The best solution payday loan
Hebrew Publishing for splendor & magnificence in publishing
HebrewPublishing.com in English   HebrewPublishing.com in Hebrew   HebrewPublishing.com in Spanish 
publishevents printingportfoliobook store
Bookmark and Share
Publishing Deals
Small booklet Standard Book Large Book
Publishing
Typing Translating Proofreading Editing Layout Indexing & Summary Book Design & Graphics Book Cover Printing Full color publishing
Design & Printing
Dinners Letterhead Logo Hachnosas Sefer Torah Invitations Signs Roll-Up Banners Raffle Tickets Scratchees Brochures Full Color Greeting Cards Flags Guest Books Banners Souvenirs Book Store
Promotional Products
Printing in China
News & Classifieds
The bulletin Heimishe news updates Classifieds
FREE DOWNLOADS
Our Blog

Printing in China

Hebrew Publishing for splendor & magnificence in publishing. Seforim published with unique expertise. From Typing Hebrew manuscripts, Hebrew Proofreading, Hebrew Editing, Hebrew Translating to Graphic design & printing.  Events, dinners and hachnosas sefer torah all media designed and printed.

ספר מסורת אבות
The best solution payday loan
<< Return To Articles

פרק א

 

משנה

 

כָּל יִשְׂרָאֵל יֵשׁ לָהֶם חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁנֶּאֱמַר וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים לְעוֹלָם יִירְשׁוּ אָרֶץ נֵצֶר מַטָּעַי מַעֲשֵׂה יָדַי לְהִתְפָּאֵר.

 

כָּל יִשְׂרָאֵל יֵשׁ לָהֶם חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא

 

בטעם שאומרים קודם לימוד המסכת "כל ישראל יש להם חלק לעוה"ב", אומר מרן ה'שפת אמת', כדי שלא ייאש עצמו שלא יוכל לקיים.

וכמו כן לאחריה "רבי חנניה בן עקשיא", שלא יחשוב שהדבר עול, אלא אדרבה זכיה היא, ויתעורר האדם לעבודת בוראו כי המסכת מלאה מוסר ודברי תוכחות.

(שפת אמת, אבות)

 

וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים

 

פעם הבחין מרן ה'בית ישראל' במאן דהו שלא גרע עינו ממנו, והזכיר לו את הסיפור מזקנו מרן ה'חידושי הרי"מ' זי"ע, שפנה לחסיד הניצב מולו בשאלה: "מה לך מודד אותי בעיניך?" הלה השיב, כי ראה בספר "אור החיים" (פרשת ראה), שאם יביטו ויסתכלו על משרע"ה ישפיע להם ברכה, מכאן שיש ברכה כשמסתכל אדם בפני הצדיק. אמר לו ה'חידושי הרי"מ': "הלא כתוב 'ועמך כולם צדיקים', אם כן גם אתה צדיק, מוטב איפוא שתסתכל בתוך עצמך ותראה אילו פנים יש לך..."

(פאר ישראל ח"א עמ' תעו)

 

וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים

 

כאשר ביקר מרן ה'לב שמחה' אצל אחד האדמו"רים בחו"ל, שאלו המארח מה נשמע בארץ ישראל, והטעים כי אלמלא הפושעים והרשעים – היה שם מאוד טוב.

הגיב רבינו:

פושעים?! רשעים?! הרי המשנה אומרת: "ועמך כולם צדיקים"!---

(אור זרוע לצדיק ח"ב עמ' מט)

 

וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים

סח מרן ה'לב שמחה' "ועמך כולם צדיקים" (ישעיהו ס, כא). מביטים על הכלל – רואים שהם צדיקים. גם אם צופים בפרט – נוכחים לדעת כי הם צדיקים. ובזוהר הקדוש מפורש: 'צדיקים' – נימולים!

פעם, באירוע ציבורי, כאשר הושמעו דברי כיבושין נוקבים, על מצבו של הדור, הגיב רבינו בהערה קצרה:

ועמך כולם צדיקים! ---

(אור זרוע לצדיק ח"ג עמ' רג)

 

משנה

 

א. משֶׁה קִבֵּל תּוֹרָה מִסִּינַי, וּמְסָרָהּ לִיהוֹשֻׁעַ, וִיהוֹשֻׁעַ לִזְקֵנִים, וּזְקֵנִים לִנְבִיאִים, וּנְבִיאִים מְסָרוּהָ לְאַנְשֵׁי כְנֶסֶת הַגְּדוֹלָה. הֵם אָמְרוּ שְׁלשָׁה דְבָרִים, הֱווּ מְתוּנִים בַּדִּין, וְהַעֲמִידוּ תַלְמִידִים הַרְבֵּה, וַעֲשׂוּ סְיָג לַתּוֹרָה:

 

רע"ב

משה קבל תורה מסיני. אומר אני לפי שמסכת זו אינה מיוסדת ע"פ מצוה ממצות התורה כשאר מסכתות שבמשנה אלא כולם מוסרים ומדות וחכמי העולם ג"כ חברו ספרים כמו שהמציאו מלבם בדרכי המוסר כיצד יתנהג האדם עם חברו, לפיכך התחיל התנא במסכת זו, משה קבל תורה מסיני לומר לך שהמדות והמוסרים שבזו המסכת לא בדו אותם חכמי המשנה מלבם אלא אף אלו נאמרו בסיני: מסיני. ממי שנגלה בסיני: לזקנים. שהאריכו ימים אחרי יהושע ואותם הזקנים לזקנים אחרים עד שהגיעו לתחלתם של נביאים, שהן עלי הכהן ושמואל הרמתי: לאנשי כנסת הגדולה. ק"ך זקנים היו. וזרובבל שריה רעליה מרדכי בלשן שהיו בימי עזרא כשעלו מן הגולה בבית שני. ומכללם חגי זכריה ומלאכי ונחמיה בן חכליה וחבריהם. ונקראו כנסת הגדולה לפי שהחזירו העטרה ליושנה. שמשה אמר (דברים י) האל הגדול הגבור והנורא. באו ירמיה ודניאל ולא אמרו גבור ונורא. והם החזירום כבתחלה לפי שאמרו הן הן גבורותיו הן הן נוראותיו שאלמלא כן האיך אומר זו יכולה להתקיים מפני כמה אומות: הם אמרו ג' דברים. הרבה דברים אמרו אלא ג' דברים הללו אמרו (שהן) שיש בהם קיום התורה: הוו מתונין בדין. שאם בא דין לפניך פעם ושתים וג'. לא תאמר דין זה כבר בא לפני ושניתי ושלשתי בו. אלא הוו מתונים כלומר ממתינין קודם שתפסקו הדין: והעמידו תלמידים הרבה. לאפוקי מרבן גמליאל דאמר כל תלמיד שאין תוכו כברו אל יכנס לבית המדרש קמ"ל שמלמדין תורה לכל אדם ואין צריך לבדוק אחריו. ובלבד שלא יהיה ידוע מענינו שמעשיו מקולקלים וסאני שומיעניה א"נ אשמעינן שאם העמיד תלמידים בבחרותו יעמיד תלמידים בזקנותו דכתיב (קהלת יא) בבקר זרע זרעך ולערב אל תנח ידך: ועשו סיג לתורה. גדר שלא יבוא ליגע באיסור תורה כגון שניות לעריות ושבות לשבת דכתיב (ויקרא יח) ושמרתם את משמרתי. עשו משמרת למשמרתי:

 

וְהַעֲמִידוּ תַלְמִידִים הַרְבֵּה

כשנשלמה מלאכת הבנייה של בית המדרש בגור, נחנך הבניין בשמחה רבה, בהשתתפותם של אלפי החסידים. באותו מעמד, כשנכנס בעל 'חידושי הרי"מ' זצ"ל בפעם הראשונה אל הבניין החדש, ראו הנוכחים כי פניו מפיקות גיל משמחתה של מצווה וכי דעתו מרוממת עליו מאוד.

פתח ה'חידושי הרי"מ' בדברי הגמרא במסכת ברכות (כ"ח, א'):

"אותו היום (-שהעבירו את רבן גמליאל מנשיאות) סילקוהו לשומר הפתח וניתנה רשות לכל התלמידים להיכנס. שהיה רבן גמליאל מכריז: 'כל תלמדי שאין תוכו כברו – אל ייכנס לבית המדרש'. ההוא יומא איתוספו כמה ספסלי בבית המדרש, קא חלשה דעתיה דרבן גמליאל".

ושאל: "מה נתחדש לו, לרבן גמליאל, עתה? ובמה נשתנתה דעתו, שהחליט עכשיו להתחרט על שיטתו הקודמת, להרחיק תלמיד שאין תוכו כברו?"

"אלא השיב הרבי כשנכנסו לבית המדרש אותם תלמידים שאין תוכם כברם, פעם עליהם כוחו של בית המדרש עד כדי כך שמיד נשתנו לטובה ונעשה תוכם כברם. ובכך חש רבן גמליאל, ועל כן חלשה דעתו והתחרט על שלא הניח להם, בימי נשיאותו, לבוא לבית המדרש. שהרי אילו נכנסו בימיו לבית המדרש, היו משתנים לטובה ותוכם נעשה היה כברם".

(מאיר עיני הגולה)

 

וַעֲשׂוּ סְיָג לַתּוֹרָה

באחד הימים נכנסו אצל מרן ה'בית ישראל' עסקנים מ"ועד לחיזוק הדת" בירושלים, נקיי הדעת, שביקשו ממנו לחתום על כרוז הקורא לחזק את גדרי הצניעות. בכרוז אף הוזכרה תקנה מסוימת שביקשו להנהיג בציבור. הסכים רבינו זי"ע לחתום את שמו, אך ביקש מהעסקנים שיסורו לפני כן אל רב פוסק פלוני, שיצרף גם הוא את חתימתו על התקנה.

הזדרזו האנשים לעשות כדבריו ופנו אל הרב, שעיין בנוסח התקנה ושיבח את התועלת שתיגרם על ידה אם תתקבל. עם זאת היסס ופיקפק אם לחתום עליה. "מדובר בענין שע"פ הלכה אין בו שום איסור", אמר להם, "התקנה היא בבחינת סוגה בשושנים גרידא. באמת, דבר נחוץ הוא עד מאד, אך חוששני שחתימתי היא בגדר הוראת הלכה, והדבר הופך מעכשיו לאיסור ממש. נמצא שאגרום לכל מי שלא יקיים את התקנה להיתפס כמי שעובר על גופי תורה..."

חזרו העסקנים אל הרבי וסיפרו לפניו דברים כהוייתם. מיד שלח אותם שנית אל הרב וישם בפיהם לומר לו בשמו: "כתוב מפורש בתורה "קדושים תהיו", ואף 'קדש עצמך במותר לך' הלכה פסוקה היא..."

(פאר ישראל ח"ג עמ' קמו)

 

משנה

ב. שִׁמְעוֹן הַצַּדִּיק הָיָה מִשְּׁיָרֵי כְנֶסֶת הַגְּדוֹלָה. הוּא הָיָה אוֹמֵר, עַל שְׁלשָׁה דְבָרִים הָעוֹלָם עוֹמֵד, עַל הַתּוֹרָה וְעַל הָעֲבוֹדָה וְעַל גְּמִילוּת חֲסָדִים:

 

רע"ב

משירי. משיורי שלאחר שמתו כלן נשתיירה הקבלה בידו. והוא היה כהן גדול אחר עזרא: הוא היה אומר. כלומר כך היה מרגלא בפומיה תמיד וכן כל ר' פלוני אומר. הוא היה אומר. שבמסכת זו. פי' היה רגיל לומר כן תמיד: העולם עומד. לא נברא העולם אלא בשביל ג' דברים הללו: על התורה. שאלמלי לא קבלו ישראל את התורה לא נברא שמים וארץ. דכתיב (ירמיה לג) אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי: ועל העבודה. עבודת הקרבנות שכך שנינו במסכת תענית שאלמלא מעמדות לא נקיימו שמים וארץ. ומצינו שבשביל הקרבנות שהקריב נח נשבע (הקדוש ברוך הוא) שלא יביא מבול לעולם. הרי שהעולם עומד על הקרבנות: ועל גמילות חסדים. דכתיב (תהלים פט) עולם חסד יבנה. וגמילות חסדים הוא לשמח חתנים. ולנחם אבלים. ולבקר חולים. ולקבור מתים. וכיוצא בזה:

 

עַל שְׁלשָׁה דְבָרִים הָעוֹלָם עוֹמֵד

היה מרן ה'בית ישראל' אומר "כל אדם עולם קטן" "ועל שלושה דברים עולמו עומד, תורה, עבודה, וגמילות חסדים". בכוללם יחד זה היקף מלא של כל קומת האדם: מוח, לב, וכלי המעשה הגומרים"

(פאר ישראל ח"ג עמ' צ)

 

וְעַל גְּמִילוּת חֲסָדִים

אחד מחסידיו של מרן ה'בית ישראל' שעמד לנסוע לאמריקה בא לקבל ממנו ברכת פרידה. סח לו רבינו זי"ע: "שנינו באבות: "על שלושה דברים העולם עומד, על התורה, ועל העבודה, ועל גמילות חסדים". ואומרים משמו של הרבי מקוצק זי"ע, האידנא אין תורה (בשלימות), כי פסו אמונים מתוכנו מעתיקי השמועה. גם עמוד התפילה נתרופף. אין לנו שיור כי אם עמוד גמילות חסדים".

"כוונתי", הוסיף, "לגמ"ח בגופו יותר מאשר בממונו. ואתה שתתגורר באמריקה נחוץ שתדע זאת..."

(פאר ישראל, ח"ג עמ' רעו)

 

משנה

ג. אַנְטִיגְנוֹס אִישׁ סוֹכוֹ קִבֵּל מִשִּׁמְעוֹן הַצַּדִּיק. הוּא הָיָה אוֹמֵר, אַל תִּהְיוּ כַעֲבָדִים הַמְשַׁמְּשִׁין אֶת הָרַב עַל מְנָת לְקַבֵּל פְּרָס, אֶלָּא הֱווּ כַעֲבָדִים הַמְשַׁמְּשִׁין אֶת הָרַב שֶׁלֹּא עַל מְנָת לְקַבֵּל פְּרָס, וִיהִי מוֹרָא שָׁמַיִם עֲלֵיכֶם:

 

רע"ב

פרס. לשון ערך ערכך מתרגמינן פורסנא הוא מה שאדם נותן למי שעבד אותו והוא אינו חייב בדין ליתן לו כלום. כמו מה שיתן אדם לבנו קטן או לאשתו או לעבדו מפני קורת רוח שעשו לו. ואפילו לתקות פרס כזה לא יעבוד אדם את בוראו אלא מאהבה בלבד: ויהי מורא שמים עליכם. אע"פ שאתה עובד מאהבה עבוד ג"כ מיראה שהעובד מאהבה זריז במ"ע. והעובד מיראה נזהר ממצות ל"ת. ונמצאת עבודתו שלמה. וכן אמרו חז"ל עבוד מאהבה עבוד מיראה. שאם באת לבעוט דע שאתה ירא ואין ירא בועט:

 

אַל תִּהְיוּ כַעֲבָדִים הַמְשַׁמְּשִׁין אֶת הָרַב עַל מְנָת לְקַבֵּל פְּרָס

מבאר הרבי ר' העניך מאלכסנדר, "פרס" – חצי מנה (כמו שאמור בסמני הקטורת: "פרס בשחרית ופרס בין הערביים") – אל תקבלו עליכם עול מלכות שמים באופן חלקי.

(חשבה לטובה)

 

אֶלָּא הֱווּ כַעֲבָדִים

מדייק מרן ה'שפת אמת': "כעבדים"-בדומה לעבדים, ולא עבדים ממש. כי לאמיתו של דבר, בני ישראל הם בבחינת בנים למקום, והם צריכים לעבוד את ה' ית' כעבדים שלא על מנת לקבל פרס, העושים את המוטל עליהם באמונה ובהתמסרות יתרה.

(שפת אמת, אבות)

וִיהִי מוֹרָא שָׁמַיִם עֲלֵיכֶם

סח מרן האדמו"ר מקאצק: וכמו שהשמים עומדים לעולם בכח מאמרו ית', שנאמר "יהי רקיע" ונתהוו מגערתו, נמצא שיראת שמים עליהם תמיד כי עדיין ע"י הגערה הם עומדים, כן אדם ראוי שתהא יראת השם חופפת עליו תמיד.

(אמת מקאצק תצמח)

 

וִיהִי מוֹרָא שָׁמַיִם עֲלֵיכֶם

כמה פעמים כשבאו אצל מרן ה'אמרי אמת' בני תורה, והיו עונים לשאלותיו בענין סדרי הלימוד בישיבה, ובנוגע לשיעורים השונים במקצועות התורה, היה חוזר ושואל אותם: "ומה בנוגע לשיעור ביראת שמים?!", או שפירש להם בלשון זו: "גם יראת שמים צריך ללמוד, ככתוב למען תלמד ליראה..."

אף לאחד מנכדיו הצעירים, העיר פעם בקצרה: "הלא הנך יודע ללמוד, העיקר שיהיה עם יראת שמים, כמו שהתפלל דוד המלך ע"ה הקם לעבדך אמרת אשר ליראתך..."

ומעשה שבא לפניו יהודי חשוב מארץ ישראל, רבי ישראל משה רוזנטל ז"ל, מהבקיאים בקבלה, שביקש ללמוד עמו סתרי תורה. נענה רבינו זצ"ל ואמר לו: "אני יודע קבלה אחת, קבלת עול מלכות שמים..."

(ראש גולת אריאל ח"א עמ' רצח, רצט, ש)

 

משנה

ד. יוֹסֵי בֶּן יוֹעֶזֶר אִישׁ צְרֵדָה וְיוֹסֵי בֶּן יוֹחָנָן אִישׁ יְרוּשָׁלַיִם קִבְּלוּ מֵהֶם. יוֹסֵי בֶן יוֹעֶזֶר אִישׁ צְרֵדָה אוֹמֵר, יְהִי בֵיתְךָ בֵּית וַעַד לַחֲכָמִים, וֶהֱוֵי מִתְאַבֵּק בַּעֲפַר רַגְלֵיהֶם, וֶהֱוֵי שׁוֹתֶה בַצָּמָא אֶת דִּבְרֵיהֶם:

רע"ב

יוסי בן יועזר איש צרידה ויוסי בן יוחנן איש ירושלים. כל התנאים הנזכרים בפרק זה זוג זוג פלוני ופלוני קבלו מפלוני ופלוני. הראשון מהם נשיא. והשני אב ב"ד: יהי ביתך בית ועד לחכמים. כשירצו החכמים להתקבץ ולהתועד יהיה ביתך מוכן לדבר זה שיהיו רגילים לומר נתקבל בבית של פלוני. שא"א שלא תלמוד מהם איזה דבר חכמה. משלו משל למה"ד לנכנס לחנותו של בושם אע"פ שלא לקח כלום מ"מ ריח טוב קלט והוציא עמו: והוי מתאבק בעפר רגליהם. כלומר שתלך אחריהם. שהמהלך מעלה אבק ברגליו. וההולך אחריו מתמלא מאבק שהוא מעלה ברגליו. פ"א שתשב לרגלים על הארץ שכך היו נוהגים שהרב יושב על הספסל והתלמידים יושבים לרגליו על גבי קרקע: והוי שותה בצמא את דבריהם. כאדם צמא ששותה לתיאבון ולא כאדם שבע שקץ במזונו שמואס אפילו בדברים הערבים וטובים:

 

וֶהֱוֵי מִתְאַבֵּק בַּעֲפַר רַגְלֵיהֶם

נכדו של מרן ה'חידושי הרי"מ', בעל 'שפתי צדיק', מביא בשם זקנו, "שאמר על ענין שמתאבקים בעפר רגלי צדיקים: "חיבור לטהור-טהור". וחידש, שיכולים להיות בטל אל צדיק הדור אף שאין מכירים אותו".

אף הוא מציין, שבכך נתיישב לו, "מפני מה בדורות ראשונים לא שמענו ליסע אל צדיקים ולישב שם, כי היה כוחם יפה להיבטל אל הצדיק אף בלי לראותו, וזו עצה עמוקה מרבותינו הקדושים נ"ע בדור השפל לכתת רגליו ופונה מעסקיו ומוציא הוצאות, ובכל זה מרגיש ביטול בפועל, כולי האי ואולי ישיג שעתא חדא לרכך הלב להכנעה ולשוב בתשובה..."

(פאר ישראל ח"ג עמ' כא)

 

וֶהֱוֵי מִתְאַבֵּק בַּעֲפַר רַגְלֵיהֶם, וֶהֱוֵי שׁוֹתֶה בַצָּמָא אֶת דִּבְרֵיהֶם

מרן ה'שפת אמת' מבאר, שהיא הבטחה, שאם אוהב כל כך את החכמים עד שהוא מתאבק בעפר רגליהם, אז סופו להתגבר בעבודת ה' וישתה בצמאון דברי תורה.

(שפת אמת, אבות)

 

יְהִי בֵיתְךָ בֵּית וַעַד לַחֲכָמִים

אומר מרן ה'שפת אמת', מקום שהוא בית ועד לחכמים, שם יהא ביתך...

(שפת אמת, אבות)

 

וֶהֱוֵי שׁוֹתֶה בַצָּמָא אֶת דִּבְרֵיהֶם

חסיד אחד התנצל בפני 'החידושי הרי"מ' ז"ל שהוא סובל משכחה ושוכח תורתו. שאלו הרבי "ואת האוכל מגיש אתה בטעות אל האוזן"? השיב החסיד בשלילה. חזר ושאלו "ומדוע לא"? והשיב החסיד, כי באכילה תלויים חייו. "דע, כי גם בתורתך תלויים חייך", הפטיר החידה"ר.

(ראשי אבות)

משנה

ה. יוֹסֵי בֶּן יוֹחָנָן אִישׁ יְרוּשָׁלַיִם אוֹמֵר, יְהִי בֵיתְךָ פָּתוּחַ לִרְוָחָה, וְיִהְיוּ עֲנִיִּים בְּנֵי בֵיתֶךָ, וְאַל תַּרְבֶּה שִׂיחָה עִם הָאִשָּׁה. בְּאִשְׁתּוֹ אָמְרוּ, קַל וָחֹמֶר בְּאֵשֶׁת חֲבֵרוֹ. מִכָּאן אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל זְמַן שֶׁאָדָם מַרְבֶּה שִׂיחָה עִם הָאִשָּׁה, גּוֹרֵם רָעָה לְעַצְמוֹ, וּבוֹטֵל מִדִּבְרֵי תוֹרָה, וְסוֹפוֹ יוֹרֵשׁ גֵּיהִנָּם:

רע"ב

יהי ביתך פתוח לרוחה. כביתו של אברהם אבינו ע"ה שהיה פתוח לארבע רוחות העולם. כדי שלא יצטרכו האורחים להקיף למצוא הפתח: ויהיו עניים בני ביתך. ולא יקנה עבדים לשמשו מוטב שיהנו ישראל מנכסיו ולא זרע כנען הארור: באשתו אמרו. מדקאמר עם האשה ולא אמר עם אשה. למדנו שבאשתו אמרו. אי דמפרשי באשתו נדה בלבד. שלא יבא לידי הרגל עבירה. ומדברי המשנה נראה דאפילו באשתו טהורה. וכן אמרו חז"ל (חגיגה ה) ומגיד לאדם מה שיחו אפילו שיחה קלה שבין איש לאשתו מגידין לו בשעת הדין אלא אם כן צריך לפייסה לדבר מצוה כגון רב דשח ושחק ועשה צרכיו: מכאן אמרו חכמים. רבינו הקדוש בסדר המשניות כתבה מדברי חכם זה שאמר ואל תרבה שיחה עם האשה למדו חכמים לומר כל זמן שאדם מרבה שיחה עם האשה גורם רעה לעצמו. מצאתי כתוב כשאדם מספר לאשתו קורותיו כך וכך אירע לי עם פלוני היא מלמדתו לחרחר ריב. כגון קרח שספר לאשתו מה שעשה משה שהניף את הלוים תנופה והביאתו בדברים לידי מחלוקת. א"נ מתוך שהוא מספר לה שחבריו גנוהו וביישוהו אף היא מבזה אותו בלבה וזה גורם רעה לעצמו: ובוטל מדברי תורה. שנמשך אחר דברים בטלים ואינו עוסק בתורה:

יְהִי בֵיתְךָ פָּתוּחַ לִרְוָחָה

סיפר אחד הילדים הפליטים, מניצולי השואה, שהגיעו לארצנו הקדושה בשנה הראשונה להנהגת מרן ה'בית ישראל': "רצינו להיכנס אל הרבי, והמדריך שלנו (הוא הרה"ח יחזקאל פרנקל משינובא) שלח אותי לברר במעונו (ברח' יוסף בן מתתיהו) אימתי שעות הקבלה שבהן נוכל להיכנס. כיון שהתקרבתי אל פתח הבית, ראה אותי הרבי זי"ע, וישאל למבוקשי. כאשר שמע במה מדובר, השיב לי בחיוך רחב: 'אצלי תמיד פתוח'-והמילים הבודדות האלה נסכו בי המון שמחה ותקוה..."

