 |
Free Quote Mailing List About Contact |    |
 |
|
    |
||||
|
חנוכת הסופרים<< Return To Articles
עניני חנוכה
עיקר היו"ט של חנוכה מדאורייתא
ואני אומר דודאי עיקר פורים וחנוכה רמוז בתורה מקל וחומר מפסח, השתא מעבדות לחרות אומרים שירה ממות לחיים לא כל שכן, כמבואר קל וחומר זה בפרק קמא דמגילה (יד.), וקל וחומר דאורייתא הוא. אלא דבהאי קל וחומר לית לן אלא לקבוע יום לכבוד ה' להודות לו, אבל לקרות מגילה ולשלוח מנות וכדומה, להדליק נרות ולקרות הלל בחנוכה, זה מצוה נוספת על של תורה, והוא בכלל לא תסור, ואתי שפיר. [חדושי חת"ס שבת כא:] מה שלא נזכר חנוכה במשנה
טעם שלא נזכר נס חנוכה במשנה, לפי שרבינו הקדוש מסדר המשנה היה מזרע דוד המלך ע"ה, ונס חנוכה נעשה על ידי בית חשמונאי שתפסו המלוכה ולא היה מזרע דוד, וזה הרע לרבינו הקדוש. ובכתבו המשנה על פי רוח הקודש, נשמט הנס מחיבורו. [טעמי המנהגים עניני חנוכה תתמ"ז, בשם החת"ם סופר] לא הוצרך להזכיר משום שהיו רגילים בכך
ואל תתמה שהרי בשום מקום במשנה לא נזכר שחייב אדם להדליק נר חנוכה, אלא גץ שיוצא ר' יהודה אומר בנר חנוכה פטור (ב"ק סב:), ונר חנוכה גופא היכי הוזכר במשנה. אלא רגילים היה בכך ולא הזכיר. [חתם סופר גיטין עח.] השמחה על שלא היו חכמים צריכים לבטל דבריהם
וארמוז פה מה שנראה לע"ד, דודאי טומאת מת הותרה בציבור (יומא ו:), והיו חכמי הדור נבוכים מה לעשות אם להעמיד דבריהם במקום ביטול עבודת הדלקה או לא. ועשה הקב"ה נס ודלק שמונה ימים מבלי שיצטרכו לבטל הדלקת נרות, ומזה הראו להם מן השמים הסכמה על דברי חז"ל ונתחזק הדת ותורה שבעל פה. [חידושי חת"ס שבת כא:] הכהן הגדול רמז להם שיעשו את שלהם ויעשה להם נס
שכשנכנסו יוונים להיכל טמאו כל השמנים שבהיכל, וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום, בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כהן גדול, ולא היה בו אלא להדליק יום אחד, נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים. לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה (גמ' שבת כא:).
אלא דלפי זה תיקשי קצת למה הוצרך לחתמו. והנה לפום פשטות יש לומר דהנה הכהן גדול הטמין פך זה שיהא להם שמן מצוי בחזרתם לבית המקדש. ולכאורה קשה מה להם בפך אחד ליום אחד. וצריכין לומר דהכהן גדול לא היה יכול להצניע יותר, ובוודאי התפלל להקב"ה שיספיק להם פך זה לשמונה ימים, כאשר כן היה. והכהן גדול רצה לגלות להם שיעשה להם נס, דלא יאמרו מה לנו בהדלקת יום אחד ויתרשלו לגמרי, כי בלאו הכי היו צריכין לטרוח בעשיית מנורה והדלקתה באותן ימים שיהיו טמאים, ואולי לא ירצו להטריח כל כך בשביל הדלקת יום אחד, אבל הכהן גדול שהתפלל עליהם שיוכלו לקיים מצות הדלקת נרות מיד ומשם ולהלאה בלי הפסק, על כן חתמו בחותם להודיע להם זאת שהוא עמנו, ולא טמן אלא פך אחד כדי הדלקת יום אחד והמה יעשו את שלהם להדליק, וה' יעשה להם נס שיספיק להם. [חתן סופר, שו"ת סי' ע] טימאו את השמן מדין תקרובת ע"ז
הנה במסכת שבת (כא:) הובא לשון הברייתא כשנכנסו היונים להיכל וכו', ולא נתבאר במה טמאוה, מאחר שאין שייך טומאה בעכו"ם כאשר העלו חכמינו ז"ל (נזיר סא:). אבל נראה דאחרי שהעמידו צלם בהיכל ופלחו שם, בודאי עשו השמן שם תקרובת לעבודה זרה ונאסר השמן ונטמא ולא ראוי להדלקה מן התורה, ואתי שפיר הכל בע"ה בלי פקפוק. [חתן סופר, שו"ת סי' ע] מעשה דינה בשכם רמז למלחמת החשמונאים
ונראה לומר יען כל מעשי בנים רמוזים במעשי האבות כמו שהאריך הרמב"ן (בראשית יב ו), ונ"ל כי מלחמת היוונים והניצוח על ידי הכהנים החשמונאים רמוז במלחמת שכם, כי בימי יוונים לא גלו מארץ ישראל אלא בתוך ארצם היו יושבים, ועל ידי תיבעל לטפסר תחילה (כתובות ג:) התחיל במלחמה כדאיתא בפייט (לשבת חנוכה), הכי נמי על ידי דינה התחיל. וכן כאן ושם נמסרו רבים ביד מעטים וטמאים ביד טהורים והניצוח היה על ידי לוי, והכא על ידי כהנים, ובסוף טיהרו המקדש ונעשה נס בשמן, וכן כתיב (בראשית לה ב-ג, יד) 'והטהרו והחליפו שמלותיכם ונקומה ונעלה בית אל ויצב שם מציבה ויצק עליה שמן'. [דרשות חת"ס תקצ"א] נס חנוכה מרומז במעשה יעקב אבינו
והנה ידוע שמעשה אבות סימן לבנים וכל מה שקדם עם ישראל קרה גם להאבות (וכמו שהאריך הרמב"ן בבראשית יב ו), וגם חנוכה מרומז במה שחזר יעקב על פכים קטנים, והראה בזה שהוא חס על דברים מעוטי הערך. ונ"ל הכונה בזה כי ידוע מה שכתב הטו"ז ריש הלכות חנוכה (סי' תרע ס"ק א) שאנו מדליקין נר חנוכה גם בלילה הראשונה, על שהיה גם בו נס, שנשאר קצת שמן ממה שהדליקו והיה מקום שתחול הברכה עליו. וכן הוא בכל ענינים אצל הצדיקים שהם בוטחים רק בברכת ה' היא תעשיר, ודבר מועט גם כן חשוב אצלם וכדבר גדול יחשב, כיון שיש על ידי זה מקום לחול עליו הברכה ולענין זה קטן וגדול שם הוא, והבן. והנה מרומז בנס של חנוכה, שנשאר פך קטן של שמן, שאז בימי היונים אף שכבר השכיחו תורת ה' מרוב העם על כל פנים לא נשתכחה לגמרי, כי כל זמן שיש עוד יחידים המחזיקים בתורתנו, ויש עוד מקום לחול ברכת ה' עליו, הקב"ה עושה לנו נסים להחזיר עטרה ליושנה להרים ולהגדיל התורה על ידי המעטים השרידים שנשארו, כאשר ראינו כן בנס חנוכה, והרי זה דומה לענין הפך של שמן שנשאר, וחלה עליו הברכה, והבן. [שבט סופר] נס השמן כמידותיו של אהרן הכהן
'הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד כשמן הטוב' וגו' (תהלים קלג א-ב). כי הנס שנעשה על ידי בני אהרן בפך שמן הוא על פי מידותיו של אהרן, בשלום ובמישור הלך ורבים השיב מעון - על ידי שהיה אוהב ורודף שלום. וידוע בשעה ששלום בעולם המועט מחזיק המרובה, כד הוה רחימתן עזיזא אפותיא דספסירא שכיבן (סנהדרין ז.), ואין עין בריה צרה בחברתה כפירוש רש"י על 'ותרענה באחו' (בראשית מא ב), על כן גם הנס שנעשה על ידו, היה מעט השמן מחזיק את המרובה. וזה 'מה טוב ומה נעים' יש בישיבת אחים, ואמר 'גם יחד' באחדות, על ספסרא - חודו של מחט יהיה די להם. ואמר שזהו 'כשמן הטוב שירד לאהרן על פי מדותיו הטובות' - היינו נר חנוכה, שהיה המועט מחזיק המרובה. [דרשות חת"ס תקס"ח] אם היו מדליקים בטומאה היה אפשר לחנוך המשכן בכ"ה כסליו
אמר הקדוש ברוך הוא ליוסף אתה שמרת השבת עד שלא ניתן, כדכתיב (בראשית מג טז) 'וטבוח טבח והכן', וכתיב התם (שמות טז ה) 'והכינו אשר יביאו', חייך שבן בנך עתיד להקריב בשבת שנאמר (במדבר ז מח) 'ביום השביעי נשיא לבני אפרים'. (ילקוט נשא רמז תשטו) הנראה מזה שלא רצה הקדוש ברוך הוא שתחנך המשכן על ידי חלול שבת משום אחד מנשיאי שבטים, כי אם על ידי שבט יוסף, דרב גובריה שכבר שמר השבת בחוצה לארץ. ומזה הטעם בעצמו נ"ל שנדחה יום כ"ה כסלו מלהתחיל בו חנוך המשכן, מפני שאז היה יום כ"ה כסלו ביום שישי, נמצא לא יארע ביום השביעי נשיא לבני אפרים בשבת, וידחה שבת על ידי אחד משארי שבטים, והקב"ה לא רצה שיתחנך המשכן על ידי חלול שבת ומשום הכי נדחה מיומו, וממילא המתין עד יום אחד בניסן שנולדו בו אבות כנ"ל. והנה הקדוש ברוך הוא נתן ליום כ"ה כסלו שכרו שיהיה שמור ליום חנוך חשמונאים, ואז בהגיע התור ההוא היה הכל טמא, ואי היה טומאה הותרה בציבור, אם כן מה הרויח זה היום במה שלא חינכו בו משכן שלא יתחנך על ידי חלול שבת, והנה גם עתה נתחנך על ידי דחיית טומאה, וידוע כי הקרבה בשבת ובטומאה דין אחד להם (עיין פסחים עז.), ואם כן כיון שסוף סוף יקריבו בטומאה שהותרה בציבור היה נוח לו יותר להקריב בשבת בימים הראשונים במדבר. על כן נעשה נס בנרות, להראות חבתם שלא יצטרכו להקריב בטומאה, ואתי שפיר השתא קריאת ימי חנוכה על שם החנוך ותלוי בנרות כנ"ל. [חתם סופר שבת כא:] אף שעדיין לא נגמרה המלחמה בכ"ה ידעו מעצם הנס שישועתם קרובה
ברמב"ם (מגילה וחנוכה פ"ג ה"ב) כתב דביום כ"ה נצחו חשמונאים את היונים. והקשו, אם כן בליל כ"ו הדליקו המנורה וממנו התחיל מצות הדלקה ולא מליל כ"ה (עיין פר"ח ריש הלכות חנוכה). ונראה לפע"ד על כרחך ביום שנצחום והוציאום מירושלים או מסביבותיה לא נודע שנחו בשלימות ואיבדום, כי כמה פעמים היה כן בימי יונים ושוב לשנה האחרת חזרו ובאו ונלחמו כמבואר ביוסיפון ובפייט (לשבת חנוכה), אך בפעם האחרון היה תשועה שלימה מאת ה' שאיבדום לגמרי ורדפום עד לארץ יון ושם שלטו הכהנים והורידו לארץ עטרת מלכם ובטלום לגמרי, עיין פ"ק דעבודה זרה (ט.). ואם כן צריך עיון, הלא בלא ספק ביום שהוציאום מירושלים וסביבותיה טהרו המקדש והדליקו המנורה טרם שנודע תכלית וסוף הניצוח הגדול ההוא, ואם כן ממה נפשך, אם היה זה ביום כ"ה כסליו אם כן עדיין לא איבדום ונצחום, ואם יום סוף הניצוח האחרון היה בכ"ה כסליו אם כן יום הדלקת המנורה והנס היה מוקדם הרבה לכ"ה כסליו וקשה ממה נפשך. על כן נראה לע"ד אף על פי שכבר כמה פעמים הוציאום מסביבות ירושלים לא האמינו שיהיה זה גאולה גמורה ממלכות יון, כי מקובל היה בידם מנבואתו של זכריה שיהיה הגאולה על ידי נס המנורה, כאשר ראה זכריה בנבואתו (זכריה ד ב), וכל זמן שלא ארע נס במנורה ואפילו שהכהנים רדפו היונים וגרשום מירושלים, מכל מקום ידעו שעדיין ידם מושלת עליהם ויחזרו עליהם בחרב וחנית ועם רב, ועל כן היהודים הטמונים ביערות ומערות ושברחו לא חזרו למקומם. אך ביום כ"ד כסליו היה ניצוח אחד, והדליקו המנורה לערב בליל כ"ה, ולמחרת מצאו הנס, אז ידעו שלא יהיה להיונים תקומה לפניהם ורדפום רודף מלא, והמלחמה לא שבתה עדיין עד שהוציאום מכל ארץ ישראל ועוד רדפום למדינת יון והורידו כבודם לארץ, ומכל מקום כל ישראל נקבצו ובאו יחד וחנו בבתיהם ובעריהם, כי ידעו עכשיו היא הגאולה שלימה ממלכות יון. ולכך נקרא חנוכה 'חנו כ"ה' ולא 'נחו כ"ה', כי לא נחו ולא שבתו ולא שקטו עדיין ממלחמה, אך חנו ישראל לדגליהם, ר"ל בבתיהם ועריהם, ולא פחדו עוד שיחזרו היונים וירימו ראש כי האמינו בנבואת זכריה. [דרשות חת"ס תקצ"ד] לימוד מהחשמונאים מסירות נפשם לקיום התורה והאמונה
לכאורה יש להבין את הילוך רוחם, הלא בדרך הטבע לא היה להם לקוות לצאת ממלחמתם עם היונים עם הנצחון. ואם על הנס היו סומכים, היה להם לשבת באפס מעשה ולחכות לישועת ה'. אלא כל מקום שיש סכנה רוחנית סכנת הדת, כאשר היה בימי החשמונאים, אז אין חכמה ואין עצה ובמסירות נפש צריך האיש הישראלי ללחום בעד קיום התורה והאמונה עד מקום שידו מגעת, ומה שתחסיר הטבע ישלים הנס. [חשב סופר עה"ת] הלל והודאה
נותנים הודאה לה' אף שהיה זה רק למען שמו
ועל פי דברינו יובן מה שמבואר בספרים הקדושים בענין סוד חנוכה, כי הס"מ בהאבקו עם יעקב נגע בכף ירכו ונפגמה מדת הוד (ועיין בזוהר בראשית כ"ו ע"ב), ועל כן תקנו הימים האלה להודות ולהלל לתקן מדה זו ע"כ. וי"ל הכוונה כי אחרי שבארנו שבימי חנוכה נצחו ישראל על ידי שמסרו נפשם בתשוקה להרים ולהציל קרן התורה הקדושה, ועל ידי זה מפרסמין הנס שנעשה להם, כי אין להם סבה וטעם להעלים אותו, כמו המקבל חסד מזולתו שמסתיר הדבר מאחרים, ואם כן היה מקום לטעות שאין לנו לתת הוד להקב"ה על חסדו אשר עשה עמנו, אחרי שרק את כבודו חפצנו לקדש ולהרים, ולא לטובתנו עשינו זאת, ואם כן נמצא שלא בעדנו עשה הקב"ה הנס והחסד, כי אם לכבודו יתברך. אבל באמת אהבתנו להקב"ה ולתורתו הקדושה גדולה כל כך, שאנו מחשבים כאלו נעשה הנס רק לנו ולצרכנו, ואנו רואים עצמנו מחויבים להודות להקב"ה כאלו הציל אותנו מסכנה הנוגעת רק לנו, והבן. [שבט סופר עה"ת] עיקר ההודאה על שלא עלתה בידם לבטל התורה
'ואני בחסדך בטחתי' - במלכות בבל. 'יגל לבי בישועתך' - במלכות פרס ומדי. 'אשירה לה'' - כיון. 'כי גמל עלי' - באדום (מדרש תהלים יג ד). וזה כוונת המדרש 'יגל לבי בישועתך' - זה מדי, נס פורים. אבל רק 'אשירה לה'' שהעיקר להודות ולהלל לה' - 'זו יון', שעיקר הנס שלא עלתה בידם לבטל התורה, כי עשה ה' נסים להם יען כי מסרו נפשם החשמונאים בעבור התורה הקדושה, כי עבודת ה' יקר בעיני עמו יותר מחייהם, כי התורה חיותו של אדם ובלא תורה האדם כגוף בלא נשמה, על כן השליכו נפשם מנגד ולחמו מעטים נגד רבים. [שערי שמחה לבעל השבט סופר] לא קבעו משתה שמחה משום אבלו של יעקב
הנה יעקב אבינו נולד ביום א' דסוכות ומת באותו יום (עיין סדר הדורות ב"א רנ"ה). ונ"ל דמשום הכי לא קבעו ימי חנוכה לששון ושמחה, רק להודות ולהלל, משום שביום כ"ה בכסליו שלמו שבעים ימי אבלו וחניטה של יעקב והעלוהו באותו יום ממצרים, ומשום הכי אין ראוי לקבוע בו באותו יום משתה ושמחה. [חתם סופר] לא קבעו אכילה ושתיה משום שחטאו השבטים בכך
ונראה לומר יען כל מעשי בנים רמוזים במעשי האבות כמו שהאריך הרמב"ן (בראשית יב ו), ונ"ל כי מלחמת היוונים והניצוח על ידי הכהנים החשמונאים רמוז במלחמת שכם, כי בימי יוונים לא גלו מארץ ישראל אלא בתוך ארצם היו יושבים ועל ידי תיבעל לטפסר תחילה (כתובות ג:) התחיל במלחמה כדאיתא בפייט (לשבת חנוכה), ה"נ על ידי דינה התחיל. וכן כאן ושם נמסרו 'רבים ביד מעטים, וטמאים ביד טהורים' והניצוח היה על ידי לוי - והכא על ידי כהנים. ובסוף טיהרו המקדש ונעשה נס בשמן - וכן כתיב (בראשית לה ב-ג, יד) 'והטהרו והחליפו שמלותיכם ונקומה ונעלה בית אל, ויצב שם מציבה ויצק עליה שמן'. ויען כי ראו כי שם נעשה להם נס, וגם לעתיד יהיה הנס הזה, על כן הלכו לראות בשכם ומלאו ליבם לשלוח יד ביוסף וישבו שם לאכול לחם ומכרו אחיהם מתוך אכילה ושתיה כדאיתא במדרש (מדרש תהלים י ג), על כן לא קבעו חנוכה לאכילה ושתיה - כי אם להודות ולהלל, כיון שחטאו באכילה ושתיה. [סידור חת"ס] הלל והודאה לתקן מדת הגאוה
והנה אחרי שבנס חנוכה נצחו היהודים על ידי מסירת נפשם בעד כבוד התורה הקדושה, היה להם מקום לטעות כאשר כתבנו, שלא לתת הודיה על הנסים, אדרבה היה אפשר להם להתגאות על גודל צדקתם שעמדו בנסיון גדול כזה, וליצר הרע היה מקום לפחותה לגאות והתרוממות, וכאשר אנו רואים באמת הרבה פעמים אצל עושי מצות ורודפי צדקות, שמאבדים זכותם על ידי שמתגאים על מעשיהם הטובים. ועל כן רמזה לנו התורה הקדושה על ידי מעשה של יעקב אבינו ע"ה על ענין נס חנוכה, כי רצה הס"מ לנגוע בכף ירכו, היא מדת הוד, כלומר שרצה לפתותו שלא יודה להקב"ה, כי אם יתגאה במדת נצח, היינו שהוא נצח במלחמת מצוה במסירת נפשו. ועל כן תקנו הודיה והלל, לתקן מדה זו כמו שבארנו לעיל, וזה 'ותקע כף ירך יעקב'(בראשית לב כו), ר"ל שבאמת מדה זו נחלשת הרבה פעמים על ידי שמתגאה האדם, 'בהאבקו עמו' - כשמתגבר על יצרו, והבן. [שבט סופר] הודאה על הטובה והלל הוא פרסום הנס
ועתה יש בחנוכה שתי בחינות, שאנו מפרסמים הנס בהדלקת הנרות בפתח הבית בחוץ, להראות בזה שלא היה שם חסד מבלי שהיינו ראוים לכך, ובכל זאת אנו מחשבים עצמנו מחויבים לתת הודיה להקב"ה כאלו היה החסד רק לטובתנו. ועל כן קבעו הימים האלה לעשות את שניהם, הודיה היא החזקת הטובה עבור החסד שקבלנו מאת ה', והלל הוא פרסום הנס ברבים מה שאנו נמנעים לעשות אם אנו מקבלים חסד מאחרים. [שבט סופר עה"ת] רמז לנדר הראשון שהוא נדרו של יעקב
ר'בת ד'נת נ'קמת ר"ת נדר, רמז לנדר הראשון שהוא נדרו של יעקב 'והאבן הזאת וגו' יהיה בית אלהים' (בראשית כח כב), ושם הוריד לו הקב"ה פך שמן מן השמים ויצוק שמן על ראשה (ב"ר סט ח). וכן בקיום נדרו בחזירתו לבית אל יצק שמן על ראשה (בראשית לה יד, ורמב"ן שם), והיינו פכים קטנים ששכח יעקב, כמבואר בספרים (ועיין בצדה לדרך עה"ת לבעל ה'באר שבע' פרשת וישלח עה"פ 'ויותר יעקב לבדו'). [דרשות חת"ס תקב"ץ] רמזי 'חנוכה'
רמזים בתיבת חנוכ"ה
הגיד הגאון הצדיק מו"ה יוסף חיים זאנענפעלד בשם מרן בעל חת"ס זי"ע: חשמונאים נלחמו ונצחו כל היונים. חשים נכנסו ופנו כלי ההיכל. חביבים נמצאו ובקרקע כד השמן. חתום נמצא ובטבעת כהן הגדול. חבתם נגלית והספיק כל השמונה. חכמים נמנו וקבעו כסליו הבא. ח' נרות ולגמור כל ההלל. [זכרון למשה סי' ז] רמזים בתיבת מכב"י
ויהי ביום כלות משה (במדבר ז א) ר"ת מכב"י, רמז ליהודה מכב"י. [דרשות חת"ס ס"ד] מכבי ר"ת מתתיהו כהן בן יוחנן, כנלע"ד. [תורת משה] רמז בתיבת חשמנים
חשמ"ן אותיות שמן ח', - שידלקו ח' ימים בשמן זית. [דרשות חת"ס תקס"ח] וטבוח טבח והכן רמז לחנוכה
'וטבוח טבח והכן' (בראשית מג טז), ח' והכ"ן אותיות חנוכה, ויתר אותיות טבו"ח ט"ב הוא ל"ו כמספר נרות (שלטי גבורים סביב הגהת מרדכי, פ' במה מדליקין אות ח').
