחבירו שאל לי טו"ת שלך להתפלל כי שכחתי ליקח עמי טו"ת שלי ויען רעהו הא לך טו"ת כי כבר התפללתי גם שניתי משנה משניות אשר לקחתי עמי אך לאכול ולשתות שכחתי ליקח עמי תן לי מעט י"ש לשתות וישמע השלישי את דבריהם אנכי בחסדי ה' לא שכחתי ליקח עמי טו"ת וגם צידה לדרך ובהתבונן על ג' אנשים נבינה הבדל תכונותיהם הראשון ששכח טו"ת ולא את מזונו הוא הגבר אשר גם בביתו גם תמול גם היום אל הלחם והתפילה רק מעשה אבותיו בידו לכן שכח את הטו"ת ולא את המזון כדרך ב"א בחפזם ליסע לדרכם יקח את העיקר לו והשאר שוכח היפך ממנו השני שהוא י"ש וגם בביתו העיקר אצלו תורה ותפילה לכן בעת נסעו זכור יזכור ליקח עמו טו"ת סידור תהלים ויען כי רחוק הוא מרדיפות מאכלי תאוה כי פעמים רבות גם בביתו אינו רודף אחר האכילה נשכח ממנו ליקח עמו המזון הג' מכת הבינונים האחוז בשתיהם יחד שהוא דבוק לה' להתפלל אליו וגם להשביע רעבונו בכל מאכל אשר יאכל לכן עלה בלבו לקחת אתו ב' אלה יחד הטו"ת ולחם לאכול ולכן ציוה בתוה"ק ואהבה אד"א בכל לבבך וב"נ ובכ"מ יראה שאהבת ה' יהיה חביב ויקר אצלך יותר מגופך וממונך ועי"ז והי' הדברים האלה על לבבך וכו' יהי' מזומנים לך בזכרונך בכל עת ובלכתך בדרך וכו' עכלה"ק.

(נב) שנים שהי' מהלכין בדרך וביד א' קיתון של מים חייך קודמין לחיי חברך ב"ב ד' ס"ב ע"א.

(נג) פסחים ד' קי"ג ע"א סלקת לאגרא שירותך בהדך פי' רש"י ז"ל כשתצא לדרך אפילו קרובה צא ומזונותיך עמך עכ"ל.

(נד) משל אומר עלית לכרך נהוג בנמוסה ב"ר פמ"ח נהוג תמיד מנהג המקום אם הוא דבר שאינו נגד הדין.

(נה) מס' ד"א ספ"ד בעה"ב נכנס תחילה ואח"כ אורח ואל יכנס אורח בלי רשות בעה"ב.

(נו) אורח יוצא תחילה ובעה"ב אחרון שם.

(נז) לעולם אל יכנס אדם פתאום לבית חבירו. וילמוד כל אדם מן המקום שעמד על פתח הגן וקרא לו לאדם שנאמר ויקרא ד"א אל האדם ויאמר לו איכה. מס' ד"א פ"ה. וע"ש הלך ר' יהושע וטפח על הדלת ובפירוש בנין יהושע כ' וז"ל מכאן מוכח דלא יכנס לבית תיכף אפילו טפח על הדלת עד דקראהו שיבוא או עד שיפתחו לו ב"ב וכו' עכ"ל.

(נח) דרך ארץ הוא הבא מן הדרך מקדימין לו במאכל ובמשתה מד"ר פ' בהר פרשה ל"ד.

(נט) אם יבוא אורח אל תשאל לו בד"ת אא"כ שתדע שידע להשיב אז תשאל לו בינו לבין עצמך שלא יתבייש ס"ח סי' שי"ט. ועיין בס' ברית עולם דלא ישאל לו אם יודע ללמוד אלא יתן לו לאכול קודם.

(ס) אין לארוסה לאכול בשלחן עם האורחים זוה"ק ח"ג ד' רנ"ו ע"ב.

(סא) נשואה אורח ארעי לאכול עם האורחים שם.

(סב) מד"ר פ' ויצא פ"ע וז"ל וישב עמו חודש ימים א"ר אמי למדתך תורה ד"א עד היכן צריך אדם להטפל בקרוביו עד חודש ימים ע"כ.

(סג) אדם הבא מן הדרך נכנס למרחץ מס' ד"א פי"א.

(סז) בילקוט תהלים סי' תתמ"ג ר"א בר"י הגלילי אומר אם ראית צדיק יוצא לדרך ואתה מבקש לצאת לאותו הדרך הקדם או אחר על ימיו שלשה ימים כדי שתצא עמו לדרך מפני שמלאכי שלום מלוין אותו ואם ראית רשע יוצא לדרך הקדם וכו' כדי שלא תצא עמו לדרך וכו'. זוה"ק פ' קדושים בסופו ז"ל פתח ואמר כי יודע ה' דרך צדיקים וכו' מאי כי יודע ה' אלא קב"ה יודע ואשגח באורחא דצדיקייא לאוטבא להו ולאגנא להו והוא אזיל קמייהו לנטרא להו ובגין כך מאן דנפיק לארחא בעי דלהוי ההיא ארחא דקב"ה וישתתף לי' בהדייה וכו' ע"ש. וגם בגמרא תענית ד' כ' ע"ב דאיכא רב אדא בר אהבה בהדן דנפיש זכותי' ע"ש.

(סד) ושבתי בשלו' והי' ה' לי לאלהי' מכאן סמכו אותם שהלכו בדרכים שפטורים מכמה מצות וגם רגילין שאוכלין בתענית (פענח עה"ת כ"י).

(סה) כ' בליקוטי מהרי"ל הא דאמרו חכז"ל במס' הוריות ד' י"ג המניח בגדיו תחת מראשותיו קשה לשכחה ר"ל כל א' מבגדיו הן סרבל קטן וכתונת ולא כמו שסוברין דווקא כתונת ואמר שהוא בעצמו נזהר בכך כשהולך בדרך ואין לו כר וכסת לשום תחת ראשו טרם שלוקח א' מבגדיו הי' נוטל אוכף הסוס מתחת ראשו עכ"ל. הובא בט"מ בח"ש בענין הנהגת אדם בבוקר.

(סו) בזוה"ק פ' נח ד' ס"ז ע"א בד"ה ויאמר ה' לנח וכו' אלא רזא איהו דאוליפנא לאו אורח ארעא לקבלא אתתא אושפיזי בהדה אלא ברשו דבעלה וכו' וכן אוליפנא דלית לי' רשו לאושפיזא למיעל לביתא אלא ברשו בעלה מארי דביתי וכו' מכאן אוליפנא דלא יקבל בר נש אושפיזי בביתיה אי איהו חשיד ביה דאיהו חייבא אלא אי קאים בעינוי לזכאי דלא חשיד בעינוי כלל וכו' ואוליפנא דאי יהיב ליה רשו בלחודוי ולא יהיב רשו לכל אינון דאתיין עמי' לא ייעול לון לביתא הה"ד בא אתה וכל ביתך וכו' ומקרא דא אוליפנא רזא דאורחוי דארעא עכלה"ק ועיין בשל"ה הק' בח"ג בפ' נח בדרך חיים תוכחת מוסר שמביא ג"כ דברי הזוה"ק בזה ע"ש.