(פאר ישראל ח"ב עמ' קמז)

וְיִהְיוּ עֲנִיִּים בְּנֵי בֵיתֶךָ

שאל הרבי ר' בונים מפרשיסחא את תלמידיו: "מה חידוש חידשתם במסכת הכנסת אורחים". השיב גדול התלמידים האדמו"ר מקאצק ז"ל: "ראוי להראות לאורח את מקום לינתו לפני שמאכילים אותו, כדי שיאכל בשלוה".

(מגידי אמת, אבות)

וְיִהְיוּ עֲנִיִּים בְּנֵי בֵיתֶךָ

ארע שנזדמן יהודי פשוט ומסכן, אשר שב מהליכה מייגעת מן הכותל המערבי אל בית מדרשו של מרן ה'בית ישראל' בחג השבועות. לא היסס האיש לשלוח הודעה ישר אליו שצמא הוא לכוס תה. הזדרז רבינו זי"ע והכניסו בקודש פנימה, וימהר למזוג למענו במו ידיו כוס גדולה מלאה תה חם ומהביל, והגיש לפניו בפנים מסבירות. הוא אף ישב לצדו שעה קלה כדי להנעים שתייתו ושאל לשלומו ולמצב בריאותו, ואיך עברה עליו הדרך הארוכה, וכדומה. אחר הוסיף והציע לו כוס תה נוספת.

ויהי בצאת האיש מחדרו, אחרי שהתאושש מעט, ותשב אליו רוחו, לא היה קץ וגבול לאושרו של הרבי: "כחוטף מצוה מן השוק..."

(פאר ישראל ח"ב עמ' ריא)

וְאַל תַּרְבֶּה שִׂיחָה עִם הָאִשָּׁה

מעשה במרן האדמו"ר מקאצק ומרן רבי יצחק מוורקי, שהלכו בצוותא אל רבם בפשיסחה, והיו זקוקים לאולר. בדרך פגשו באשה זקנה מוכרת אולרים. ניגש אליה רבי יצחק ועמד על המקח, ניסה לשכנע את האשה שתסתפק בשלוש פרוטות, במקום הארבע שדרשה.

קרא אליו רבי מנדל:

"איטשא, "אל תרבה" גם כן שוה פרוטה אחת..."

(אמת מקאצק תצמח)

משנה

ו. יְהוֹשֻׁעַ בֶּן פְּרַחְיָה וְנִתַּאי הָאַרְבֵּלִי קִבְּלוּ מֵהֶם. יְהוֹשֻׁעַ בֶּן פְּרַחְיָה אוֹמֵר, עֲשֵׂה לְךָ רַב, וּקְנֵה לְךָ חָבֵר, וֶהֱוֵי דָן אֶת כָל הָאָדָם לְכַף זְכוּת:

רע"ב

עשה לך רב. רמב"ם פירש אע"פ שאינו ראוי להיות לך רב. עשה אותו רב עליך ולא תלמוד בינך לבין עצמך. ואני שמעתי עשה לך רב שיקבל לו רב אחד שילמוד ממנו תמיד. ולא ילמוד היום מאחד ולמחר מן האחר. ואע"ג דבמסכת ע"א (דף יט) אמרו הלומד תורה מרב אחד אינו רואה סימן ברכה כבר פירשו ואמרו הני מילי בסברא שטוב לו לשמוע סברת הרבים. אבל לענין גמרא מחד רב מעלי כי היכי דלא ליפגום לישניה: וקנה לך חבר. ואפילו אתה צריך לקנותו בדמים יקרים ולפזר עליו ממון כדי שתקנה אהבתו. אבל ברב לא שייך לומר קנה לך רב שהרב צריך ללמד בחנם: והוי דן את כל האדם לכף זכות. כשהדבר בכף מאזנים ואין לו הכרע לכאן ולכאן כגון אדם שאין אנו יודעים ממעשיו אם צדיק אם רשע ועשה מעשה שאפשר לדונו לזכות ואפשר לדונו לחובה. מדת חסידות הוא לדונו לכף זכות. אבל אדם שהוחזק ברשע מותר לדונו לחוב שלא אמרו (שבת צז) אלא החושד בכשרים לוקה בגופו מכלל שהחושד ברשעים אינו לוקה:

עֲשֵׂה לְךָ רַב

"האדם הפשוט" הרחיב קצת מרן ה'בית ישראל' בהסבר הדברים "אינו יכול בעצמו להתגבר על היצה"ר ונצרך הצדיק לסייע לו". "אף מי שלומד או עוסק במצוות נצרך שימור שלא יפול לשאול תחתית, כמו שקרה לקורח, והעצה להידבק בצדיקים..."

(פאר ישראל ח"ג עמ' קפא)

וּקְנֵה לְךָ חָבֵר

פעם אמר מרן ה'שפת אמת' לבנו מרן ה'אמרי אמת': "כל אדם צריך שיהיה לו חבר, איעצך וקנה לך חבר את ר' בנציון אוסטרובר" וכדבריו עשה. אותו רבי בנציון, חסיד שבחסידים, שהיה קשיש ממנו בעשרים ושש שנה, הפך מעתה להיות חברו האישי הקרוב ביותר – והוא עודנו רך בשנים.

לימים בעת שלמד רבינו זצ"ל עם נכדיו פרקי אבות, כשהגיע למשנה "וקנה לך חבר", הוסיף והסביר להם: "כמו אני ורבי בנציון מאוסטרובה". בפעם אחרת אמר: "וקנה לך חבר" – "כמו אני ורבי יואל קראקובר".

(ראש גולת אריאל ח"א עמ' עט)

וּקְנֵה לְךָ חָבֵר

מעשה בחסיד מאשכנז, שפרנסתו קושרה תמיד בטלטול דרכים, אשר התאונן לפני מרן ה'אמרי אמת' על קשיי מחייתו. אמר לו: "מצא לעצמך חברים טובים". שאל האיש: הלא נע ונד אני כל הימים, ברחובות ובדרכים, מהיכן אקח לי חברים? השיבו רבינו זצ"ל: "גם ספר הוא חבר טוב..."

(ראש גולת אריאל ח"א עמ' רמו)

וֶהֱוֵי דָן אֶת כָל הָאָדָם לְכַף זְכוּת

ממידותיו הנפלאות של מרן ה'בית ישראל' היה-לדון את כל האדם לכף זכות, כמו שהורו לנו חז"ל. בשיחה אחת הצביע על דברי רש"י הקדוש (ריש פ' נח): "יש מרבותינו דורשים אותו לשבח ויש דורשים לגנאי". דוק ותשכח, אמר, אשר בדורשים לגנאי לא הזכיר רש"י תיבת "רבותינו", אולי כדי לרמוז, שרבותינו לעולם אינם דורשין לגנאי, אלא "יש" אחד שהוא הדורש לגנאי...

ומעשה ששהה ביום שבת קודש בחיפה ויצא כדרכו בשעה ארבע לפנות בוקר לטייל ברחובותיה הריקים. לפתע עצרה לידו מכונית, ונוסעיה שאלו האם הוא צריך להגיע למקום כלשהו, ויסיעוהו ברצון... אמר הרבי: "בראותם איש זקן הולך ברגל, הם מנסים לעזור... הלא המה תינוקות שנשבו... אינם יודעים כלל כי שבת היום..."

(פאר ישראל ח"ב עמ' רפז)

משנה

ז. נִתַּאי הָאַרְבֵּלִי אוֹמֵר, הַרְחֵק מִשָּׁכֵן רָע, וְאַל תִּתְחַבֵּר לָרָשָׁע, וְאַל תִּתְיָאֵשׁ מִן הַפֻּרְעָנוּת:

רע"ב

הרחק משכן רע. שלא תלמוד ממעשיו. ועוד שלא תלקה עמו במפלתו דאוי לרשע ואוי לשכנו:

ואל תתחבר לרשע. שכך אמרו חכמים כל המתדבק לרשעים אע"פ שאינו עושה כמעשיהם נוטל שכר כיוצא בהם. למה הדבר דומה לנכנס לביתו של בורסי אע"פ שלא לקח ממנו כלום מ"מ ריח רע קלט והוציא עמו: ואל תתיאש מן הפורענות. שלא תאמר רשע זה מעשיו מצליחין אלך ואדבק עמו הואיל והשעה משחקת לו. לכך אמר ואל תתיאש מן הפורענות. כלומר דע שמהרה תבא עליו פורענות כי פתאם יבא אידו:

הַרְחֵק מִשָּׁכֵן רָע

פעם הגיע אל מרן ה'בית ישראל' יהודי אחד וסיפר, כי מציעים לו לקנות דירת מגורים חדשה במקום פלוני, ואינו יודע אם לרכשה. האיש הוסיף ותיאר באזניו את כל הדירה כמות שהיא, את מעלותיה ואת מגרעותיה, אבל הרבי הפסיקו שואל: "הגד נא, לאן פונים חלונות הדירה? מה יראו ילדיך הקטנים כשיציצו מן החלונות?!"

האיש לא ירד לסוף דעתו. אולם הרבי המשיך והסביר: "בסביבה שהדירה מצויה בה, פועל "מועדון נוער" לא כשר. אם מחלונות הדירה או מן המרפסות רואים מועדון זה-אל תרכוש את הדירה. אם לא רואים-יכול אתה לקנותה. זכור תזכור, חינוך הילדים הוא החשוב מכל!"

(פאר ישראל ח"ב עמ' קכד)

משנה

ח. יְהוּדָה בֶן טַבַּאי וְשִׁמְעוֹן בֶּן שָׁטַח קִבְּלוּ מֵהֶם. יְהוּדָה בֶּן טַבַּאי אוֹמֵר, אַל תַּעַשׂ עַצְמְךָ כְּעוֹרְכֵי הַדַּיָּנִין. וּכְשֶׁיִּהְיוּ בַּעֲלֵי דִינִין עוֹמְדִים לְפָנֶיךָ, יִהְיוּ בְעֵינֶיךָ כִּרְשָׁעִים. וּכְשֶׁנִּפְטָרִים מִלְּפָנֶיךָ, יִהְיוּ בְעֵינֶךָ כְּזַכָּאִין, כְּשֶׁקִּבְּלוּ עֲלֵיהֶם אֶת הַדִּין:

רע"ב

אל תעש עצמך כעורכי הדינין. כאותן אנשים שעורכים ומסדרים טענות בעלי הדין לפני הדיינים. שאסור לאדם לגלות דינו לאחד מבעלי הדין ולומר לו עשה כך בשביל שתזכה בדינך ואע"פ שיודע שהדין עמו. פ"א כעורכי הדיינין כגדולי הדיינים. ובתלמיד היושב לפני רבו מדבר שלא יעשה עצמו כגדולי הדיינים לדבר לפני רבו כפוסק את הדין. עורכי לשון ערכאות של פרסיים (גיטין ט' י') ערכאות של בית דוד. ומפי אחרים שמעתי אל תעש עצמך כגדולי הדיינים לכוף בעלי דינים שיבואו לדון לפניך: יהיו בעיניך כרשעים. שלא יטה לבך לאחד מהם לומר איש פלוני חשוב הוא ולא יטעון טענת שקר. שאם אתה אומר כן אין אתה רואה לו חובה: כשקבלו עליהם את הדין. שלא תחשוד החייב לומר גזלן היה זה. אלא תאמר שמא טועה היה ולא נתכוין לגזול. א"נ נתחייב אחד מהם שבועה ונשבע לא תאמר לשקר נשבע:

כְּשֶׁקִּבְּלוּ עֲלֵיהֶם אֶת הַדִּין

דייק מרן ה'שפת אמת' בלשון המשנה 'שקבלו עליהם את הדין', ולא אמר 'שקבלו עליהם דין תורה'. להשמיענו, שאף כשעושה הדיין פשרה, ואם כן לא קיים דין התורה ממש, עם כל זה 'יהיו בעיניך כזכאין'.

(שפת אמת, אבות)

משנה

ט. שִׁמְעוֹן בֶּן שָׁטַח אוֹמֵר, הֱוֵי מַרְבֶּה לַחֲקוֹר אֶת הָעֵדִים, וֶהֱוֵי זָהִיר בִּדְבָרֶיךָ, שֶׁמָּא מִתּוֹכָם יִלְמְדוּ לְשַׁקֵּר:

רע"ב

והוי זהיר בדבריך. שלא יאמר הדיין שמא כך וכך היה מעשה או אם היה הדבר כך היה פלוני זכאי ומתוך דברים הללו לומד בעה"ד או העדים לומר דבר שלא היה:

הֱוֵי מַרְבֶּה לַחֲקוֹר אֶת הָעֵדִים

אמר מרן ה'שפת אמת': יצר טוב ויצר הרע דומים לעדים, שכן כל אחד טוען ואומר שהאמת כדבריו. ועל האדם לחקור ולבדוק היטב את דבריהם, כדי שיבחין את האמת ויפנה עורף לשקר.

(שפת אמת, אבות)

משנה

י. שְׁמַעְיָה וְאַבְטַלְיוֹן קִבְּלוּ מֵהֶם. שְׁמַעְיָה אוֹמֵר, אֱהוֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנָא אֶת הָרַבָּנוּת, וְאַל תִּתְוַדַּע לָרָשׁוּת:

רע"ב

שמעיה ואבטליון. גרי צדק היו ומבני בניו של סנחריב היו ושמעתי שמפני שהיה אבטליון אב ב"ד נקרא בשם זה שפירושו אב לקטנים. כי טליא בלשון ארמי קטן. כמו אר"י כד הוינא טליא כשהייתי קטן. לייתו טליא וטליותא. יביאו קטן וקטנה. אף כאן אבטליון אביהן של יתומים קטנים: אהב את המלאכה. אפי' יש לו במה להתפרנס חייב לעסוק במלאכה. שהבטלה מביאה לידי שיעמום: ושנא את הרבנות. ולא תאמר אדם גדול אני וגנאי לי לעסוק במלאכה. דא"ל רב לרב כהנא פשוט נבלתא בשוק וטול אגרא ולא תימא כהנא אנא. גברא רבא אנא. וסניא בי מלתא. פירוש אחר ושנא את הרבנות. התרחק מלנהוג שררה על ציבור שהרבנות מקברת את בעליה: ואל תתודע לרשות. כדי ליטול שררות על ידיה. א"נ אל תתודע לרשות. שלא יעבירוך על דעת קונך כמו שאירע לדואג האדומי: לרשות. השררה קרויה רשות מפני שהרשות בידה לעשות כרצונה:

אֱהוֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנָא אֶת הָרַבָּנוּת

הקשה מרן האדמו"ר מקאצק: אם כן מי יורה איסור והיתר? ותירץ: שכוונת התנא היא, שתאהב את המלאכה-היא התורה, שהיא המלאכה של הרבנות, ושנא את הרבנות-היא הגאוה והכבוד שנלוים אל הרבנות.

(אמת ואמונה)

אֱהוֹב אֶת הַמְּלָאכָה

בתחילה סמוך היה מרן ה'אמרי אמת' על שלחן חותנו. אולם משמלאו ימיו וירד משולחנו וגם המשפחה גדלה, נאלץ לעשות גם הוא לביתו. כמסורת בית אבא, הקפיד ליהנות מיגיעו, ולא חלילה ממתנת בשר ודם מאידך חיפש דרכים להתפרנס ממסחר, מבלי לבטל תורה. מסר אפוא מכספו לידידיו, חסידי גור שעסקו במסחר, וכך היה להם לשותף. מאוחר יותר, פתח בשותפות עם אחיו וגיסיו, עסק שנוהל ברובו על ידי באי כוחו.

כמה שועי ארץ שבין עדת חסידי גור, כמו: ר' ישעיה פריבס, ר' מנל'י רוזנשטרוך, ור' יואל וגמייסטר, ניסו לפנות אל ה'שפת אמת', בבקשה שיניאנו מכך, טענו כי אין זה לפי כבודו ומעמדו לעסוק במסחר. רמזו כי ישושו לשאת את עול פרנסתו. אבל ה'אמרי אמת' שלל זאת מכל וכל:

- וכי משום ש"רבי'שע קינדער" אנו (בני אדמו"ר), נגזר עלינו לקבל מתנת בשר ודם? --- ולא נתקררה דעתו, עוד שהודיע, כי אם לא יניחו לו, ישכיר עצמו לפרנסתו כפועל פשוט שבפשוטים.

(אור זרוע לצדיק ח"א עמ' קכו)

אֱהוֹב אֶת הַמְּלָאכָה

מרן ה'בית ישראל' היה רגיל לומר: מצינו בגמרא (ברכות ח' ע"א) "גדול הנהנה מיגיע כפיו יותר מירא שמים", האמנם?! היש מי שיותר גדול מירא שמים? אלא הכוונה, מי שנהנה ומתפרנס מיגיע כפיו גרידא, רק ידיו מתייגעות ואילו ראשו שקוע בתורה ועבודה, הלה במדרגה יותר גדולה מיר"ש מחוסר פרנסה, כי זה האחרון עלול מרוב מצוקה, שהעניות תעביר אותו לפעמים על דעת קונו.

(פאר ישראל ח"א עמ' נח)

וּשְׂנָא אֶת הָרַבָּנוּת

כשנפטרה הרבנית של הרבי ר' העניך מאלכסנדר, עמד להספידה, בדבריו אמר: אוי לה לרבנות שמקברת בעליה, וכוונתו היתה שהרבנית ע"ה גרמה שיהא רב עיר, ואמר, שלא היה חפץ לקבל עליו רבנות, עד שפעם אחת ראה שפניה שחורות כאוד של עץ ("ווי אגלאוונע"), מרוב עניות ששררה בביתו, וקיבל על עצמו הרבנות כדי שיהא לה למחיה.

(חמדת צבי)

וּשְׂנָא אֶת הָרַבָּנוּת

עם כל גאונותו, סרב מרן ה'אמרי אמת' בתוקף, מטעמים שנשארו כמוסים אתו, לדון ולהורות למעשה בעניני איסור והיתר – לא לעצמו ולא לאחרים – אם כי נחשב לרב סמכא, ורבים ביקשו לקבל מפיו דבר ה' זו הלכה.

במכתב משנת תרנ"ט אל מחותנו החסיד רבי לייבוש ברלינר ע"ה כותב הרבי: "קבלתי מכתבך, ולמה זה תשאל לשמי בדבר השייך להוראת איסור והיתר..." ואחרי שמפלפל בדבר שאלתו הוא מדגיש בהטעמה "כל זה אני כותב להערה בעלמא, ובעצם שאלתך תפנה אל בעל הוראה, כי בכל אופן לא נכון שיהי' הסכמה על ידי, ומטעם הכמוס עמדי גם כן..."

(ראש גולת אריאל ח"א עמ' צד)

משנה

יא. אַבְטַלְיוֹן אוֹמֵר, חֲכָמִים, הִזָּהֲרוּ בְּדִבְרֵיכֶם, שֶׁמָּא תָחוֹבוּ חוֹבַת גָּלוּת וְתִגְלוּ לִמְקוֹם מַיִם הָרָעִים, וְיִשְׁתּוּ הַתַּלְמִידִים הַבָּאִים אַחֲרֵיכֶם וְיָמוּתוּ, וְנִמְצָא שֵׁם שָׁמַיִם מִתְחַלֵּל:

רע"ב

הזהרו בדבריכם. שלא תניחו מקום לטעות בדבריכם: שמא תחובו חובת גלות. כלומר אע"פ שבמקום שאתם בו אין שם (ס"א מינים) יש לחוש שמא יגרום החטא ותתחייבו גלות: ותגלו למקום. שיש שם אנשים שמראים פנים בתורה שלא כהלכה והם כנוי למים הרעים. ויבינו מתוך דבריכם דברים שאינם הגונים וישתו התלמידים הבאים אחריכם מאותם דברי מינות וימותו בעונם: ונמצא שם שמים מתחלל. שישארו אותן דעות בטלות בעולם כמו שקרה לאנטיגנוס איש סוכו עם צדוק ובייתוס תלמידיו שאמר להם אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס ואמרו הם אפשר פועל עושה מלאכה כל היום וטורח ולערב אינו מקבל פרס. ויצאו מן הדת הם ותלמידיהם ונקראים צדוקים ובייתוסים עד היום:

חֲכָמִים, הִזָּהֲרוּ בְּדִבְרֵיכֶם

אמר מרן ה'אמרי אמת' לרבנית פייגא מינטשא ע"ה, כי עליה לדעת שהוא מדבר מעט מאד, כל מלה שמוציא מפיו מחושבת מאד. "יש אנשים" הסביר לה "העשויים ללכת לקול מלה אחת שלי אף לתוך האש, לכן צריך אני להיזהר מאד בכל הגה!" אף במכתב ששלח פעם אל הרבנית חיה ראדא ע"ה כתב בין השער: "אני טעם אחד אמרתי... ואינני אומר הכל, על כן הביני מעצמך..."

(ראש גולת אריאל ח"א עמ' תמו)

וְיִשְׁתּוּ הַתַּלְמִידִים הַבָּאִים אַחֲרֵיכֶם וְיָמוּתוּ

הקשה הרבי ר' בונים מפרשיסחא: והלא, חלול שם שמים, היא אחת העבירות החמורות ביותר, ולמה מנתה המשנה חטא זה לעון שני, והלא זו עיקר הסיבה, אשר התלמידים יתחייבו עליה מיתה? והשיב: מי שגורם למיתת אדם מישראל, הוא ממעט בזה כבוד שמים, כי מחסיר אחד מעבדיו המשרתים אותו, וכל אחד מישראל הוא חלק משם שמים. נמצא שעל ידי: "וימותו" – שם שמים מתחלל.