והוא דחוק, מה ענין חנוכה לכאן. אך נראה דרמז על חנוכת המשכן על דרך שאמרו במדרש (במדב"ר יד ב) אין והכן אלא מיום לחברו שהכין מערב שבת לשבת, ואמר הקב"ה חייך בן בנך מקריב בשבת, ע"כ רמז כאן חנוכה. ויען כי זבחו שם שלשה מיני זבחים עולות שלמים וחטאת, וי"ב נשיאים העולה י"ב פעמים ג' הוא ל"ו, ע"כ 'וטבוח טב' גמטריא ל"ו. [דרשות חת"ס תקפ"ט] 'ויצהרך' רמז לחנוכה
..ורמז 'ואספת דגנך ותירושך ויצהרך' (דברים יא יד), היינו גאולת מצרים. בחג המצות - הוא 'דגנך'. ופורים - 'תירושך', חייב לבסומי שמחה ומשתה. וחנוכה - 'ויצהרך', הוא שמן. [דרשות חת"ס תקצ"ד] הכמות יש לו קדימה - חנוכה קודם לפורים
אף על גב דמעשה דפורים קודם מעשה דחנוכה הוה ופורים מדברי קבלה, וחנוכה דברי חכמים, אפ"ה אקדים לחנוכה, משום דקדים בסדר החדשים. ועוד דקריאת ימי חנוכה שמנה הן (תוספות יו"ט מגילה ג, ד).
מכאן משמע שהכמות יש לו קדימה כנגד האיכות, ועיין ר"ן יומא י', כזית נבילה איסורי לאו הוה כמו לשחוט בשבת לחולה. ולכן הקדים חנוכה לפורים שחנוכה הם שמונה ימים ופורים יום אחד לקריאה ולכל מצות היום. [קול סופר] הדלקת הנרות
הטעם שתיקנו הדלקת הנרות
משום שנרות רמז לתורה וזה עיקר ההצלה
הנה ידוע שבנס חנוכה היו בו כמה ניסים ונפלאות שעשה ה' עם אבותינו, כמו שכתב הרמב"ם בריש הלכות חנוכה (פ"ג ה"א) שגזלו את ממונם ופשטו ידם בבנותיהם. ואמרו במדרש רבה (ב"ר ב ד) ו'חשך על פני תהום' - זו מלכות יון, שהחשיכה עיניהם של ישראל בגזרותיהם כשולי קדירה. והיה באמת גם הצלת הגוף, ובכל זאת קבעו רק על הנרות, ולא קבעו למשתה ושמחה, משום דאצל הצלת נפשות, הצלת הגוף טפל, ועיקר עושין זכר לנס על ידי הנרות שמורה על המצוות, כי נר מצווה ותורה אור. [דעת סופר] נס הנרות גילה על המלחמה שלא היתה בדרך הטבע
ונראה הטעם דלא קבעו כאן לשמחה כמו בפורים, דבפורים היה הנס מפורסם להצלת נפשות ועל זה יש שמחה בעולם הזה, מה שאין כן בחנוכה דאף על גב דהיתה ישועה ממנו יתברך במלחמה, מכל מקום לא היה מפורסם על צד הנס, רק בנרות היה הנס מפורסם, על כן קבעו להלל ולהודות כי אין מזה שמחה בעולם הזה, והצלת נפשות היה טפל בזה על כן עשו עיקר מן הנס המפורסם שהוא מורה על הודיה, כי כן ראו רצונו יתברך בזה (ט"ז או"ח סי' תרע ס"ק ג).
ונ"ל להמתיק דברי הט"ז, דוודאי גם נצחון המלחמה מאת ה' היתה זאת, כמו שאומרים בעל הנסים רבים ביד מעטים וכו', אלא שמי שלבו נוקפו יוכל לומר שהיה בטבע כי היו חשמונאים גבורי כח כאשר היו באמת, לכן הראה ה' להם השגחתו בדבר הנראה לעין כל בנרות, והחלק יעיד על הכל כי הנצחון גם כן מאתו יצא. [כתב סופר שו"ת סי' קלז] הרמז בפסוק 'קול רנה וישועה'
קבעו זכר רק בנרות, שמרמז על שמירת המצות, וכן בכל הישועות ונסים שעשה לנו ה' אין השמחה בשביל עצמינו וגופנו שהצילנו ה' מיד אויב, רק על ידי הנסים והתשועות נתרומם ונתגדל ונתקדש שם ה', כמו שאנו אומרים (בתפילת על הניסים) 'ולך עשית שם גדול וקדוש בעולמך', וזה עיקר שמחתינו במה שנוגע לכבוד ה' יתברך שמו. וזהו שאמר דוד המלך ע"ה בהלל (תהלים קיח טו) 'קול רנה וישועה באהלי צדיקים', כי צדיקים יעלזו וישמחו בישועת ה', כי 'ימין ה' עושה חיל', אבל עיקר השמחה יען 'כי ימין ה' רוממה', כי נתרומם ונתגדל 'ימין ה' אם ימין ה' עושה חיל', ונכון. [שערי שמחה מבעל שבט סופר] להראות שאין העיקר מפלת האויבים אלא הרמת קרן התורה
והנה נס חנוכה היה שעמד הקב"ה לנו בשעת צרה ונקם את נקמתנו ומסר גבורים ביד חלשים ורבים ביד מעטים ונצחנו במלחמה נגד צוררינו. ובאמת אין אנו עושים זכר על הנצחון הזה, רק על מה שנתקדש שמו של הקב"ה, כי זהו עיקר שמחתנו ולא זאת שראינו במפלת שונאינו. וכן אנו אומרים 'ולך עשית שם גדול וקדוש בעולמך, ולעמך ישראל עשית תשועה גדולה' וכו'. כלומר עיקר התשועה אנו רואים במה 'שעשית לך שם גדול וקדוש', ובזה 'לעמך ישראל עשית תשועה גדולה', ועל כן אנו עושים זכר הנס רק בנרות, להראות שאין אנו שמחים במפלת השונאים רק בהרמת קרן תורה הקדושה. [שבט סופר עה"ת] הדלקה עושה מצוה רמז לעבודת ה'
הדלקה עושה מצוה. לפיכך אם כבתה קודם שעבר זמנה אינו זקוק לה (שו"ע או"ח סי' תרעג סעיף ב).
לרמז דעיקר היא להדליק נר התורה, ואין לחקור אחר עתידות שמא לא תהא דולקת והולכת להלאה, ואם כן למה לו להתאמץ על לא דבר. דאגה זו אל תפריעהו בעבודתו כי הוא יעשה את חובתו המוטלת עליו וישים בטחונו בה'. [חשב סופר עה"ת] המתעמק בכוונת נר חנוכה ודאי יגדל בניו לת"ת
אמר רב הונא, הרגיל בנר, הויין ליה בנים תלמידי חכמים (שבת כג:).
בנים תלמידי חכמים. דכתיב (משלי ו כג) 'כי נר מצוה ותורה אור', על ידי נר מצוה דשבת וחנוכה, בא אור דתורה (רש"י שם).
הכוונה, כי הטעם שקבעו חז"ל לפרסם הנס בשמחה והודאה הוי משום שבעיקר היא ההצלה משיעבוד הרוחני כמבואר בטו"ז (הל' חנוכה סי' תרע סק"ג), ועל זה מרמז הנר שמדליקים כי 'נר מצוה ותורה אור' (משלי ו כג, ועיין רש"י שבת כג: ד"ה בנים), והגם שהיונים גזרו גם על גופם וממונם, בכל זאת עיקר היא הצלת הנפש. וכי כן מי שרגיל בנר חנוכה, ומתכוון תמיד להתעמק בהלימוד הנעלה הטמון ונכלל בתקנת חז"ל לפרסם נס חנוכה דווקא על ידי הדלקת הנרות, בודאי יגדל בניו לתלמוד תורה ויהיו תלמידי חכמים. [חשב סופר עה"ת] נר חנוכה מלמד על העיקר אף לחינוך הבנים וע"כ יהיו בניו ת"ח
דהנה עיקר הנס עושין על הנר, הגם שהיה גם הצלת הגוף ומטעם זה היה צריך להרבות גם כן בסעודה, מ"מ עיקר אצלינו הצלת הנפש, שהיוונים רצו לעקור מהם ראש חודש שבת ומילה שלשה עקרי ויסודי הדת, והתורה יקרה לנו מכל הון, ועיקר הנס שעשה לנו הקב"ה ושאנו שמחים בו, הוא על שלכל בני ישראל היה אור זו תורה במושבותם ויכלו לקיים התורה והמצוות כבראשונה, והצלת הגוף טפל לגבי הצלת הנפש. והנה כן על בחינה זו צריך להיות גם כן גידול בנים, שצריך האב להשגיח ראש וראשון לחנך בניו לתורה ולמצוות, ללמדו תורה ולא לדאוג על פרנסה חיי עולם הזה. וכל זה נוכל ללמוד מנר חנוכה, שאנו עושין זכר לנס על הנרות שמרמז על התורה, כי נר מצוה ותורה אור, יען כי התורה עיקר אצלינו, וגופניות טפל. וזהו שאמרו (שבת כג:) 'הרגיל בנר' חנוכה שמתבונן ומסתכל בנר חנוכה, ולומד מזה שהתורה למעלה ראש, לזה 'הויין ליה בנים תלמידי חכמים', יגדל בניו לתורה, ולא ידאג דאגת מחר מה יהיה בסופו לדאוג עבור פרנסה, כי תורה היא 'עץ חיים למחזיקים בה' (משלי ג יח), ונכון. [דעת סופר] נס חנוכה מורה על הבטחון בהשי"ת לעוסק בתורה
עוד אפשר לומר, כי נס חנוכה מורה כי הכל הוא מהשגחה עליונה, דהלא פח אחד של שמן הספיק לשמונה ימים, וכי כן אל ידאג הלומד תורה מה יאכל ביום מחר, כי הרבה שלוחים למקום. וזהו כוונת הדברים, ש'הרגיל בנר חנוכה' בוודאי יבוא לידי ההכרה שהקב"ה הוא הזן ומפרנס לכל - וממילא יחנך בניו לתורה. [חשב סופר עה"ת] הלימוד מפרי החג ונרות המנורה
יש לפרש כי הגוף פוחת והולך, וכל קניני הגוף אין להם קיום לעד ופוחתים והולכים כפרי החג, והמנורה היא על מעלות ותועלת הנפש, כי נר ה' נשמת אדם וכמו שלהבת של נר עולה למעלה כן נפש האדם, ואם יסתכלו בפרי החג שפוחתים והולכים שמזכירים אותו שכל קניני הגוף הבל וריק ומתמעטים תמיד, וגם יתן עיניו במנורה על התרוממות הנפש, אז בודאי יהיו זכאים ואין בריה יכולה להם. [שערי שמחה לבעל שבט סופר] הטעם שאין נשים מדליקות
נראה לפע"ד, דבתחילה כשתקנו נר איש וביתו על פתח ביתו מבחוץ, ונמצאו בישראל מהדרין שיצאו לחוץ והדליקו בעצמם נוסף על הדלקתו של בעל הבית, אז לא נמצאה שום אשה שתהיה מהמהדרין, כי אין כבודה לצאת בחוץ ברשות הרבים לעתותי ערב ולהדליק בין האנשים. והשתא אף על גב שכולם מדליקין בפנים, מכל מקום מנהג הראשון לא זז ממקומו. [חידושי חת"ס שבת כא:] נר איש וביתו, והמהדרין נר לכל אחד
כל אחד כפי השגתו שמח בנס וע"כ יש בזה דרגות
מצות חנוכה נר איש וביתו, והמהדרין נר לכל אחד ואחד, והמהדרין מן המהדרין, בית שמאי אומרים יום ראשון מדליק שמנה, מכאן ואילך פוחת והולך, ובית הלל אומרים יום ראשון מדליק אחת, מכאן ואילך מוסיף והולך. (שבת כא:) נראה הרמז בזה כי גזרת מלכות יון היתה לבטל התורה כידוע, וכבר כתבו המפרשים (עיין בעוללות אפרים) שכמו שדרך עורכי המלחמה שמשתדלין רק להחריב ולהרוס את יסוד המבצר, כי בנפול היסוד נופל ממילא כל הבנין כן גזרה גם מלכות יון על עיקר היסודות שהתורה בנויה עליהם וקיומה תלויה בהם דהיינו חודש, שבת, ומילה, והמה יסודי התורה. והנה נס חנוכה היה חלוק לשני מינים, האחד במה שמסר הקב"ה השונאים ביד ישראל, רבים ביד מעטים וטמאים ביד טהורים וזה גם הצלת הגוף, והשני במה שהיה הקב"ה בעזרת ישראל להרים קרן התורה. ועיקר הזכר שאנו עושים בנרות הוא להראות שהראש והעיקר אצלנו הוא שלא עלה ביד אויבינו להשכיח התורה מאיתנו, כי על זה רומזות הנרות כדכתיב (משלי ו כג) 'כי נר מצוה ותורה אור', ועיין טו"ז ריש הלכות חנוכה (סי' תרע ס"ק ג). והנה מצוות התורה הכתובות ומפורשות בספר, החיוב מוטל על כל אחד ואחד מישראל לקיים אותן בשוה, אך בכל זאת העוסקים בתורה כל אחד לפי מדרגתו והבנתו בלמוד יש לו הבנה יותר גדולה בתורה ומרגיש מתיקות בקיום המצות יותר מן האיש ההמוני, ואם כן לפי ערך השגתו בתורה תגדל גם שמחתו במה שעשה לנו הקב"ה נסים להרים קרן התורה. ואם כן אינו דומה הזכר שעושה האחד לזכר שעושה השני, כי מי שעלה יותר במדרגת התורה יבין וישיג יותר גודל החסד והנס שעשה לנו הקב"ה בהצלת קיום התורה. ועל כן אמרו שמצות חנוכה בפשיטות נר איש וביתו, כי כולם שוים במצוה זו לעשות זכרון להצלת התורה, אבל המהדרין הם העוסקים בתורה יש ביניהם בעלי השגה יתרה והם מחשבים הטובה שעשה הקב"ה יותר גדולה ממה שיחשבה האיש כפשוט, ועל כן אינם עושים זכר אחד לכולם כי אם נר לכל אחד ואחד. [שבט סופר עה"ת] כמו הנס שנעשה כדי לקיים המצוה בהידור כן מהדרים במצוה
המפרשים עמדו על כך למה תקנו חז"ל בנוגע למצות הדלקת נר חנוכה תקנת מהדרין ומהדרין מן המהדרין, אשר לא מצינו כעין זה בשארי מצוות. ונ"ל על פי מה שכתב הפני יהושע (שבת כא:) לתרץ הקושיא למה נעשה נס בכלל, הלא טומאה הותרה בציבור, ואם כן מותר היה להדליק בשמן טמא לכתחילה. והעלה, כי הקב"ה הראה בזה חביבות לישראל ועשה להם נס כדי שיוכלו לקיים את המצוה כתיקונה בשמן טהור. ואם כן עיקר הנס נעשה כדי לאפשר קיום מצות הדלקת נרות המנורה בהידור, כנגד זה תיקנו חז"ל תקנות על איזה אופן להדר במצות נרות חנוכה. [חשב סופר עה"ת] רמז על חובת האדם להכניס התורה בבני ביתו
נר איש וביתו, אפשר לרמז, ראשית ועיקר חיובו של כל איש ישראל היא, להדריך את בניו בדרכי התורה והיראה, והאחריות בעד הנהגת ביתו מוטלת עליו. והנה הנרות מרמזות על פרסום ממשלת התורה, כי נר מצוה ותורה אור, וכן הוא חובת כל אחד מאתנו לעשות פעולה להשריש התורה בלב הבנים. וזהו שאמרו מצות חנוכה, הפעולה שעושות הנרות של חנוכה, איש וביתו, הפעולה הזאת צריך לעשות כל איש בביתו ובבניו, והבן. [שבט סופר עה"ת] רמז לחינוך אנשי ביתו
יש לפרש על דרך רמז, כי בראש וראשונה מוטלת החובה על כל איש ישראלי להנהיג את ביתו ברוח ישראל סבא ועליו מוטל החוב הקדוש להדליק ולהעלות תמיד את נר תורתנו הקדושה. אכן בזה עוד לא השיג את התכלית העיקרי אלא צריך שתהא כל חפצו ומגמתו שכל אחד ואחד מבני ביתו ישיגו המדרגה הזאת ושגם הם ידליקו את הנר של תורה בעצמם ויאירו בתהלוכותם והתנהגותם, כמאמר הכתוב (ירמיה לא לג) 'כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם'. [חשב סופר עה"ת] בדיקתו ע"י התנהגותו בביתו
עוד רמז מצות חנוכה נר איש וביתו, ר"ל מצות החנוך שבנפשו יובדק על ידי נר שבין איש וביתו זו אשתו שעל ידי קדושתה עמה בתשמיש, יובדק לאור נר אלהים חנוכו וכל התנהגותו. [דרשות חת"ס ס"ד] שלש דרגות כנגד שלשה ניסים שארעו לחשמונאים
הנראה מזה, שאז בימי החשמונאים אירעו שלשה נסים בחנוכה. א. עצם נצחון החשמונאים על היוונים, שרצו להעביר את בני ישראל על דתם ותורתם. ב. שמצאו פך של שמן בחותמו של כהן גדול. ג. שכמות השמן שבדרך הטבע לא היה יכול להספיק אלא ליום אחד, דלקה מתוך נס שמונה ימים. ולכן כנגד השלשה ניסים תקנו לנו חז"ל שלש מדרגות בהדלקת נר חנוכה, א - נר איש וביתו. ב - נר לכל אחד ואחד. ג - מוסיף והולך. [קונטרס על החשב סופר מבעל השבט סופר] שלש דרגות כנגד שלשה ניסים שנעשו במציאת השמן
וכעת יאמר בשנקדים דברי הט"ז (או"ח סי' תרע ס"ק א), שעל מה שהקשה הב"י למה תקנו שמונה ימי חנוכה והלא הנס לא היה אלא שבעה ימים, כי ליום אחד הלא היה שמן בפך, תירץ על פי הנאמר בספר הזוהר (שמות קנז:) על הפסוק 'מה יש לכי בבית' (מלכים ב' ד ב), שאין הוא יתברך שמו עושה נס ליתן ברכה אלא במה שיש כבר בעולם. היוצא לנו מזה, שבהשמן היו בו שלשה ניסים: א - מציאת כמות שמן ליום ראשון. ב - שבנס דלק עוד שבעה ימים. ג - שביום ראשון לא כלה כל כמות השמן שהיה ראוי לה. והנה כל נס היה יותר נסתר מחבירו, כי מה שמצאו שמן זה דבר הנראה לעין כל, אבל לדעת שהכמות אינה מספיקה אלא ליום אחד, זה לא כל כך גלוי וידוע לכל, והנס השלישי שלא נכלה בלילה הראשונה כל כמות השמן שהיה במנורה, זה נס נסתר לגמרי ורק בעלי מדע ובינה יכלו לדעת מהנס הזה. ועל פי האמור אפשר לפרש שכנגד השלש בחינות שבנס השמן - תקנו שלש מדריגות בהדלקת נר חנוכה: עצם מצות הדלקת נר חנוכה - תקנו כנגד עצם מציאת השמן ליום הראשון. וכנגד הנס השני שדלק השמן עוד שבעה ימים - תקנו למהדרין נר איש וביתו. ומהדרין מן המהדרין תקנו חכמים - כנגד נס השיור שנשתייר מקצת ביום הראשון כדי שתהיה להברכה על מה לחול, כי הנס הזה הוא טמיר ונעלם ורק לגדולים חקרי לב נודע ונגלה הנס הזה. [קונטרס גוילי אש על החשב סופר מבעל השבט סופר] ביאורים במחלוקתם של ב"ש וב"ה אם מוסיף והולך או פוחת והולך
והמהדרין מן המהדרין, בית שמאי אומרים יום ראשון מדליק שמנה, מכאן ואילך פוחת והולך. ובית הלל אומרים יום ראשון מדליק אחת, מכאן ואילך מוסיף והולך. אמר עולא פליגי בה תרי אמוראי במערבא, רבי יוסי בר אבין ורבי יוסי בר זבידא, חד אמר, טעמא דבית שמאי כנגד ימים הנכנסין, וטעמא דבית הלל כנגד ימים היוצאין. וחד אמר, טעמא דבית שמאי כנגד פרי החג, וטעמא דבית הלל דמעלין בקדש ואין מורידין.
אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן, שני זקנים היו בצידן, אחד עשה כבית שמאי ואחד עשה כדברי בית הלל, זה נותן טעם לדבריו כנגד פרי החג, וזה נותן טעם לדבריו דמעלין בקדש ואין מורידין (שבת כא:).
נחלקו אם להזכיר עוונותינו שמיעטנו בעבודתו
'והמהדרין מן המהדרין, בית שמאי פוחת והולך', על דרך וידוי, כי בעוונותינו הרבים בתחלה אחר הנס היו צדיקים גמורים, אך כל מה שהוסיף להם הקב"ה טובות היו פוחתים והולכים עד שהחריבו בית שני. ובית הלל סבירא להו הס שלא להזכיר כי אם הודאה ושבח על ניסיו ונפלאותיו לא על מה שקלקלנו אנחנו, על כן 'מוסיף והולך, מעלין בקודש ולא מורידין', וק"ל. [דרשות חת"ס ס"ו] נחלקו אם עושים סימן לאבדן הרשעים
וצריך לומר פרי החג שאני, דקאי אאבידת שבעים אומות כן שבעים פרים כפירוש רש"י בפרשת פנחס שם (במדבר כט יח). נ"ל דהני נרות המה נגד אור שלעתיד לבא צדיקים מתרפאים ורשעים נידונים (ע"ז ג:), וסבירא להו בית שמאי דעיקר נגד רשעים נדונים, על כן דומה לפרי החג פוחת אורם והולך, וממילא יתרפאו הצדיקים. ובית הלל סבירא להו אין לנו לעשות לאבדן של רשעים, 'יתמו חטאים' כתיב (תהלים קד, לה), ולא יתמו חוטאים (ברכות י.), על כן ההדלקה להאיר עיני המיחלים לחסדו, ו'מעלין בקודש ולא מורידין'. [דרשות חת"ס תקצ"ד] נחלקו אם יש להודות על מפלת האומות
צ"ע הא בודאי קיי"ל מעלין בקודש, ואם כן תקשי אקרא גופיה דפרי החג. ובפרק ג דמגילה (כא:) מר אמר לברך הנפרע לישראל מכל צריהם, ומר אמר האל המושיע, אמר רב פפא הלכך נימרינהו לתרווייהו. הנה טעמא דהך מאן דאמר בתרא שלא להזכיר שמו של הקב"ה על הרעה שנפרע מצריהם אלא על הישועה, ואם כן קשה מאי טעמא דאידך מאן דאמר. ועוד, מה הועיל רב פפא 'נמרינהו לתרווייהו'. אבל האמת נהי הכל חד כיון שנפרע מצריהם ממילא הוא אל המושיע, אבל אין שום נס וחידוש בישועת ישראל, כי הוא מחוייב בטבע ורק הרע לצריהם הוא הנס להעביר המשטינים המעכבים הישועה. והכי נמי סבירא ליה להך מאן דאמר נהי שאין להזכיר שמו על הרעה אבל מ"מ איך יברך על הישועה שאין בו מעשה ניסים כלל כי בטבע אוהב ה' עמו, ומכל מקום סבירא ליה אידך מאן דאמר להזכיר הברכה על הישועה ולא על הפורענות, ועל כן בא רב פפא כחכם ויודע פשר נמרינהו לתרווייהו לברך על הישועה, ומ"מ נזכיר גם הנס שנפרע לישראל מכל צריהם. והנה פרי החג הרומזים על מיעוט של אומות העולם (רש"י במדבר כט יח) לא שייך שמוריד בקודש, אדרבא היינו מעלין בקודש, כתרי כפות מאזנים כשמורידין זו ממילא עולה זו שכנגדה. והכי נמי בנרות חנוכה, בית שמאי סבירא להו להדליק כפרי החג - להודות על מפלת השונאים שהוא הנס, וממילא איכא עלייה בקודש כנ"ל. ובית הלל סבירא להו מכל מקום אין לברך אלא על מעלין בקודש. [דרשות חת"ס תקצ"ה] נחלקו אם להוסיף זכרון או חידוד
כי הדלקת מנורה גורם הצלחה בתורה, הן לחדודי כפתור ופרח ציצים ופרחים לתורה, הן לאוקמא גירסא לזכרון, ועל זה מרמז 'משוקדים' (שמות כה לד). והנה לעת זקנה מוסיף והולך השכל, 'בישישים חכמה ואורך ימים תבונה' (איוב יב יב), ובהיפוך כי גירסא דינקותא אדם זוכר - והזקנה משכח. ועל כן ב"ש דהיו מחדדי טפי (יבמות יד.) ולא צריך להדליק כי אם להוסיף זכרון, והוא פוחת לעת זקנה, על כן 'פוחת והולך'. וב"ה הדליקו, להוסיף חידוד, על כן 'מוסיף והולך'. [חתם סופר] נחלקו בשני תירוצי הבית יוסף
ונ"ל דבית שמאי לטעמיה שפיר סבירא להו פוחת והולך, בשנקדים דנ"ל דבית שמאי ובית הלל פליגו בשני תירוצים שבבית יוסף (סי' תרע) על קושיא למה תקנו שמונה ימים, ותירץ מפני שחלקו הפך שמן לשמונה חלקים, עוד תירץ דמיד נשאר הפך מלא או המנורה בבוקר מצאוה מלאה. והנה לתירוץ קמא על כרחך צריכין לומר שסמכו על הנס והיו בטוחים שיעשה להם נס, דאם לא כן בודאי לא היו חולקין השמן לשמונה חלקים, דמוטב שידליקו יום אחד בשלימות ויעשו המצוה כתיקונה מלחלק לשמונה חלקים ולא יעשו אפילו מצוה אחת, אלא על כרחך דהיה נחשב בעיניהם כאילו כבר נעשה להם הנס בעת חלקו השמן. מטעם זה נראה להם לבית שמאי דמדליקין בליל ראשונה שמונה, דאינהו סבירא להו כתירוץ קמא בבית יוסף, על כן עיקר הנס ביום הראשון, ואחר כך פוחת והולך. ואיכא בזה מלבד פרסום הנס, הוראה טובה לישראל בעת ההיא כמה היה בטחונם חזק בה' שחלקו השמן לשמונה חלקים ובטחו בישועתו. אבל בית הלל סבירא להו כתירוץ שני שבבית יוסף, שבכל יום נעשה נס חדש, ושורש הנס זה על ידי יום ראשון שנשתייר מעט שיחול עליו הנס כבטו"ז (סי' תרע ס"ק א,), ואם כן נעשה מאותו טיפת שמן שנשתייר פך א' וב' וג' עד שנתרבה מאותו מעט השיור שמונה פכים, ועל כן מוסיפין בכל יום. [חתן סופר, שו"ת סי' ע] נחלקו אם יש לעשות זכרון להצלת הגוף
כי עיקר כוונת האויבים, אויבי ה', להשביתם ולבטלם מהתורה שיתערבו בגויים. וגם הנרות שעשה ה' נס בו, ובמה שאנו מדליקים נרות, בזה אנו מודים גם על שאר המצוות והתורה כי 'נר מצוה ותורה אור' (משלי ו כג), אבל גאולת הגוף שיצאנו מתחת ידם על זה לא תקנו חז"ל שום דבר, רק תקנו להודות ולהלל ולא לשמחה. וזה טעמא דב"ש שסברו פוחת והולך, כי באמת תקנו שמונה נרות נגד הימים, ורק משום שיהיה זכר גם כן להצלת הגוף על כן אמרו 'פוחת והולך כנגד פרי החג', שאמרו (סוכה נה:) ששבעים פרים שהקריבו ישראל בסוכות המה כנגד האומות, ובמדרש (פסיקתא פנחס קלז.) מה פרי החג מתמעטים והולכים - כן האומות במנין שבעים מתמעטים והולכים. וזה המשך פרי החג נגד נר חנוכה, לעשות דבר שהאומות ימעטו לגבור ידיהם עלינו כאשר היה אז בחנוכה. אבל בית הלל סברו שאין לעשות שום זכר להצלת הגף ואין להחשיבו כלל כנגד הצלת הנפש כי זה העיקר, ולהראות שעיקר הנס והמלחמה היו רק בשביל התורה והמצוות, על כן 'מוסיף והולך' כמו בשאר קודש שמעלין בקודש ולא מורידין, וזה טעם עדיף. [שערי שמחה לבעל שבט סופר] מה שאין לב"ש את הכלל מעלין בקודש
עיין במהרש"א (שבת שם) שהסביר סברת בית שמאי, דלכאורה צריך לומר דוודאי לא פליגי בית שמאי על בית הלל בהא דמעלין בקודש, אלא די"ל דהיכי דאיכא טעמא לא קפדינן על מעלין בקודש ואין מורידין כי היכא דלא קפדינן בפרי החג דפוחתים והולכים משום שהם כנגד שבעים אומות. ועל פי דרכו נ"ל, כי ראיתי בדרשות חת"ס שמדייק בנוסח ההודאה שאנו אומרים בימי חנוכה, על הניסים וכו' 'ועל המלחמות', דלמה לנו להודות על המלחמות, ופירש צריך להודות ולשבח לשמו יתברך על אשר לא הסיר חסדו מאתנו בימי החשמונאים שהיו ישראל שרויים בצרה ויד האויב היתה שולטת עליהם ועל ידי זה חזרו בתשובה והיו ראוים לניסים ולישועות שעשה להם השי"ת, ועל כן צריך להודות על שהקב"ה מאפשר לנו שנהיה ראויים לקבל טובותיו וחסדיו. ולפי זה אפשר לומר דזה טעם בית שמאי, דעל ידי שפוחתים והולכים יש זכר למעמד ומצב עם ישראל בימי חשמונאים שהיה מתמעט והולך בעבודת ה', עד שמן ההכרח היה להביא עלינו עונשים וצרות, וזה עיקר וגרם של נס חנוכה, ועל כן אין מקפידים בית שמאי על הכלל מעלין בקדש וכו' וכמו שמצינו בפרי החג. [חשב סופר עה"ת] מקום ההדלקה
תנו רבנן, נר חנוכה מצוה להניחה על פתח ביתו מבחוץ. (שבת כא:)
לרמז לאדם על ההשתדלות מצדו להיות יוצא ונכנס
נ"ל דלכן אנו מדליקין נר חנוכה על הפתחים, מלבד שיש שם פרסום יותר, גם יש בו רמז שאין מעמידין אותו בחדר על השלחן, כי ע"י הזכרת הנס לבו של אדם בטוח להבא שיעזרהו ה' ולא יעזבהו. אבל לא יאמר שישב בטל וה' יעשה את שלו על פי נס, אלא יהיה הוא יוצא ובא, וכתיב (דברים כח ו) 'ברוך אתה בבואך וברוך אתה בצאתך', והיינו שמעמידים נר חנוכה על הפתח, שיפתח הוא פתחא זעירא על פי טבע, ולא ישב בטל בחדרו. [כתב סופר פ' מקץ ד"ה אלקיכם] לפרסם הנס שהיה רק לכהנים
נ"ל אז היה ההיכל מלא גלולים עד שפינו את היכלך וטהרו את מקדשך, אז לא הדליקו נרות בפנים אלא בחצרות קדשך בעזרה ומזה נתפרסם הנס שכל ישראל ראו הנרות דולקים שמונה ימים רצופים, דאילו היתה המנורה בהיכל לא ראו הנס אלא הכהנים אבל בחצרות קדשך נתפרסם הנס, ולפיכך תיקנו להדליק בפתחי החצרות. [דרשות חת"ס תקב"ץ] חובה עלינו לפרסם ניסיו
נ"ל נפקא מינה דאם הקב"ה מפרסם עושי מצוה, מכל שכן שיש לנו לפרסם עושי רצונו, ואם כן קל וחומר בן בנו של קל וחומר שעלינו לפרסם ניסי ה' וחסדיו עמנו, ועוד הקב"ה שומר עלינו בחוץ על הפתח במזוזה נשמרנו מכל רע כמו שאמרו במסכת עבודה זרה (יא.), קל וחומר שנקבע פרסום ניסו על הפתח מבחוץ, ועל זה סמכו וקבעו נר חנוכה על פתח ביתו בחוץ. [חתם סופר] כדי לפרסם הנס שהיה בהסתר
דיש להבין מאי טעמא קבעו הנר על הפתח ברשות הרבים כדי לפרסם הנס ביותר, ולא סגי להו כעין פרסום נס דאורייתא באכילת פסח, וסיפור יציאת מצרים, ומגילת אסתר, שנעשה בתוך הבית ולא על פתח הבית מבחוץ. וי"ל דשאני התם שהנס בעצמו היה גלוי ומפורסם לכל העמים, וגם הנס בעצמו אינו מראה חבתו עלינו כל כך דיש לומר שעשה כן למען ידעו כל באי העולם כי ה' הוא אלוקים אין עוד מלבדו. מה שאין כן בחנוכה, שהנס של נרות היה בסתר בבית המקדש, ומי ראה וידע זה, רק הכהנים הניגשים אל ה' והרוצה יכחיש כל אלו ואין כאן כבוד לשמו, ולא היה בכל זה שום צורך רק להודיע לנו חבתו ורצונו עמנו, ואם כן מהראוי לנו לפרסמו ביותר ברשות הרבים בפומבי. וכן הוא נוסח התפילה 'ולך עשית שם גדול וקדוש בעולמך ולעמך ישראל עשית תשועה גדולה', ואם כן אחר שכבר נתקדש שמו וגם כבר נעשתה תשועה גדולה בישראל תו לא היה צריך לשום דבר, ובכל זאת 'ואחר כך באו בניך לדביר ביתך' שהוא מקום סתר ואין רואה והדליקו נרות וכו', על כן קבעו שמונת ימי חנוכה. [דרשות חת"ס תקס"ח] לרמז על פתחי נדה
עוד י"ל טעם למה דווקא על הפתח ולא במקום אחר ברשות הרבים. וי"ל דהנה נס הזה נעשה תחילתו ועיקרו על ידי נשים צדקניות יהודית עם האויב, ואחותו של יהודה מכבי, ומדוע לא ניתן להן שום זכר בנס הזה. אבל נ"ל שראו חז"ל הנשים לזאת ההצלה שתיעשה על ידן בזכות צניעות שלהן ושומרין מצות נדות כראוי ופרשו מבעליהן והחמירו על עצמן כדרך צנועות שבבנות ישראל, ובזכות זה זכו להצלת ישראל כאשר יבואר. שלכאורה בחומרות שלהן ממעטין נפשות מישראל על ידי מיעוט פריה ורביה, והוה ליה כשופך דם האדם כמו שאמרו חז"ל וכו' (יבמות סג:), אך לשם ה', וה' חפץ בזה למען צדקו, על כן הזמין הקב"ה ההצלה על ידם. ולרמז זה קבעו הנר על הפתח כי כן חכמים הגידו (עירובין כא:) מאי דכתיב (שה"ש ז יד) 'ועל פתחינו כל מגדים' אלו בנות ישראל שמגידות פתחי נדה לבעליהן, על כן קבעו נר על הפתח לזכר שבא הנס בזכות הפתח כנ"ל. [דרשות חת"ס ס"ד] הרמז בנר לענין פתחי נדה
עוד י"ל, דהנה במדרש זה נר חנוכה על הפתח, גם דרשו חז"ל (ערובין כא:) על בנות ישראל שמגידות פתחי נדה לבעליהן, הנה בימי יונים היתה הגזירה שתבעל לטפסר תחילה (רש"י שבת כג.) ושוב כל אחד מצא פתח פתוח שהרי נבעלה לטפסר, עיין בפייט (לשבת ראשון ושני דחנוכה). וחז"ל כינו המכחול בשפופרת - כפתילה בנר כדאיתא באגדת חורבן (גיטין נח.), על כן כשהושיענו ה' מרשעת היונים תקנו נר על הפתח לרמז על הנ"ל. [דרשות חת"ס ס"ט] דנר מרמז על התורה שיש לפרסמה
ואמרתי לפרש על דרך הרמז, דהנה כתבו כל המפרשים והאריכו למעניתם דנס חנוכה היה גאולת הנפש שיצאו מאפילה לאורה, אורה זו תורה, שמלכות יוון גזרה שלא ישמרו ראש חודש שבת ומילה שהם עיקרי דת יהודית ורצו בזה לעקור חס ושלום את התורה מישראל, על כן כשגברה יד ישראל היתה ליהודים אורה זו תורה. ועל כן אנו עושים זכר לנס חנוכה רק על ידי הנר, כי הנר מרמז על התורה כי נר מצוה ותורה אור (משלי ו כג). והנה בדרך התורה והיראה מצווה על האדם לפרסם התורה להורות לעם ה' את הדרך אשר ילכו על כן מצווה להניח נר חנוכה על פתח ביתו מבחוץ שצריך לפרסם התורה ולהשלים זולתו. אבל לפעמים כשהעולם מקולקל יש סכנה לאדם על ידי שמתחבר עם העולם כי בקל יוכל לנפול ברשת החטאים האלה, ובאופן זה מצוה שיפרוש עצמו ולישב בדד, וזה 'בשעת הסכנה', אם סכנה הוא לו שישחית חס ושלום את דרכו, 'מניחו על שלחנו ודיו', מסגיר עצמו תחת דלתותיו וישב בדד ויוצא בזה. [דעת סופר] לרמוז שכל חפצנו הוא, שיתמו המעשים ולא החוטאים
[שבט סופר עה"ת] מזוזה בימין ונר חנוכה בשמאל (שבת כב.).