(רמתים צופים רבה, פ"ב)

משנה

יב. הִלֵּל וְשַׁמַּאי קִבְּלוּ מֵהֶם. הִלֵּל אוֹמֵר, הֱוֵי מִתַּלְמִידָיו שֶׁל אַהֲרֹן, אוֹהֵב שָׁלוֹם וְרוֹדֵף שָׁלוֹם, אוֹהֵב אֶת הַבְּרִיּוֹת וּמְקָרְבָן לַתּוֹרָה:

רע"ב

הוי מתלמידיו של אהרן אוהב שלום ורודף שלום. פירשו באבות דרבי נתן כיצד היה אהרן אוהב שלום כשהיה רואה שני בני אדם מתקוטטים היה הולך לכל אחד מהם שלא מדעת חבירו ואמר לו ראה חברך איך הוא מתחרט ומכה את עצמו על שחטא לך והוא אמר לי שאבוא אליך שתמחול לו. ומתוך כך כשהיו פוגעים זה בזה היו מנשקים זה את זה. וכיצד היה מקרב הבריות לתורה כשהיה יודע באדם שעבר עבירה היה מתחבר עמו ומראה לו פנים צהובות. והיה אותו אדם מתבייש ואמר אילו היה יודע צדיק זה מעשי הרעים כמה היה מתרחק ממני ומתוך כך היה חוזר למוטב. הוא שהנביא מעיד עליו (מלאכי ב) בשלום ובמישור הלך אתי ורבים השיב מעון:

אוֹהֵב שָׁלוֹם וְרוֹדֵף שָׁלוֹם

"אילו הייתי צעיר יותר"-אמר מרן ה'אמרי אמת' בשנת תרפ"ט לחתנו הרי"מ לוין ז"ל-"נודד הייתי מעיר לעיר ועושה כל המאמצים כדי לאחד הלבבות בקרב אנשי שלומנו".

במקום לכתת רגליו ממקום למקום, פנה אל העדה הקדושה במכתב גלוי, אשר כתבו ביומא דהילולא של אביו השפ"א זי"ע, וכולו מוקדש לענין האחדות והשלום. בתאריך ציין פסוק מתוך פרשת השבוע "ד' לסדר ולכל בנ"י הי' אור, יום הלולא מאמוזצ"ל" במכתבו פנה הרבי אל "כבוד אחיי ורעיי אנ"ש היקרים ה' עליכם יחי'". בפתח דבריו הטעים "באתי הפעם לבקש מכולכם דרישה אחת ששקול אלי כנגד הרבה דרישות ובקשות".

(ראש גולת אריאל ח"א עמ' תסח)

אוֹהֵב שָׁלוֹם וְרוֹדֵף שָׁלוֹם

"אני באתי לעולם כדי להשכין שלום" אמר פעם מרן ה'אמרי אמת' לגיסו הרב מבנדין. "אם אין שלום אין כלום" כתב באגרת.

ומעשה שאמר ללכת לביקור נימוסין אצל רב מפורסם, בתקוה שהביקור יועיל להרבות שלום, אך המקורבים ניסו להניאו ממחשבתו. "הדרך לביתו קשה" אמרו "נצטרך ללכת הרבה בעפר". השיב להם: "למען השלום מוכן אני ללכת בעפר אפילו עשר פעמים" ולא ויתר על הביקור, שהוכיח בסופו כי היה כדאי.

(ראש גולת אריאל ח"א עמ' תנו)

אוֹהֵב אֶת הַבְּרִיּוֹת

אמר על עצמו האדמו"ר מקאצק: מסתכל אני רק במידות הטובות שיש בכל אדם, וכך אני בא לאהבה אותו.

(עמוד האמת)

אוֹהֵב אֶת הַבְּרִיּוֹת וּמְקָרְבָן לַתּוֹרָה

בשיחת קדשו של מרן ה'פני מנחם', ביומא דהילולא של רבינו ה'לב שמחה', ז' תמוז תשנ"ה, אחר מעריב בבית המדרש אמר אודות רבינו: "אהב את הבריות ומקרבן לתורה". הוא אהב בני תורה באופן יוצא מגדר הרגיל. הקים עבורם כולל. בבואו אחרי המלחמה, היו זמנים קשים, קם ועשה לבדו, והתרים כמה גבירים, למען הכולל. למדו בו כמה יחידים שבחבורה, ביניהם: ר' בונם לייזרזון, ר' ישעיה מונדרי, ר' זלמן פישר – ארבעה חמישה מופלגים והוא תמך בהם וממש החזיקם. ולאחר פטירת ה'בית ישראל', כאשר כבר הנהיג את העדה, עם הכל, היה לו כולל נפרד שאותו החזיק: הכולל למצויינים בבני ברק.

(אור זרוע לצדיק ח"ג עמ' ו)

משנה

יג. הוּא הָיָה אוֹמֵר, נְגַד שְׁמָא, אֲבַד שְׁמֵהּ. וּדְלָא מוֹסִיף, יָסֵיף. וּדְלָא יָלֵיף, קְטָלָא חַיָּב. וּדְאִשְׁתַּמֵּשׁ בְּתַגָּא, חֳלָף:

רע"ב

נגד שמא אבד שמיה. מי שנמשך לו שמו מרחוק מתוך שררה ורבנות, מהרה יאבד שמו שהרבנות מקברת את בעליה, נגד לשון משיכה. תרגום משכו. נגידו: ודלא מוסיף. מי שאינו מוסיף על למודו: יסיף. יסוף מפיו מה שכבר למד וישכח תלמודו. ויש גורסין יאסף כלומר יאסף אל עמיו וימות בלא עתו: ודלא יליף. קשה מדלא מוסיף הלכך קטלא חייב: ודאשתמש בתגא חלף. המשתמש בכתרה של תורה כאדם המשתמש כליו חלף ועבר מן העולם. תגא בלשון ישמעאל כתר. וי"מ תג"א ר"ת תלמיד גברא אחרינא שאסור לאדם להשתמש בתלמידים שאינן תלמידיו. ואני שמעתי ודאשתמש בתגא המשתמש בשם המפורש חלף ואבד שאין לו חלק לעולם הבא:

וּדְאִשְׁתַּמֵּשׁ בְּתַגָּא, חֳלָף

מספרים על מרן ה'אמרי אמת' שאף פעם לא אמר על עצמו שהוא הוא הרבי מגור. כמה פעמים קרה שהתדפק על דלת שיפתחו לו, והנמצאים פנימה לא ידעו שהעומד בחוץ זה הרבי, לכן שאלו כנהוג "מי שם"? אך הוא נמנע מלהזדהות ותמיד השיב בלשון סתומה: "יהודי", וכן "א גערער" ("גוראי"), או שהציג עצמו בלשון זו "אברהם, אברהם אבינו'ס אייניקל" (נכדו של אאע"ה).

ומעשה שנפגש פעם ראשונה עם האדמו"ר מטשורטקוב, שלא הכיר אותו קודם לכן, ולשאלת האדמו"ר מי הוא השיב בלשון סתומה: "אני מעיירה קטנה סמוך לוורשה". אח"כ נודע לאדמו"ר מטשורטקוב במי המדובר והתפלא מאד, על שהעלים ממנו את זהותו. אמר לו הגאון רבי מאיר שפירא מלובלין שהיה מחסידיו: "הרבי מגור אינו מחשיב את עצמו יותר מזה שהוא סתם "יהודי מעיירה קטנה סמוך לוורשה"... ובדיוק כפי שרואה את עצמו, כן אמר..."

(ראש גולת אריאל ח"א עמ' תלב, תלד)

וּדְאִשְׁתַּמֵּשׁ בְּתַגָּא, חֳלָף

כשפנה מרן ה'בית ישראל' לבקר אצל רבנים ישישים, או אצל אנשים זקנים באים בימים, הקדים לשלוח איש להודיע על בואו בנוסח כזה: "בנו של הרבי מגור חפץ לבוא..." קרה פעם שרב זקן אחד, שהיה סגי נהור, הבחין פתאום מי הוא ונזדעק: "הלא זה הרבי בעצמו". אולם רבינו נשאר בשלו: "אינני רבי, אני רק בנו של הרבי מגור..."

(פאר ישראל ח"ב עמ' רעא)

משנה

יד. הוּא הָיָה אוֹמֵר, אִם אֵין אֲנִי לִי, מִי לִי. וּכְשֶׁאֲנִי לְעַצְמִי, מָה אֲנִי. וְאִם לֹא עַכְשָׁיו, אֵימָתָי:

רע"ב

אם אין אני לי. אם אין אני זוכה לעצמי מי יזכה בשבילי: וכשאני לעצמי. ואפילו זכיתי לעצמו מה הוא הזכות הזה ובמה נחשב הוא כנגד מה שאני חייב לעשות: ואם לא עכשיו. בעוה"ז: אימתי. שמא בימי הזקנה לא יעלה בידי:

אִם אֵין אֲנִי לִי, מִי לִי

הרבי ר' העניך מאלכסנדר הגיד: מה בין חכם לטיפש? החכם עמל תמיד לפני כל מעשה ובשעת מעשה ולאחריו, לדעת היכן הוא, היכן ראשו. לא כן הטיפש.

מעשה בכסיל אחד, שגמר אומר להכניס סדר לחייו בל ישכח מהמוטל עליו. בלילה ההוא רשם על פתק: את המלבושים תלה ליד ארונו ואת הנעלים שם ליד מטתו ואת ראשו הוא מניח לתוך מטתו. בבקר מצא את מלבושיו ליד ארונו ואת נעליו ליד מטתו התלבש במהירות והמשיך עם הפתקא בידו. רשום היה כי ראשו מונח במטתו. חיפש וחיפש ולא מצא שם את ראשו. אמר: "און ווי בין איך"? (=והיכן אני?)... והכוונה, בזה, שאף שכל הדברים מסביבו על מכונם, אבל הוא עצמו אינו במקומו. ובזה יש לפרש בדרך צחות את מאמר המשנה "אם אין אני לי, מי לי".

(חשבה לטובה)

וּכְשֶׁאֲנִי לְעַצְמִי, מָה אֲנִי

כה אמר מרן ה'אמרי אמת' בחג השבועות תרס"ה, כשהתחיל לנהוג נשיאותו אחרי הסתלקות אביו מרן ה'שפת אמת', והשמיע לראשונה דברי תורה ברבים:

"וכשאני לעצמי", אפילו כבר יישרתי ותיקנתי את עצמי כראוי "מה אני", עדיין צריך אני להתבטל ולבטל עצמי בשלימות אל הכלל, כמו שאמרו משה ואהרן "ונחנו מה"...

(אמרי אמת, במדבר)

וְאִם לֹא עַכְשָׁיו, אֵימָתָי

האנשים שבקירבת מרן 'האמרי אמת' למדו להעריך חשיבות הזמן (כלשון קדשו באחד ממכתביו "העת יקר במציאות") ויקרת כל רגע בפני עצמו. עשרים וארבע שעות ביממה. וכל שעה – ששים רגעים. כל רגע – ששים שניות. וכולם חייבים להתמלא תוכן ותכלית.

השכם והערב דירבן וזירז אותם במאמרו הנפוץ של ה'חידושי הרי"מ' זצ"ל: "ואם לא עכשיו אימתי?!" – אימתי הוא ה"עכשיו"? הלא ה"עכשיו" חולף ואינו חוזר לעולם, וכל רגע ורגע הוא "עכשיו" חדש שלא היה ולא יהיה עוד, וכל "עכשיו" יש לו עבודתו המיוחדת רק לו, ומה שיכולים לתקן ב"עכשיו" זה, לא יכולים לתקן ב"עכשיו" אחר!

(ראש גולת אריאל ח"א עמ' רנט)

משנה

טו. שַׁמַּאי אוֹמֵר, עֲשֵׂה תוֹרָתְךָ קֶבַע. אֱמוֹר מְעַט וַעֲשֵׂה הַרְבֵּה, וֶהֱוֵי מְקַבֵּל אֶת כָּל הָאָדָם בְּסֵבֶר פָּנִים יָפוֹת:

רע"ב

עשה תורתך קבע. שיהיה עיקר עסקך ביום ובלילה בתורה וכשתהיה יגע מן הלמוד תעשה מלאכה, ולא שיהיה עיקר עסקך במלאכה וכשתפנה מן המלאכה תעסוק בתורה. ומצאתי כתוב עשה תורתך קבע שלא תחמיר לעצמך ותקל לאחרים. או תחמיר לאחרים ותקל לעצמך. אלא תהא תורתך קבע לך כמו לאחרים. וכן הוא אומר בעזרא ז'. כי עזרא הכין לבבו לדרוש את תורת ה' ולעשות וללמד לבני ישראל. כמו שהכין לבו לעשות כך היה מלמד לבני ישראל: אמור מעט ועשה הרבה. כמו שמצינו באברהם אבינו ע"ה שאמר תחלה (בראשית יד) ואקחה פת לחם ובסוף ויקח בן בקר רך וטוב: והוי מקבל את כל האדם. כשאתה מכניס אורחים לביתך לא תתן להם ופניך כבושות בקרקע שכל הנותן פניו כבושות בקרקע אפילו נתן כל מתנות שבעולם מעלים עליו כאילו לא נתן כלום. שלשה אזהרות הזהיר שמאי כנגד שלשה מעלות שהזכיר ירמיה. חכם גבור ועשיר. כנגד חכם אמר עשה תורתך קבע. כנגד עשיר אמר אמור מעט ועשה הרבה. כנגד גבור אמר הוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות. שיכבוש יצרו וילחום כנגד לבו הרע. ושנינו איזהו גבור הכובש את יצרו:

שַׁמַּאי אוֹמֵר... וֶהֱוֵי מְקַבֵּל אֶת כָּל הָאָדָם בְּסֵבֶר פָּנִים יָפוֹת

שואל מרן ה'שפת אמת': מדוע לא הראה שמאי עצמו פנים מסבירות, לאותו נכרי שבא להתגייר, כמובא במסכת שבת (דף ל"א) שדחפו באמת הבנין שבידו?

ומתרץ: לא אמר שמאי רק "את כל האדם", ואילו זה שבא להתגייר "על מנת שתשימני כהן גדול", וכדומה, אינו בכלל אדם...

(שפת אמת, אבות)

עֲשֵׂה תוֹרָתְךָ קֶבַע

לאחד ממקרובי מרן 'האמרי אמת', שהיה אברך בעל משפחה, וביקש הסכמתו לעסוק גם במסחר לפרנסתו, כתב רבינו: "והוא (=הסכמתי) באופן שתלמוד עכ"פ בכפל משעות המלאכה, הכוונה אם תעסקו במסחר שלוש שעות ביום אזי תלמוד עכ"פ ששה שעות, ויהי' תורתך עיקר ויתבטל חד בתרי..."

(ראש גולת אריאל ח"א עמ' רמד)

עֲשֵׂה תוֹרָתְךָ קֶבַע

מקלס היה מרן ה'בית ישראל' את מה שסיפר לו החסיד רבי יוסף דוב שטיצברג ז"ל על אודות אחד מאנ"ש בעיר לודז', איש נגיד ולמדן, אשר התחיל בקביעות את סדר יומו בהשכמה. במשך שעות אחדות היה עוסק בתורה ובתפילה, ורק לאחר מכן פנה קצת לעסקיו. אח"כ שכב לישון זמן קצוב, כדי להחליף כח, וחזר למילי דשמיא בראש צלול. פעם אחת, כשהגיע יום השוק, ביקשו ממנו בני ביתו שיוותר הפעם על השינה וישאר זמן רב יותר בחנות, כדי להשגיח שהערלים לא יגנבו סחורה. אפס, הוא סרב לשנות מהרגלו, אמר: "עד כה היה משטר החיים שלי ערוך בצורה כזאת, שאני חי לשם תכלית טובה ובכוונה רצויה, הכל נעשה לצורך גבוה, ואילו כשאני מוותר על שינה זו, הדרושה לי לשם צלילות הדעת, נמצאתי הופך הקערה על פיה. העיקר נעשה טפל והטפל עיקר – העסק והרווחים בראש סולם החשיבות, כאילו כל החיים נועדו למענם".

והפטיר הרבי: "זה הדבר שביקש יעקב אבינו ע"ה באמרו: 'ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש'. הלחם צריך לשמש רק לאכול, ואכילה של יהודי היא תמיד לצורך גבוה. היינו, שיהיה לו כח למלא חובותיו כיהודי, אך לא תוספת לחם די שיוכל לעבוד יותר ולהרויח כסף רב יותר, לקנות בו עוד לחם, ועוד..."

(פאר ישראל ח"א עמ' תו)

וֶהֱוֵי מְקַבֵּל אֶת כָּל הָאָדָם בְּסֵבֶר פָּנִים יָפוֹת

כשלמד מרן ה'אמרי אמת' פרקי אבות עם בניו ונכדיו והגיע למשנתנו "והוי מקבל את כל האדם..." הוסיף וביאר להם בנשימה אחת: "בסבר פנים יפות" – כדוגמת הרב מבנדין!

(מעיינות הנצח, ר' א. סורסקי מפי בנו של הרב מבנדין)

וֶהֱוֵי מְקַבֵּל אֶת כָּל הָאָדָם בְּסֵבֶר פָּנִים יָפוֹת

פעם נכנס איש לחדרו של הרב מבנדין רבי צבי חנוך לוין באמצע אספת רבנים חשובים. קיבלו רבי צבי חנוך באהבה, בכבוד מלכים, אף נכנס לרבנית וקרא:

הביאי כיבוד, אורח יקר אצלנו...

הביאה הרבנית מגדנות לכבדו האורח, כשהיא סקרנית ותמהה לדעת מי האורח היקר הזה, שאין היא ובני ביתה מכירים אותו?

אחרי שהלך האורח ונסתיימה האסיפה, נכנסה הרבנית אל חדר בעלה הרב, והתענינה:

מי הוא האורח?

"אינני יודע" – השיב – "אורח..."

(מעיינות הנצח, ר' א. סורסקי מפי בנו של הרב מבנדין)

משנה

טז. רַבָּן גַּמְלִיאֵל הָיָה אוֹמֵר, עֲשֵׂה לְךָ רַב, וְהִסְתַּלֵּק מִן הַסָּפֵק, וְאַל תַּרְבֶּה לְעַשֵּׂר אֳמָדוֹת:

רע"ב

עשה לך רב. לענין הוראה מדבר עכשיו. אם בא דין לפניך ונסתפקת בו עשה לך רב: והסתלק מן הספק. ולא תפסוק עליו אתה לבדך כי הא דרבא כי הוי אתיא טריפתא לגביה הוי מכניף לכולהו טבחי דמתא מחסיא אמר כי היכי דלמטיין שיבא מכשורא: ואל תרבה לעשר אומדות. שהמפריש מעשרות מאומד אינו נצול מן הקלקלה. אם פוחת ממה שראוי ליתן מעשרותיו מתוקנים ופירותיו מקולקלים. ואם העדיף על שהיה ראוי ליתן פירותיו מתוקנים ומעשרותיו מקולקלים:

משנה

יז. שִׁמְעוֹן בְּנוֹ אוֹמֵר, כָּל יָמַי גָּדַלְתִּי בֵין הַחֲכָמִים, וְלֹא מָצָאתִי לַגּוּף טוֹב אֶלָּא שְׁתִיקָה. וְלֹא הַמִּדְרָשׁ הוּא הָעִקָּר, אֶלָּא הַמַּעֲשֶׂה. וְכָל הַמַּרְבֶּה דְבָרִים, מֵבִיא חֵטְא

רע"ב

ולא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה. מי ששומע חרפתו ושותק: ולא המדרש הוא העיקר אלא המעשה. ותדע לך שהשתיקה טובה. שאפילו המדרש והדרש והדבור בתורה שאין לך מדה טוב הימנה אין עיקר קבול השכר אלא בשביל המעשה. והדורש ואינו מקיים נוח לו אם היה שותק ולא היה דורש: וכל המרבה דברים מביא חטא. שכן מצינו בחוה שהרבתה דברים ואמרה אמר אלהים לא תאכלו ממנו ולא תגעו בו. והוסיפה נגיעה שלא נאסרה בה ודחפה נחש עד שנגעה בו ואמר לה כשם שאין מיתה בנגיעה כך אין מיתה באכילה ומתוך כך באה לידי חטא שאכלה מן הפרי. הוא ששלמה אמר (משלי ל) אל תוסף על דבריו פן יוכיח בך ונכזבת:

וְלֹא מָצָאתִי לַגּוּף טוֹב אֶלָּא שְׁתִיקָה

סח מרן היהודי הקדוש מפרשיסחא: אין לך דבר קל מן השתיקה, שכן האדם השותק אינו זקוק לשום סיוע מאף אדם.

וכנגד זה אין לך איבר שפעולתו כבדה כלשון המדברת, שהרי תמיד היא זקוקה לזולת שישמע דבריה.

(היהודי הקדוש)

וְלֹא מָצָאתִי לַגּוּף טוֹב אֶלָּא שְׁתִיקָה

אמר הרבי ר' העניך מאלכסנדר: כל זמן שעוד מוצאים גוף, גשם וחומר אזי מוטב לשתוק, אבל כשאין מוצאין עוד מן הגוף אזי טוב לדבר.

(יכהן פאר)

וְלֹא מָצָאתִי לַגּוּף טוֹב אֶלָּא שְׁתִיקָה

הדבר הטוב ביותר הוא להשתיק את הגוף, ולמסור את ההנהגה לנשמה בלבד.

(שפת אמת, אבות)

וְלֹא מָצָאתִי לַגּוּף טוֹב אֶלָּא שְׁתִיקָה

העיר מרן ה'לב שמחה' לאחד המשמשים הצעירים, אשר טבעו היה להרבות בדברים:

עד גיל שלוש ארבע, מלמדים את הפעוט לדבר... מכאן ואילך ועד אחרית ימיו, מחנכים אותו... לשתוק.

(אור זרוע לצדיק ח"א עמ' קכט)

וְכָל הַמַּרְבֶּה דְבָרִים, מֵבִיא חֵטְא

פעם צוה היהודי הקדוש להרבי ר' בונם מפרשיסחא שיסע לדרך, ולא אמר לו על מה ולמה. לקח עמו כמה חסידים ויצאו לדרך והגיעו לאכסניה ורצו לאכול שם והחלו החסידים לחקור על הכשרות במקום. אמר להם אחד מהאורחים "חסידים חסידים, אכן מרבים אתם לחקור על אשר אתם מכניסים לפה אבל על מה שאתם מוציאים מהפה כלום אין צורך להקדים לזה דרישות וחקירות".

כששמע הרבי ר' בונם את דבריו של האורח, הבין שמה ששלחו היהודי הקדוש היה כדי לשמוע את הדברים האלה.

(נפלאות היהודי)

משנה

יח. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, עַל שְׁלשָׁה דְבָרִים הָעוֹלָם עוֹמֵד, עַל הַדִּין וְעַל הָאֱמֶת וְעַל הַשָּׁלוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר אֱמֶת וּמִשְׁפַּט שָׁלוֹם שִׁפְטוּ בְּשַׁעֲרֵיכֶם:

רע"ב

העולם (עומד) קיים. ישובן של בני אדם מתקיים ואין זה כמו העולם עומד דלעיל: על הדין. לזכות את הזכאי ולחייב את החייב: ועל האמת. שלא ישקרו איש בעמיתו: ועל השלום. בין המלכיות ובין אדם לחבירו:

וְעַל הָאֱמֶת

סח מרן ה'אמרי אמת' לאיש מקורב: איתא בספרים, כל יהודי מחויב לאחוז לכל הפחות במצות עשה אחת ומצות לא תעשה אחת, אשר יקבל עליו לקיימן בשלימות ממש, ובכל מצב שהוא, אפילו אם צריך לזה מסירות נפש. אני קיבלתי על עצמי את העשה "כבד את אביך ואת אמך" ואת הלאו "מדבר שקר תרחק".

שאלו אותו: מה ראה לבחור באלו דוקא? השיב: "כי המה הקשות ביותר" ("ווייל ס'איז די שווערסטע").

וסיפר הג"ר שמחה בונם לייזרזון ז"ל, שבימי בחרותו היה פעם בגור בערב פסח, ולאחר שגמרו לאפות "מצת מצוה" קרא לו רבינו זצ"ל והזכיר דברי הרמב"ם בענין מצוה אחת בשלימות בהוסיפו בזה"ל: "כלל ישראל קיבלו על עצמם את הלאו דחמץ, חכמים החמירו לאסרו אף במשהו... אני קיבלתי על עצמי ענין יותר קשה, מדבר שקר תרחק, הדבר היחיד שכתוב בתוה"ק הרחקה..."