בשמאל הפתח כאות ה"א, לקבל בעל תשובה
תקנו נר חנוכה על הפתח בשמאל המזוזה בתוך גובה עשרה טפחים, נמצא הפתח צורת ה"א פתוחה מן הצד לבעלי תשובה שנכנסים בזו (מנחות כט:). 'מזוזה בימין' צדיק גמור, ו'נר חנוכה בשמאל' בעל תשובה. [דרשות חת"ס ס"ח] לרמז על בעלי תשובה שנגאלים בנס
מזוזה בימין ונר חנוכה בשמאל, היינו למיימינים וצדיקים מעיקרא ה' שומרם ומצילם בלי נס שלא בטבע ע"כ מתנהג בשם שדי, כמ"ש רמב"ן ריש פרשת וארא (שמות ו ב). ועל כן מזוזה בימין למיימינים - ושם שדי כתוב עליו. ואמנם למשמאילים ואחר כך כשחוזרים בתשובה נגאלים ע"י ניסים שלא בטבע רבים ביד מעטים, על כן נר חנוכה בשמאל - למשמאילים לבסוף נעשה להם נס. [דרשות חת"ס ס"ו] מה שנקטו דווקא מזוזה ולא ס"ת
עוד י"ל מזוזה בימין ונר חנוכה בשמאל, ולא אמרו ספר תורה בימין או שום מצוה אחרת, כי איתא שהוצרך שבט לוי לתקן מכירת יוסף שנעשה על ידי לוי, על כן לתקן זאת ניצולו ישראל בימי החשמונאים מגלות יון על ידי שבט לוי, חלף שהיה גרם בגלות מצרים. עיין בספר כתר שם טוב (לרב שם טוב מלמד) פרשה זו (וישב). והנה ראובן זכה להצלת יוסף כי היות שהשכינה עם יוסף בגלות 'ויהי ה' את יוסף' (ב"ר פו א), וראובן מצא 'דודאים' גמטריא 'אדני' וזכות זה היה צריך בהשתדלות ההצלה, וכן 'מזוזה' גמטריא 'אדני' כידוע (ספר שער טעמי המצוות פרשת ואתחנן), ע"כ כשבאו הם לתקן חטא מכירת יוסף קראו המצוה חנוכה והעמידו בפתח נגד המזוזה שגמטריא אדנ"י, עיי"ש. [דרשות חת"ס ס"ד] הוראת המזוזה ונר חנוכה על הקשר בין השי"ת לישראל
וענין נר חנוכה למזוזה שקבעו מזוזה בימין ונר חנוכה בשמאל (שבת כג.), הנה אמרו חז"ל (מגילה טז:) מגילה צריכה שרטוט כאמיתה של תורה, ופירשו תוס' (גיטין ו: ד"ה אר"י) דהיינו מזוזה שנקרא אמיתה של תורה שיש בה אמונת קבלת מלכות שמים. וצריך תבלין ומאי טעמא תלה מגילה במזוזה. הנה ענין מזוזה עבריו יושבים בפנים והוא משמרם מבחוץ (ע"ז יא.), הענין בזה, כשעושים רצונו הרי הקב"ה בחינת מלך יושב בפנים בדביר קדשו הארון והלוחות וכו' ומשרתיו סובבים מבחוץ בכ"ד מקומות הכהנים והלוים שומרים בבית המקדש (מדות פ"א מ"א). אמנם כשאינם עושים רצונו חס ושלום ורק נשארה האמונה, וחס ושלום הקב"ה מבחוץ 'ואחר הדלת והמזוזה שמת זכרונך' (ישעיה נז ח), זה רמז שתי פרשיות אמונה שבמזוזה שקובעים בחוץ על הדלת, מכל מקום הוא ית"ש שומר אותם 'ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם וגו' אני ה' אלהיהם' (ויקרא כו מד). ואמנם לא נתאמת זה ולא הראה בזה אמתתו עד בימי אסתר שנתאמת זה שהיו אינם עושים רצונו כלל ועמד להם בעת צרתם, על כן צריכה מגילה שרטוט כאמיתה של תורה היינו מזוזה וק"ל. וכשם שהקב"ה הבטיח אותנו שאפילו אינם עושים רצונו לא מאסתים ולא געלתים, כך אנחנו קבלנו עלינו 'ואהבת וגו' בכל לבבך ובכל נפשך' (דברים ו ה) אפילו נוטל נפשך (ברכות נד.), אפילו הקב"ה אינו עומד לנו בעת צרה מכל מקום אנחנו עמו וצאן מרעיתו לא נעזוב תורתו ומצוותיו. ואמנם לא נתאמת זה ממנו אלא בימי יונים שלא בקשו אלא להעבירנו על דת וסבלנו צרות רבות ורעות שנים רבות ולא עזרנו ה' ולא הראה לנו ניסיו, והכל קבלנו ולא הרהרנו עד שלבסוף ריחם ה' ונתאמת גם הבטחתינו לו כמו שהתאמת הוא יתברך הבטחתו לנו, על כן נכון שמזוזה המרמז על שמירת הבטחתו לנו זה יהיה בימין, ונר חנוכה המורה על אמיתתנו לו יתברך יהיה בשמאל הנכנס. [דרשות חת"ס תקפ"ו] הקשר בין נר חנוכה למזוזה שכל השמחה בה' בלבד
וזה המכוון בנר חנוכה שאנו מדליקים כי נר מצוה ותורה אור, וזה עיקר שמחתינו בימים ימי חנוכה אלו, כי ליהודים היתה אורה, וזה אות אמת על אהבה עזה רשפי אש אשר בתוך לבנו לאמונת ותורת ה' תמימה, כאשר אין אנו משגיחים על הצלת גופנו ואין חשוב אצלינו נגד תורת ה'. וזהו מה שמרמז גם כן מזוזה שתהיה בפתח כל בית שכל יציאתנו ובואינו יהיה רק לה' ובכל דרכינו נחשוב ויהיה כוונתינו לשם שמים, כאשר אמר החכם (משלי ג ו) 'בכל דרכיך דעהו', וכן אנו עושים כאשר הורה לנו המזוזה בנר חנוכה ומעמידים אותו בשמאל נגד המזוזה, כי כל שמחתינו וכוונתינו רק לה' ותורתו. [שערי שמחה] טעם שתקנו נר חנוכה בשמאל ולא בימין
על דרך זה ניחא דתקנו נר חנוכה בשמאל הפתח משום טעם קלוש שיכנוס בין שתי מצוות מזוזה בימין ונר חנוכה בשמאל, והלא יותר טוב לתתו בימין. אבל הוא הדבר אשר דברנו, כי העומד במקומו יש לו להלוך אחר ימין הכלי, נמצא נר חנוכה נתון בימין הפתח אף דלגבי הנכנס הוא שמאל, מכל מקום לגבי פתח הוה ימין, ונהי דבמזוזה אזלינן בתר ימין הנכנס, היינו משום דכתיב (דברים ו ט) 'ביתך' דרך ביאתך (מנחות לד.), ותליה רחמנא באדם הנכנס, אבל נר חנוכה נותנים בימין הכלי, ומכל מקום כי ליכא מזוזה נותנים נר חנוכה בימין הנכנס במקום הראוי למזוזה לכבוד מצוה שהיא דאורייתא דתליה רחמנא דרך ביאה, עיי"ש. [סוגי' ירושלם תרנ"א, כל פנות] לרמז שבתחילה ילמד שלא לשמה לבא ללמוד לשמה
והנה עיקר תכלית לימוד ועסק התורה צריך להיות לשמה, אבל כבר האריך הרמב"ם בפירוש משניות בטוב טעם ודעת כי אף שאסור לעסוק בתורה שלא לשמה (תשובה פ"י ה"ה), ועיקר עסק התורה יהיה רק לאהבת ה' ולקיים מצוותיו. בכל זאת יען כי ראו חכמים שקשה זה הענין מאד ואין כל אדם משיג אותו ואין האמונה ברורה וחזק מיד אצל האדם שיעסוק בתורה מבלי שיהיה תכלית לתקות שכר לנגד עיניו, על כן התירו לעסוק בתורה אפילו שלא לשמה שמתוך כך לאחר שיתחזק והולך בעסק התורה יבוא לשמה. והנה אמרו (שבת סג.) 'בשמאלה עושר וכבוד' (משלי ג טז) היינו 'למשמאילים בה' - זהו שעוסקים שלא לשמה בשביל עושר וכבוד, ולזה נ"ל הרמז שמניחים הנר חנוכה בשמאל לרמז שמותר מתחילתו להדליק נר של תורה אף שלא לשמה ולהיות מן המשמאילים, כי לא מיד יבוא למדרגה שיעסוק לשמה, ותחילת הדלקה יכול להיות על מנת לקבל שכר וכדומה. על כן נר חנוכה שמלמד על התורה בשמאל, ומדליק והולך תמיד משמאל לימין כל פינות שאתה פונה לא יהיה אלא לימין, ויהיה מסיים ומדליק בימין דהיינו לשמה. [שערי שמחה לבעל שבט סופר] מניחים בשמאל להחשיב את תקנות וגדרי חז"ל
נר חנוכה, חד אמר מימין, הואיל ואתעביד בה חדא מצוה, וחד אמר משמאל, כדי שיהיה מזוזה בימין ונר חנוכה בשמאל. הלכתא מאי, ת"ש 'ושמרתם את מצותי ועשיתם אותם' (ויקרא כב לא) באו חכמים ופירשו עשו סייג לתורה. (שאילתות וישלח שאילתא כו)
וכוונת הדברים, כי מן האמור נמצינו למדים שכל עיקר נס חנוכה לא נעשה אלא כדי להראות כמה חביבין ישראל למקום, כי מעיקר הדין לא היו צריכים בכלל לנס השמן כיון דטומאה הותרה בצבור, וזה משום שהם מחמירים על עצמם ומוסיפים להם גדרים וסייגים על דברי תורה. ומשום כך יותר טוב להניח את הנר חנוכה בשמאל כדי שיהיו נרות חנוכה בולטים במקום מיוחד, ועל ידי כן יראו כמה גדולים דברי חכמים שהוסיפו גדרים וסייגים לדברי תורה, ויקבלו תקנות וגדרי חז"ל משנה חשיבות בעיני ההמון, באשר ילמדו מנס חנוכה כמה חשוב לפני המקום מה שאנו מוסיפים על דברי תורה. [קונטרס גוילי אש על החשב סופר מבעל השבט סופר] להדגיש ענין הסייגים שהם חיזוק לדברי תורה
ונ"ל בעז"ה, דהנה מה שחז"ל עשו סייגים וגדרים לדברי תורה, היה מפאת גדולת חכמתם ויראתם שעל ידה ידעו להעריך את יקר תפארת וגודל חשיבות מצוות התורה, ולכן עשו סייגים וגדרים לדברי תורה, כי על ידי הגדרים והסייגים משומרים התורה והמצוות לבל יכשל בהם חס ושלום. ובזה נוכל לבוא אל הביאור בדברי השאלתות: חד אמר וכו', וחד אמר משמאל, כדי שיהיה מזוזה בימין ונר חנוכה משמאל. והכוונה אפשר לפרש, שמכיון שמזוזה הוי מצוה דאורייתא מן הנכון לתת את הנר חנוכה משמאל כדי לתת חשיבות ועדיפות להמצוה שהיא מן התורה. הלכתא מאי, תא שמע 'ושמרתם את מצוותי ועשיתם אותם' (ויקרא כב לא), באו חכמים, פירשו עשו סייג לדברי תורה. כי הסייגים לא באו אלא מפני החשיבות הגדולה שבדברי התורה, וכדי שנהיה בטוחים בקיום התורה והמצוות עצמן תקנו עליהם גדרים וסייגים, ולכן מובן מזה דהלכה כמאן דאמר נר חנוכה משמאל, וזה כדי להורות לדורות עד כמה חשובים הם דברי תורה, שבכדי שיהיה בולט וניכר גודל וחשיבות מצות מזוזה שהיא מן התורה תקנו שנר חנוכה תהיה בצד שמאל, ואתי שפיר בעזה"י. [קונטרס גוילי אש על החשב סופר מבעל השבט סופר] אף שנר חנוכה שורשו מן התורה מ"מ הוא דרבנן ומזוזה מדאורייתא
עוד אפשר לפרש, דהנה ק"ז החת"ס זי"ע בחידושיו (חת"ס שבת כג.) כתב וז"ל, ולפיענ"ד אפילו יהיבנא להרמב"ן דמצוה שאין לה שורש מן התורה לא אסמכוה אלא תסור (השגות שורש א), מ"מ מגילה חנוכה והלל שרשם בקודש מן התורה, כמו שאמרו חז"ל (מגילה יד.), משעבוד לגאולה אומר שירה, ממות לחיים לא כ"ש, ומחוייבים מן התורה לעשות שום זכר לכל נס, מקל וחומר דיציאת מצרים, אלא שמסרן הכתוב לחכמים להכריע ולקבוע לפי דעתם, מה לעשות לזכר הנס, להדליק נרות או לשלוח מנות וכדו'. ואם כן הני מצוות דרבנן שרשם באורייתא טפי מבשר עוף בחלב דאסמכוה אלא תסור עכ"ל הק'. הנראה מדבריו, דחנוכה שורשו מן התורה ואם אינו מקיים מצות חנוכה עובר לכל הדעות על לא תסור. לפי זה מובנים דברי השאילתות, שאם גם נר חנוכה היו שמים בצד ימין היו יכולים המון עם לבוא לידי טעות ולחשוב דמאחר שנר חנוכה שורשו מדאורייתא ועובר על 'לא תסור', שנר חנוכה הוא ממש מצוה דאורייתא כמו מזוזה ואין כל נפק"מ ביניהם. לכן כדי שלא יבואו לטעות תקנו חז"ל שנר חנוכה ידליק בשמאל, בכדי להורות בזה שיש הבדל בין מצות נר חנוכה שאף ששורשה מדאורייתא ועוברים עליה על לאו ד'לא תסור', מכל מקום עיקרה דרבנן, לבין מצות מזוזה שהיא מדאורייתא לגמרי, ומשום כך נתנו למזוזה חשיבות יתירה מלנר חנוכה שתהא היא מימין ונר חנוכה משמאל. וכוונתם בזה, להראות שכל תקנות וסייגי חז"ל אינם באים אלא כדי לחזק מבצרי התורה להודיע עד כמה חשובים הם דברי התורה ומצוותיה. ובזה אתי לן שפיר דברי השאילתות, דממה שנאמר 'ושמרתם את מצוותי ועשיתם אותם', ופירשו חז"ל עשו סייג לדברי תורה - שכל תקנות סייגי וגדרי חז"ל אינם אלא כשומרים על קיום מצוות התורה. וכדי שלא נבוא לטעות ולומר שדבריהם הם כדברי תורה ממש, מצאו לנכון להודיע לנו במצות נר חנוכה ששורשה מדאורייתא ועוברים עליה על לא תסור, שגם זו אינה כדברי תורה ממש, ועל ידי זה נבוא להבין ולהכיר את יקר תפארת וערך מעלת התורה ומצוותיה. [קונטרס גוילי אש על החשב סופר מבעל השבט סופר] לרמז שהמצוה נותנת חיות למי שממעט בלימוד תורה
מצותה משתשקע החמה עד שתכלה רגל מן השוק. (שבת כא:)
נ"ל הכוונה על דרך רמז, כי פעולת התוכחה היא דומה לפעולת נר חנוכה, כי 'נר מצוה ותורה אור' (משלי ו כג), ועשיית המצוה בלי הבנת טעמה ותוכנה היא כמו הנר שאינו דולק ואין בו שלהבת, והתורה היא האור שהיא מאירה לנו טעמי המצות, ולפיכך המצוה - היא הנר, והתורה - היא האור. ומי שאינו יודע ללמוד, תוכחת מוסר משלימה אצלו את התורה, כי היא עושה פעולה בנפשו ונותנת בו קצת חיות והתלהבות, שיעשה המצוה בחשקות ושמחה ולא תהיה אצלו כמצות אנשים מלומדה, וז"ש 'ודרך חיים תוכחת מוסר' (שם) שהתוכחה מכניסה חיות באיש כנ"ל. והנה את העוסקים בתורה לא נחוץ כל כך לעורר בדברי תוכחה כי התורה עושה את פעולתם, אך בעת שנתמעט הלימוד צריך להתאמץ להרבות בתוכחה לעורר את העם שלא ישכח עכ"פ רגילות עשית המצוה, וע"ז רומז מה שאמרו 'מצותה משתשקע החמה', ר"ל מעת שמתחיל הלימוד להתמעט עד שתכלה רגל מן השוק, היינו שעוזבים גם רגילות המצוה, אז צריך להיות כנר חנוכה, להאיר את העם בנר מצוה ותורה אור והבן. [שבט סופר עה"ת] בעת שקיעה יש להפיץ אור בטחון ואמונה
יש לומר כי אם נשקע החמה והאופק נחשך, אז צריך ביתר שאת להפיץ אור של בטחון ואמונה. וזהו שאמרו 'מצותה משתשקע החמה', דאז הוא הזמן שצריך להשתדל ביתר שאת להדליק אור התורה והאמונה. [חשב סופר עה"ת]
הנחה למעלה מכ' אמה מראה כאילו אין זה קרוב לכולם
נר של חנוכה שהניחה למעלה מעשרים אמה פסולה. (שבת כא:) דהנה טעם נר חנוכה שהניחה למעלה מכ' פסולה הוא כמו שכתב רש"י. ועל דרך רמז י"ל דעל ידי הגבהת נר חנוכה למעלה מעשרים אמה מקום דלא שלטא ביה עינא, תוכל חס ושלום לצמוח מזה דעה כוזבת שלאו כל אדם מסוגל ומוכשר לעסוק בתורה וכי רק ליחידי סגולה ניתנה תורה, ודעה כוזבת זו שנשתרשה בקרב ההמון-עם הביאה לידי כך שנתגדל דור בלא תורה ויראה, כי האבות לא הניחו את בניהם ללמוד תורה ורק בלימודים חיצוניים מבלים כל עתם וזמנם, ועל ידי זה פשתה בהם מספחת המינות אשר כל באיה לא ישובון. [חשב סופר עה"ת] למעלה מכ' אמה מרמז על עליה שלא בהדרגה
והנה כן גם הדרך עם היצר הרע שלא יכול מיד לעלות למדרגה העליונה ולהיות קדוש ופרוש מכל, רק מעט מעט צריך לעלות כמו שאמרו בש"ס (ע"ז כ:) זהירות מביא לידי פרישות וכו' עד שבא לידי קדושה, וצריך להעתיק מעט מעט את עצמו מהיצר הרע. והנה נר חנוכה רמז לתורה אור ונר מצוה שהיו מבטלין אותם היונים (עיין במפרשים), ואם הניח נר חנוכה למעלה מעשרים אמה במקום שאין העין שולט והוא מיד רוצה לעלות במדרגה זו ולשום עיניו למעלה במקום שאין העין שולטת, אז פסולה, רק צריך להעתיק את עצמו מעט מעט ולעלות בקודש במעלות עד שיבוא לידי קדושה להשיג גם סודות התורה והמצות. [שערי שמחה] צריך למטה מכ' שיראוהו ויאיר וילהיב ליבות ישראל
כי 'נר מצוה ותורה אור' (משלי ו כג), וצריך שיהא בפרסום רב, כדי שיאיר וילהיב נתיב ליבותיהם של ישראל, ויגרום להשפעת שפע קודש על ידי ההתבוננות בגודל הניסים והנפלאות שנעשו בימי החשמונאים הקדושים, ועל כן כשמניחה למעלה מעשרים אמה לא שלט ביה עינא ולכך היא פסולה. [חתן סופר] תיקנו הנרות שהראיה תציל מעינא בישא
יש לומר משום דעין רע של הנחש שולט במקום שיש תוספת קדושה, והתיקון לזה, להביע בעיניו לדבר מצוה לתורה ולתעודה, ואם כן מסתמא גם בעיקר חנוכו של בית שני שהיה בימי חשמונאים, כי עד אז לא היה להם שבט מושלים, והיו מסורים תחת ידי אומות העולם, אמנם אז בעיקר חנוכה תיקנו נר חנוכה להנצל מעינא בישא, ומשום הכי אם הוא גבוה למעלה מעשרים אמה פסולה. [דרשות חת"ס ס"ח] במה מדליקין
ההדלקה בשמן זית זך לרמז לשם 'שדי', שיאמר לצרותינו די
ש'מן ז'ית ז'ך, ר"ת גימטריא 'שדי', על דרך שכתב במנות הלוי בשם ר"א מגרמיזא דמגילה מתחלת 'ויהי' ומסיימת 'זרעו', ב' תיבות אלו גימטריא 'שדי' שאמר לצרותינו די, שהרי אסתר סוף כל הניסים, אלו דבריו ז"ל. והנה בש"ס דיומא (כט.) פריך, והאיכא חנוכה ומשני ניתן לכתוב קאמינא, נמצא נס חנוכה המאוחר לפורים הוא סוף ניסים, ויוצדק יותר 'שדי' שאומר לצרות די. על כן רמז כאן במנורה שמן זית זך רומז לשם 'שדי' בראשי תיבות. [דרשות חת"ס תקצ"ב] רמז פתילות ושמנים הגרועים לנפשות הגרועות שיזכו לאורו של משיח
תמיה, מצות נר חנוכה חביבה מאד כקריאת המגילה, כדאיתא ברמב"ם (מגילה וחנוכה פ"ד הי"ב), ואם כן למה הקילו חז"ל כל כך במצוה זו החביבה, להדליק בשמנים ופתילות הגרועים. ויש לומר על פי מה דאיתא בספרים (ועיין מדרש פנחס להר"פ מקאריץ אות א', ומובא בבני יששכר מאמר ב' אות טז), שנר חנוכה הוא הכנה לאורו של משיח, וידוע שכל ישראל יזכו לאורו אם בא בזמנו בדור שכולו חייב או שכולו זכאי, ואם כן יזכו גם החייבים לימי המשיח. ועל זה מורים שמנים ופתילות הגרועים, על האנשים הגרועים במעשיהם ובמצוותיהם שגם הם יזכו, על מה שמורה נר חנוכה. [התעוררות תשובה] קושיית מרן ה'בית יוסף'
ואיכא למידק למה קבעו שמנה ימים, דכיון דשמן שבפך היה בו כדי להדליק לילה אחת, ונמצא שלא נעשה הנס אלא בשבעה לילות.