(ראש גולת אריאל ח"א עמ' מד)

וְעַל הָאֱמֶת

אמר מרן ה'פני מנחם': איתא במדרש (בר"ר ח, ה) בשעה שבא הקב"ה לברא את אדה"ר כו' אמת אומר אל יברא שכולו שקר כו' שלום אומר אל יברא שכולו קטטה, ובכל זאת איתא במשנה על שלשה דברים העולם עומד על הדין ועל האמת ועל השלום, הרי שיש אמת ושלום. עוד קשה, שהרי רגילים לומר על עולם הבא "עולם האמת", וכן איתא בבריאת העולם (שם) ותשלך אמת ארצה ואם כן בעולם הזה אין אמת, ומה הפירוש העולם עומד על האמת.

אלא, הכונה היא לברר האמת, יש הסתרות ובני ישראל מבררין האמת. כל דיין שדן דין אמת לאמתו וכו' כאילו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית... הסתכל בתורה וברא העולם, בתורה יש הכל, וכך מבררין האמת.

(פני מנחם, בראשית תשנ"ד)

פרק ב

משנה

א. רַבִּי אוֹמֵר, אֵיזוֹהִי דֶרֶךְ יְשָׁרָה שֶׁיָּבוֹר לוֹ הָאָדָם, כֹּל שֶׁהִיא תִפְאֶרֶת לְעוֹשֶׂיהָ וְתִפְאֶרֶת לוֹ מִן הָאָדָם. וֶהֱוֵי זָהִיר בְּמִצְוָה קַלָּה כְּבַחֲמוּרָה, שֶׁאֵין אַתָּה יוֹדֵעַ מַתַּן שְׂכָרָן שֶׁל מִצְוֹת. וֶהֱוֵי מְחַשֵּׁב הֶפְסֵד מִצְוָה כְּנֶגֶד שְׂכָרָהּ, ושְׂכַר עֲבֵרָה כְּנֶגֶד הֶפְסֵדָהּ. וְהִסְתַּכֵּל בִּשְׁלשָׁה דְבָרִים וְאִי אַתָּה בָא לִידֵי עֲבֵרָה, דַּע מַה לְּמַעְלָה מִמָּךְ, עַיִן רוֹאָה וְאֹזֶן שׁוֹמַעַת, וְכָל מַעֲשֶׂיךָ בַּסֵּפֶר נִכְתָּבִין:

רע"ב

רבי אומר. שיבור. שיברור: כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם. שיהא נוח לו ויהיו נוחין בני אדם ממנו. וזה יהיה כשילך בכל המדות בדרך האמצעי ולא יטה לאחד משני הקצוות. שאם הוא כילי ביותר יש תפארת לו שאוסף ממון הרבה אבל אין בני אדם מפארין אותו במדה זו. ואם הוא מפזר יותר מן הראוי. בני אדם המקבלים ממנו מפארים אותו. אבל אינו תפארת לעושיה. ואינו נוח לו שהוא בא לידי עניות בשביל כך. אבל מדת הנדיבות שהיא אמצעית בין הכילות והפיזור. היא תפארת לעושיה. ששומר את ממונו ואינו מפזר יותר מן הראוי. ותפארת לו מן האדם. שבני אדם מפארין אותו שנותן כמו שראוי לו ליתן. וכן הדין בכל שאר המדות: שאין אתה יודע מתן שכרן של מצות. לא נתפרש בתורה שכר המקיים מצות עשה ולא עונש המבטל מעשייתן דאילו ענשן של מצות לא תעשה מפורשות הם סקילה. שריפה הרג. וחנק. כרת. ומיתה בידי שמים. ומלקות. העונש הקל לעבירה הקלה. והחמור לחמורה: והוי מחשב הפסד מצוה. מה שאתה מפסיד מסחורתך וממונך מפני עסק המצוה. כנגד השכר שיעלה לך ממנה בעוה"ז או בעוה"ב שיהא יותר מאותו הפסד: ושכר עבירה. הנאה שאתה נהנה בעבירה כנגד הפסד שעתיד לבא לך ממנה:

רַבִּי אוֹמֵר, אֵיזוֹהִי דֶרֶךְ יְשָׁרָה

מרן ה'בית ישראל' היה אומר: שמעתי פירוש במשנה "רבי אומר איזו דרך ישרה"-הרבי אומר איזה דרך הישר..."

(פאר ישראל ח"ג עמ' קפח)

וֶהֱוֵי זָהִיר בְּמִצְוָה קַלָּה כְּבַחֲמוּרָה

סיפר איש מקורב למרן ה'בית ישראל': "נהירנא, פעם עמד הרבי לנסוע מירושלים לחיפה. ביקש לקחת עמו ספר 'עבודת עבודה' (על מס' ע"ז) מהגאון רבי שלמה קלוגר זצ"ל מבראד, שניצב בארון הספרים בבית מדרשו, ושלח אותי לבקש בשמו רשות מן הגבאי".

(פאר ישראל ח"ג עמ' רמח)

וֶהֱוֵי מְחַשֵּׁב הֶפְסֵד מִצְוָה כְּנֶגֶד שְׂכָרָהּ

באגרת ששלח מרן ה'אמרי אמת' לגיסו רבי יצחק דוד בידרמן כותב: אני רגיל לפרש "והוי מחשב..." לעשות חשבון בנפשו: הלא אם יתנו לך מליון רובל ושאר מחמדים כדי שתחדל ולא תניח תפילין, בטח לא תחפוץ. עכשיו תשער בנפשך, כמה היית שמח אם היית מרויח מיליון רובל, ובגודל זו השמחה ועוד יותר מזה תצטרך להתמלא שמחה מהנחת תפילין, משמירת שבת, וכדומה...

וכפי החביבות שאצל האדם כן מתחבב בשמים... ואי אפשר לבוא לעבודת השם בשלימות כמו מן העבודה בשמחה...

ומן עבודת ה' בשמחה במועדים נשאר לכל השנה... ומן עבודת ה' בשמחה בימי הנעורים נשאר לכל ימי החיים...

(מכתבי תורה, מכתב צח)

שֶׁאֵין אַתָּה יוֹדֵעַ מַתַּן שְׂכָרָן שֶׁל מִצְוֹת

סיפר מרן ה'אמרי אמת' כי בילדותו, פנה אביו מרן ה'שפת אמת' אל שארו הצדיק רבי פינטשע מפילץ, וביקש שיקחהו – ביחד עם אחיו הקטן ממנו רבי משה בצלאל – אל יהודי פלוני בוורשה (ונקב בשמו) שיברך אותם. עשה רבי פינטשע כפי שנתבקש ויצא עם הילדים לוורשה. כאן חיפש אחרי היהודי, שחשב אותו בלבו לצדיק מפורסם וידוע לכל, אך רק לאחר חקירות ודרישות הרבה גילה אותו. והנה לגודל פליאתו, נראה היה האיש כאחד מפשוט עם, טיפוס המוני ביותר. כשהביא לפניו את הילדים, וישטח את בקשתו, התרשם רבי פינטשע שהלה אינו מבין כלל מה הוא רוצה ממנו. אעפ"כ מילא השליחות ויאמר אליו: "אף שאינך יודע מאומה, תואיל נא לברך אותם, כבקשת אביהם הרבי מגור..." עשה היהודי כחפצו והרעיף ברכות על ראשם.

ויהי בצאתם מעל פניו, עדיין חוכך היה רבי פינטשע ומשתאה לדעת, מי האיש ומה מעשיו – אולי זה אחד מל"ו צדיקים נסתרים? אולם בשובו לגור סח לו ה"שפת אמת" דבר פלא: "אכן איש פשוט הנהו ביותר. אלא פעם אחת כשנימול בנו, לא היתה בידו אף פרוטה לצרכי סעודת הברית, ומכר את כלי מיטתו להכין סעודת מצוה בכסף שקיבל. אח"כ נשאר בעירום ובחוסר כל. עשה הדבר רושם גדול בשמים: וכי זוטרתא, איש פשוט כמוהו יעשה כזאת! נמנו וגמרו ליתן שכרו גם בעוה"ז, שכל ברכה היוצאת מפיו לא תשוב ריקם, והוא עצמו בכלל אינו יודע שניחן בכח סגולי כזה שברכתו מתקיימת...

(ראש גולת אריאל ח"א עמ' כה)

וְהִסְתַּכֵּל בִּשְׁלשָׁה דְבָרִים וְאִי אַתָּה בָא לִידֵי עֲבֵרָה

סח מרן ה'שפת אמת': שלשה שותפין הם באדם, הקב"ה, אביו ואמו. "מאין באת" – מכח האב. "לאן אתה הולך" – מכח האם, כי האשה הביאה מיתה לעולם. "ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון" – לפני השותף הראשון.

(שפת אמת, קדושים)

משנה

ב. רַבָּן גַּמְלִיאֵל בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יְהוּדָה הַנָּשִׂיא אוֹמֵר, יָפֶה תַלְמוּד תּוֹרָה עִם דֶּרֶךְ אֶרֶץ, שֶׁיְּגִיעַת שְׁנֵיהֶם מְשַׁכַּחַת עָוֹן. וְכָל תּוֹרָה שֶׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה וְגוֹרֶרֶת עָוֹן. וְכָל הָעֲמֵלִים עִם הַצִּבּוּר, יִהְיוּ עֲמֵלִים עִמָּהֶם לְשֵׁם שָׁמַיִם, שֶׁזְּכוּת אֲבוֹתָם מְסַיְּעָתַן וְצִדְקָתָם עוֹמֶדֶת לָעַד. וְאַתֶּם, מַעֲלֶה אֲנִי עֲלֵיכֶם שָׂכָר הַרְבֵּה כְּאִלּוּ עֲשִׂיתֶם:

רע"ב

דרך ארץ. מלאכה או סחורה: שיגיעת שניהם משכחת עון. שהתורה מתשת כחו של אדם והמלאכה מפרכת ומשברת את הגוף ומתוך כך יצר הרע בטל ממנו: וכל תורה שאין עמה מלאכה. וא"ת יהא עמל בתורה תמיד ויגיעתה תהא משכחת עון ומה צורך למלאכה. לכך הוזקק לומר וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה. לפי שאי אפשר לו בלא מזונות ומלסטם את הבריות ומשכח תלמודו: יהיו עוסקים עמהם לשם שמים. ולא כדי ליטול עטרה לומר כך וכך עשיתי בשביל הציבור: מסייעתן. שזכות אבותן של צבור וצדקתן העומדת לעד היא המסייעת אל העוסקין עמהן להוציא לאור צדקן ולא מצד טוב השתדלותם של העוסקים: ואתם מעלה אני עליכם שכר. אע"פ שאין הדבר בא לידי גמר טוב מצד מעשיכם. אלא בשביל זכות אבותם של צבור. מעלה אני עליכם שכר כאילו אתם עשיתם הישועה הזאת בישראל הואיל ואתם עוסקים לשם שמים. פירוש אחר וכל העוסקים עם הצבור להכריח ולכוף את הצבור לדברי מצוה לצדקה או לפדיון שבוים יהיו עוסקים עמהם לשם שמים. שזכות אבותם של צבור מסייעתן לתת מה שפסקו עליהם ואפילו ממון הרבה והצדקה שיעשו תעמוד להם לעד. ואתם המתעסקים לכוף את הצבור למצוה זו. מעלה אני עליכם שכר כאילו עשיתם זאת המצוה מממוניכם ממש. ורמב"ם פי' ואתם מעלה אני עליכם שכר כאילו עשיתם. אם בשעה שאתם עוסקים עם הצבור נתבטלתם מעשיית איזו מצוה בשביל עסקי הצבור מעלה אני עליכם שכר כאלו עשיתם אותה מצוה שנתבטלתם ממנו:

יָפֶה תַלְמוּד תּוֹרָה עִם דֶּרֶךְ אֶרֶץ

סח מרן האדמו"ר מקאצק: אמרו חז"ל: בשעה שתיקן שלמה עירובין ונטילת ידים יצתה בת קול ואמרה "בני אם חכם לבך ישמח ליבי גם אני". ומהי החכמה דוקא בזה, הלא שלמה המלך ע"ה תיקן גם שאר ענינים? אך התורה רמזה בעירובין ונטילת ידים, כי החכמה הגדולה להיות מעורב בכל הדברים ולהיות נקי.

(אמת ואמונה)

יָפֶה תַלְמוּד תּוֹרָה עִם דֶּרֶךְ אֶרֶץ

סיפר מרן ה'פני מנחם': כאשר בנו את ישיבת חכמי לובלין היה המצב הכספי קשה והופסקה העבודה, ורבי מאיר שפירא ז"ל רצה לנסוע לחו"ל לאסוף שם כסף עבור הישיבה.

טרם נוסעו נכנס להפרד מרבו האדמו"ר מטשורטקוב ז"ל ונכנס גם לאאז"ל (האמרי אמת), אמר לו אאז"ל "איתא יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ, לכאורה אם כן למה אצלנו בישיבות לא נוהגים כן, שילמדו וגם יעבדו, אלא משום שאמרו "יפה", ולא שמוכרח להיות כן, ובהיות והיום קשה לקיים זאת כמו שרואים ל"ע שמתקלקלים הרבה בחורי ישראל, אין צריכים לקיים זאת. ודומה להא דאם מתו אחיו מחמת מילה אינו נימול דרפי דמא, טבע חלוש, וכן כאן שהדור חלוש ורואים שאחרים הסתכנו בזה אין מקיימים זאת". ותשובה זו שמשה אחר כך בפי הר"מ שפירא ז"ל מענה לאותם שקינטרוהו בקושיא זו.

(מפי השמועה)

שֶׁיְּגִיעַת שְׁנֵיהֶם מְשַׁכַּחַת עָוֹן

ביאר מרן האדמו"ר מקאצק: כי בלי תורה, אדם מאנה עצמו ואינו רואה חסרון בעבודתו, אך על ידי התורה ימצא את העון שעשה בעשיית המצוה. וזה משכחת עון, היינו מוצא עון.

(אמת ואמונה)

שֶׁיְּגִיעַת שְׁנֵיהֶם מְשַׁכַּחַת עָוֹן

סח מרן האדמו"ר מקאצק: "איני רוצה חסידים שלא יחטאו רק מחמת האיסור לחטוא, אלא שלא יהיה להם פנאי לחטוא".

(אמת ואמונה)

וְכָל תּוֹרָה שֶׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה

הקושי בלימוד התלמוד הירושלמי, לא היה לדידו של מרן ה'לב שמחה' סיבה לרתיעה, להיפך.

היה רבינו אומר, "וכל תורה שאין עמה מלאכה – סופה בטלה", כי הפירוש 'מלאכה', הוא יגיעה בתורה. יען צריך להכניס יגיעה וכוחות בלימוד התורה.

(אור זרוע לצדיק ח"ג עמ' רמה)

משנה

ג. הֱווּ זְהִירִין בָּרָשׁוּת, שֶׁאֵין מְקָרְבִין לוֹ לָאָדָם אֶלָּא לְצֹרֶךְ עַצְמָן. נִרְאִין כְּאוֹהֲבִין בִּשְׁעַת הֲנָאָתָן. וְאֵין עוֹמְדִין לוֹ לָאָדָם בִּשְׁעַת דָּחֳקוֹ:

רע"ב

הוו זהירין ברשות. אתם המתעסקין בצרכי צבור אע"פ שאתם צריכים להתוודע לרשות כדי לפקח על עסקי רבים. הוו זהירים וכו':

נִרְאִין כְּאוֹהֲבִין בִּשְׁעַת הֲנָאָתָן

הזכיר מרן ה'פני מנחם' את דברי זיקנו מרן ה'שפת אמת', שהכונה להיות נזהר בדברי הרשות, שאין מקרבין לו לאדם... בשעת הנאתן, ההנאה שיש לאדם היא רק רגע אחד, וכשעובר הרגע רואה שאין זה כלום. ואין עומדין לו לאדם בשעת דוחקו, אלא עוד להיפך, כדאיתא (בגמ' ב"ב ט"ז, ב) יורד ומתעה ועולה ומרגיז נוטל רשות וכו', הוא נוטל הרשות, היצה"ר מפתהו שזה מצוה, והאדם אינו רואה שזה אינו כלום ושיבא לו רק היזק מזה.

(פני מנחם, מאמרים ויצא תשנ"ד)

משנה

ד. הוּא הָיָה אוֹמֵר, עֲשֵׂה רְצוֹנוֹ כִּרְצוֹנֶךָ, כְּדֵי שֶׁיַּעֲשֶׂה רְצוֹנְךָ כִּרְצוֹנוֹ. בַּטֵּל רְצוֹנְךָ מִפְּנֵי רְצוֹנוֹ, כְּדֵי שֶׁיְּבַטֵּל רְצוֹן אֲחֵרִים מִפְּנֵי רְצוֹנֶךָ. הִלֵּל אוֹמֵר, אַל תִּפְרוֹשׁ מִן הַצִּבּוּר, וְאַל תַּאֲמֵן בְּעַצְמָךְ עַד יוֹם מוֹתָךְ, וְאַל תָּדִין אֶת חֲבֵרָךְ עַד שֶׁתַּגִּיעַ לִמְקוֹמוֹ, וְאַל תֹּאמַר דָּבָר שֶׁאִי אֶפְשָׁר לִשְׁמוֹעַ שֶׁסּוֹפוֹ לְהִשָּׁמַע. וְאַל תֹּאמַר לִכְשֶׁאֶפָּנֶה אֶשְׁנֶה, שֶׁמָּא לֹא תִפָּנֶה:

רע"ב

עשה רצונו כרצונך. פזר ממונך בחפצי שמים. כרצונך. כאילו פזרת אותה בחפצך. שאם עשית כן יעשה רצונך כרצונו. כלומר יתן לך טובה בעין יפה: כדי שיבטל רצון אחרים. יפר עצת כל הקמים עליך לרעה-ואני שמעתי שאין זה אלא דרך כבוד כלפי מעלה והרי הוא כאילו כתוב כדי שיבטל רצונו מפני רצונך. כאותה שאמרו בפרק במה אשה (דף סג) כל העושה מצוה כתקונה אפילו גזר דין של שבעים שנה מתבטל מעליו: אל תפרוש מן הצבור. אלא השתתף בצרתם שכל הפורש מן הצבור אינו רואה בנחמת צבור: ואל תאמין בעצמך עד יום מותך. שהרי יוחנן כהן גדול שמש בכהונה גדולה שמונים שנה ולבסוף נעשה צדוקי: ואל תדין את חבירך עד שתגיע למקומו. אם ראית חברך שבא לידי נסיון ונכשל אל תדינהו לחובה. עד שתגיע לידי נסיון כמותו ותנצל: ואל תאמר דבר שאי אפשר לשמוע שסופו להשמע. כלומר לא יהיו דבריך מסופקים שא"א להבינם בתחלה ובעיון ראשון. ותסמוך שאם יעמיק השומע בהם לבסוף יבינם כי זה יביא בני אדם לטעות בדבריך שמא יטעו ויצאו למינות על ידיך. פ"א לא תגלה סודך אפילו בינך לבין עצמך ותאמר שאין כאן מי שישמעך לפי שסופו להשמע כי עוף השמים יוליך את הקול. והגירסא היא לפי פי' זה שסופו להשמע אבל רש"י גורס ואל תאמר דבר שאפשר לשמוע שסופו להשמע ובדברי תורה מדבר אל תאמר על דבר תורה שאתה יכול לשמוע עכשיו שתשמע אותו לבסוף אלא הט אזניך ושמע מיד: לכשאפנה. מעסקי אעסוק בתורה:

עֲשֵׂה רְצוֹנוֹ כִּרְצוֹנֶךָ

אמר מרן ה'שפת אמת': "רצונו כרצונך" – על ידי שתעשה רצון השי"ת, בקיום המצות – כאילו שזה רצונך. בשכר זה תזכה, שכל הרצונות שלך, יהיו כפי רצון ה'. ולא יהיה לך רצונות אחרים כלל. ואם בכל זאת, יתעורר בך רצונות, אשר לא לה' המה: "בטל רצונך מפני רצונו" ותזכה בשכר זאת, שהקב"ה יבטל ממך, כל הרצונות האחרים, ותהיה כולך רק להשי"ת.

(שפת אמת, ליקוטים אחרי)

עֲשֵׂה רְצוֹנוֹ כִּרְצוֹנֶךָ

אמר פעם מרן ה"שפת אמת" לבתו שהתלוננה שתמיד חסר לה מה לפרנסתה: "אם רוצים מה שנותנים, אז נותנים מה שרוצים..."

(אדמו"רי גור)

בַּטֵּל רְצוֹנְךָ מִפְּנֵי רְצוֹנוֹ

כשחלה מרן האדמו"ר מקאצק, שלח שליח עם "פתקא", להזכירו לפני האדמו"ר ר' דוב בער מראדשיץ, ולבקש עבורו רפואה שלמה, והזהיר את השליח, לא לגלות להרבי מי הוא בעל הפתקא, כי מפולגים היו בדעותיהם בדרכי החסידות.

כאשר הרבי מראדשיץ קרא את הפתקא, לא הרגיש שזהו הרבי מקאצק, ובירך את בעל הפתקא לרפואה שלמה. אולם מיד אחרי זה נזדעזע, ואמר: הלא זהו הרבי מקאצק, השליח לא איבד עשתונותיו ושאל להרבי: ולהרבי מקאצק לא מגיע רפואה שלמה? התיישב הרבי וענה: הלא דרכו של הרבי מקאצק הוא: "בטל רצונך מפני רצונו" – אם מן השמים רוצים, שהוא יהיה חולה, למה הוא מתרעם, ושולח אלי פתקא? אך, עצם הדבר, שאני לא הרגשתי בדבר וברכתיו – מראה, כי מן השמים רוצים שגם שיטתי תתקיים והיא: "הקב"ה גוזר והצדיק מבטל". אם כן אלו ואלו דברי אלהים חיים, גם ברוך יהיה.

(אמת ואמונה)

וְאַל תַּאֲמֵן בְּעַצְמָךְ עַד יוֹם מוֹתָךְ

בילדותו שאל מרן ה'פני מנחם' את אביו מרן ה'אמרי אמת', מדוע לא נאמר בכל התורה שמשה רבינו היה "איש האלקים", רק בסופה, בפרשת "וזאת הברכה"?

השיב מרן ה'אמרי אמת': משה רבינו היה עניו מאד, לא האמין בעצמו, השתמט מלכתוב, רק כשעמד להיפרד מזה העולם עשה זאת, מכיון שצריך סוף סוף להודיע לדורות, מי היה משה רבינו.

<ALD>(מעינות הנצח, ר' א. סורסקי מפ"ק מרן ה'פני מנחם')

וְאַל תָּדִין אֶת חֲבֵרָךְ עַד שֶׁתַּגִּיעַ לִמְקוֹמוֹ

ביאר מרן ה'אמרי אמת': אם שמעת על אחד שעה לך רעה או שדיבר עליך, אל תדין אותו מיד, אלא לך אליו-תגיע למקומו, ותשאל אותו האם נכון הדבר, ולמה עשה כן.

(אמרי אמת, ליקוטים)

וְאַל תַּאֲמֵן בְּעַצְמָךְ עַד יוֹם מוֹתָךְ

רגיל היה לשנן מרן ה'בית ישראל' לאנשיו "יסוד בחסידות", כפי שהתבטא בעצמו, והוא: "שיהודי אמיתי רגיל להרגיש בכל מצב שלא יהיה-עדיין חסר בי מה, עוד לא הגעתי לשלימות! ("א ערליכער יוד איז קיין מאל נישט פערטיג").

כמה פעמים קילס את אימרתו של הרבי ר' ברוכ'ל ממזיבוז' זצ"ל, שפירש את הכתוב (בראשית ד, ז): "הלא אם תיטיב שאת ואם לא תיטיב לפתח חטאת רובץ". ואמר: "אם תיטיב"-אם הנך טוב ומושלם בעיניך, "שאת"-נכשלת כבר בגיאות, בהתנשאות; "ואם לא תיטיב"-אם אינך עוזב דרכיך וממשיך כמקודם, אזי "לפתח חטאת רובץ"-מעשיך מביאין אותך ישר לפתח המוכן לחוטאים, פתחו של גיהנום...

(פאר ישראל ח"ב עמ' רעז)

שֶׁמָּא לֹא תִפָּנֶה

משמו של הרבי מקוצק ביאר מרן ה"שפת אמת":

שמא אתה מאלה שנשתלחו לזה העולם מלכתחילה בכדי ללמוד תורה אפילו במצב של "לא תפנה".

(שפת אמת, אבות)

משנה

ה. הוּא הָיָה אוֹמֵר, אֵין בּוֹר יְרֵא חֵטְא, וְלֹא עַם הָאָרֶץ חָסִיד, וְלֹא הַבַּיְשָׁן לָמֵד, וְלֹא הַקַּפְּדָן מְלַמֵּד, וְלֹא כָל הַמַּרְבֶּה בִסְחוֹרָה מַחְכִּים. ובִמְקוֹם שֶׁאֵין אֲנָשִׁים, הִשְׁתַּדֵּל לִהְיוֹת אִישׁ:

רע"ב

בור. ריק מכל דבר ואפי' בטיב משא ומתן אינו יודע. והוא גרוע מעם הארץ. תרגום והאדמה לא תשם. וארעא לא תבור: ולא עם הארץ חסיד. אבל ירא חטא אפשר שיהיה שהרי הוא בקי בטיב משא ומתן: ולא הביישן למד. שהמתבייש לשאול שמא ילעיגו עליו, ישאר תמיד בספקותיו: ולא הקפדן. הרב שמקפיד על התלמידים כששואלים אותו לא ילמד כראוי. אלא צריך שיסביר פנים בהלכה לתלמידיו: ולא כל המרבה בסחורה מחכים. דכתיב (דברים ל) ולא מעבר לים היא אין התורה מצויה באותם שהולכים מעבר לים: ובמקום שאין אנשים. לישב בראש ולהורות הוראה:

אֵין בּוֹר יְרֵא חֵטְא, וְלֹא עַם הָאָרֶץ חָסִיד

ביאר הרבי ר' העניך מאלכסנדר, לא בור ירא חטא, שאינו מתקיים במקום בור וחלול. ולא עם הארץ, מי שמשותף בגוף, ובלול בארציות, חסיד, שחסיד הוא הכנעה, שמטה ראשו לפנים משורת הדין. ואי אפשר לבוא לזה, מי שמעורב בו לבושי העולם הזה.

(חשבה לטובה)

וְלֹא הַבַּיְשָׁן לָמֵד

היה מרן ה'בית ישראל' אומר: שנינו "ולא הביישן למד"-כלפי מי הדברים אמורים? בודאי כלפי התלמידים בזמננו, אשר חושבים כי לא יאה לשאול את הרב בעניינים פשוטים, אלא במה שקוראים "לומדות" דווקא. והנה מצינו בגמרא, שהחכמים לא התביישו כלל לשאול שאלה כגון (בריש מס' קידושין): מדוע כתוב במשנה "שלוש" ולא "שלושה"?!

(פאר ישראל ח"ב עמ' קטו)

וְלֹא הַקַּפְּדָן מְלַמֵּד

בגור היה חסיד שנסע עוד לקאצק, והיה גם מלמד לבניו של מרן ה'שפת אמת', והיה כעסן. פעם הקניטוהו הילדים מאחוריו כדרך הילדים, והתרגז על כך מאד. אמר לו מרן ה"שפת אמת": אמרו חכמים "לא הקפדן מלמד", היינו שלמלמד אסור להתרגז כי אם הוא יהיה רגזן אף אחד לא ירצה שילדיו ילמדו אצלו. ובזה פירש מה שאמר יעקב אבינו על שמעון ולוי, אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל (בראשית מט, ז), וברש"י שנתן לשמעון להיות מלמדי תינוקות כו' שנתן להם פרנסתם בדרך שיפחדו לכעוס פן תילקח מהם פרנסתם, ובזה שיבר קצת את רוגזם וכעסם. והוסיף שלכן קוראים לרבי (אדמו"ר) "גיטע יוד" משום שהוא צריך להיות טוב, והצדיקים אף פעם לא מתרגזים.

(מגידי אמת, אבות)

וְלֹא הַקַּפְּדָן מְלַמֵּד

פעם כאשר מישהו דימה בנפשו, כאילו מרן ה'אמרי אמת' מקפיד ומתרעם עליו – בשל סיבה מוצדקת כמובן – ושלח לבקש מחילה ממנו, הגיב בהשתוממות: "אני מקפיד? הרי אמרו "ולא הקפדן מלמד".

(ראש גולת אריאל ח"א עמ' תו)

וְלֹא הַקַּפְּדָן מְלַמֵּד

כך היה מרן ה'בית ישראל' אומר: "לעולם אינני גוער באיש, כי אם כאשר אין בלבי אף שמץ של רוגזה..."

מרגלא בפומיה: "אף פעם אינני כועס, אני רק מעמיד פנים כאילו אכעס, והכל כדי להיטיב את האדם שבשבילו אני נזקק למדה זו..."

ובמקרה מסוים, כשראו אותו כאילו היה מתרעם על אחד מנושאי כליו, אמר אח"כ למקורביו: "זה לי כבר ארבעים שנה שלא כעסתי... הפעם יש לי כוונה להיטיב עמו בזה..."

<ALD>(פאר ישראל ח"ב עמ' רפג)

משנה

ו. אַף הוּא רָאָה גֻלְגֹּלֶת אַחַת שֶׁצָּפָה עַל פְּנֵי הַמָּיִם. אָמַר (לָהּ), עַל דַּאֲטֵפְתְּ, אַטְפוּךְ. וְסוֹף מְטַיְּפַיִךְ יְטוּפוּן:

רע"ב

על דאטפת אטפוך. רשע היית ומלסטם את הבריות ומציפן בנהר. ובאותה מדה מדדו לך: וסוף מטיפיך יטופון. שלא היה הדבר מסור בידן להרגך אלא לב"ד והקב"ה מסרן בידן שמגלגלים חובה ע"י חייב ועתיד הוא אחר כך לתבוע מהן מיתתך:

משנה

ז. הוּא הָיָה אוֹמֵר, מַרְבֶּה בָשָׂר מַרְבֶּה רִמָּה. מַרְבֶּה נְכָסִים, מַרְבֶּה דְאָגָה. מַרְבֶּה נָשִׁים, מַרְבֶּה כְשָׁפִים. מַרְבֶּה שְׁפָחוֹת, מַרְבֶּה זִמָּה. מַרְבֶּה עֲבָדִים, מַרְבֶּה גָזֵל. מַרְבֶּה תוֹרָה, מַרְבֶּה חַיִּים. מַרְבֶּה יְשִׁיבָה, מַרְבֶּה חָכְמָה. מַרְבֶּה עֵצָה, מַרְבֶּה תְבוּנָה. מַרְבֶּה צְדָקָה, מַרְבֶּה שָׁלוֹם. קָנָה שֵׁם טוֹב, קָנָה לעַצְמוֹ. קָנָה לוֹ דִבְרֵי תוֹרָה, קָנָה לוֹ חַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא:

רע"ב

מרבה בשר מרבה רמה. המרבה באכילה ושתיה עד שנעשה שמן ובעל בשר מרבה עליו רמה בקבר וקשה רמה למת כמחט בבשר החי. וקמ"ל האי תנא שכל רבויין קשים לאדם חוץ מרבוי תורה וחכמה וצדקה: מרבה דאגה. שמא יגזלוהו ממנו. ושמא יבואו עליו לסטים ויהרגוהו. וחסיד אחד היה מתפלל המקום יצילני מפזור הנפש ושאלו ממנו מה פזור הנפש. אמר להם שיהיו לו נכסים מרובים מפוזרים במקומות הרבה וצריך לפזר נפשו לחשוב לכאן ולכאן: מרבה נשים מרבה כשפים. סדרא נקיט ואזיל בתחלה אדם מקשט עצמו ואוכל ושותה ומרבה בשר. ואח"כ מבקש להרבות נכסים. ולאחר שהרבה נשים כל אחת צריכה שפחה שתשמשנה. הרי מרבה שפחות. וכיון שיש לו בני בית מרובין צריך לשדות וכרמים לספק יין ומזון לבני ביתו ומרבה עבדים לעבוד השדות והכרמים. לכך הן שנויין בסדר זה: מרבה תורה מרבה חיים. דכתיב (דברים ל) כי היא חייך ואורך ימיך: מרבה חכמה. שנותן טעם לדבריו והסברות שלו מתיישבות על לב השומעין: מרבה ישיבה. הרבה תלמידים מתקבצים ובאים לשמוע סברותיו. ואית דגרסי מרבה ישיבה מרבה חכמה. מי שמרבה בתלמידים התלמידים מחדדים אותו ומרבין ומוסיפין על חכמתו: מרבה עצה. מי שמרבה ליטול עצה: מרבה תבונה. מבין דבר מתוך דבר. מעצות שיועציו נותנים לו: מרבה צדקה מרבה שלום. שנאמר (ישעיה לב) והיה מעשה הצדקה שלום:

מַרְבֶּה תוֹרָה, מַרְבֶּה חַיִּים

באחד מהכינוסים, נשא מרן ה'לב שמחה' דבריו, וכה אמר:

"מבקשים דברי ברכה! איתא: "מרבה תורה מרבה חיים" (אבות ב, ז). אמרתי כבר בחנוכת הבית, דמה שייך "מרבה תורה", הרי כתיב: "והגית בו יומם ולילה" (יהושע א, ח). אלא הכוונה: "מרבה תורה" – לאחרים, ע"י הקמת מוסדות תורה שגם אחרים יזכו ללמוד תורה, וזה מרבה חיים. "מרבה ישיבה מרבה חכמה" (אבות, שם) – איזהו חכם הרואה את הנולד (תמיד לב.), וזו החכמה, להרבות ישיבה, לראות את הנולד לעתיד ובשביל זה מרבה ישיבה, שיהיה בהצלחה.

היום – יומא דהילולא של ה"אור החיים" הק' זי"ע. "מרבה תורה מרבה חיים" – לאור באור החיים. כתיב: "עץ חיים היא למחזיקים בה" (משלי ג, יח), למחזיקים בה, להרבות ישיבות ומוסדות תורה, שמרבה תורה מרבה חיים, וזה החיים למחזיקים בה ותומכיה מאושר.

שיהיה בהצלחה!"

(אור זרוע לצדיק ח"ג עמ' שב)

משנה

ח. רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי קִבֵּל מֵהִלֵּל וּמִשַּׁמַּאי. הוּא הָיָה אוֹמֵר, אִם לָמַדְתָּ תּוֹרָה הַרְבֵּה, אַל תַּחֲזִיק טוֹבָה לְעַצְמָךְ, כִּי לְכָךְ נוֹצָרְתָּ. חֲמִשָּׁה תַלְמִידִים הָיוּ לוֹ לְרַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי, וְאֵלּוּ הֵן, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן הֻרְקְנוֹס, וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן חֲנַנְיָה, וְרַבִּי יוֹסֵי הַכֹּהֵן, וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן נְתַנְאֵל, וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲרָךְ. הוּא הָיָה מוֹנֶה שְׁבָחָן. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן הֻרְקְנוֹס, בּוֹר סוּד שֶׁאֵינוֹ מְאַבֵּד טִפָּה. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן חֲנַנְיָה, אַשְׁרֵי יוֹלַדְתּוֹ. רַבִּי יוֹסֵי הַכֹּהֵן, חָסִיד. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן נְתַנְאֵל, יְרֵא חֵטְא. וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲרָךְ, כְּמַעְיָן הַמִּתְגַּבֵּר. הוּא הָיָה אוֹמֵר, אִם יִהְיוּ כָל חַכְמֵי יִשְׂרָאֵל בְּכַף מֹאזְנַיִם, וֶאֱלִיעֶזֶר בֶּן הֻרְקְנוֹס בְּכַף שְׁנִיָּה, מַכְרִיעַ אֶת כֻּלָּם. אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר מִשְּׁמוֹ, אִם יִהְיוּ כָל חַכְמֵי יִשְׂרָאֵל בְּכַף מֹאזְנַיִם וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן הֻרְקְנוֹס אַף עִמָּהֶם, וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲרָךְ בְּכַף שְׁנִיָּה, מַכְרִיעַ אֶת כֻּלָּם:

רע"ב

אל תחזיק טובה לעצמך. לומר הרבה תורה למדתי. ולפי שהוא לא הניח לא מקרא ולא משנה הלכה ואגדה שלא למד היה אומר כן: בור סוד. גרסינן ולא בור סיד. כלומר כבור טוח בסיד: שאינו מאבד טפה. כך הוא אינו שוכח ד"א מתלמודו: אשרי יולדתו. מאושר במדות טובות עד שכל העולם אומרים עליו אשרי מי שילדתו. וי"א ע"ש שהיא גרמה לו שיהא חכם. שהיתה מחזרת על כל בתי מדרשות שבעירה ואומר להם בבקשה מכם בקשו רחמים על העובר הזה שבמעי שיהיה חכם. ומיום שנולד לא הוציאה עריסתו מבה"מ כדי שלא יכנסו באזניו אלא ד"ת: חסיד. שעושה לפנים משורת הדין: ירא חטא. מחמיר על עצמו ואוסר עליו דברים המותרים מיראתו שמא יבא לידי חטא דאל"כ מה רבותיה אפילו עם הארץ אפשר להיות ירא חטא: מעין המתגבר. לב רחב ומוסיף פלפול וסברות מדעתו: אבא שאול אומר משמו. של ריב"ז: ואלעזר בן ערך בכף שניה. מצאתי כתוב דאבא שאול לא נחלק על תנא קמא. ושני הדברים אמרם ריב"ז ושניהם אמת. דלענין הבקיאות והזכרון היה רבי אליעזר מכריע. ולענין החריפות והפלפול היה ר"א בן ערך מכריע:

אִם לָמַדְתָּ תּוֹרָה הַרְבֵּה, אַל תַּחֲזִיק טוֹבָה לְעַצְמָךְ

פירש מרן האדמו"ר מקאצק:

אם למדת תורה הרבה, שיש פנים לכאן ולכאן, אל תבחור לעצמך את הטוב והנוח, את הקולות שנראות בעיניך, ותניח את החומרות...

(אמת מקאצק תצמח)

אִם לָמַדְתָּ תּוֹרָה הַרְבֵּה, אַל תַּחֲזִיק טוֹבָה לְעַצְמָךְ

מדייק מרן ה'שפת אמת', כי אם ילמוד תורה הרבה אז יזכה על ידי התורה שלא יחזיק טובה לעצמו. מה שאין כן הלומד מעט, מיד מחזיק טובה לעצמו. ורבן יוחנן בן זכאי אשר לא הניח מקרא ומשנה גמרא הלכות ואגדות דקדוקי תורה ודקדוקי סופרים שיחת מלאכי השרת ושיחת דקלים מעשי מרכבה והויות דאביי ורבא, אמר זה, כי כל מה שרואין ולומדין דברי תורה יודעים שאין מה להחזיק טובה לעצמו.

(שפת אמת, אבות)

אַל תַּחֲזִיק טוֹבָה לְעַצְמָךְ, כִּי לְכָךְ נוֹצָרְתָּ

יש להבין, מהי משמעות הדברים "כי לכך נוצרת", אם נוצר האדם ללמוד תורה הרבה, ואם זכה לקיים את המטרה למענה נוצר, למה לא יחזיק טובה לעצמו? אך משמעות הדברים היא: כי לכך נוצרת – שלא תחזיק טובה לעצמך.

(שפת אמת, אבות)

אַל תַּחֲזִיק טוֹבָה לְעַצְמָךְ

מעשה בשנותיו האחרונות של מרן ה'אמרי אמת', שאמרה לו הרבנית ע"ה: "מי עוד למד תורה כ"כ הרבה כמותך?!" ונזדעזע מאד: "הלא עדין לא נגעתי בתורה..."

(ראש גולת אריאל ח"א עמ' תלו)

אַל תַּחֲזִיק טוֹבָה לְעַצְמָךְ

סיפר מרן ה'בית ישראל' שקיבל מכתב מיהודי ישיש בחו"ל, למדן מופלג, ר' אביגדור שמו. והזכיר במכתבו, שבאברכותו נכנס אצל ה"שפת אמת" זי"ע בפעם הראשונה ליטול שלום. שאל השפ"א האם הוא יודע ללמוד, והשיב דרך ענוה, שאולי יודע קימעא. הגיב על כך ה"שפת אמת" באמירה: "וכי מי יודע יותר מקימעא..."

"וכך היא המידה", הפטיר, "לעולם יהא אדם ממעט עצמו בעיניו ולבו נשבר כאילו עודנו עומד לפני ההתחלה, אפילו למדן מופלג, מוטב לו שישער בנפשו, כאילו אינו יודע רק מעט מאד..."

(פאר ישראל ח"ב עמ' רפ)

משנה

ט. אָמַר לָהֶם, צְאוּ וּרְאוּ אֵיזוֹהִי דֶרֶךְ יְשָׁרָה שֶׁיִּדְבַּק בָּהּ הָאָדָם. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, עַיִן טוֹבָה. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, חָבֵר טוֹב. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, שָׁכֵן טוֹב. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, הָרוֹאֶה אֶת הַנּוֹלָד. רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר, לֵב טוֹב. אָמַר לָהֶם, רוֹאֶה אֲנִי אֶת דִּבְרֵי אֶלְעָזָר בֶּן עֲרָךְ מִדִּבְרֵיכֶם, שֶׁבִּכְלַל דְּבָרָיו דִּבְרֵיכֶם. אָמַר לָהֶם צְאוּ וּרְאוּ אֵיזוֹהִי דֶרֶךְ רָעָה שֶׁיִּתְרַחֵק מִמֶּנָּה הָאָדָם. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, עַיִן רָעָה. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, חָבֵר רָע. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, שָׁכֵן רָע. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, הַלֹּוֶה וְאֵינוֹ מְשַׁלֵּם. אֶחָד הַלֹּוֶה מִן הָאָדָם, כְּלֹוֶה מִן הַמָּקוֹם בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר לֹוֶה רָשָׁע וְלֹא יְשַׁלֵּם, וְצַדִּיק חוֹנֵן וְנוֹתֵן. רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר, לֵב רָע. אָמַר לָהֶם, רוֹאֶה אֲנִי אֶת דִּבְרֵי אֶלְעָזָר בֶּן עֲרָךְ מִדִּבְרֵיכֶם, שֶׁבִּכְלַל דְּבָרָיו דִּבְרֵיכֶם:

רע"ב

עין טובה. מסתפק במה שיש לו ואינו מבקש דברים יתירים ואינו מקנא כשרואה שיש לחבריו יותר ממנו: חבר טוב. שמוכיחו כשרואה אותו עושה דבר שאינו הגון: שכן טוב. מצוי אצלו בין ביום בין בלילה. ואילו חבר טוב אינו מצוי אצלו בכל עת: הרואה את הנולד. צופה ומביט במה שעתיד להיות ומתוך כך נמצא מחשב הפסד מצוה כנגד שכרה ושכר עבירה כנגד הפסדה: לב טוב. לפי שהלב הוא המניע לכל שאר הכחות והוא המקור שממנו נובעים כל הפעולות. ואע"פ שיש לפעולות אברים מיוחדים מ"מ הכח המעורר לכל התנועות הוא בלב לפיכך אר"א לב טוב. ומפני זה אמר ריב"ז רואה אני את דברי אלעזר בן ערך מדבריכם: איזו היא דרך רעה שיתרחק ממנה האדם. הוצריך לשאול מהם זה. ולא הבין מתוך דבריהם הראשונים שהדרך הרעה היא הפך הדרך הטובה. לפי שלא כל מה שהוא טוב יהיה הפכו רע. כי מדת החסידות והוא העושה לפנים משורת הדין היא טובה. ומי שאינו חסיד מעמיד דבריו על דין תורה אינו רע ואפשר היה לומר שאם ההסתפקות והיא עין טובה היא דרך טובה. בקשת היתרונות אינו דרך רעה לפי שאינו מזיק לשום אדם בזה. וכן בשאר המדות לפיכך הוצרך לשאל מהם איזו היא דרך רעה שיתרחק ממנה האדם: הלוה ואינו משלם. הוא הפך הרואה את הנולד. שאם לא ישלם לא ימצא מי שילונו ויהיה מוטל ברעב. ולא אמר סתם מי שאינו רואה את הנולד. לפי שאפשר לאדם שאינו רואה את הנולד. שלא יבא לידי תקלה. שיציל עצמו בבוא הנולד ההוא: וצדיק חונן ונותן. הקב"ה שהוא צדיקו של עולם חונן ונותן למלוה מה שלוה זה ממנו ולא פרע לו נמצא הלוה נשאר חייב למקום:

עַיִן טוֹבָה

בעין טובה מופלגת, הרעיף מרן ה'חידושי הרי"מ' מתורתו על החסידים. גילה בעצמו, כי שבע עשרה שנה עמל על השגת מידת עין טובה, עד שסיגלה בשלמות. הוא היה אומר, כי מי שאין לו עין טובה לאחרים – לא יכול שתהיה לו עין טובה אפילו לעצמו...

(אור זרוע לצדיק ח"א עמ' נד)

עַיִן טוֹבָה

מרן ה'אמרי אמת' ביקש, בחורף שנת תרפ"א, לנסוע לארץ ישראל. אמר גיסו רבי חנוך צבי, הרב מבנדין, לעכב בעדו. טען: "נמצאים בארץ הציונים, החלוצים, העושים מה שעושים. כשישוב הרבי לפולין יצטרך לספר על מעשיהם, וזוהי דיבת הארץ, כדוגמת המרגלים, למה לו זאת?"

השיבו מרן ה'אמרי אמת':

אין לחשוש, אפקח את העין הטובה ואראה רק טוב, אכרה את האוזן הטובה ואשמע רק טוב.

(אדמור"י גור)

עַיִן טוֹבָה

היה מרן ה'בית ישראל' אומר, שבכח שמירת העינים מסוגל האדם להמשיך לעצמו פרנסה ושפע חסדים. דהנה איתא בכתבי הבעש"ט זי"ע על הכתוב "ה' צלך", שכפי שמתנהג האדם כן מתנהג השי"ת עמו. ולכן האדם שיש לו עין טובה ואינו מסתכל ברע ח"ו, מתקיים בו הכתוב (תהלים לג, יח) "הנה עין ד' אל יראיו וכו' ולחיותם ברעב".

(פאר ישראל, ח"ג עמ' קלו)

חָבֵר טוֹב

מעשה באחד מאנשי שלומנו, שהתגורר בעיירה קטנה בצפון הארץ, שם זימנו לו משמים את פרנסתו בכבוד. מרן ה'בית ישראל' התענין ושאל תכופות את האיש למצבו בכל העניינים, אך בעיקר חקר ודרש באופן שוטף מפיו ומפי ילדיו: היכן הם לומדים, היש להם חברים טובים? האם הם יראי שמים? האם הם עוטים ציצית ופיאות? ויהי היום, כאשר נודע לו שחל באותו מקום שינוי לרעה מבחינה זו, וכי החברים בכיתה אינם טובים, ציוה על האיש להוציא מהר את ילדיו משם. וכה אמר בלשון קדשו: "קודם כל, פון דעם גיהנום ארויס". הוא הורה לשלחם למקום רחוק מן הבית, אע"פ שהילדים נאלצו להיטלטל בשל כך יום יום בנסיעות ארוכות, והדבר אף היה כרוך בהוצאה כספית נכבדה. עקרון זה עמד אצלו מעל הכל: איזוהי דרך ישרה שיבור לו האדם (בחינוך ילדיו)-חבר טוב!