וי"ל שחילקו שמן שבפך לשמנה חלקים ובכל לילה היו נותנים במנורה חלק אחד והיה דולק עד הבוקר, ונמצא שבכל הלילות נעשה נס.
ועוד י"ל, שלאחר שנתנו שמן בנרות המנורה כשיעור נשאר הפך מלא כבתחלה, וניכר הנס אף בלילה הראשונה.
אי נמי, שבליל ראשון נתנו כל השמן בנרות ודלקו כל הלילה, ובבוקר מצאו הנרות מלאים שמן, וכן בכל לילה ולילה. (בית יוסף או"ח סי' תרע)
דיום ראשון הוא זכר לנצחון, ושאר הימים לנס השמן
ונראה לומר דהפרי חדש (סי' תרע) מתרץ קושית הב"י, דקבעו את יום כ"ה יום ראשון של חנוכה זכר לנצחון ולא לנס השמן. ומעתה אפשר לפרש הכוונה, וקבעו שמונת ימי חנוכה 'אלו' השונים זה מזה, כי יום ראשון הוא זכר לנצחון, ושאר ימים זכר לנס השמן. [חשב סופר עה"ת] כדי שיגמר תמיד בב' בטבת
ונלע"ד כשם שמקפידים על התחלת הי"ט כן מקפידים על סופו שיהיה ביום המיוחד כדכתיב בי"ט חג המצות (שמות יב יח) 'עד יום האחד ועשרים לחודש בערב'. ונראה, דבשנת הנס היה כסליו חסר (עיין שער יוסף) ודלקה המנורה עד ליל ב' טבת ובכלל, נמצא היה הנס שבעה לילות שהרי לילה אחד היה בו כדי להדליק, ומחויבים להדליק שבעה לילות אך שיהיה הסיום ביום ב' טבת כמו שהיה בשעת הנס. ואך אם כסליו מלא וידליקו שבעה ימים יהיה הגמר ביום א' טבת שהוא יום ב' דר"ח טבת, ואנן בעינן שיהיה ממש כמו זמן הנס, ועל כן צריך להוסיף יום אחד ויהיו שמונה ימים, נמצא כל הרחוקים יום אחד מירושלים שאינן יודעים בקביעת חודש טבת צריכים להדליק לעולם שמונה ימים משום ספק שמא כסליו מלא. ובירושלים עצמו נמי כשבאמת כסליו מלא צריכים גם כן להדליק שמונה ימים שיהיה יום האחרון ביום ב' טבת, ורק אם כסליו חסר היה סגי בירושלים וסביבותיה בשבעה ימים. ולא רצו לתקן כן, פעם שבעה פעם שמונה, שלא מצינו כן בשום יו"ט, וגם רוב ארץ ישראל עושים שמונה ימים, על כן קבעו שמונה ימים לעולם. זה נלפע"ד נכון יותר מכל מה שנאמר בזה. [דרשות חת"ס ס"ז] הנס היה שהמשיך לדלוק ביום
והנה המנורה היתה דולקת והולכת שמנה ימים רצופים זה אחר זה, נמצא גם ביום ראשון היה נס שדלק ביום, וביום האחרון לא דלק ביום, רק כבה בבוקר, והדליקו בערב בשמן טהור שכבר היה להם. [דרשות חת"ס תקפ"ח] להראות שזו מדרגה עליונה שאין לפילוסופים השגה בה
ולזאת שבעה קני המנורה רומזות כי תורתינו הקדושה עיקרא דכולא, ואין חכמת אלוקות בלעדה בעולם וענפיה ששה קנים היוצאים מצידה יונקים ממנה וכולם מאירים אל מול קני המנורה שהיא תורתנו הקדושה, כי תכלית כולם לעשות ככל אשר ציונו אלוקינו. ומזה היסוד ראו חשמונאי ובניו לתקן מצות הדלקת נר חנוכה שמונה ימים, לפי שבימיהם קמו חכמי היונים הפילוסופים ובדו חכמת אלוקות הפילוסופית, וטעו אחריה רבים מעם בני ישראל, וקסבורים מאחר שמנו שבעה חכמות והאלוקות אחת מהם, אם כן רפו ידיהם מדברי תורה ובקשו לעלות על שליבת הסולם, והראו להם הכהנים הנגשים אל ה' כי באמת יש עליון אחד יחיד ומיוחד על כל השבעה, ושם לא תשיג ידי הפילוסופים בכל חכמתם. והא דלא רמזה תורתנו נר השמיני להורות ניתן כי השביעית היינו חכמת האלוקות אין לנו רשות להשתמש בה כלל, אמנם היא בעצם תורתנו הקדושה הוא נר האמצעי 'שממנה היה מדליק ובה היה מסיים', היא התחלה לכל ההתחלות ותכלית כל חכמה וכל ידיעה ואינה בהישג יד אדם אם לא מיד ה' עליו השכיל על פי תורתנו הקדושה והטהורה, אלא לפי שטעו הדור ההוא אחרי הפילוסופים היונים לחכמת היונית וקסברו שהשביעית שלהם דהיינו חכמה אלוקות שלהם ואין למעלה הימנה, הראו להם שיש למעלה שמינית אשר לא השיגו הפילוסופים כי לא יבוא בה ערל וטמא. [מכתב סופר דרוש ג' לשבת חנוכה] הוכחה לתירוץ הב"י שהפך נשאר מלא לאחר שערו ממנו
בב"י באו"ח (סי' תרע), הקשה למה קבעו חנוכה ח' ימים הלא בהפך שנמצא בחותמו של כהן גדול היה שמן כדי להדליק יום אחד, וכתב בתירוץ ב' שלאחר שנתנו השמן בנרות המנורה נשאר הפך מלא כבתחילה וניכר הנס אף ביום הראשון. ונ"ל שמלשון הגמ' (שבת כא:), מוכח כתירוץ זה של הב"י, דקאמר שם תלמודא בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן וכו' ולא היה בו אלא להדליק יום אחד ונעשה בו נס והדליקו ממנו ח' ימים. דיש לדקדק מאי דקאמר נעשה 'בו' נס, דהוה ליה למימר נעשה נס והדליקו ממנו ח' ימים. אלא ודאי רצה להשמיענו כי 'בו', בפך שעליו סובבים הדברים נעשה הנס, שנשאר מלא אף שעירו ממנו לתוך המנורה את שמנו. [חשב סופר עה"ת] דבלילה הראשון נשתייר ועל אותו השיור באה הברכה
בטור הביא לשנה אחרת קבעום ח' י"ט הקשה ב"י וכו' ותי' ג' תירוצים ע"ש ועל כולם קשה שאין לנו רמז מזה שנעשה כן ואם כן היה לרבותינו להזכיר דבר זה כדי שנדע הנס מה שנעשה בלילה הראשון.
ול"נ לתרץ דלמפרע אנו רואין שגם בלילה הראשונה היה נס, דמצינו בספר הזוהר (שמות קנז:) על פסוק מה יש לכי בבית שאין הוא ית' עושה נס ליתן ברכה אלא במה שיש כבר בעולם ואפי' הוא דבר מועט אז הוא ית' נותן ברכה להרבות המעט משא"כ בדבר ריקן אין שייך בו ברכה לעשות בריה חדשה ע"כ ניחא כאן דאלו נדלק כל מה שהי' בלילה הראשון לא היה מקום לנס לחול על שום דבר אלא ודאי דגם בלילה הראשון נשתייר ממה שהי' ראוי לה וממנה נשתייר, ועל אותו השיור באה הברכה שנעשה שם נס להרבות אותו, וא"כ ראינו שגם בלילה הראשונה נעשה נס (ט"ז או"ח סי' תרע ס"ק א).
על קושית הב"י, מתרץ הט"ז מצינו בספר הזוהר וכו'. על כן ניחא כאן, דאילו נדלק כל שהיה בלילה הראשון, לא היה מקום לנס לחול על שום דבר, אלא וודאי שגם בלילה הראשון נשתייר ממה שהיה ראוי למנורה ועל אותו השיור באה הברכה, שנעשה שם נס להרבות אותו, אם כן ראינו שגם בלילה הראשון היה נס. [חתם סופר] הנס ביום הראשון שהיו צריכים יותר שמן כיון שדלק בחוץ
והדליקו נרות בחצרות קדשך וקבעו שמונת ימי חנוכה אלו וכו'. בספר זרע יעקב (פ"ק דשבת) הקשה הא הדלקת המנורה היתה בפנים, ומאי טעמא שביק לשון היכל ודביר שהזכיר תחלה ואמר והדליקו נרות בחצרות קדשך הלא הנרות היו בפנים ולא בחצרות. ולפענ"ד לפי מה שכתב הרמב"ם (ביהמ"ק פ"ט ה"ז) וכן הדלקת נרות כשרה בזרים לפיכך אם הטיב הכהן את הנרות והוציאן בחוץ מותר לזר להדליקן עכ"ל, והוא מש"ס דיומא (כד:) וע"ש תוס' ישנים ושיח יצחק. ומה שהקשה הגאון עץ חיים (פרשת בהעלותך) הא הדלקה במקומה בעינן, יש לומר דהדלקה כשרה בחוץ אפילו תעמוד המנורה כך בחוץ נהי דמנורה נוכח השלחן מעכב היינו לכללות הבנין הוא מעכב אבל מצות הדלקת הנרות מקיים אפילו עומדת דולקת בחוץ והוה שפיר הדלקה במקומה. ולפי זה נ"ל אז היה ההיכל מלא גלולים עד שפינו את היכלך וטהרו את מקדשך, אז לא הדליקו נרות בפנים אלא בחצרות קדשך בעזרה ומזה נתפרסם הנס שכל ישראל ראו הנרות דולקים חמשה ימים רצופים דאלו היתה המנורה בהיכל לא ראו הנס אלא הכהנים אבל בחצרות קדשך נתפרסם הנס, ולפיכך תקנו להדליק בפתחי החצרות. ומיושב קושיית ב"י מה נס נעשה ביום ראשון, והשתא אתי שפיר דידוע דצריך שמן יותר במקום שהרוח שולט ונושב באש ממה שצריך כשעומד בפנים בחדר מכוסה ובפך לא היה אלא כשיעור הדלקה לילה אחת כשמדליקים בפנים ולא כשמדליקים בחוץ בחצרות קדשך ומכל מקום דלקו כל הלילה, על כן גם בליל הראשון היה נס. והיינו המשך והדליקו נרות בחצרות קדשך ולא בפנים בהיכל, על כן קבעו שמנת ימי חנוכה ולא רק שבעה כי גם ביום הראשון היה נס. [דרשות חת"ס תקב"ץ] הדליקו רק בפתילות טבולות בשמן ודלקו כל הלילה
הנה הרא"ם בביאורי סמ"ג כתב שהנס היה שמונה ימים שחלקו השמן לשמנה חלקים, והקשה ב"י מי נתן להם רשות ומי התיר לחלק השמן ולא יהיה כשיעור אפילו לילה אחד, הלא אין סומכין על הנס. ונראה לפע"ד שלא היה להם בזיכים לצוק שמן לתוכן, אלא טבלו שבע פתילות בשמן ותחבו על שבעה שפודים, ואם יכלה הפתילה יטבלו פתילה אחרת בשמן עד תום כל השמן, ונעשה נס והפתילות הראשונות דלקו כל הלילה, וכן בכל לילה ולילה עד שמונה לילות, ואתי שפיר. [חת"ס על התורה] יום אחד על הנס שנמצא הפך
'נתת ליראיך נס להתנוסס' (תהילים ס ו), היינו פך דחנוכה, כי דלק שבעה ימים בנס ובליל שמיני דלק השמן שבפך, ומל מקום הוא גופיה היה נס בטבע העולם ככל הנסים נסתרים שהזדמן שנשאר פך אחד כדי שיכול הקב"ה לעשות בו נס שלא בטבע היינו הדלקת שבעה ימים. נמצא היה שבעה ימים נס שלא כדרך הטבע, ויום שמיני היה נס בדרך הטבע, והיינו 'נתת ליראיך נס' להשאיר פך אחד, 'כדי להתנוסס' נסים הרבה של שבעה ימים. [תורת משה] הנס של השמן גילה על מציאת השמן שהיה נס
הפרי חדש בריש הלכות חנוכה (סי' תרע ס"ק א) מפלפל שם ליתן טעם על קביעות חנוכה שמנה ימים דלכאורה הנס לא היה רק שבעה ימים. ואמר אדמו"ר נ"י דכבר מבואר ברמב"ן (שמות ו ב) שיש נסים נסתרים בשדוד המערכות והם בכל יעודים שבתורה בשכר מצוה או בעונש עבירה והוא בשם אל שדי שלא נתבטל בהם הנהגת העולם, אבל בשם הויה ב"ה הוא מהפך ומהוו הוויות חדשות וזה 'ושמי ה' לא נודעתי להם', לכן אמר לבני ישראל אני ה' תודיע להם השם הגדול כי בו אני עושה עמהם להפליא ע"ש. והנה באמת אם נסתכל בנס חנוכה היו שני נסים, אחד שלא מצאו שמן טהור במקדש אלא פך אחד בחותמו של כהן גדול, אך הוא נס בטבע ויכולין לומר על זה שהוא מקרה טבעיות, אבל אחר שראינו שהיה דולק שמונה ימים בנס, ולמה לא היה המקרה שנשארו שם במטמון שמנה פכים, מזה אגלאי מלתא למפרע שנעשה לנו שני נסים, הראשון מציאת הפך שמן טהור נס בטבע, ושבעה ימים לאחריו בנס שלא בטבע רק מצד שם הויה ב"ה, ושפיר קבעו שמונה ימי חנוכה על שני הניסים שנעשה לנו. [דרשות חת"ס תק"פ] הנס ביום השמיני שאש מן השמים כילתה השמן
ומיהו במקום אחר הארכתי, על פי מה שכתבו תוס' סוף חגיגה (כז. ד"ה שאין) דאש שעל המזבח היה אש של מעלה שאינו מכלה. ונראה דהוריד הקב"ה על המנורה מאש ההוא ולא כלה השמן, ואמנם ביום השמיני עשה נס שהאש ההיא שאין דרכו לכלות, כילה את השמן שהיה במנורה, דאלו היה נשאר השמן לא היה רצונו בשמן שלהם, ונמצא נעשה נס גם בשמיני, ושם ביארתי באריכות. [חתם סופר] הדליקו שמונה ימים משמן של נס ויום תשיעי מהשמן שנמצא
והלכך מברכינן אניסא כל יומא ויומא מתמניא יומי דחנוכה הואיל ובכל יום ויום היה הנס מתחדש באותו פך של שמן. (רי"ף שבת ט:)
והר"ן (על הרי"ף שם) כתב שהיה להם שמן טהור רחוק ד' ימים והוצרכו ח' ימים בין הליכה וחזרה. והקשו האחרונים דהלא במשך שמונה ימים יוצא יום אחד שבת, ולא היה אפשר לעבור תחום שבת. ולפי זה צריך לומר דתשעה ימים היו צריכים עד הבאת השמן, ושמונה ימים הדליקו ע"י הנס, וביום התשיעי הדליקו מהשמן שבפך. ומה שכתוב בגמרא והדליקו ממנו שמונה ימים, פירוש שעל ידי הנס בער שמונה ימים, וכמו שכתוב שם 'נעשה בו נס'. כך אפשר לפרש דברי הרי"ף. [מהר"ז סופר] קושיות נוספות
ישוב הקושיא הרי טומאה הותרה בציבור
ביישוב קושית הרא"ש דהרי טומאה הותרה בצבור, שהקשה עוד שם מאי טעמא קבעו שמונה יום שהרי לא נעשה נס אלא שבעה ימים. ותירץ שחלקו השמן לשמנה חלקים, שהדלקה היא המצוה אפילו בפחות מכשיעור והשיעור אינו אלא למצוה ולא לעכב, ע"ש. והשתא אתי שפיר כיון שהיה להם פך אחד טהור לקיים מצות הדלקה שמנה ימים, לא היו רשאים להדליק בשמן טמא משום שיעורא דלא מעכבא, והקב"ה רצה בעבודתם ונעשה להם נס שאפילו השיעור השלים להם, וזה אמת נכון בעזה"י. [חתם סופר] מדוע לא נטמא השמן מהמנורה
והנה הרא"ם הקשה הא השמן נטמא מהמנורה. ולע"ד לישב דלקחו כלי מתכות גביעים גדולים יותר מסאתיים המיוחדים למשקה ונקבום כמוצא משקה ועל ידי זה נטהרו ושוב סתמו הנקב ויצקו לתוכו חרס או זכוכית שדינו כחרס, ומעתה כיון שהמעמיד של הכלי הוא על ידי טפה של חרס, נעשה כלי חרס לענין טומאה לרבי מאיר דסבירא ליה הכל הולך אחר המעמיד, ואחר כך שברום ונשארו שברים פחות מחצי לוג ודינו לענין טומאה כשברי כלי חרס בפחות מחצי לוג, ומכל מקום לענין כלי שרת דינו כמתכות והדליקו בהם. [חתם סופר שבת כא:] תפילות ופיוטים
פיוט מעוז צור ישועתי
יונים נקבצו עלי אזי בימי חשמנים ופרצו חומות מגדלי וטמאו כל השמנים ומנותר קנקנים נעשה נס לשושנים בני בינה ימי שמונה קבעו שיר ורננים.