(פאר ישראל ח"ב עמ' קכד)

חָבֵר רָע

הרבה מאד הזהיר מרן ה'בית ישראל' את צעירי הצאן שלא יתרועעו עם חברים בלתי הגונים. אף הוא תמך יתדותיו בדברי חז"ל במדרש (ב"ר סג, ו) על הכתוב בפ' תולדות "ויתרוצצו הבנים", עוברת על פתחי שם ועבר יעקב מפרכס לצאת, על פתחי ע"ז עשו מפרכס לצאת. תינח עשו שפירכס לצאת, כי נמשך אחרי עבודה זרה, אבל יעקב שלמד תורה במעי אמו מפי מלאך, מדוע פירכס לצאת? הוה אומר: גם אם יש לך רבי טוב, מלאך, ואפילו הוא מלמד אותך כל התורה כולה, אינו שווה בנזק הנגרם לנפשך כשאתה לומד ביחד עם חבר רע...

(פאר ישראל ח"ג עמ' קיא)

רוֹאֶה אֲנִי אֶת דִּבְרֵי אֶלְעָזָר בֶּן עֲרָךְ מִדִּבְרֵיכֶם

הסביר מרן ה'בית ישראל': שמכל המידות האחרות שמנו חבריו, יכול האדם להגיע ל"לב טוב". ואיך משיגים כל זאת? "עיקר העצה לתיקון המידות הוא ע"י לימוד התורה... תורת ד' תמימה... שמתמם את האדם..."

(פאר ישראל ח"ג עמ' קכב)

משנה

י. הֵם אָמְרוּ שְׁלשָׁה (שְׁלשָׁה) דְבָרִים. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, יְהִי כְבוֹד חֲבֵרָךְ חָבִיב עָלֶיךָ כְּשֶׁלָּךְ, וְאַל תְּהִי נוֹחַ לִכְעוֹס. וְשׁוּב יוֹם אֶחָד לִפְנֵי מִיתָתָךְ. וֶהֱוֵי מִתְחַמֵּם כְּנֶגֶד אוּרָן שֶׁל חֲכָמִים, וֶהֱוֵי זָהִיר בְּגַחַלְתָּן שֶׁלֹּא תִכָּוֶה, שֶׁנְּשִׁיכָתָן נְשִׁיכַת שׁוּעָל, וַעֲקִיצָתָן עֲקִיצַת עַקְרָב, וּלְחִישָׁתָן לְחִישַׁת שָׂרָף, וְכָל דִּבְרֵיהֶם כְּגַחֲלֵי אֵשׁ:

רע"ב

הם אמרו שלשה דברים. בדרך ארץ ומוסרים ומדות. דאילו בענין האסור והמותר והפטור והחיוב דברים הרבה אמרו. אי נמי אלו השלשה דברים הוי מרגלא בפומייהו תמיד: יהי כבוד חברך חביב עליך כשלך. ואימתי יהא זה כשלא תהי נוח לכעוס. שאם אתה נוח לכעוס אי אפשר שלא תזלזל בכבוד חברך. הרי דבור אחד. ושוב יום אחד לפי מיתתך. הרי ב'. והג' הוי מתחמם כנגד אורן של חכמים וכו': ושוב יום אחד לפני מיתתך. לפי שאין אדם יודע אימתי ימות יעשה תשובה היום שמא ימות למחר: והוי זהיר בגחלתן. שלא תנהג בהם קלות ראש: שלא תכוה. שלא תענש על ידן: נשיכת שועל. רפואתו קשה לפי ששיניו דקות עקומות ועקושות וצריך הרופא לחתוך הבשר באיזמל ולהרחיב הנשיכה: עקיצת עקרב. קשה מנשיכת נחש: ולחישתן. דבורן: לחישת שרף. כהבל היוצא מפי השרף ששורף בשעה שהוא לוחש. פי' אחר, השרף הזה אינו מקבל לחש כשאר נחשים כדכתיב (תהלים נח) אשר לא ישמע לקול מלחשים. כך תלמיד חכם אם תקניטנו ותבא לפייסו אינו מקבל פיוס:

יְהִי כְבוֹד חֲבֵרָךְ חָבִיב עָלֶיךָ כְּשֶׁלָּךְ, וְאַל תְּהִי נוֹחַ לִכְעוֹס

'יהי כבוד חברך חביב עליך כשלך' ועל ידי זה 'ואל תהי נוח לכעוס' על אחרים, כשם שאינך כועס על עצמך.

(שפת אמת, אבות)

וְשׁוּב יוֹם אֶחָד לִפְנֵי מִיתָתָךְ

הרבי ר' בונם מפרשיסחא סיפר, שאביו המגיד מוואידיסלאוו, היה בהאמבורג לדרוש, והיה אז הרב הגאון ה"תורת יקותיאל" שם, ובהיותו בפולין נסע הרב הנ"ל להרר"ב ממעזריטש זצ"ל. והיה חסיד גדול, ואמר לו, כששני בני אדם נלחמים ומכים אחד את השני אף שאחד מהם גבור, ומנצח לחבירו, אבל היתכן שהחלש אין עושה כלום לגבור, ובתוך המריבה על כרחך שנותן לו מכה, ורק עיקר הענין הוא להיות האחרון, לתת המכה האחרונה, "דעם לעצטין פאטש". כן בלי ספק היצר הרע מתגבר מדי פעם, אבל מה בכך, העיקר הוא ליתן לו באחרונה ולנצחו.

ואמרתי אני, שזהו שאמרו חז"ל שוב יום אחד וכו' כי אינו ידוע איזה "הפאטש" האחרון, וצריך קיום וחיזוק לזה, כי הוא מלחמה ואף שמנוצח במלחמה אחת, עם כל זה הנה היצר הרע לא ירף מלהלחם עוד ועוד.

(חשבה לטובה)

וְשׁוּב יוֹם אֶחָד לִפְנֵי מִיתָתָךְ

חסיד אחד נסע לרבי ר' העניך זצ"ל, פעם אחת נטלו הרבי באבנטו והלך עמו לטייל ואמר לו בזה"ל: ידידי מה יהיה אם יקחו אותנו עתה לבית דין של מעלה מה נאמר ומה נצטדק, ויצא החסיד מרוב פחד ונתעלף עד שהוכרחו לעשות פעולות להחיותו.

(שיח שרפי קודש)

וְשׁוּב יוֹם אֶחָד לִפְנֵי מִיתָתָךְ

בפרקי דרבי אליעזר איתא, שמיתת צמא היא קשה מכל המיתות. ומטעים מרן ה'אמרי אמת': כי אין דבר מצער יותר מאשר אדם העומד למות וליתן דין וחשבון, ואין הוא חשוב אלא על לגימה של מים שתצילו, ותשובה מה תהא עליה....

(אמרי אמת, ליקוטים)

וֶהֱוֵי זָהִיר בְּגַחַלְתָּן שֶׁלֹּא תִכָּוֶה

מעשה היה, שביקש מרן ה'שפת אמת' מאיש פלוני בקשה מסויימת, והלה סרב למלא את מבוקשו, ולא עוד אלא שהרהיב וענה לו במכתב בלישנא דמשתמע שכאילו אינו מתיירא להיכוות בגחלתו. נתן השפ"א את המכתב לבנו ה'אמרי אמת' בכדי שישיב לו. עשה כמצות אביו, ואחרי שהסביר את גוף הענין לאשורו, הוסיף הערה קצרה: מה שאתה כותב שאינך מתיירא מהקפדתו, הלא הכתוב מכחישך, דכ' "אריה שאג מי לא יירא".

(ראש גולת אריאל ח"א עמ' קטז)

וֶהֱוֵי זָהִיר בְּגַחַלְתָּן שֶׁלֹּא תִכָּוֶה

כאשר אחד מראשי הציבור החרדי, עסקן ידוע, לא מיהר לציית להוראת מרן ה'בית ישראל', בענין מסוים, היה זה מרן ה'לב שמחה' שחש להזהיר את האיש במילים הבאות: "הישמר לך מפני אחי. הלא תדע אשר אפילו גדולים בפולין רעדו מפניו והתייראו שלא להיכוות בגחלתו...".

(פאר ישראל ח"א עמ' צט)

וֶהֱוֵי זָהִיר בְּגַחַלְתָּן שֶׁלֹּא תִכָּוֶה

הקירוב שמרן ה'בית ישראל' היה מקרב את אנשיו, והריחוק למראית עין, היו בחשבון נפלא, טמיר ונעלם. הכל טובת כל נפש, רוח ונשמה, בהתאם לצרכיה. כשחלשה דעתו של אי מי מהחסידים החשובים עקב הנהגה זו, שלח הרבי לרמוז לו, שכולם אהובים עליו כאישוני-עיניו ממש, אך יש להעניק לכל אחד את היחס הנחוץ לטובתו, ויש לו לחסיד אמיתי לרחוש אימון מלא שההנהגה היא כיאות. עליו לזכור את דברי הרמב"ם בפירוש המשניות (אבות פ"ב מ"ו), וזו לשונו הזהב: "והוי זהיר בגחלתן שלא תכוה-ואל תוסף להתקרב אליהם (אל החכמים) יותר ממה שיקרבוך הם, שלא תפסיד כוונתם בך...".

(פאר ישראל ח"ב עמ' קכח)

שֶׁנְּשִׁיכָתָן נְשִׁיכַת שׁוּעָל

מרן ה'פני מנחם' הראה לעיין בשל"ה במס' יומא בסוף עמוד התשובה מה שכתב בשם ספר חרדים לפרש "נשיכת שועל", על פי מעשה באחד משרי המלך שעקץ שועל עקיצה קטנה ברגלו ולא הרגיש בה אבל במשך כמה ימים צבתה רגלו מאד עד סוף הירך, ורופאי המלך נלאו לבקש מיני רפואות משונות בדמים יקרים מאד ולא יכולו, ונואשו ממנו והיה מצוה מחמת מיתה וכל בני ביתו בוכים, עד שבא רופא אחד ורפאו בדרך פלא על ידי מיני עשבים הידועות לו. וישתוממו הרופאים והללו את האלקים אשר ברא מיני סגולות בעשבים.

ובזה יש לפרש מתניתין ועקיצתן עקיצת שועל שאף בחולי הנפש יש להם רפואות תעלה בדמים קלים בדרך סגולה. ועל דרך זה יש לנו לבקש בשדה אשר ברכו ה' הוא הגמרא מיני סגולות ורפואות קלות לרפאות חולי הנפש החלושים [כגון עניית אמן יהש"ר בכל כחו וכדומה], שאין בהם כח לסבול הרפואות הקשות. עכ"ל בקיצור ע"ש.

(מגידי אמת, אבות)

וְכָל דִּבְרֵיהֶם כְּגַחֲלֵי אֵשׁ

הרבי ר' בונם מפרשיסחא פירש את הפסוק "יש בוטה כמדקרת חרב ולשון חכמים מרפא", שהפסוק מקשה למה יהיה באמת כה גדול כוח הדיבור עד שיהיה בוטה כמדקרת חרב, ומתרץ לשון חכמים מרפא, משום שרצון ה' היה שיהיה כח בדיבור חכמים לחדור לעומק לב בנ"י מפני זה גדול כח הדיבור.

(שפתי צדיק)

משנה

יא. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, עַיִן הָרָע, וְיֵצֶר הָרָע, וְשִׂנְאַת הַבְּרִיּוֹת, מוֹצִיאִין אֶת הָאָדָם מִן הָעוֹלָם:

רע"ב

עין הרע. כמו עין רעה. שאינו מסתפק במה שיש לו ומחזר אחר דברים אחרים. ויש מפרשים עין הרע. שמכניס עין הרע בממון חבירו או בבניו ומזיק לו: ושנאת הבריות. שנאת חנם. ורמב"ם פי' שמואס חברת הבריות ואוהב לישב יחידי. ואני שמעתי אדם קשה שמביא עליו שנאת הבריות וגורם שהכל שונאים אותו:

משנה

יב. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, יְהִי מָמוֹן חֲבֵרָךְ חָבִיב עָלֶיךָ כְּשֶׁלָּךְ. וְהַתְקֵן עַצְמָךְ לִלְמוֹד תּוֹרָה, שֶׁאֵינָהּ יְרֻשָּׁה לָךְ. וְכָל מַעֲשֶׂיךָ יִהְיוּ לְשֵׁם שָׁמָיִם:

רע"ב

והתקן עצמך ללמוד תורה. שלא תאמר הואיל ואבי חכם ואבי אבא חכם. תורה חוזרת לאכסניא שלה ואיני צריך לבקש אחריה: וכל מעשיך יהיו לשם שמים. אף בשעה שאתה עוסק באכילה ושתיה ובדרך ארץ לא תתכוין ליהנות גופך אלא שתהיה בריא לעשות רצון קונך:

יְהִי מָמוֹן חֲבֵרָךְ חָבִיב עָלֶיךָ כְּשֶׁלָּךְ

פעם דיבר מרן ה'בית ישראל' בענין החובה להיזהר בממונות, שלא לפגוע ח"ו בפרוטה של הזולת. וסיפר כי הגאון רבי יוסף דוב סולובייצ'יק ז"ל (בעל "בית הלוי"), אביו של רבי חיים מבריסק, ששימש ברבנות כארבעים שנה, מתאונן היה על שבאים לשאול אותו "שאלות" מכל חלקי השו"ע חוץ מ..."חושן משפט". דהיינו, כשמוצאים אפילו שריטה קלה בעוף, באים במרוצה לשאול מה דינו, ואילו על ה"רובל" אם הוא כשר – אין איש בא לשאול! והרי כ"כ הרבה שאלות עלולות להיכרך בכל פרוטה שמרויחים – גזל, הונאה, רבית, וכיוצא?!

(פאר ישראל ח"א עמ' תו)

וְהַתְקֵן עַצְמָךְ לִלְמוֹד תּוֹרָה

פירש מרן ה'בית ישראל': "התקן עצמך-תיקון המידות!". מכיון ש"על ידי תיקון המידות יכולים להגיע לקבל הארת התורה".

(פאר ישראל ח"ג עמ' קח)

שֶׁאֵינָהּ יְרֻשָּׁה לָךְ

מסופר שה'חפץ חיים' זצ"ל שאל את מרן ה'אמרי אמת': "הלא כולנו בני אברהם יצחק ויעקב, וחז"ל אמרו (בבא מציעא פ"ה ע"א) כל שהוא תלמיד חכם ובנו ת"ח ובן בנו ת"ח שוב אין תורה פוסקת מזרעו לעולם, אם כן היינו צריכים כולנו להיות תלמידי חכמים? השיבו רבינו: "הגמרא אומרת שם "מכאן ואילך תורה מחזרת על אכסניה שלה", היא רק מחזרת, אבל צריכים להכניס אותה..."

(ראש גולת אריאל ח"א עמ' רצד)

שֶׁאֵינָהּ יְרֻשָּׁה לָךְ

מרן ה'פני מנחם היה רגיל להביא את דברי אביו מרן ה'אמרי אמת' שהגיד שאף דכתיב תורה צוה לנו משה מורשה וגו' עם כל זה ה"התקן עצמך" אינה ירושה. "דאס וועלען דארף יעדער איינער אליינט ארבעטען, צו גרייטען דאס הארץ, וועלען מקבל זיין. יעדער איינער דארף מקבל זיין אויף זעך, מתחזק זיין". (=בזה יצטרך כל אחד לעמול בעצמו, להכין לבבו, לרצות לקבל, כל אחד צריך לקבל על עצמו, להתחזק...).

(פני מנחם, שבועות תשנ"ה)

וְכָל מַעֲשֶׂיךָ יִהְיוּ לְשֵׁם שָׁמָיִם

דייק הרבי ר' בונים מפרשיסחא:

"כל מעשיך"-גם מה שהינך עושה לשם שמים, היזהר שתעשה זאת לשם שמים. והוא כמו שהגיד האדמו"ר מקאצק: "צדק צדק תרדוף"-שגם עשיית הצדק צריכה שתיעשה בצדק.

(אמת ואמונה)

וְכָל מַעֲשֶׂיךָ יִהְיוּ לְשֵׁם שָׁמָיִם

הגיד מרן ה'אמרי אמת' בשם השפ"א: דוד המלך נשבע לאביר יעקב "אם אבוא באהל ביתי, אם אעלה על ערש יצועי, אם אתן שנת לעיני – עד אמצא מקום לה'" להודיעך שכל מעשיו הליכה ושינה היו בכדי להביא להשראת השכינה בתחתונים.

"אם אתן שנת לעיני" – שלא תהיה השינה שנת לעיני, לצרכים הגופניים שלי, אלא בעבור אמצא מקום לה'.

(אמרי אמת, במדבר)

משנה

יג. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, הֱוֵי זָהִיר בִּקְרִיאַת שְׁמַע (וּבִתְפִלָּה). וּכְשֶׁאַתָּה מִתְפַּלֵּל, אַל תַּעַשׂ תְּפִלָּתְךָ קֶבַע, אֶלָּא רַחֲמִים וְתַחֲנוּנִים לִפְנֵי הַמָּקוֹם בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר כִּי חַנּוּן וְרַחוּם הוּא אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וְנִחָם עַל הָרָעָה. וְאַל תְּהִי רָשָׁע בִּפְנֵי עַצְמָךְ:

רע"ב

הוי זהיר בקריאת שמע. לקרותה בעונתה וכן בתפלה להתפלל כל תפלה ותפלה בעונתה: קבע. כאדם שיש עליו חובה דבר קבוע ואומר אימתי אפרוק מעלי חוב זה. אי נמי קבע כאדם שקבוע לו לקרוא פרק אחד פרשה אחת. שאומר אותה בקריאה בעלמא ואינו אומרה בלשון תחנונים כאדם שמבקש רחמים: כי (אל) חנון ורחום הוא. רוצה בתחנונים ועל ידי התחנונים הוא מרחם מיד: ואל תהי רשע בפני עצמך. אל תעשה דבר שהיום ולמחר תרשיע את עצמך בו. ורמב"ם פירש אל תהי רשע בעיניך, כלומר לא תחזיק עצמך כרשע שמתוך כך אתה יוצא לתרבות רעה לגמרי. ואני שמעתי אל תהי רשע בדבר זה שתפרוש מן הצבור ותעמוד בפני עצמך:

אַל תַּעַשׂ תְּפִלָּתְךָ קֶבַע, אֶלָּא רַחֲמִים וְתַחֲנוּנִים

אמר הרבי ר' העניך מאלכסנדר, שאין לו לאדם להתפאר כשעולה לו התפילה יפה, שכן אביון המקבץ נדבות, אינו מתפאר בלשונו הצח שבקש את הפרוטות, וכן כשפורצת שריפה והאדם זועק לעזרה אינו מתפאר אח"כ במה שזעק במנוסתו.

(חשבה לטובה)

אַל תַּעַשׂ תְּפִלָּתְךָ קֶבַע, אֶלָּא רַחֲמִים וְתַחֲנוּנִים

אמר מרן ה'שפת אמת': אל תעש תפלתך – לצרכי עצמך, קבע. אלא רחמים ותחנונים לפני המקום – לצרכי המקום, התפלל בקביעות, תמיד.

(שפת אמת, אבות)

וְאַל תְּהִי רָשָׁע בִּפְנֵי עַצְמָךְ

כתב מרן ה'שפת אמת': ודבר זה צריך אדם לידע בכל מצוה ועבודה להשי"ת אף שנדמה לעיני בשר כי אין בכחו לגשת על ידי חטא או משפלות עצמו, כל זה רק מעצת יצר הרע, אלא צריך אדם להאמין כי יוכל לקיים כל מצוה בעזר השי"ת.

(שפת אמת, שלח)

משנה

יד. רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר, הֱוֵי שָׁקוּד לִלְמוֹד תּוֹרָה, (וְדַע) מַה שֶּׁתָּשִׁיב לָאַפִּיקוֹרוֹס. וְדַע לִפְנֵי מִי אַתָּה עָמֵל. וְנֶאֱמָן הוּא בַּעַל מְלַאכְתְּךָ שֶׁיְּשַׁלֶּם לָךְ שְׂכַר פְּעֻלָּתָךְ:

רע"ב

לאפיקורוס. לשון הפקר המבזה את התורה ומחשיבה כאילו היא הפקר. א"נ משים עצמו כהפקר ואינו חס על נפשו לחוש שמא תבא עליו רעה על שמבזה את התורה או לומדיה: ודע לפני מי אתה עמל. בתשובה זו שאתה משיב לאפיקורוס. שלא יפתה לבך לנטות לדעתו:

הֱוֵי שָׁקוּד לִלְמוֹד תּוֹרָה

סיפר רב מליטא: נסעתי פעם עם מרן ה'אמרי אמת' ברכבת, ועקבתי כל הדרך אחרי מעשיו, כי אמרו לי שזה בנו של השפ"א. שמתי לב שלא פסק אף לרגע מלימוד התורה. באמצע הנסיעה אירעה לנו תקלה, הרכבת ירדה מן הפסים. ירדו, איפוא, כל הנוסעים מהקרונות בכדי להמתין בחוץ עד שיטפלו הטכנאים ברכבת וימשיכו במסע. עסקו האנשים במה שעסקו – אולם הוא ז"ל לא הפסיד מזמנו אף דקה. הלך ונעמד תחת עץ סמוך, שלף מחיקו את הספר, כשהוא מוסיף ולומד הלאה בלא להפסיק.

תיקון התקלה התארך אז כשש שעות. עובדי מסלת הברזל הביאו מכשירים כבדים, ע"מ להעלות את הקרונות אל המסילה, וציבור הנוסעים עקב אחרי מלאכתם בסקרנות רבה – רק הוא לבדו לא נשא עיניו אליהם, כי אם נצמד אל ספרו, והמשיך ללמדו כל אותה עת בעמידה על רגליו. כאשר נשלם תיקון הרכבת והתכוננו לנוע הלאה, ניגש אליו אברך אחד, בן לוייתו, אשר נגע קלות שרוולו מבלי לומר אף מלה. מיד שב ועלה אל הקרון, במנוחת הנפש, בלא שמץ של עייפות; לא היה מורגש עליו שלמד זה עתה שש שעות רצופות בלי הפסק ובעמידה.

(ראש גולת אריאל ח"א עמ' פט)

הֱוֵי שָׁקוּד לִלְמוֹד תּוֹרָה

היה מרן ה'בית ישראל' אומר: "יש דרגות שונות בלימוד התורה", לא ראי זו כראי זו, אך כל יהודי מחויב ללמוד "אף שאין לו חשק ואינו מבין..." מחובתו "לא להשגיח על זה, רק ליגמר איניש והדר ליסבר..." ואף שיש לו מניעות והסתרות, יתגבר על זה..."

(פאר ישראל ח"ג עמ' קג)

וְדַע מַה שֶּׁתָּשִׁיב לָאַפִּיקוֹרוֹס

הימים היו ימי התחלת סער וסופה רוחנית בעולם היהודי. העסקנים מ"חובבי ציון", ופעילי ה"השכלה" ו"החדרים המתוקנים", נהגו בעת ההיא לפשוט טלפיהם ולתעתע בציבור היהודי באחיזת עינים, כאילו כוונתם לטובה. בשלב מסוים אף ניסו לעשות נפשות לרעיונותיהם בקרב חסידים ואדמו"רים שהעלו תמיד את ארץ ישראל וירושלים על ראש שמחתם, בהעריכם, שבדרך זו יכבשו את לבב המוני ישראל. לשם אותה מטרה בא אז לגור, בין שאר שלוחים ורבנים, אחד מעורכי עתון "הצפירה", נ' סוקולוב, ששנה ופירש. התנגדותו של מרן ה'שפת אמת' לציונים כבר היתה אז ידועה היטב, כמה פעמים יצא חוצץ כנגדם בחריפות רבה, אולם האיש בבואו העמיד פנים כאילו אינו מבקש אלא ללמוד את השקפת הצדיק בענינים יהודיים שונים.