ע"י שפרצו להיכל נהיו השמנים שלהם ונהיו תקרובת ע"ז
ונראה בפירוש החרוז, על פי מה שחקר הפר"ח (סי' תרע), באיזה טומאה נטמאו השמנים. וכתב לתרץ על פי הגמרא (ע"ז נב:), לימא מסייע ליה, מזרחית צפונית בה גנזו בני חשמונאי את אבני המזבח ששקצו אנשי יון ואמר רב ששת ששקצו לעבודת כוכבים, אמר רב פפא התם קרא אשכח ודרש, דכתיב (יחזקאל ז כב) 'ובאו בה פריצים וחללוה'. ופירש"י שם (ד"ה דכתיב) וז"ל, מכיון שנכנסו עובדי כוכבים להיכל יצאו כליו לחולין, וכיון דנפקא לחולין קנינהו בהפקירא והוו לה דידהו, וכשנשתמשו בהן לעבודת כוכבים נאסרו ע"כ. וכיון שעבדו עבודה זרה במקדש, אם כן בוודאי נעשו השמנים שבמקדש תקרובת עבודה זרה וחלה עליהם טומאת עכו"ם. ועל פי זה יש לומר הכוונה, 'יונים נקבצו עלי וכו' ופרצו חומות מגדלי' ועל ידי זה נתחללו השמנים, וכשעבדו בהם לעבודה זרה נאסרו משום תקרובת עבודה זרה וחלה עליהם טומאת עבודה זרה, וזה 'וטמאו כל השמנים'. [חשב סופר עה"ת] בני בינה ע"ש שקבעו שמונה משום שפעמים כסלו מעובר
צריך ביאור למה כינם בשם 'בני בינה'. נ"ל לפרש ב"ה על פי מה שכתב בדרשות חת"ס משנת תקצ"ד לתרץ הקושיה למה קבעו שמונה, הלא לא נעשה נס רק שבעה ימים על פי הב"י שהנס היה שביום הראשון לאחר שדלקה המנורה מיד נתמלאה, וכן נתמלא בכל יום מהשבעה ימים. ומה שהקשה עליו בפר"ח מה נס היה בשמיני שהרי דלקה בו ונתרוקנה לאחר כך. כתב דיש לומר שבאמת לא נעשה נס רק שבעה ימים, ויום שביעי היה בב' בטבת, ורצו לעשות זכר גם לסוף הנס, כי בזמן הנס היה כסליו חסר ואם כן היה יום שביעי ביום ב' טבת, והקפידו לעשות זכר גם לסוף זמן הנס, ואם כסליו מעובר אז ב' טבת ביום שמיני דחנוכה, וכדי להשוות כל השנים קבעו שידליקו שמונה ימים, כדי שאם יהיה כסליו מעובר יהיה זכר לנס ביום ב' טבת עיי"ש. והנה דרשינן בגמ' שבת (עה.) 'כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים' (דברים ד ו), איזה חכמה ובינה נגד העמים זה חשבון תקופות ומזלות, ויען שידעו חכמים שפעמים כסלו מעובר, על כן קבעו שמונה ימים לחנוכה וכח"ס הנ"ל. וזהו שאומרים 'בני בינה', שיודעים בבינתם לחשוב תקופות ומזלות, וראו בחשבונם שיהיה לעתיד כסליו מעובר, על כן קבעו שמונה ימי חנוכה. [דעת סופר] ע"ש שלא עשו ספיקא דיומא משום שיודעים חשבון העיבור
עוד נ"ל לפרש בדרך אחר, דהנה בעטרת זקנים הביא קושית אבודרהם למה אין עושין תשעה ימים משום ספיקא דיומא. ותירץ דיו"ט דאורייתא החמירו חז"ל בספיקו וגם עכשיו שאין מקדשיו על פי הראיה עושין מספק שני יו"ט, אבל חנוכה דרבנן סמכו על חשבונם ועשו רק שמונה עיי"ש. וזהו שאמר 'בני בינה' שיודעין חשבון העיבור חדשים, תקנו רק שמונה שלא היה ספק אצלם, ואתי שפיר. [דעת סופר] בגלל שנותר שמן גם ביום הראשון קבעו שמונה ימים
מהי ההדגשה 'מנותר קנקנים'. אלא, על קושית הב"י, מתרץ הט"ז (או"ח סי' תרע ס"ק א) מצינו בספר הזוהר (ח"ב קנז:) על הפסוק, 'מה יש לכי בבית' (מלכים ב' ד ב), שאין השי"ת עושה נס ליתן ברכה אלא במה שיש כבר בעולם אפילו הוא דבר מועט, אז הוא יתברך נותן ברכה להרבות המעט, מה שאין כן בדבר ריקן אין שייך בו ברכה לעשות בריה חדשה. על כן ניחא כאן, דאילו נדלק כל שהיה בלילה הראשון, לא היה מקום לנס לחול על שום דבר, אלא וודאי שגם בלילה הראשון נשתייר ממה שהיה ראוי למנורה ועל אותו השיור באה הברכה, שנעשה שם נס להרבות אותו, אם כן ראינו שגם בלילה הראשון היה נס. ולכן כתוב כאן, 'ומנותר קנקנים' נעשה נס לשושנים, שהנס היה שנשאר קצת בקנקן ממה שהיה ראוי ללילה הראשון, לכן 'בני בינה, ימי שמונה קבעו שיר ורננים', מכיון שגם בלילה הראשון היה נס. [חתם סופר] תפילת ועל הניסים
ועל הניסים ועל הפורקן ועל הגבורות ועל התשועות ועל הנפלאות ועל הנחמות ועל המלחמות וכו'.
ההודאה על המלחמות שהם הכנה לניסים
צריך עיון מה הודאה על המלחמות. ונראה על דרך 'אודך כי עניתני ותהי לי לישועה' (תהלים קיח כא), כי אין צריך להודות כל כך על הטוב כי הקב"ה טוב ומטיב ונחת רוח לפניו אם יש הראוי לקבל טובתו, אך על הרוב אין ראוי לקבל טובה עד שיתייסר ביסורים תחילה, על דרך ההעדר קודם להויה, על דרך גלות מצרים טרם קבלת התורה וירושת ארץ ישראל, וצרות יון טרם שזכו למלוכה וממשלה בבית שני, וכן גלות הרע והמר הוא ההעדר הקודם להויות הטובות הניבאות המעותדים לבוא במהרה בימינו אמן. והקב"ה כביכול מצטער בצרות ישראל והן הן גבורותיו שסובל כדי להיטיבם באחריתם, ואם כן עיקר השבח וההודאה על כי עניתני, אבל על הטובה אין צריך הודאה כל כך. והכי נמי על המלחמות אנו מודים שגרמו הניסים לבסוף כנ"ל. [דרשות חת"ס תקי"ף] מה שלא פחדו להילחם הוא נס גדול
יש לדקדק, למה לנו לתת שבח והודיה על המלחמה, בשלמא על הניסים והנפלאות והתשועות שעשה לנו השי"ת צריכין אנו להודות, אבל על המלחמות מה לנו לתת שבח הלא יותר טוב היה אם לא הגענו לידי כך להמצא בסכנה סכנת הגוף והנפש גם יחד. אולם נ"ל הכוונה, כי זאת גופא שמעטים וחלשים לא נסוגו אחור מפני החזקים והעריצים, והרהיבו עוז בנפשם להלחם במסירות נפש נגד מבקשי נפשם, זהו הנס הכי גדול. וכי כן שפיר מבליטים בתפלת ההודיה את המלחמות, מה שלא נפלה רוחם של כהני ה' ללחום בעד הדת והתורה. [חשב סופר עה"ת] כשעמדה מלכות יון על עמך ישראל להשכיחם תורתך ולהעבירם מחוקי רצונך.
על ידי שישכחו התורה לא יוכלו לקיים המצוות בלימוד תורת המצווה
פירוש כי אי אפשר להעביר על חוקי רצונך היינו מצות עשה, בשלמא לא תעשה יכול לאנס לאכול נבלות וכדומה, אבל שלא לקיים מצוות עשה הרי הישראל יעסוק בתורת עולה כאלו הקריב ובתורת תפילין וציצית כאלו הניח תפילין וציצית, אך הם רצו להשכיחם תורתך וממילא להעבירם על חוקי רצונך. [דרשות חת"ס תקצ"ג] רצו להשכיח התורה כדי שיוכלו להעביר מהמצוות
הכוונה כי בלי תורה אין יראה, לכן גזרו מלכות יוון שלא יעסקו בתורה, כדי שעל ידי ביטול תורה יצאו מרעה אל רעה לעבור על דברי תורה, כי תורה מגינא ומצלא. וזהו שאמר להשכיחם תורתך, שישכחו התורה כדי שעל ידי כן יוכלו להעבירם מחוקי רצונך. וה' האיר רוח חשמונאים ונצחום, ועל זה מרמז נר חנוכה, כי נר מצוה ותורה אור, שאור התורה האיר בתוקפו, וכן יהי רצון לעולמי עד וא"ש. [דעת סופר] מסרת גבורים ביד חלשים ורבים ביד מעטים וטמאים ביד טהורים ורשעים ביד צדיקים וזדים ביד עוסקי תורתך.
הקשר של טמאים ביד טהורים ורשעים ביד צדיקים לנס המלחמה
צריך טעם טמאים ביד טהורים מה ענינו למלחמה וכן רשעים ביד צדיקים. מיהו זדים ביד עוסקי תורתך, יש לומר תורה מתשת כח ונקראת תושיה (סנהדרין כו:), אבל אינך קשה. יש לומר כדאמר קטיעא בר שלום על ידי שטובלים לנדתם מתמעטים שכל ימי נדתם פורשים מנשותיהם, ואם כן אמר טמאים ביד טהורים הטובלים והוה ליה כמו רבים ביד מעטים. עוד אמר קטיעא בר שלם על ידי מילה נחלשים, וידוע על שם המילה נקראים צדיקים צדיק יסוד עולם, על כן רשעים ביד צדיקים אשר המה נימולים כאלו אמר גבורים ביד חלשים וק"ל. [דרשות חת"ס תקב"ץ] ביאור זדים ביד עוסקי תורתך
ואוסיף עתה וזדים ביד עוסקי תורתך, כי זד יהיר (לשון הקרא, משלי כא כד) הוא המתחכם בתחבולותיו, כמו 'כי בדבר אשר זדו עליהם' (שמות יח יא) ב'הבה נתחכמה לו' (שם א י). והכא לא רצה לומר זדים ומתחכמים ביד חלושי שכל, חלילה לומר כן, כי מי בעל שכל וחריף יותר מישראל, אך הם עוסקים בזדם ויהרם, ואנחנו עוסקי תורתך מבלים זמנינו ושכלינו לעסוק ולהיות עמל בתורה ואין פנאי לנצח. [דרשות חת"ס תקצ"ו] ולך עשית שם גדול וקדוש בעולמך ולעמך ישראל עשית תשועה גדולה ופורקן כהיום הזה, ואחר כך באו בניך לדביר ביתך ופנו את היכלך וטהרו את מקדשך והדליקו נרות בחצרות קדשך וכו'.
אף שרצו להשכיח תורתך נחשב לחשמונאים כאילו זה ריבם
ואחר כך באו בניך וכו' והדליקו נרות בחצרות קדשך וכן היא המצוה להניח נר חנוכה על פתח ביתו מבחוץ. וי"ל בכונת הענין דהנה יש חילוק בין נס פורים לנס חנוכה, כי בפורים נתחייבו ישראל שבאותו הדור כליה חס ושלום מפני שנהנו מסעודתו של אותו רשע כגמ' (מגילה יב.), והקב"ה ברוב רחמיו עשה להם נסים והצילם, ויש בההצלה הזו חסד גדול, שלא היו ראוים לו מצד עצמם, ואם כן אף שאנו שמחים בחסדו יתברך אין זה לתפארת לנו לפרסמו ברבים. והנה היונים רצו להשכיח תורת ה' חס ושלום מעם ישראל, והצדיקים התגברו נגדם באומץ לב והשתדלו להרים קרן התורה, ואם כן הנס שנעשה להם היה בזכותם והוא לתפארת ולתהלה להם, ועל כן קבעו להודות ולהלל ברבים, והדליקו נרות בחוץ בפרסום לעיני כל הרואים והבן. ועל כוונה זו אנו אומרים בתפלת על הנסים, בימי חשמונאי ובניו כשעמדה עליהם מלכות יון הרשעה אם גם רק להשכיחם תורתך ולהעבירם מחקי רצונך, בכל זאת היתה ישועתך נחשבת בעיניהם כאלו רבת את 'ריבם', ר"ל הריב שלהם וכו', ולך עשית שם גדול וקדוש בעולמך, ועל ידי כן לעמך ישראל עשית תשועה גדולה, היינו שהיה חשוב בעיניהם, כאלו היתה הישועה באה רק להם ולצרכם והבן. [שבט סופר עה"ת] קידוש שמו לא נשאר לכל העולם אלא לישראל
ולך עשית שם גדול וקדוש בעולמך. היינו בכל מקום בכל העולם כולו, אבל לא בכל זמן כי בעוונותינו הרבים חזר ונתחלל שמו על ידי חורבן בית המקדש, אבל לעמך ישראל עשית תשועה גדולה ופורקן כהיום הזה, אפילו בזמן הזה עדיין הארץ מאירה מאור החשמונאים כמ"ש רמב"ן פרשת ויחי בפסוק 'לא יסור שבט מיהודה' (בראשית מט י) כי אלמלא הם נשתכחה תורה מישראל וכל הגדרים והסייגים מהם ומרבנים שאחריהם. והיינו וטיהרו את מקדשך ממש, וגם הדליקו נרות בחצרות קדשך פירוש שאורם מאיר בפרוזדור העולם הזה בגדרים וסייגים ותוספת קדושה וטהרה. [דרשות חת"ס תקצ"ד] רמז לגדרים ותקנות שעשו החשמונאים
ולעמך וכו' תשועה גדולה ופורקן כהיום הזה. נ"ל שהוא היפוך ממ"ש (הילקוט נצבים) בפסוק 'וישליכם אל ארץ אחרת כהיום הזה' (דברים כט כז), שהשלכה אינה לעולם אלא כיום הזה שמאפיל והדר מאיר, והכא בהיפוך הישועה כיום הזה שמאיר והדר מאפיל, כי הבינו שאין ישועה זו לנצח כל זמן שאין מלכות בית דוד מושלת. על כן נתעוררו חשמונאים והחזיקו מעוז תורה ועשו גדרים וסייגים הרבה וגזרו גזירות בתורה, ואלמלא הם חס ושלום תפוק תורה בגלות האחרון הזה, והיינו 'וטיהרו את מקדשך', פירוש את ישראל טיהרו מכל סיג ופסולת שהיה בהם לפי שעה אחר גלות יון. ועוד הדליקו נרות בחצרות קדשך פירוש הסייגים והגדרים שבנו סביבות גוף התורה הנקרא דביר קדשך, אותו מקום הגדר קרא חצרות קדשך החצר שסביב הדביר, שם הדליקו נרות על דרך משל האירו עינינו והגיהו חשכינו, והיות אותה התשועה בבחינת נקבה כי סופה לחזור בעוונותינו הרבים. וכמו שכתב בפייט שביעי של פסח (מובא בתוס' פסחים קטז: ד"ה ה"ג ונאמר), שירות אלה לשון נקבה מיוסדים, על כן הכי נמי ה'דליקו נ'רות ב'חצרות ק'דשך ר"ת נקבה. [דרשות חת"ס תקצ"ו] ואחר כך באו בניך לדביר ביתך - לפרסם הנס שהיה במקום סתר
וי"ל דשאני התם שהנס בעצמו היה גלוי ומפורסם לכל העמים, וגם הנס בעצמו אינו מראה חבתו עלינו כל כך דיש לומר שעשה כן למען ידעו כל באי העולם כי ה' הוא אלוקים אין עוד מלבדו, מה שאין כן בחנוכה שהנס של נרות היה בסתר בבית המקדש ומי ראה וידע זה רק הכהנים הניגשים אל ה' והרוצה יכחיש כל אלו ואין כאן כבוד לשמו, ולא היה בכל זה שום צורך רק להודיע לנו חבתו ורצונו עמנו. ואם כן מהראוי לנו לפרסמו ביותר ברשות הרבים בפומבי. וכן הוא נוסח התפילה 'ולך עשית שם גדול וקדוש בעולמך ולעמך ישראל עשית תשועה גדולה', ואם כן אחר שכבר נתקדש שמו וגם כבר נעשתה תשועה גדולה בישראל תו לא היה צריך לשום דבר, ובכל זאת 'ואחר כך באו בניך לדביר ביתך' שהוא מקום סתר ואין רואה והדליקו נרות וכו', על כן קבעו שמנת ימי חנוכה. [דרשות חת"ס תקס"ח] עיקר ההודאה שלך עשית שם גדול וקדוש
והנה נס חנוכה היה שעמד הקב"ה לנו בשעת צרה ונקם את נקמתנו ומסר גבורים ביד חלשים ורבים ביד מעטים ונצחנו במלחמה נגר צוררינו. ובאמת אין אנו עושים זכר על הנצחון הזה, רק על מה שנתקדש שמו של הקב"ה כי זהו עיקר שמחתנו ולא זאת שראינו במפלת שונאינו, וכן אנו אומרים 'ולך עשית שם גדול וקדוש בעולמך ולעמך ישראל עשית תשועה גדולה' וכו'. כלומר עיקר התשועה אנו רואים במה שעשית לך שם גדול וקדוש, ובזה לעמך ישראל משיח תשועה גדולה. [שבט סופר עה"ת] וקבעו שמונת ימי חנוכה אלו להודות ולהלל לשמך הגדול.