כפי שמסופר ביקש, כאילו, לקבל הסבר מפי האדמו"ר על ענין תמוה במדרש ש"הטריד" את מנוחתו, במתן תורה כתוב "וכל העם רואים את הקולות", ומבארים חז"ל שמדובר בנס "שהיו רואים את הנשמע" – וכי עביד קוב"ה ניסא בכדי?! לאיזה צורך היו צריכים לראות את הקולות?!

סרב ה"שפת אמת" להיכנס בשיחה עמו, ויש אומרים שבכלל לא נתנו לו להיכנס בקודש פנימה, כדי שלא יצטרך אותו צדיק להסתכל בפני אדם רשע. אולם בנו רבינו זצ"ל, שהיטיב לדעת את האיש ואת שיחו, מצא לנכון להטיח בפניו תשובה לשאלתו: "אילו לא היו רואים את הקולות ורק שומעים אותם, יכול היה אחד כמוך לבוא ולטעון שנצטווינו בעשרת הדברות "לו תגנוב" ו"לו תרצח" בוא"ו תחת האל"ף... רק משראו את הקולות לא נותרה שום אפשרות לסלף דברי תורתנו הקדושה...

(ראש גולת אריאל ח"א עמ' קלו)

וְדַע מַה שֶּׁתָּשִׁיב לָאַפִּיקוֹרוֹס

מרן ה'בית ישראל' סיפר בפורים בתחילת הנהגתו שבחתונתו שהתקיימה בד' אדר תר"ע, היה שם בדחן ירא שמים חסיד ולמדן בשם ר' שמואל. הציונים שחפשו דרך למצוא דריסת רגל בפולין, מול החסידים שעמדו נגדם כחומת ברזל, באו לר' שמואל ונתנו לו  רובל (היה זה סכום גדול) כדי שידבר על הציונות, וקיבל... אולם התנה עמם שבחתונה יעמדו על ידו, ויזכירו לו לדבר ע"י שימשכו בשולי בגדו, אח"כ בחתונה עמד ושאל: מי יודע מה החילוק בין שאול המלך – להרצל? הנוכחים השתוממו למשמע אזניהם. מיד ענה ואמר: החילוק הוא, אצל שאול המלך, אבדו לאביו אתונות, הלך לחפשם ובדרך מצא "מלוכה". ואילו הרצל, הלך לחפש מלוכה (שרצה לחדש מלכות ישראל) ומצא חמורים..., אמנם אתונות של שאול, נזהרו מסרך וחשש אסור (עי' חולין ז': בחמורו של רפב"י שלא אכל טבל ובתוד"ה הא מירושלמי שהחמיר ע"ע), מה שאין כן החמורים האלו, והראה על הציונים שעמדו לצידו, אוכלים הכל, נבילות וטריפות וכל דבר טמא.

והוסיף הב"י שמימיו לא ראה את אביו כ"ק אדמו"ר האמרי אמת זצוק"ל לשחוק, כמו אז שעלתה בת שחוק על פניו הק' למשמע דברי הבדחן שמצאו חן בעיניו.

(מפי השמועה)

משנה

טו. רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר, הַיּוֹם קָצֵר וְהַמְּלָאכָה מְרֻבָּה, וְהַפּוֹעֲלִים עֲצֵלִים, וְהַשָּׂכָר הַרְבֵּה, וּבַעַל הַבַּיִת דּוֹחֵק:

רע"ב

היום קצר. חיי העולם הזה קצרים הם: והמלאכה מרובה. התורה ארוכה מארץ מדה: ובעל הבית דוחק. שנאמר (יהושע א) והגית בו יומם ולילה:

הַיּוֹם קָצֵר וְהַמְּלָאכָה מְרֻבָּה

"היום קצר והמלאכה מרובה" היתה כעין סיסמת חייו של מרן ה'אמרי אמת'. מרגלא בפומיה: "דקה אחת אינה דקה בלבד, אלא ששים שניות, חייבים לנצל כל שניה בפני עצמה". ואין ניצול אלא כשעוסקים בתורה.

במועד מסויים רצה רבינו זצ"ל להתלמד לכתוב בשפה הפולנית, בכדי שיוכל לרשום בעצמו את הכתובת במשלוח מכתבים וכיו"ב, וכבר ניסו להביא אליו את פלוני המתעסק בהוראת שפה זו, שילמדנו, אבל הוא אמר שאין לו פנאי לכך כי אם אחת בשנה: בליל אידיהם "ניטל", שכשרי ישראל נמנעים בו מלעסוק בתורה עד חצות.

(ראש גולת אריאל ח"א עמ' פז)

משנה

טז. הוּא הָיָה אוֹמֵר, לֹא עָלֶיךָ הַמְּלָאכָה לִגְמוֹר, וְלֹא אַתָּה בֶן חוֹרִין לִבָּטֵל מִמֶּנָּה. אִם לָמַדְתָּ תוֹרָה הַרְבֵּה, נוֹתְנִים לָךְ שָׂכָר הַרְבֵּה. וְנֶאֱמָן הוּא בַּעַל מְלַאכְתְּךָ שֶׁיְּשַׁלֶּם לָךְ שְׂכַר פְּעֻלָּתָךְ. וְדַע, מַתַּן שְׂכָרָן שֶׁל צַדִּיקִים לֶעָתִיד לָבוֹא:

רע"ב

לא עליך המלאכה לגמור. לא שכרך הקב"ה לגמור את כולה כדי שתפסיד שכרך אם לא תגמרנה. ושמא תאמר איני לומד ואיני נוטל שכר. לא אתה בן חורין להבטל. על כרחך העול מוטל עליך לעבוד: לעתיד לבוא. לעולם הבא:

לֹא עָלֶיךָ הַמְּלָאכָה לִגְמוֹר

פירש מרן ה'חידושי הרי"מ': לא עליך המלאכה שאתה תוכל לגמרה, לכן אין אתה בן חורין להבטל ממנה.

(חידושי הרי"מ)

פרק ג

משנה

א. עֲקַבְיָא בֶן מַהֲלַלְאֵל אוֹמֵר, הִסְתַּכֵּל בִּשְׁלשָׁה דְבָרִים וְאֵין אַתָּה בָא לִידֵי עֲבֵרָה. דַּע, מֵאַיִן בָּאתָ, וּלְאָן אַתָּה הוֹלֵךְ, וְלִפְנֵי מִי אַתָּה עָתִיד לִתֵּן דִּין וְחֶשְׁבּוֹן. מֵאַיִן בָּאתָ, מִטִּפָּה סְרוּחָה, וּלְאָן אַתָּה הוֹלֵךְ, לִמְקוֹם עָפָר רִמָּה וְתוֹלֵעָה. וְלִפְנֵי מִי אַתָּה עָתִיד לִתֵּן דִּין וְחֶשְׁבּוֹן, לִפְנֵי מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא:

רע"ב

עקביא. מטפה סרוחה. טפת ש"ז ואע"פ שבשעת העבור אינה סרוחה שאינה מסרחת ברחם האשה עד לאחר שלשה ימים וכשתסריח אינו ראויה להזריע מ"מ קרי לה טפה סרוחה מפני שהיא קרובה להסריח מיד כשהיא חוץ למעי האשה. והמסתכל שבא מטפה סרוחה נצול מן הגאות. והמסתכל שעתיד לילך למקום עפר רמה ותולעה. נצול מן התאוה והחמדה אל הממון. והמסתכל שעתיד ליתן דין וחשבון פורש מן החטא ואינו נכשל בעבירה:

הִסְתַּכֵּל בִּשְׁלשָׁה דְבָרִים

הסביר מרן ה'חידושי הרי"מ' את הפסוק "כי יפגשך עשו אחי ושאלך לאמר למי אתה ואנה תלך, ולמי אלה לפניך", אלו שאלות כדוגמת משנת חסידים; "מאין באת" זהו – "למי אתה" הלא מטפה סרוחה הנך ואיך אפשר לך להגיע שתהיה עבד נאמן להשי"ת. "ואנה תלך" כמו – "לאן אתה הולך מקום עפר ורימה", ועל ידי זה משליך עצבות על האדם שלא יעבוד עבודת הקודש בשמחה. "ולמי אלה לפניך" במה נחשבים מעט כוחותיך שתוכל לזכות בם בעת "דין וחשבון".

"ואמרת לעבדך ליעקב" וגו' אין זה בזכות מה שנתקבל ברצון עבודתינו, רק בזכות אבות הקדושים היא מנחה שלוחה לאדון הכל ב"ה שמאהבת אבות מקבל עבודת בניהם כמנחה. והנה גם הוא אחרינו כמאמרם ז"ל הבא לטהר מסייעין אותו. וכשבאים במחשבה הג' שאלות יש להסתפק אם הם מהיצר טוב או מהיצר רע ונצרך לזה סייעתא דשמיא שיהי' מבין מי מעוררו, על זה מברכין בכל יום ומבקשים בינה להבחין בין יום ללילה.

(שפתי צדיק)

משנה

ב. רַבִּי חֲנִינָא סְגַן הַכֹּהֲנִים אוֹמֵר, הֱוֵי מִתְפַּלֵּל בִּשְׁלוֹמָהּ שֶׁל מַלְכוּת, שֶׁאִלְמָלֵא מוֹרָאָהּ, אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ חַיִּים בָּלָעוּ. רַבִּי חֲנַנְיָא בֶּן תְּרַדְיוֹן אוֹמֵר, שְׁנַיִם שֶׁיּוֹשְׁבִין וְאֵין בֵּינֵיהֶן דִּבְרֵי תוֹרָה, הֲרֵי זֶה מוֹשַׁב לֵצִים, שֶׁנֶּאֱמַר, וּבְמוֹשַׁב לֵצִים לֹא יָשָׁב. אֲבָל שְׁנַיִם שֶׁיּוֹשְׁבִין וְיֵשׁ בֵּינֵיהֶם דִּבְרֵי תוֹרָה, שְׁכִינָה שְׁרוּיָה בֵינֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר, אָז נִדְבְּרוּ יִרְאֵי יְיָ אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ וַיַּקְשֵׁב יְיָ וַיִּשְׁמָע וַיִּכָּתֵב סֵפֶר זִכָּרוֹן לְפָנָיו לְיִרְאֵי יְיָ וּלְחשְׁבֵי שְׁמוֹ. אֵין לִי אֶלָּא שְׁנָיִם. מִנַּיִן שֶׁאֲפִלּוּ אֶחָד שֶׁיּוֹשֵׁב וְעוֹסֵק בַּתּוֹרָה, שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא קוֹבֵעַ לוֹ שָׂכָר, שֶׁנֶּאֱמַר, יֵשֵׁב בָּדָד וְיִדֹּם כִּי נָטַל עָלָיו:

רע"ב

בשלומה של מלכות. ואפילו של אומות העולם: חיים בלעו. דכתיב (חבקוק א) ותעשה אדם כדגי הים-מה דגים שבים כל הגדול מחבירו בולע את חבירו. אף בני אדם אלמלא מוראה של מלכות כל הגדול מחבירו בולע את חבירו: יראי ה' איש אל רעהו. הרי כאן שנים: וידום. לשון קול דממה דקה כדרך השונה יחידי שהוא שונה בלחש: כי נטל עליו. כאלו נתינת כל התורה כולה היתה בעבורו בלבד:

הֱוֵי מִתְפַּלֵּל בִּשְׁלוֹמָהּ שֶׁל מַלְכוּת

בשם מרן האדמו"ר מקאצק: יש להתפלל ולבקש רחמים בעת שלומה של מלכות, שאז לבו של השלטון פנוי לגזור גזירות על היהודים. ואילו בשעת מלחמה טרודים הם ואין להם פנאי להציק ליהודים.

(אמת מקאצק תצמח)

שְׁנַיִם שֶׁיּוֹשְׁבִין וְאֵין בֵּינֵיהֶן דִּבְרֵי תוֹרָה

סח מרן האדמו"ר מקאצק: שני יהודים שיושבים בצוותא ו"אין" ביניהם, היינו שהאחד אינו מתנשא על חברו, אלא ה"אין", מדת הענוה", מקשרת ביניהם, "דברי תורה" – קשר זה, יחס זה, נחשב כדברי תורה;

לעומת זאת אם הם בבחינת "הרי זה", שכל אחד מחשיב את ישות עצמו, מושבם הוא "מושב לצים".

(אמת מקאצק תצמח)

שְׁנַיִם שֶׁיּוֹשְׁבִין וְאֵין בֵּינֵיהֶן דִּבְרֵי תוֹרָה

סח המשגיח רבי גד'ל אייזנר: פעם, בדרך מסעיו, שבת מרן ה'אמרי אמת' בעיר פראג. נענה ואמר משמו של בעל "בית אהרן":

במשנה נאמר: "שנים שיושבין ואין ביניהן דברי תורה, הרי זה מושב לצים". אם מצינו שני יהודים היושבים ואין ביניהם דברי תורה, אין זאת, אלא משום שפעם היה במקום מושב לצים, ורוח הטומאה שנותרה בו, מעכבתם מדברי תורה.

וה'אמרי אמת' הפטיר:

ומדה טובה מרובה, במקום זה, העיר פראג, שהיתה פעם מקום גדולים וקדושים – בוודאי שאפשר להגיע בה לדברי תורה.

(אור זרוע לצדיק ח"ג עמ' ריז)

הֲרֵי זֶה מוֹשַׁב לֵצִים

הקשה מרן ה'פני מנחם': הרי לא דברו כלום ולמה נקרא מושב לצים. ותירץ בשם אביו מרן ה'אמרי אמת': שהרי זה סימן שהיה כאן במקום לפני כן מושב לצים, והאויר מפריע לעסוק בתורה, ולהיפך בקדושה האויר משפיע לטוב.

וכמו שמספרים על ר' חיים צאנז'ער שפעם התפלל ליד אילן והרגיש שם התעוררות גדולה, ואמר לברר על מקום זה, ובא זקן אחד וסיפר שהרברי ר' בונם ז"ל היה כאן לפני חתונתו שהתקיימה בקרעטשמע הסמוך, ונעמד להתפלל ע"י אילן זה מנחה של קודם החתונה, רואים כמה שהאויר השפיע לטוב.

(מפי השמועה)

משנה

ג. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, שְׁלשָׁה שֶׁאָכְלוּ עַל שֻׁלְחָן אֶחָד וְלֹא אָמְרוּ עָלָיו דִּבְרֵי תוֹרָה, כְּאִלּוּ אָכְלוּ מִזִּבְחֵי מֵתִים, שֶׁנֶּאֱמַר, כִּי כָּל שֻׁלְחָנוֹת מְלְאוּ קִיא צֹאָה בְּלִי מָקוֹם. אֲבָל שְׁלשָׁה שֶׁאָכְלוּ עַל שֻׁלְחָן אֶחָד וְאָמְרוּ עָלָיו דִּבְרֵי תוֹרָה, כְאִלּוּ אָכְלוּ מִשֻּׁלְחָנוֹ שֶׁל מָקוֹם בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר, וַיְדַבֵּר אֵלַי זֶה הַשֻּׁלְחָן אֲשֶׁר לִפְנֵי ה':

רע"ב

ולא אמרו עליו דברי תורה. ובבהמ"ז שמברכים על השלחן יוצאין ידי חובתן. וחשוב כאלו אמרו עליו דברי תורה. כך שמעתי: מזבחי מתים. תקרובת ע"ג דכתיב (תהלים קו) ויצמדו לבעל פעור ויאכלו זבחי מתים: מלאו קיא צואה. וע"ג קרויה צואה דכתיב (ישעיה ל) צא תאמר לו: בלי מקום. בשביל שלא הזכירו שמו של המקום ברוך הוא על השלחן: שנאמר וידבר אלי זה השלחן אשר לפני ה'. מיד כשדבר בדברי תורה נקרא שלחן אשר לפני ה'. וי"א מראשו של מקרא הוא יוצא. דכתיב והמזבח עץ שלש אמות. אל תקרי אמות אלא אמות. כמו יש אם למקרא. שלש כנגד תורה נביאים וכתובים. ואמרי לה מקרא. משנה. וגמרא. שצריך אדם לדבר בהן על השלחן. ואז קרוי שלחן אשר לפני ה'. כך פירש רש"י:

משנה

ד. רַבִּי חֲנִינָא בֶּן חֲכִינַאי אוֹמֵר, הַנֵּעוֹר בַּלַּיִלָה וְהַמְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ יְחִידִי וְהַמְפַנֶּה לִבּוֹ לְבַטָּלָה, הֲרֵי זֶה מִתְחַיֵּב בְּנַפְשׁוֹ:

רע"ב

הנעור בלילה והמהלך בדרך יחידי. ומחשב בלבו דברי הבאי: הרי זה מתחייב בנפשו. לפי שלילה הוא זמן למזיקים. והמהלך בדרך יחידי הוא בסכנה מפני הליסטים וכמה פגעים רעים. ואם היה מחשב בדברי תורה היה משמרתו:

הַנֵּעוֹר בַּלַּיִלָה... וְהַמְפַנֶּה לִבּוֹ לְבַטָּלָה

אמר מרן ה'שפת אמת': בלילה יש יותר קפידה על מי שניעור ומתבטל, מפני שלא נברא הלילה כי אם לשינה או ללימוד, כי אז יש לו יותר פנאי.

(שפת אמת, אבות)

משנה

ה. רַבִּי נְחוּנְיָא בֶּן הַקָּנָה אוֹמֵר, כָּל הַמְקַבֵּל עָלָיו עֹל תּוֹרָה, מַעֲבִירִין מִמֶּנּוּ עֹל מַלְכוּת וְעֹל דֶּרֶךְ אֶרֶץ. וְכָל הַפּוֹרֵק מִמֶּנּו עֹל תּוֹרָה, נוֹתְנִין עָלָיו עֹל מַלְכוּת וְעֹל דֶּרֶךְ אֶרֶץ:

רע"ב

עול מלכות. משא מלך ושרים: דרך ארץ. עמל וטורח הפרנסה לפי שמלאכתו מתברכת: הפורק ממנו עול תורה. האומר קשה עולה של תורה ואיני יכול לסובלה:

כָּל הַמְקַבֵּל עָלָיו עֹל תּוֹרָה, מַעֲבִירִין מִמֶּנּוּ עֹל מַלְכוּת

כשיצאו גזרות עבודת הצבא על היהודים ברוסיה, אמר מרן האדמו"ר מקוצק, על הצעירים שבאותו דרו: אם ישעבדו את מוחם אל הגמרא – טוב, ואם לאו – ח"ו ילקחו לצבא.

(אמת ואמונה)

כָּל הַמְקַבֵּל עָלָיו עֹל תּוֹרָה

סח מרן ה'אמרי אמת': איתא, לעולם ישים אדם עצמו על דברי תורה כשור לעול וכחמור למשאוי. וכמו שהשור אם לא ישא את העול על צווארו יקלקל החרישה, כך אף מי שלומד תורה, אם אינו נושא עליו עול תורה יכול ח"ו לקלקל.

(אמרי אמת ליקוטים)

כָּל הַמְקַבֵּל עָלָיו עֹל תּוֹרָה, מַעֲבִירִין מִמֶּנּוּ עֹל מַלְכוּת וְעֹל דֶּרֶךְ אֶרֶץ

אחד שהגיע לתור השאת ילדיו חשב לחפש הכנסה נוספת על עבודתו הקבועה. שלח את בנו אל מרן ה'לב שמחה' לשאול לחוות דעתו בכך. שאל אדמו"ר זצ"ל "מה עושה אביך באותן שעות שבהן מבקש הוא לעבוד העבודה הנוספת"? "לומד בבית המדרש". "אינני מבין" הפטיר אדמו"ר זצ"ל, "להמיר את בית המדרש בעבודה?! עדיף שישב וילמוד, הקב"ה חפץ ביהודים שיושבים ולומדים, לפרנסה כבר ידאגו מן השמים".

(לבם של ישראל ח"א עמ' רפ"ד)

וְכָל הַפּוֹרֵק מִמֶּנּו עֹל תּוֹרָה, נוֹתְנִין עָלָיו עֹל מַלְכוּת וְעֹל דֶּרֶךְ אֶרֶץ

הקשה מרן האדמו"ר מקאצק:

הרי מצינו תַּנָּאִים בעלי אומנות, אחד סנדלר, אחד פחמי, אף שבודאי לא פרקו עול תורה מעליהם?

הוא מותיב והוא מפרק:

הכוונה שאומנותם לא היתה בבחינת עול עליהם, נוסף לעול תורה, כי עול התורה מעביר עול מלאכה – ואילו אדם הפורק ממנו עול תורה, מעמיסין עליו עול, שמכביד אף בשעה שאינו עוסק במלאכתו..

(אמת מקאצק תצמח)

משנה

ו. רַבִּי חֲלַפְתָּא בֶן דּוֹסָא אִישׁ כְּפַר חֲנַנְיָה אוֹמֵר, עֲשָׂרָה שֶׁיּוֹשְׁבִין וְעוֹסְקִין בַּתּוֹרָה, שְׁכִינָה שְׁרוּיָה בֵינֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר, אֱלֹהִים נִצָּב בַּעֲדַת אֵל. וּמִנַּיִן אֲפִלּוּ חֲמִשָּׁה, שֶׁנֶּאֱמַר, וַאֲגֻדָּתוֹ עַל אֶרֶץ יְסָדָהּ. וּמִנַּיִן אֲפִלּוּ שְׁלשָׁה, שֶׁנֶּאֱמַר, בְּקֶרֶב אֱלֹהִים יִשְׁפֹּט. וּמִנַּיִן אֲפִלּוּ שְׁנַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר, אָז נִדְבְּרוּ יִרְאֵי ה' אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ וַיַּקְשֵׁב ה' וַיִּשְׁמָע וְגוֹ'. וּמִנַּיִן אֲפִלּוּ אֶחָד, שֶׁנֶּאֱמַר, בְּכָל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי אָבוֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ:

רע"ב

עשרה שהיו יושבים בדין. גרסינן: בעדת אל. ואין עדה פחותה מעשרה שנאמר במרגלים (במדבר יד) עד מתי לעדה הרעה הזאת יצאו יהושע וכלב הרי י': ומנין אפילו חמשה שנאמר בקרב אלהים ישפוט. שלשה דיינים. ושני בעלי דינים: ומנין אפילו שלשה שנאמר ואגודתו על ארץ יסדה. האש והאויר והמים שהם שלשה. על ארץ יסדה. על יסוד הארץ הם מקיפים. הרי לך ששלשה קרוין אגודה. אי נמי מצינו שלשה קרוין אגודה. אגודת אזוב שהם שלש קלחים. ויש ספרים שכתוב בהן ומנין אפילו חמשה שנאמר ואגודתו על ארץ יסדה. שאדם אוגד בידו אחת שיש בה ה' אצבעות. כלל אצבעות שביד קרויין אגודה. ובראש המקרא הוא אומר הבונה בשמים מעלותיו. כלומר השכינה שהיא בשמים יורדת למטה לארץ כשיש שם אגודה עוסקים בתורה. ומנין אפילו שלשה שנאמר בקרב אלהים ישפוט. שהדיינים הם ג': כי נטל עליו. לשון סכך. תרגום וסכות ותטל. כלומר שהשכינה סוככת עליו:

עֲשָׂרָה שֶׁיּוֹשְׁבִין וְעוֹסְקִין בַּתּוֹרָה, שְׁכִינָה שְׁרוּיָה בֵינֵיהֶם

מזרז היה מרן האמרי אמת גם לאלה מבין החסידים שהיו טרודים מאד בעניני פרנסה – שיעסקו בתורה. בהסתמכו על דברי חז"ל "אשר למדונו לתלות כל היסורים המתרגשים בביטול תורה" הריהו מעורר לעשות תיקון: "גם בזה ששמעתי בכמה מקומות בבתי החסידים יקבעו שעה בין מנחה למעריב לדברי שיחה בטלה" וכן לא ייעשה. הרבי מזכיר את "דברי הרב רשנ"ז זצ"ל באגה"ק בזו הלשון: שמעתי מרבותי, כי אילו נמצא מלאך אחד עומד במעמד עשרה מישראל ביחד, אף שאינם מדברים בדברי תורה, תיפול עליו אימה בלי גבול משכינתא דשריא עלייהו עד שהי' מתבטל ממציאותו, וע"כ רע בעיני המעשה בין אחיי הנגשים אל ה', הגשה זו תפילה, ואחר התפילה או לפני' נעשה מושב לצים – ואין לך עולבנא דשכינתא גדול מזה. לכן השמרו בזה ותנו כבוד לה' אלקיכם בטרם יחשיך, היינו בין מנחה למעריב וכו'".