שמונת ימי חנוכה 'אלו' כי לעתיד לבא יהיו רק שבעה
וראיתי מדקדקין על לשון ימי חנוכה 'אלו' שלכאורה שפת יתר, כי די וקבעו שמונת ימי חנוכה. ונ"ל ב"ה על פי מה שראיתי בדרשות חת"ס שנת תקצ"ד לחנוכה שכתב לתרץ קושית הב"י הא לא היה הנס רק שבעה ימים ולמה מדליקין שמונה, וכתב דבספר ברכי יוסף (סי' תרע ס"ק ב) כתב יש מתרצים על פי מהר"ם שהקשה מאי טעמא לא תקנו תשעה משום ספיקא דיומא, די"ל דבאמת לא היו צריכין לקבוע רק שבעה, אלא עשו שמונה משום ספיקא דיומא עיי"ש. והנה בגמ' ביצה (ד:) אמרו השתא דידעינן בקביעי דירחא מאי טעמא עבדינן תרי יומא, משום דשלחו מתם הזהרו במנהג אבותיכם זמנין דגזרו מלכות גזירה ואתי לאקלקולי, פירש"י (ד"ה דגזרי) שלא יתעסקו בתורה וישתכח סוד העיבור מכם וכו' ואתי לקלקולי ולעשות חסר מלא ומלא חסר וכו', עיין שם. והנה לעתיד לבוא בקיבוץ גליות בב"א שיקוים מקרא שכתוב (ישעיה יא ט) 'ומלאה הארץ דעה את ה'' ומקטן עד גדול ידעו דעת ה', אין חשש שישתכח סוד העיבור, ויהיה חנוכה רק שבעה ימים דגם שני ימים טובים של גליות לא יהיה אז, וזה שאמר וקבעו שמונת ימי חנוכה 'אלו' דייקא, של זמן הזה, אבל לעתיד לבא יהיה רק שבעה. [דעת סופר] 'אלו' מורה שאין הנס שווה בכל הימים
הנה דקדקו דתבת 'אלו' מיותרת, דהוה ליה למימר שמונת ימי חנוכה. ונראה לומר בישוב הנוסח, דהפר"ח (סי' תרע) מתרץ קושית הב"י, דקבעו את יום כ"ה יום ראשון של חנוכה זכר לנצחון ולא לנס השמן. ומעתה אפשר לפרש הכוונה, וקבעו שמונת ימי חנוכה 'אלו' השונים זה מזה, כי יום ראשון הוא זכר לנצחון, ושאר ימים זכר לנס השמן. [חשב סופר עה"ת] 'אלו' למעט שלא קבעו תשעה ימים מספיקא דיומא
הנה כבר עמדו בזה ודקדקו יתור הלשון של תיבת 'אלו'. דהנה ה'עטרת זקנים' (או"ח סי' תרע), הביא קושית האבודרהם בשם העיטור, למה אין אנו עושים תשעה ימי חנוכה משום ספיקא דיומא, כמו שאנו עושים בשאר ימים טובים כגון פסח שבועות סוכות וכדו'. ותירץ הוא ז"ל, דיו"ט שהוא מדאורייתא החמירו חז"ל בספיקו, וגם עכשיו שאין מקדשין על פי הראיה עושין שני ימים משום מנהג אבותינו בידינו, אבל חנוכה שהיא מדרבנן לא חששו לספיקא דיומא. לפי זה שפיר מדוקדק מה שאומרים שמונת ימי חנוכה 'אלו' שבאו להדגיש שרק את השמונה ימים תקנו כאן, ולא חששו להוסיף עוד יום אחד משום ספיקא דיומא כמו בשאר ימים טובים, וכהנ"ל. [קונטרס גוילי אש על החשב סופר מבעל השבט סופר]
שייכות על הניסים בברכת המזון
מהו להזכיר חנוכה בברכת המזון, ובפורים פשיטא ליה להזכיר כי עיקרו לשמחה ולמשתה, אך חנוכה להודות להשם מה ענינו לברכת המזון על אכילה ושתיה. ומסיק להזכיר בהודאה כי שם מודים על ברית ותורה, כי לולא ברית ותורה מה לנו להודות על אכילה ושתיה, אם לא להחזיק כוחו לעבודת ה', ושייך לחנוכה שמסרו נפשם משום עבודת השי"ת. [תורת משה] קריאת התורה פרשת הנשיאים
רמז במאה ועשרים שנות האדם כנגד שנים עשר נשיאים
ועוד טעמא דב"ש וב"ה נגד ימים הנכנסים ונגד ימים היוצאים (שבת כא:). ופירשו כל המפרשים נגד ימי שנותיו של אדם 'אם בגבורות שמונים שנה' (תהלים צ י) עיין עליהם. ונראה לי לפרש על דרך זה ולרמז כל מאה ועשרים שנה בי"ב נשיאים. עשרה שנים הראשונים הוא בן עמי-נדב, דאינו מחוייב במצות אלא בנדבה לחנכו. עשרה השניים נעשה בר מצוה אבל צעיר הוא לימים בחור וחריף, והיינו נתנאל בן צוער. עשרה השלישיים בן שלושים לכח (אבות פ"ה מכ"א), היינו בן חלון, בן חיל וכח לעבודת ה' ועבודת הלוים. בן ארבעים שנה לבינה להתבונן בחכמתו, ואם איננו עדיין בן עצה ותושיה ממש עד בן חמישים לעצה כי אין לסמוך עליו עדיין, מכל מקום מפוצץ אור חכמתו ובינתו היינו בן שדי-אור שדי לשון ירה חיצי אורו. אך בן חמישים הוא חזק ודי בעצתו היינו בן צורי-שדי, צור חזק שדי בו. בן ששים לזקנה, ויש שאמרו (סוכה נג.) אשרי ילדותינו שלא ביישה זקנתינו אלו חסידים ואנשי מעשה, והיינו בן רעואל, שאל רועה אותו מעודו ושם כל רעיונו באל. אמנם יש בעלי תשובה שזקנותם מכפר על ילדותם שלא ידעו את ה' ועכשיו שבים אליו, והיינו בן דעואל, משמע ידיעה אחר העלמה. עיין זה בסוכה פרק החליל (שם) ותבין דברינו אלה. בן שבעים לשיבה, הדר זקנים שיבה ועטרת זקנים בני בנים, על כן הוא בן עמי-הוד, הוד והדר לעמו ומשפחתו. בן שמונים לגבורות, היינו בן פדה-צור לשון גבורה וחוזק, והיות משה רבינו ע"ה בן שמונים כשפדה את ישראל על שמו נקרא 'פדה' צור. בן תשעים לשוח, והיינו בן גדעוני גדע וגדוע הולך שחוח. בן מאה כאלו מת ועבר ובטל מן העולם, וכבר די לו בעולם הזה וכעול כבד על בני ביתו, והיינו בן עמי-שדי שדי להם בו סבא בביתא פחא בביתא (ערכין יט.). ומכל שכן בן מאה ועשר שהוא בן עכרן עוכר שאריו. אך כשזוכה לבן מאה ועשרים, שנותיו של משה רבינו ע"ה ולזה זכו הלל ורבן יוחנן בן זכאי ורבי עקיבא, היינו בן עינן ולא כהתה עינו ולא נס ליחו היינו בן עינן. [דרשות חת"ס תקצ"ד] רמז לקריאת התורה של חנכה מן התורה
'זהב וכסף ונחושת' (שמות כה ג), אותיותיהן של שלוש מילים אלה, מרמזות על כל ימות השנה שישנה בהם קריאת התורה. אותיות 'זהב', מרמזות לשלושת הימים בשבוע שבהם קוראים בתורה. ז' - היום השביעי בשבוע (שבת). ה' - יום חמישי בשבוע. ב' - יום שני בשבוע. אותיות 'כסף' מרמזות לחגים הגדולים שהם מן התורה. כ' - כיפור ס' - סוכות פ' - פסח אותיות 'נחושת' מרמזות לשאר החגים והמועדים בשנה שבהם קוראים בתורה. נ' - נרות חנוכה. ח' - חדש (ר"ח וגם ר"ה). ש' - שבועות, שמיני עצרת. ת' - תעניות. [חתם סופר, תרומה] טעם שקריאת ר"ח קודמת לחנוכה ומפטירין בחנוכה
בפסוק (ישעיה סו כב-כג) 'כי כאשר השמים החדשים והארץ החדשה וגו' עומדים לפני וגו' כן יעמוד זרעכם ושמכם, והיה מידי חודש בחדשו' וגו', ומקדים חודש לשבת. הנה מסקינן דראש חודש קודם לחנוכה בקריאת התורה, ובהפטרה פרסומא ניסא דחנוכה עדיף. ומג"א סוף הלכות חנוכה (סי' תרפד ס"ק ב) הקשה מסוגיא דסוכה (נד:) דשיר של ר"ח דוחה דשבת כדי לפרסם שהוא ר"ח. ונלע"ד ר"ח גופיה הוה פרסומי ניסא כדאיתא בירושלמי (סנהדרין פ"א ה"ב) 'לאל גומר עלי' (תהלים נז ג), והוא באמת דבר נפלא שישתנו וסת נשים על ידי קביעות החודש, והחזרת בתולים, ומילוי ימי עבור ולידה, והמה דברים נראים לעיני כל והוא פרסום נס נפלא ותדיר, על כן פרסום נס דראש חודש דתדיר עדיף מחנוכה. אך היינו בזמן שקדשו על פי הראיה, אבל בזמן שתקנו להפטיר היה גזירות המלכיות ולא קדשו על פי הראיה, היה חנוכה פרסומי ניסא ולא ראש חודש. הנה 'שמים חדשים וארץ חדשה', ר"ל קידוש בית דין הוה כאלו מסיבות גלגלי שמים מסכימים עמהם, וכן יעמוד זרעכם כלומר בתולותיה חוזרים ועיבור ולידה, ע"כ חודש בחדשו קודם לשבת בשבתו. [דרשות חת"ס תקצ"ג] מדרשי חנוכה
'הדודאים נתנו ריח ועל פתחינו כל מגדים חדשים גם ישנים דודי צפנתי לך' וגו' (שיר השירים ז יד)
'הדודאים נתנו ריח' זה ראובן, 'ועל פתחינו כל מגדים' זה נר חנוכה (זרע אברהם על מ"ר פ' וישב, ובילק"א ע' חנוכה אות כ"ו)
על ידי נס חנוכה נתחזק כי הסכימו משמים לתורה שבעל פה
כבר כתבתי (חידושי חת"ס שבת כא:) שעל ידי נס חנוכה נתחזק ונתפרסם כי לתורה שבעל פה הסכימו משמים, כי היה השמן טמא רק בטומאת זיבת עכו"ם (- דגזרו רבנן על הנכרים להיות כזבים, עיין תוס' שבת כא: ומסכ' נדה לד.), ואפילו הכי נעשה נס. והיינו 'הדודאים נתנו ריח' כמו (שה"ש א יב) 'נרדי נתן ריחו', על ידי עגל עזב ריחו, עיין פרק ר"ע (שבת פח:), הכי נמי 'הדודאים נתנו' ועזבו 'ריח' התורה, ואמנם על ידי נר חנוכה 'ועל פתחינו כל מגדים'. [דרשות חת"ס תקצ"ו] גם ראובן הראה שהעיקר שיתמו חטאים ולא חוטאים
נראה לפרש דהנה כבר כתבנו שעיקר הפירוד בין יוסף ואחיו היה שהם חשבו אשר לאה אמם היתה גברת הבית, ויוסף חשב שאמו רחל היא העיקרית. והנה לא מצינו באחד מבניה של רחל שהיה מראה אהבה וכבוד לאמו, כמו ראובן שהביא דודאים ללאה, וגם מה שבלבל יצועי אביו, פירשו משום שהיה חס על כבודה של אמו, ובכל זאת ראינו שראובן הציל את יוסף, והראה בזה שאף שבגוף הענין גם הוא עמד בצד אחיו והוא הצטיין ביותר במה שנוגע לכבוד אמו, אבל בכל זאת לא היתה שנאתו נגד יוסף בעצמו עד שירצה להרע לו או שישמח בצרתו ויראה במפלתו, כי עיקר תכלית התנגדותו היה שיכריחו ליוסף שיודה לדבריהם להכיר את אמם לאה לגברת הבית, שלפי דעתם הוא הנכון על פי המשפט והיושר. וזה הוא דרך הצדיקים שבאמת אוהבים לכל אדם ואינם רוצים במפלת שום איש, כי אם חפצים להטיב לכל אחד ואף להחוטא, כי יתמו חוטאים לא נאמר אלא (תהלים קד לה) 'יתמו חטאים' (ברכות ט:). וכן באופן הזה אנו מדליקים גם כן נר חנוכה על פתח הבית לזכר התשועה שהיתה לנו שנתקדש שמו של הקב"ה, ואנו מראים בזה שאין שמחתנו הנצחון על אויבינו, כי רק תכלית שנאה שנאתים וכל חפצנו הוא, שיתמו החטאים ולא החוטאים. ומבואר ההמשך בין דודאי ראובן, והצלת יוסף והדלקת נר חנוכה, והבן. [שבט סופר] יששכר וזבולון רמז לכך שעדיף למעט בנס כמו בנס חנוכה
נראה לי לפרש, דאיתא במדרש (ב"ר עב ה) כי מכח הדודאים יצאו יששכר וזבולון. והנה במעלת זבולון אין מהצורך להאריך, כי לולי מי שמפרנס הת"ח לא היו יוכל ללמוד, ועיקר קיום התורה הוא זבולון, וזה מעלת הדודאים שנתנו ריח לתורה, והנה היה אופן שלא יצטרך לזבולון שהקב"ה יתן על פי נס לתלמיד חכם שיפרנס עצמו, רק אין הקב"ה רוצה בניסים שלא על פי טבע העולם, ולכן צריך לזבולון, והקב"ה מצליח דרך זבולון בפרקמטיא שלו כדי שיספוק לו לעצמו ולפרנס התלמיד חכם היושב באוהל התורה. והנה כתבו האחרונים שבלילה הראשונה של חנוכה היה הנס שלא כלה האש את השמן והיה מקום לעשות נס, כי לולי זה היה צריך יש מאין ומזה נראה דלמעט בניסא עדיף. והיינו 'הדודאים נתנו ריח' התורה שנולד זבולון, ואמר 'ועל פתחינו כל מגדים', דמאותו טעם עצמו אנו מדליקים נר חנוכה על פתחינו וכמ"ש. ואמר 'חדשים גם ישנים', דהנה אם היה התלמיד חכם מסובב בדאגת העולם, לא היה זוכר מה שלומד, כי הדאגות מחלישים הזכרון כידוע, וגם כבר אמרו חז"ל (ב"ב קמו.) כל ימי עני רעים אלו בעלי גמרא דצריך עיון, וטוב לב אלו בעלי משנה וכו', וידוע דמי שדואג ומצער אין ביכולתו לעיין היטב ולחדש חדושים, אבל מכח שיש לכל יששכר זבולון המחזיקו, ומי שזוכה לכך מופנה רק לתורה ומתקיים בידו ויוכל לעיין ולחדש חדשות. והיינו 'חדשים' דהיינו חדושים שלא היו לעולמים, 'גם ישנים' שתהיה הגירסא מתקיים בידו, 'דודי צפנתי לך', שיהיה כל זה צפון בלבו לה', וק"ל. [כתב סופר פרשת ויצא] אם לא שראובן הציל את יוסף לא היה נס חנוכה
והנה בחת"ס כתב בחידושי שבת שעל ידי נס חנוכה נתחזקו דברי סופרים, דהא דנטמאו השמנים היינו משום שחז"ל עשאום לגוים כזבים, ונהי דטומאת מת הותרה בציבור, אבל טומאת זב לא הותרה, ונתחזקו דברים סופרים שנעשו הנס בשמן והדליקו ממנו שמונה ימים, כי שאר השמנים היו טמאים בטומאת זב, יעי"ש. וכל זה על ידי יוסף שמסר לו יעקב כל תורה שבעל פה, ואם לא היה ניצול יוסף היה חס ושלום תורה שבעל פה נשכח ולא היתה הגזירה על נכרים שיהיו כזבים וממילא לא היה צריכים לנס חנוכה שנעשה רק על ידי דברי סופרים, שגזרו על הגוים וכנ"ל. ובזה נוכל לפרש את המדרש 'הדודאים נתנו ריח זה ראובן, ועל פתחינו כל מגדים זה נר חנוכה', שעל ידי ראובן שהציל את יוסף נתקיימו דברי סופרים, ועל ידי זה על פתחינו כל מגדים, שנעשה נס חנוכה ועושין זכר לנס על פתחינו, וא"ש ב"ה. [דעת סופר] הדמיון בין ראובן לנס חנוכה שלא סמכו על הנס
ונ"ל על פי דברינו שצריך אדם לעשות כל האפשר בדרך הטבע, הגם שרואה כי אין בידו מציל לולא עזרת ה', בכל זאת לא יסמוך על הנס, והגם שאי אפשר בלא נס, מכל מקום יפתח הוא פתחא זעירא שיהיה מאין יבוא עזרו. ומצינו כזה בראובן שרצה להציל יוסף מיד אחיו ואמר (בראשית לז כא-כב) 'לא נכנו נפש לכו ונשליכהו הבורה', וכתב הרמב"ן הגם שגם שם הוא בסכנת נפשות מנשיכת נחשים ועקרבים ומים שבו, מכל מקום מצא טוב יותר שלא יפול בידי אדם שהוא בעל בחירה משיהיה בבור נחשים ועקרבים ומים עיי"ש. ועל דרך זה היה נס חנוכה שלחמו ביום קרב הגם שראו שאי אפשר לנצח בדרך הטבע בכל זאת לא סמכו על נס לגמרי, וכן היה נס של נרות לפי מה שכתב הטו"ז (סי' תרע) שיהיה הברכה מצוי ביש. ונ"ל דלכן אנו מדליקין נר חנוכה על הפתחים, מלבד שיש שם פירסום נס יותר, גם יש בו רמז שאין מעמידין אותו בחדר על השולחן, כי על ידי הזכרת הנס לבו של אדם בטוח להבא שיעזרהו ה' ולא יעזבהו, אבל לא יאמר שישב בטל וה' יעשה את שלו על פי נס אלא יהיה הוא יוצא ובא, וכתיב (דברים כח ו) 'ברוך אתה בבואך וברוך אתה בצאתך'. והיינו שמעמידים נר חנוכה על הפתח שיפתח הוא פתחא זעירא על פי טבע ולא ישב בטל בחדרו, וכן מצות מזוזה 'ה' שומרך וצילך על יד ימינך' (תהלים קכא ה) כשיוצא ונכנס ה' משמר אותו, והוא כצל שמתנועע על ידי נענוע האדם והיינו צילך על יד ימינך והבן. וזהו כוונת המדרש 'הדודאים נתנו ריח זה ראובן' ממנו נלמוד שלא יסמוך אדם על הנס, 'ועל פתחינו כל מגדים זה נר חנוכה' שמדליקין על הפתחים, וא"ש והבן. [כתב סופר מקץ] בזכות שראובן מנע שפיכות דם זכינו למ"ד נרות חנוכה
ופירש ק"ז החתן סופר ז"ל, על פי דאיתא בסידור האריז"ל אהא דאמר אליהם ראובן (בראשית לז כב) 'אל תשפכו ד"ם', שהזהיר על ארבעים וארבעה נרות חנוכה, שאם יהרגו את יוסף וישפכו דמו איך יזכו לנרות חנוכה. והוא על פי שאמר הקב"ה לדוד (שמואל ב' ז ה) שלא הוא יבנה הבית כי הרבה דמים נשפכו על ידו. וזה כוונת המדרש, זה ראובן שהציל את יוסף ומנע שפיכות "דם" העולה מספר מ"ד כמנין הנר חנוכה, וממילא 'ועל פתחינו כל מגדים' שזכינו על ידה בנרות חנוכה. [הגהות שם משמואל על חתן סופר] כמו שפרסם הכתוב טובתו של ראובן כן מפרסמים ניסי הקב"ה
ודרשו בש"ס (עירובין כא.) 'חדשים' דברים שחדשו סופרים, 'גם ישנים' המה דברי תורה. הנה הקדים דברי סופרים לדברי תורה ועשה דברי תורה כעין טפל להם, 'גם ישנים', כטפל. והיינו משום דקיי"ל (שבת כג:) פרסומי ניסא עדיף, ומזה הטעם בעצמו מעמידים נר חנוכה על פתח בית מבחוץ. ונ"ל דיצא לחז"ל כך ממ"ש תשובת רשב"א (סי' תקפב) על שם המדרש דהקב"ה מפרסם עושי מצוה דכתיב (בראשית לז כא) 'וישמע ראובן ויצילהו מידם', ואמר 'להשיבו אל אביו' (שם לז כב) פרסמו הכתוב ברבים מה שהיה כוונתו, אם כן ק"ו בן בנו של ק"ו שיש לנו לפרסם ניסיו ונפלאותיו עמנו. והיינו 'הדודאים' זה ראובן, 'נתנו ריח' למרחוק שהקב"ה פרסמו, ומזה אנו למדין 'ועל פתחינו כל מגדים' שיהיה נר חנוכה על הפתח לפרסם הנס, 'חדשים גם ישנים', היינו דברי סופרים שיש בהם פרסום נס כגון מקרא מגילה ונר חנוכה וארבע כוסות, קודמים לישנים לדברי תורה, דפרסומא ניסא עדיף להקדים. [דרשות חת"ס תקפ"ו] מעשה ראובן נמשל לדודאים שאינם שלימות כלפי נר חנוכה
והנה בראובן ראינו שהיתה בו מדת החסד שנתעורר רחמיו על אחיו יוסף ורצה להצילו מיד אחיו, אבל בכל זאת לא מסר נפשו עליו ולא יצא עד אחיו בתוקף ועוז להציל עשוק מיד עושקיו בכל מאמצי כחו, כי מדת הרחמים אשר נתעוררה בקרבו מצד טבעו, לא הגיעה אל מדרגת השלמות כל כך עד שתביאו לידי מסירות נפש. אבל התורה הקדושה מלמדת אותנו להתלהב בעד התכלית הטובה ולצאת במסירות נפש אם השעה צריך לכך, והעדות הישרות והתשוקה אל מעשים טובים לא תהיינה בנו רק כשיעור שהן מונחות בנו בטבע, כי אם נשתדל תמיד להביאן לתכלית השלמות ולהסיר מהן כל הסיגים והמניעות העומדות לעכב אותנו מלהוציאן לפעול כיאות. וזה אנו רואים אצל הצדיקים החשמונאים שהשליכו נפשם מנגד בהתלהבות ותשוקה נפלאה בעד קיום תורתנו, וע"כ המדה הטובה שראינו בראובן, אף שגם היא כשושנה הנותנת ריח טוב, בכל זאת היא דומה רק לדודאים הצומחים מעצמם בשדה שאינם בתכלית השלמות, אבל נר חנוכה המורה על מסירת נפשם של החשמונאים ועל עשיית מעשים טובים בתכלית שלמותם, הוא דומה לשושנים היותר יפים שנוטעים על פתחי הבתים ביופי והידור. ועל כן קאמר 'הדודאים נתנו ריח' כנ"ל, 'זה ראובן שהציל את יוסף', לא בשלמות רק באופן הדומה לדודאים, 'ועל פתחינו כל מגדים זה נר חנוכה', שמסירת נפשם של החשמונאים היתה כשושנים נטועים על ידי אדם, והבן. [שבט סופר]
מראובן מוכח שהצלת התורה עיקר
נר של חנוכה שהניחה למעלה מעשרים אמה פסולה, כסוכה וכמבוי. ואמר רב כהנא, דרש רב נתן בר מניומי משמיה דרב תנחום, מאי דכתיב (בראשית לז כד) 'והבור רק אין בו מים'. ממשמע שנאמר והבור רק איני יודע שאין בו מים, אלא מה תלמוד לומר אין בו מים, מים אין בו, אבל נחשים ועקרבים יש בו. (שבת כב.).
המשך הני תרי מימרות (שבת כב.), נר חנוכה שהניחו למעלה מכ' אמה פסולה, מפני שצריך פרסום הנס, שעיקר פרסום הנס תלויה בנר, ואם אין עין שולטת בו פסולה. וקשה למה קבעו רק על הנר, מה שנא מפורים. ולמה צריך דווקא הפרסום בנר, הלא היה שם גם כן הצלת הגוף, רבים ביד מעטים. על זה אמר 'והבור רק אין בו מים', מים אין בו, אבל נחשים ועקרבים יש בו, ואם כן קשה למה לא הסכים ראובן למכרו, הלא היה בבור סכנת מיתה, אלא על כרחך משום שאם היו מוכרין אותו היו מחטיאין את נפשו, וכאן לא יאבד אלא גופו, ואתי שפיר. ומובן על פי זה שפיר המדרש 'הדודאים נתנו ריח זה ראובן, ועל פתחינו כל מגדים זה נר חנוכה' שמצוה להניחה על הפתח, על ידי ראובן מוכח שהצלת התורה עיקר, על כן מדליקין נר חנוכה, לעשות זכר על הצלת התורה והמצוות, וקל להבין. [דעת סופר] ענין ההבטה על נרות הנס כמו בנחשים במדבר
בשלמא סוכה כתיב (ויקרא כג מג) 'למען ידעו דורותיכם', אבל בנר חנוכה דלמא די שידע כל מדליק ומנא ליה מצוה להביט אל הנס. אלא כתיב בתורה גבי נחשים השרופים (במדבר כא ח) 'ושים אותו על נס והיה כל הנשוך' וגו', אף על גב דהתם היתה ההבטה במזיק ולא בנס, כבר כתבתי במקום אחר 'ושים אותו על נס', כי אין ההצלה מן הנחש נס כלל, כי אין להם רשות להזיק לשומרי תורה, שהרי ראובן השליך יוסף לבור נחשים ועקרבים ולא חשש להזיקם, אך הנס הוא שהזיקו נחשים שרופים את ישראל בחטאם, כי לא הערוד ממית אלא החטא ממית, על כן הביטו אל הנס. והוא הדין הכא יביטו יראו אל הנס דנר חנוכה, ושפיר שייכו אהדדו הנך תרתי מימרות. [דרשות חת"ס תקצ"ו] 'תן חלק לשבעה וגם לשמונה' (קהלת יא ב). תן חלק לשבעה אלו ימי השבת, וגם לשמנה אלו ימי חנוכה. (הובא בספר קרן לדוד)
בתחילה יש לתת לנר שבת ואח"כ לנר חנוכה
ויש לפרש על פי גמרא שבת (כג:) אמר רבא פשיטא לי נר ביתו ונר חנוכה נר ביתו עדיף, משום שלום ביתו, וז"ש תן חלק לשבעה היינו נר שבת עדיף, וגם לרבות שמנה, אם נתת חלק לשבת, אז תוכל ליתן חלק גם לשמנה ימי חנוכה וק"ל. [דעת סופר] יתן חלק לשבעה כדי שיוכל לתת גם לשמונה
או יאמר על פי מה שכתב המג"א (סי' תרעח ס"ק א), דהא דנר שבת עדיף, היינו דוקא אם אין לו לקנות רק נר אחד לשבת, אבל אם יש לו נר אחד לביתו סגי ויקח המותר לחנוכה, אף על גב דטוב וראוי שיהיה ב' נרות לשבת אחד משום זכור ואחד משום שמור עיי"ש. וז"ש תן חלק שבעה, היינו הגם דמצוה בשתי נרות, בכל זאת יתן רק חלק מהשתי נרות של שבת, כדי שתוכל ליתן שמן גם לשמונה ותוכל לקיים מצוות נר חנוכה, וגם לשמנה אלו ימי חנוכה. וחלק שני היינו נר אחד לחנוכה, ואתי שפיר ב"ה. [דעת סופר] מנהגים והליכות
ניצול הזמן ללימוד התורה בחנוכה
בחנוכה הזהיר [מרן זי"ע] להתעסק בלימוד תורה הקדושה יותר מבשאר הימים, והקפיד מאד על זה שמבלים ימים האלו בהבלי שחוק, כי אמר: "שעצת יצר הרע הוא להפריע את העם מעבודת ה' ומתלמוד תורה בימי חנוכה אשר תיקנו לנו חז"ל להודות ולהלל, והלימוד הוא ענין גדול בזמן הזה, כי אז נמסרו סודות התורה למשה רבינו ע"ה". [מנהגים לחת"ס] נוהגין הנערים העניים לסבב בחנוכה על הפתחים, ובספר חנוכת הבית כתב טעם לזה (וז"ל "שמלת 'שמן' בא"ת ב"ש מנין 'סוד צדקה', שעיקר צדקה צריכה להיות ניתן בסוד, כמו ברכת שמן שהיה סמוי מן העין ובחנוכה מחוייב ליתן בפרט לנערים לומדי תורה שסוד 'שמן הטוב' משפיע עליהם שחוזרים על הפתחים בחנוכה וכו'", ע"ש עמודים מד מה) (מגן אברהם ריש הלכות חנוכה סימן תר"ע).
שיכנס העני בין מזוזה לנר
נראה הטעם כדי שיכנס ויצא העני בין מזוזה לנר. 'ויהי נעם ה' אלהינו עלינו' (תהלים צ יז), כי 'נעם' ר"ת נ'ר ע'ני מ'זוזה. 'בכל לבבך' - יחוד ה' במזוזה, 'בכל נפשך' - בנר ה' נשמת אדם, 'בכל מאודך' - צדקה לעני, יברכך ה' בגלל הדבר הזה. [דרשות חת"ס תקצ"ד] משום שאף החשמונאים פזרו ממונם לעניים
וכן עשו גם כן החשמונאים כאשר הובא בשל"ה (וישב מקץ ויגש, תורה אור ס"ק מ"ט) בשם ספר יוסיפין בן גוריון (פרק כ') כשנצחו החשמונאים מלחמות גדולות אז חלקו הרבה מהשלל לעניים ואביונים, ולא בזזו ושללו הממון לעצמם, אף שהשליכו נפשם מנגד ונכנסו במלחמה בכל זאת האמינו וידעו כי לה' המלחמה והוא לחם, ולא אמרו כחי ועוצם ידי עשה לי החיל הזה אשר לקחו במלחמה, על כן נתנו הכל וחלקו הממון לעניים. ומזה הטעם נראה לי נתפשט המנהג בישראל כאשר הובא במגן אברהם ריש הלכות חנוכה (סימן תר"ע בהקדמה) שנערים עניים מחזרים על הפתחים, כי גם החשמונאים עשו כזאת ונתנו אחר המלחמה כל הממון לעניים ואביונים. [שערי שמחה לבעל שבט סופר] מתחיל ההדלקה מימין, כאותיות התורה
העומד במקומו ועושה מצוה כגון נר חנוכה ולולב, מתחיל משמאל ופונה לימינו. סימן לדבר, אותיות התורה שנכתבים ונמשכים משמאל לימין, והיינו כתיבה תמה שכתב בה הספר תורה. [שו"ת חת"ס או"ח קפ"ז] מנהג הדרידי"ל
כשהייתי באחד מיומי דחנוכה אצל מו"ר הגאון מטשעבין זצ"ל הייתי נוכח כשבא הגאב"ד פרעשבורג בעל דעת סופר זצ"ל לבקרו, והביא עמו דריידי"ל של כסף, וסיפר שזה היה שייך לזקנו מרן החתם סופר זיע"א, שבימי החנוכה התעסק בזה הרבה, והיה גם נוטלו עמו לבית דין שטוב. [הג"מ רבי חנוך פדווא זצ"ל] היה מסובב הדריידיל על כל אחד שנכנס אליו
עיין פסקי חת"ס (עמ' קצא הערה ב') שכתב שהחת"ס קיים מנהגן של ישראל ושחק באחד מלילות חנוכה בדריידיל של כסף שהיה לו. ועיין עדות ביהוסף (עמ' קמג) שהביא מסידור חתם סופר אודות החתם סופר, שסביבון היה מונח על שולחנו כל ימי חנוכה, וכשהיה מאן דהו נכנס, היה החת"ס מסובב אתו את הסביבון פעם אחת. [אור ישראל]
ברכת ההדלקה בביהכנ"ס
מרן החתם סופר זיע"א מנע את עצמו מלברך על הדלקת נר חנוכה בבית הכנסת.
לכבד אורח להדלקה בבית הכנסת
הגאון בעל יד סופר זי"ע היה נוהג לצוות לכבד בהדלקת בית הכנסת אורח שאין לו חדר מיוחד, ובאופן זה יצא ידי חובתו. [יומין דחנוכה סי' מ"ד]
ניגון מעוז צור
מ' זאב נחום זצ"ל אב"ד בייאלא בעמ"ס אגודת אזוב למד מתלמיד אחד ניגון קטן שרבו חת"ס היה שר הפיוט מעוז צור ישועתי בהדלקת נר חנוכה, ושר אותו כל ימיו. [זכרון למשה סי' יא] הדלקת הנר והברכה בער"ש מבעוד יום
הטעם דבשבת חנוכה מדליק נר חנוכה מבעוד יום ומברך וצונו. דחנוכה הלא אי אפשר בלא שבת, ואם כן חשמונאים שתקנו הדלקת הדלקת נר חנוכה, מעיקרא הכי תקנו להיות זמן הדלקתו בערב שבת קודם לילה, ושפיר שייך לברך וצונו, שהרי המתקנים כך ציוו מעיקרא. [שו"ת חת"ס ח"ו סי' ז] תפילת מנחה בע"ש חנוכה
בשם מהר"ש אבוהב (תשו' כת"י) יש ליזהר להתפלל מנחה בע"ש של חנוכה, ואחר כך להדליק נר חנוכה, כי תפילת מנחה נגד תמיד של בין הערבים, ונר חנוכה זכר לנס הנעשה בנרות המנורה הנדלקת אחר תמיד של בין הערבים. (שערי תשובה סימן תרעט ס"ק א).
בערב שבת יחידי סגולה מתפללים בבתיהם ואח"כ מדליקים והולכים לבית הכנסת, עכ"ל היחוה דעת. וכן השיב בשו"ת 'דברי סופרים' סי' ס"ב שאם איכא טירחא גדולה לקבץ מנין קודם הדלקת נרות חנוכה יתפלל ביחידות מנחה, לקיים דברי מהר"ש אבוהב המובא בשע"ת סי' תרע"ט. [ר' שמואל בנימין סופר]
סעודה שלישית בשבת חנוכה והסמוכה לחנוכה
בשבת חנוכה או סמוך לחנוכה ולפורים שהיה ביום ראשון, וכן בשבת שהיה ערב יו"ט, התפלל מרן זי"ע תפלת מנחה מיד אחר הצהרים ועשה סעודה שלישית קודם שעה עשירית. [לקוטי חבר בן חיים] נר חנוכה לפני הבדלה
כאשר סידר מרנא החתם סופר השיטות שבסי' תרפ"א, אם להקדים הבדלה לנר חנוכה או לאחר, הגיד מרנא שהוא נוהג להדליק נר חנוכה מקודם. [שו"ת שיח יצחק סימן שנ"ו] קושיא על הט"ז שברכת הנר הוי סילוק שבת
אבל לפי הנראה שאין בנדון דידן של חנוכה ושבת שום מעלה מחמת אפוקי יומא, דהרי אין שייך לומר כאן שלא יהא שבת משוי עליו, שהרי כשמברך להדליק נר של חנוכה ממילא הוא פורק מעליו עול של שבת בברכה זו והיאך תאמר שהוא עדיין בקדושת שבת (ט"ז או"ח תרפ"א ס"ק א).
מ"ש הט"ז דבמוצאי שבת מתחילה הבדלה ואח"כ נר חנוכה. נ"ב צ"ע בהרע"ב (משנה ז' פ"ח דברכות) וז"ל, דברכות שאנו יכולים לעשות דלא ליחזי כמשוי כגון נר ובשמים מקדימים לברכת המזון, עכ"ל. פירוש, אבל הבדלה מאחרין דלא ליחזי כמשוי, הרי קמן דברכת נר בלי נוסח הבדלה לא הוי סילוק שבת ולא כהט"ז. [הגאו"ח תרפ"א] ברכת שהחיינו לאבל
על דבר מה שהביא הט"ז (סי' תרעא ס"ק ח) דברי הרמ"א דאבל לא ידליק ליל ראשונה משום שהחיינו. נ"ב דווקא בציבור, אבל לעצמו מברך גם האבל שהחיינו, כדלעיל (סי' רכג), ועיין במג"א (סי' תקנא ס"ק מב). [הגאו"ח תרע"א] הלל בחנוכה בבית האבל
העיקר כמ"ש האליה רבה (סימן קלא ט) לקרוא הלל בבית האבל בחנוכה, ולא כמ"ש המג"א (הלכות חנוכה אות יא) לקרוא כל אחד בביתו. [הגאו"ח קל"א]
המנהג לא להחליף פתילות וטעמו
אין חוששין לפתילות להחליפם, עד שתכלה (שו"ע או"ח תרע"ג סעיף ד).
וכן נהג מרן שלא להחליף. ונראה הטעם אף דבמקדש היו מחליפין, התם לא חששו להדליק פתילה ישנה שלא יאמרו לאורו הוא צריך, אבל בנר חנוכה דמשום פרסומי ניסא הוא עדיף טפי שלא להחליף שידליק יותר יפה. [לקוטי חבר בן חיים ח"ב, או"ח] זמר לחנוכה
מבעל החתם סופר זי"ע
אגב אציין, כי מנהג ק"ז החתנ"ס ובנו אאמוה"ג זצ"ל היתה להדליק נר חנוכה בין מנחה למעריב בביתם, אחר כך נכנסו לבית המדרש ושרו השיר שיסד ק"ז החתם סופר זצ"ל, מיוסד על 'מזמור שיר חנוכת הבית לדוד'. [הגהות שם משמואל על חתן סופר] חברתי שנת תקנ"א לפ"ק ובו י"ג חרוזים נגד י"ג השתחוויות במקדש שהם עד י"ג פרצות שפרצו אנשי יון וחתום בראשי חרוזות משה בר שמואל חזק ואמץ ובסוף כל חרוז פסוק ממזמור שיר חנוכת הבית לדוד ומיוסד בסיפור כל הגליות ממצרים ועד הנה.
לרבי שמעון סופר
(בן החת"ס) אב"ד קראקא סימן: הקטן שמעון סופר בן גאון ישראל הרב רבנו משה סופר זכר צדיק לברכה חזק נצח הודי והדרי בחצרות קדשך הֵטִיבוּ הַנֵּרֹת, קַדְשׁוּ הַמְּנוֹרוֹת, טַהֲרוּ לֵב מִמַחֲשָׁבוֹת זָרוֹת, נְמַלֵא פִינוּ אֲמָרוֹת טְהוֹרוֹת. בְּקוֹל שִׁירִים וּזְמִירוֹת, נַעֲלֶה אֶת הַנֵרוֹת, נְסַפֵּר נִפְלָאוֹת, נִסִּים וּגְבוּרוֹת, שֶׁעָשָׂה לַאֲבוֹתֵינוּ יוֹצֵר הַמְאוֹרוֹת, אֵל יְיָ וַיָאֶר לָנוּ לְהָבִין וּלְהוֹרוֹת. שֶׁמֶן הַטּוֹב מְנוֹרָה הַטְּהוֹרָה, עָלֵינוּ תַּשְׁפִּיעַ, וְנִזְכֶּה לְאוֹרָה, נַחַל עֲדָנֶיךָ נַפְשֵׁנוּ תַּשְׂבִּיעַ, וְעָלֵינוּ תּוֹפִיעַ אוֹר תּוֹרָה. בְּקוֹל שִׁירִים וּזְמִירוֹת, נַעֲלֶה אֶת הַנֵרוֹת, נְסַפֵּר נִפְלָאוֹת, נִסִּים וּגְבוּרוֹת, שֶׁעָשָׂה לַאֲבוֹתֵינוּ יוֹצֵר הַמְאוֹרוֹת, אֵל יְיָ וַיָאֶר לָנוּ לְהָבִין וּלְהוֹרוֹת. בְּשִׁמְךָ נָגִיל כָּל הַיוֹם גְּאוֹן יִשְׂרָאֵל רַב לְהוֹשִׁיעַ הָרָב רִבֵינוּ נוֹרָא וְאָיוֹם מִמְּכוֹן שִׁבְתּוֹ הוֹפִיעַ. בְּקוֹל שִׁירִים וּזְמִירוֹת, נַעֲלֶה אֶת הַנֵרוֹת, נְסַפֵּר נִפְלָאוֹת, נִסִּים וּגְבוּרוֹת, שֶׁעָשָׂה לַאֲבוֹתֵינוּ יוֹצֵר הַמְאוֹרוֹת, אֵל יְיָ וַיָאֶר לָנוּ לְהָבִין וּלְהוֹרוֹת. סַפְּרוּ נִפְלָאוֹת, וְהַגִּידוּ נוֹרָאוֹת, פָּעַל לָנוּ יְיָ צְבָאוֹת, רַבּוֹת עָשִׂיתָ יְיָ אֱלֹהֵינוּ הָאֵל לָנוּ אֵל לְמוֹשָׁעוֹת. בְּקוֹל שִׁירִים וּזְמִירוֹת, נַעֲלֶה אֶת הַנֵרוֹת, נְסַפֵּר נִפְלָאוֹת, נִסִּים וּגְבוּרוֹת, שֶׁעָשָׂה לַאֲבוֹתֵינוּ יוֹצֵר הַמְאוֹרוֹת, אֵל יְיָ וַיָאֶר לָנוּ לְהָבִין וּלְהוֹרוֹת. זֵכֶר צַדִּיק לִבְרָכָה, בְּרִית קוֹדֶשׁ בִּבְשָׂרֵנוּ, חוֹדֶשׁ וְשַׁבָּת יוֹם מְנוּחָה, בִּקֵּשׁ הָאוֹיֵב לְהַעֲבִיר מִמֶּנוּ, אוֹתָנוּ שָׂם כַּצֹּאן לַטִּבְחָה, וְלֹא שִׁקַּרְנוּ בִּבְרִית אֱלֹהֵינוּ. בְּקוֹל שִׁירִים וּזְמִירוֹת, נַעֲלֶה אֶת הַנֵרוֹת, נְסַפֵּר נִפְלָאוֹת, נִסִּים וּגְבוּרוֹת, שֶׁעָשָׂה לַאֲבוֹתֵינוּ יוֹצֵר הַמְאוֹרוֹת, אֵל יְיָ וַיָאֶר לָנוּ לְהָבִין וּלְהוֹרוֹת. חִזַקְתָּ חַלָּשִׁים עַל גִּבּוֹרִים, מָסַרְתָּ רַבִּים בְּיַד מְעַטִּים, מִגַּרְתָּ טְמֵאִים בְּיַד טְהוֹרִים, וְקֶשֶׁת גִּבּוֹרִים חַתִּים. בְּקוֹל שִׁירִים וּזְמִירוֹת, נַעֲלֶה אֶת הַנֵרוֹת, נְסַפֵּר נִפְלָאוֹת, נִסִּים וּגְבוּרוֹת, שֶׁעָשָׂה לַאֲבוֹתֵינוּ יוֹצֵר הַמְאוֹרוֹת, אֵל יְיָ וַיָאֶר לָנוּ לְהָבִין וּלְהוֹרוֹת. נֵצַח יִשְׂרָאֵל לֹא יְשַׁקֵּר, וְלֹא יְכַזֵּב בֶּאֱמוּנָתִי, שָׁוְא לָכֶם הַמְּבַקְּשִׁים לַעֲקוֹר, לְהַחֲלִיף וּלְהָמִיר אֶת דָּתִי, הֲתָמִירוּ עֶרֶב הֲתַחֲלִיפוּ בּוֹקֶר וַאֲנִי זֹאת בְּרִיתִי. בְּקוֹל שִׁירִים וּזְמִירוֹת, נַעֲלֶה אֶת הַנֵרוֹת, נְסַפֵּר נִפְלָאוֹת, נִסִּים וּגְבוּרוֹת, שֶׁעָשָׂה לַאֲבוֹתֵינוּ יוֹצֵר הַמְאוֹרוֹת, אֵל יְיָ וַיָאֶר לָנוּ לְהָבִין וּלְהוֹרוֹת. הוֹדִי וַהֲדָרִי לֹא אֶעֱזוֹב, בְּרִית אֵל חַי וְתוֹרָתוֹ, וַיי לֹא יִטּוֹשׁ וְלֹא יַעֲזוֹב, שְׁאֵרִית עַמּוֹ וְצֹאן מַרְעִיתוֹ, חָלִילָה לָנוּ מֵעֲזוֹב, עַד דוֹר וָדוֹר אֱמוּנָתוֹ. בְּקוֹל שִׁירִים וּזְמִירוֹת, נַעֲלֶה אֶת הַנֵרוֹת, נְסַפֵּר נִפְלָאוֹת, נִסִּים וּגְבוּרוֹת, שֶׁעָשָׂה לַאֲבוֹתֵינוּ יוֹצֵר הַמְאוֹרוֹת, אֵל יְיָ וַיָאֶר לָנוּ לְהָבִין וּלְהוֹרוֹת. בְּחַצְרוֹת קדשך נָתַתָּ מוֹפֵת, צִוִּיתָ בִּרְכָתְךָ בַּשֶׁמֶן הַמָּאוֹר עַל אַחַת שֶׁבַע תְּהִי נוֹסֶפֶת, לִשְׁמוֹנַת יָמִים הוֹלֵךְ וָאוֹר, אוֹת לְתוֹרָתִי בַּל תְּהִי מוּחְלֶפֶת, נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה אוֹר, אַיִן וָאֶפֶס, תְּהִי הַמְּגַדֶּפֶת, וּלְעֵת עֶרֶב יִהְיֶה אוֹר. בְּקוֹל שִׁירִים וּזְמִירוֹת, נַעֲלֶה אֶת הַנֵרוֹת, נְסַפֵּר נִפְלָאוֹת, נִסִּים וּגְבוּרוֹת, שֶׁעָשָׂה לַאֲבוֹתֵינוּ יוֹצֵר הַמְאוֹרוֹת, אֵל יְיָ וַיָאֶר לָנוּ לְהָבִין וּלְהוֹרוֹת. |
|||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
HebrewPublishing ©2011 All rights reserved.
Home 
Publish Events Printing Portfolio Book Store About Us Site Map Articles Pay Printers Sign Up Printers Login Policies Privacy
Website by Brooklyn Web Center |