(ראש גולת אריאל ח"א עמ' רמ)

משנה

ז. רַבִּי אֶלְעָזָר אִישׁ בַּרְתּוּתָא אוֹמֵר, תֶּן לוֹ מִשֶּׁלּוֹ, שֶׁאַתָּה וְשֶׁלָּךְ שֶׁלּוֹ. וְכֵן בְּדָוִד הוּא אוֹמֵר כִּי מִמְּךָ הַכֹּל וּמִיָּדְךָ נָתַנּוּ לָךְ. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, הַמְהַלֵּךְ בַדֶּרֶךְ וְשׁוֹנֶה וּמַפְסִיק מִמִּשְׁנָתוֹ וְאוֹמֵר, מַה נָּאֶה אִילָן זֶה וּמַה נָּאֶה נִיר זֶה, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ מִתְחַיֵּב בְּנַפְשׁוֹ:

רע"ב

תן לו משלו. לא תמנע מלהתעסק בחפצי שמים בין בגופך בין בממונך שאינך נותן משלך לא מגופך ולא מממונך. שאתה וממונך שלו: מה נאה אילן זה מה נאה ניר זה. הוא הדין לכל שיחה בטלה. אלא שדבר בהווה שדרך הולכי דרכים לדבר מה שרואים בעיניהם ויש אומרים דאשמעינן רבותא דאע"ג דעל ידי כן הוא מברך ברוך שככה לו בעולמו. אעפ"כ מעלין עליו כאילו מתחייב בנפשו מפני שהפסיק ממשנתו: ניר. תלם המחרישה. כמו נירו לכם ניר (ירמיה ד):

וְאוֹמֵר, מַה נָּאֶה אִילָן זֶה

פירש ר"ע ברטנורא: אף שעל ידי כך מברך ברוך שככה לו בעולמו. שואל מרן הדמו"ר מקאצק: מדוע מתחייב בנפשו הלא מברך להשי"ת. ומתרץ: דהנה האבות קודם מתן תורה היו משיגין את השי"ת על ידי חקירה, ואחר מתן תורה אסר לנו את החקירה, רק על ידי התורה צריך להשיג את השי"ת. ולזה אמר שהמפסיק ממשנתו, וחוקר ומעמיק בשכלו מהיכן יש כח לאילן זה אם לא בכח מאמרו, ורוצה להשיג את השי"ת על ידי חקירה מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו.

(אמת ואמונה)

משנה

ח. רַבִּי דּוֹסְתַּאי בְּרַבִּי יַנַּאי מִשּׁוּם רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, כָּל הַשּׁוֹכֵחַ דָּבָר אֶחָד מִמִּשְׁנָתוֹ, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ מִתְחַיֵּב בְּנַפְשׁוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר, רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ. יָכוֹל אֲפִלּוּ תָקְפָה עָלָיו מִשְׁנָתוֹ, תַּלְמוּד לוֹמַר וּפֶן יָסוּרוּ מִלְּבָבְךָ כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ, הָא אֵינוֹ מִתְחַיֵּב בְּנַפְשׁוֹ עַד שֶׁיֵּשֵׁב וִיסִירֵם מִלִּבּוֹ:

רע"ב

כל השוכח דבר אחד ממשנתו. בשביל שלא חזר עליה מעלין עליו כאילו מתחייב בנפשו. שמתוך שכחתו הוא בא להתיר את האסור ונמצאת תקלה באה על ידו. ושגגתו עולה זדון. א"נ כאילו מתחייב בנפשו לפי שאותה משנה היתה משמרתו. ועכשיו ששכחה אינה משמרתו: תקפה עליו משנתו. שהיתה קשה עליו ומתוך הקושי שבה שכחה:

כָּל הַשּׁוֹכֵחַ דָּבָר אֶחָד מִמִּשְׁנָתוֹ

יותר מארבעים שנה ניהל רבי נח שחור חמיו של מרן ה'אמרי אמת' בביתו, ישיבה לצורבים מצויינים, כאשר זוגתו עוסקת במסחר ותתן טרף לביתה, למען יוכל בעלה הגדול לעסוק בתורה. במיוחד חביבה היתה עליו תורת הרשב"א והיה בקי בכל מכמניה. אירע ואחד התלמידים הגיד לפניו, חידוש מחידושי הרשב"א, התברר לפתע לרבי נח, כי נשמט לשעה חידוש זה של הרשב"א מזכרונו. מרוב צער ועגמת נפש, התמוטט על אתר והתעלף.

(אור זרוע לצדיק ח"א עמ' קיג)

משנה

ט. רַבִּי חֲנִינָא בֶן דּוֹסָא אוֹמֵר, כֹּל שֶׁיִּרְאַת חֶטְאוֹ קוֹדֶמֶת לְחָכְמָתוֹ, חָכְמָתוֹ מִתְקַיֶּמֶת. וְכֹל שֶׁחָכְמָתוֹ קוֹדֶמֶת לְיִרְאַת חֶטְאוֹ, אֵין חָכְמָתוֹ מִתְקַיֶּמֶת. הוּא הָיָה אוֹמֵר, כֹּל שֶׁמַּעֲשָׂיו מְרֻבִּין מֵחָכְמָתוֹ, חָכְמָתוֹ מִתְקַיֶּמֶת. וְכֹל שֶׁחָכְמָתוֹ מְרֻבָּה מִמַּעֲשָׂיו, אֵין חָכְמָתוֹ מִתְקַיֶּמֶת:

רע"ב

כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו. אני שמעתי שמקדים במחשבתו יראת חטאו לחכמתו. שהוא חושב בלבו אלמוד בשביל שאהיה יראה חטא. וזה ע"ד שאמרו תחלת המחשבה סוף המעשה: חכמתו מתקיימת. שהחכמה מביאתו למה שלבו חפץ והוא נהנה בה: וכל שחכמתו קודמת ליראת חטאו. שאינו לומד ע"מ לעשות. הואיל ואין לבבו פונה להיות יראה חטא אין חכמתו מתקיימת. שמתוך שהיא מונעת אותו מללכת אחרי שרירות לבו הוא קץ בה ומואסה ומניחה: כל שמעשיו מרובים מחכמתו. הכא מיירי שזריז במצות עשה ולעיל בכל שיראת חטאו קודמת לחכמתו איירי שנזהר במצות לא תעשה:

וְכֹל שֶׁחָכְמָתוֹ מְרֻבָּה מִמַּעֲשָׂיו

הקשה מרן ה'חידושי הרי"מ': מדוע לא אמר 'כל שמעשיו מועטין', כמו שאמר בראש דבריו 'כל שמעשיו מרובין'. ותירץ: שעיקר ההקפדה הוא על מה שמבין ויודע הרבה ואינו עושה, ולזה טוב שלא ידע כל כך.

(חידושי הרי"מ)

וְכֹל שֶׁחָכְמָתוֹ מְרֻבָּה מִמַּעֲשָׂיו

מרן ה'בית ישראל' היה מזכיר לסובבים אותו מימרא חסידית חריפה: "אל תפנו אל האובות ואל הידעונים". פירוש, אל תחשיבו את מי שרוצה בלבד ("אובות" מלשון חפץ ורצון, כמו "אולי לא תאבה") ואינו עושה "אין בלייבט ביים ועעלן".

ואל תחשיבו אל הידוענים, אלה היודעים הרבה חכמה וחסידות וכיוצא ("די קענער'ס), כמאמרם ז"ל במי שחכמתו מרובה ממעשיו, שהוא דומה לאילן שענפיו מרבים ושרשיו מעוטין, והרוח באה ועוקרתו והופכתו על פניו.

(פאר ישראל ח"א עמ' קטז)

משנה

י. הוּא הָיָה אוֹמֵר, כֹּל שֶׁרוּחַ הַבְּרִיּוֹת נוֹחָה הֵימֶנּוּ, רוּחַ הַמָּקוֹם נוֹחָה הֵימֶנּוּ. וְכֹל שֶׁאֵין רוּחַ הַבְּרִיּוֹת נוֹחָה הֵימֶנּוּ, אֵין רוּחַ הַמָּקוֹם נוֹחָה הֵימֶנּוּ. רַבִּי דוֹסָא בֶן הַרְכִּינָס אוֹמֵר, שֵׁנָה שֶׁל שַׁחֲרִית, וְיַיִן שֶׁל צָהֳרַיִם, וְשִׂיחַת הַיְלָדִים, וְישִׁיבַת בָּתֵּי כְנֵסִיּוֹת שֶׁל עַמֵּי הָאָרֶץ, מוֹצִיאִין אֶת הָאָדָם מִן הָעוֹלָם:

רע"ב

כל שרוח הבריות נוחה הימנו. כל מי שאהוב למטה בידוע שהוא אהוב למעלה: שינה של שחרית. שהולך וישן עד שעונת ק"ש עוברת: ויין של צהרים. מושך לבו של אדם דכתיב (קהלת ב) למשוך ביין את בשרי ומביא אותו לידי שכרות: ושיחת הילדים. מבטלת את אבותיהם מלעסוק בתורה: וישיבת בתי כנסיות של עמי הארץ. שמתכנסים ומדברים בדברים בטלים:

שֵׁנָה שֶׁל שַׁחֲרִית, וְיַיִן שֶׁל צָהֳרַיִם, וְשִׂיחַת הַיְלָדִים

מסביר מרן האדמו"ר מקאצק: "שינה של שחרית" פארשלאפן די יונגע יאהרן, "יין של צהרים" אפראסטען טרונק בראנפן, "ושיחת הילדים" וואס יונגעלייט מאכן קאליע, הם שמוציאין את האדם מן העולם.

(עמוד האמת)

שֵׁנָה שֶׁל שַׁחֲרִית

אפילו כשקרה שמרן ה'אמרי אמת', לא ישן כמעט כל הלילה, הקיץ עם שחר בזמן הקבוע. פעם אחת כשעלה אל ערש יצועו בשעה מאוחרת אחרי חצות, בגלל סיבה מסוימת, והמשמש ר' שמחה וורשביאק ע"ה – שהוטל עליו להכין כוס חמין עבור הרבי, כשיקום ללמוד לפנות בוקר – הרשה לעצמו לאחר כלשהו, בהיותו בטוח שהפעם הרבי לא ישכים בשעה כה מוקדמת, אמר לו בלשון תמיהה: "מה שייכות יש בין היום ללילה שחלף כבר, מה הקשר בין שכיבה לקימה..."

אומרים משמו שהתבטא פעם: "אינני מבין איך זה איש יהודי איננו מפיל את עצמו בבוקר מן המיטה כדי לברך "שלא עשני גוי" ולקבל עול מלכות שמים".

רגיל היה לשבח את ההשכמה בבוקר, ומקפיד אף על השינה בלילה כפי הצורך, שתתחיל בזמן המדויק. במשנה המתחלת "אלו דבירם שאדם אוכל פירותיהן בעוה"ז והקרן קיימת לעולם הבא" הזכירו חז"ל בין השאר "והשכמת בית המדרש שחרית וערבית". שאל והשיב הרבי בשם ה"שפת אמת": מה זו השכמה ערבית, הלא בערב שוכבים לישון, ולא קמים מהשינה? אלא ללמדך שתחילת השכמת שחרית מבערב, כי אם אין אתה הולך לישון מוקדם, הרי לא תוכל להקיץ בהשכמה!

(ראש גולת אריאל ח"א עמ' רע, רעב, רעד)

משנה

יא. רַבִּי אֶלְעָזָר הַמּוֹדָעִי אוֹמֵר, הַמְחַלֵּל אֶת הַקֳּדָשִׁים, וְהַמְבַזֶּה אֶת הַמּוֹעֲדוֹת, וְהַמַּלְבִּין פְּנֵי חֲבֵרוֹ בָרַבִּים, וְהַמֵּפֵר בְּרִיתוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם, וְהַמְגַּלֶּה פָנִים בַּתּוֹרָה שֶׁלֹּא כַהֲלָכָה, אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ תוֹרָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים, אֵין לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא:

רע"ב

המחלל את הקדשים. המביא קדשי המזבח לידי פיגול ונותר וטמא. או המועל ונהנה בין בקדשי מזבח בין בקדשי ב"ה: והמבזה את המועדות. ימים של חוה"מ עושה בהן מלאכה. או נוהג בהן מנהג חול באכילה ושתיה: והמלבין פני חבירו ברבים. המתבייש פניו מאדימות תחלה ואח"כ מתלבנות. שהנפש יש לה ב' תנועות אחת לחוץ ואחת לפנים. וכשמביישין את האדם בתחלה הרוח מתנועע לצד חוץ כמי שמתמלא חמה ופניו מאדימות. וכשאינו מוצא טענה כיצד יסיר הבושה ההיא מעל פניו הוא דואג בקרבו ונכנס הרוח לצד פניו מפני הצער ופניו מתכרכמים ומתלבנים וזהו שאמרו (ב"מ נח, ב) בענין ההלבנה דאזיל סומקא ואתי חיורא: והמפר בריתו. שלא מל. או שמל ומשך ערלתו לכסות המילה כדי שלא יראה שהוא מהול: והמגלה פנים בתורה. שמראה פנים ופירושים בתורה שלא כהלכה, כגון שמתרגם ומזרעך לא תתן להעביר למולך. ומזרעך לא תתן לאעברא לארמיותא. ואין זה פשוטו של מקרא. ובכלל זה הדורש דרשות של דופי. פירוש אחר מגלה פנים שמעיז פנים לעבור על דברי תורה בפרהסיא ביד רמה. ואין לו בושת פנים: אע"פ שיש בידו תורה ומעשים טובים. ולא חזר בתשובה מאחד מעבירות שבידו אע"פ שבאו עליו יסורים ומת ביסורים אין לו חלק לעולם הבא אבל אם חזר בתשובה קודם מותו אין לך דבר שעומד בפני התשובה:

וְהַמְבַזֶּה אֶת הַמּוֹעֲדוֹת... אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ תוֹרָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים

היה אומר מרן ה'שפת אמת' על פי הכלל שמדה טובה מרובה: כי המכבד את המועדות, ומשתוקק תמיד אליהם, אפילו אין בידו תורה ומעשים טובים, יש לו חלק לעולם הבא.

(שפת אמת, פסח)

וְהַמְבַזֶּה אֶת הַמּוֹעֲדוֹת

מבאר מרן ה'אמרי אמת': ענין המבזה את המועדות שנזכר במשנה היינו שהאדם חושב מה יכול המועד לעזור לי, זה נחשב לבזיון, וראיה ממה שכתוב אצל שאול "ובני בליעל אמרו מה יושיענו זה ויבזהו", משמע שזה נקרא בזיון.

(אמרי אמת ליקוטים)

משנה

יב. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר, הֱוֵי קַל לָרֹאשׁ וְנוֹחַ לַתִּשְׁחֹרֶת, וֶהֱוֵי מְקַבֵּל אֶת כָּל הָאָדָם בְּשִׂמְחָה:

רע"ב

הוי קל לראש. לפני אדם גדול וזקן ויושב בראש בישיבה. הוי קל לעבודתו ולשמש לפניו: ונוח לתשחורת. לאדם בחור ששערותיו שחורות אינך צריך להקל עצמך כל כך אלא תעמוד לפניו בנחת ובישוב: והוי מקבל וכו'. נגד כל אדם בין ראש בין תשחורת תעמוד בשמחה. מקבל כמו מקביל תרגום נגד קבל. פי' אחר הוי קל לראש בראשיתך כשאתה בחור הוי קל לעשות רצון בוראך. ובזקנותך כשהושחרו פניך מפני הזקנה תהא נוח לו:

משנה

יג. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, שְׂחוֹק וְקַלּוּת רֹאשׁ, מַרְגִּילִין לְעֶרְוָה. מַסּוֹרֶת, סְיָג לַתּוֹרָה. מַעַשְׂרוֹת, סְיָג לָעשֶׁר. נְדָרִים, סְיָג לַפְּרִישׁוּת. סְיָג לַחָכְמָה, שְׁתִיקָה:

רע"ב

מסורת סייג לתורה. המסורת שמסרו לנו חכמים בחסרות ויתרות שבתורה הם גדר וחזוק לתורה שבכתב. שעל ידיהם אנו מבינים כמה מצות איך יעשו אותם. כמו בסכות בסכת בסכת שנים חסרים וא' מלא שממנו אנו לומדים להכשיר סוכה בג' דפנות. וכגון מועדי ה' אשר תקראו אתם שנכתב חסר בג' מקומות. ללמד אתם אפילו שוגגים אתם אפילו מזידים אתם אפילו מוטעים: מעשרות סייג לעושר. דכתיב עשר תעשר עשר בשביל שתתעשר: נדרים סייג לפרישות. בזמן שאדם מתחיל בפרישות ומתירא שלא יעבור. מקבל עליו בלשון נדר שלא יעשה כך וכך וע"י כן הוא כובש את יצרו: סייג לחכמה שתיקה. במה אנן קיימין אי בשתיקה מדברי תורה הרי כבר כתיב והגית בו וגו' אי בשתיקה מרכילות ולשון הרע וקללה דאורייתא נינהו. הא אינו מדבר אלא בשתיקה מדברי הרשות שבין אדם לחבירו שיש לו לאדם למעט הדבור בהם כל מה שאפשר. ועליהם אמר שלמה (משלי יז) גם אויל מחריש חכם יחשב:

סְיָג לַחָכְמָה, שְׁתִיקָה

בביקורו של מרן ה'אמרי אמת' בא"י שאלו הרב קוק האם מרגיש במה שאמרו חז"ל (ב"ב קנ"ח עב) אוירא דא"י מחכים. השיבו הלא איתא סייג לחכמה שתיקה...

(אמרי אמת ליקוטים)

סְיָג לַחָכְמָה, שְׁתִיקָה

שאל מרן ה'לב שמחה' לאחד "הרי אמרו (מגילה יח,א) מלה בסלע משתוקא בתרין, אם כן מה עדיף לשתוק או לדבר"? השיב הלה "לשתוק". אמר לו אדמו"ר זצ"ל "אתה אינך סוחר. עבור שתיקה במשך כל היום כולו לא תקבל כי אם שתי סלעים, ותמורת כל מלה שתדבר תקבל סלע, נמצא שבמשך היום כולו תוכל לרכוש סלעי מרובים"... ותוך כדי דיבור הפטיר הרבי ז"ל ואמר "אבער שווייגען איז פארט בעסער". (=אבל בכל זאת עדיפה השתיקה).

(מגידי אמת, אבות)

משנה

יד. הוּא הָיָה אוֹמֵר, חָבִיב אָדָם שֶׁנִּבְרָא בְצֶלֶם. חִבָּה יְתֵרָה נוֹדַעַת לוֹ שֶׁנִּבְרָא בְצֶלֶם, שֶׁנֶּאֱמַר, כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם. חֲבִיבִין יִשְׂרָאֵל שֶׁנִּקְרְאוּ בָנִים לַמָּקוֹם. חִבָּה יְתֵרָה נוֹדַעַת לָהֶם שֶׁנִּקְרְאוּ בָנִים לַמָּקוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר, בָּנִים אַתֶּם לַה' אֱלֹהֵיכֶם. חֲבִיבִין יִשְׂרָאֵל, שֶׁנִּתַּן לָהֶם כְּלִי חֶמְדָּה. חִבָּה יְתֵרָה נוֹדַעַת לָהֶם שֶׁנִּתַּן לָהֶם כְּלִי חֶמְדָּה שֶׁבּוֹ נִבְרָא הָעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר, כִּי לֶקַח טוֹב נָתַתִּי לָכֶם, תּוֹרָתִי אַל תַּעֲזֹבוּ:

רע"ב

חבה יתירה נודעת לו. רמב"ם פי' חבה יתירה הראה הקב"ה לאדם שהודיעו ואמר לו ראה שבראתיך בצלם. שהמטיב לחבירו ומודיעו הטובה שעשה עמו. מראה חבה יתירה יותר משאילו הטיב עמו ואינו חשוב בעיניו להודיעו הטובה שעשה עמו. ויש לפרש חבה יתירה נודעת להם. חבה גלויה ומפורסמת שלא בלבד אהבה מסותרת היה לו למקום ברוך הוא עם האדם אלא אף חבה גלויה וידועה לכל: שנאמר כי לקח טוב. כל מעשי בראשית שנאמר בו וירא אלהים כי טוב לא נבראו אלא בשביל התורה שנקראת לקח כמה דאת אמר (דברים לב) יערוף כמטר לקחי:

חִבָּה יְתֵרָה נוֹדַעַת לוֹ שֶׁנִּבְרָא בְצֶלֶם

בעודו צעיר לימים ביקר פעם הרה"ק השפתי צדיק אצל הגה"ק אדמו"ר רבי אברהם מטשעכנוב ז"ל וכבדו מאד ולוה אותו החוצה. כשחזר האדמו"ר מטשעכנוב ז"ל לביתו פנה למקורביו ואמר "האברך הזה יש לו כל הצלם אלקים ולא קלקלו כלום".

(שפתי צדיק, הקדמה)

בָנִים לַמָּקוֹם

אחד מחסידי קוצק היה צועק בשעת התפלה: "אבא, אבא". חסיד אחר שהיה באותו מעמד, פנה אליו בצחוק: אולי אינו אביך, כי "בזמן שאין עושין רצונו של מקום, נקראים עבדים ולא בנים". שמע הרבי מקוצק, ואמר להם: צועקים כל כך הרבה פעמים אבא, עד שנעשה אבא!

(אמת ואמונה)

שֶׁנִּתַּן לָהֶם כְּלִי חֶמְדָּה

הקב"ה נותן מתנותיו בעין יפה, ומלבד עצם המתנה שהיא תוה"ק, נתן לנו גם כן חמדה, התקשרות ודבקות לקבל התורה.

(שפת אמת, אבות)

משנה

טו. הַכֹּל צָפוּי, וְהָרְשׁוּת נְתוּנָה, ובְטוֹב הָעוֹלָם נִדּוֹן. וְהַכֹּל לְפִי רֹב הַמַּעֲשֶׂה:

רע"ב

הכל צפוי. כל מה שאדם עושה בחדרי חדרים גלוי לפניו: והרשות נתונה. בידו של אדם לעשות טוב ורע כדכתיב (דברים ל) ראה נתתי לפניך היום את החיים וגו': ובטוב העולם נדון. במדת רחמים ואעפ"כ אין הכל שוין במדה זו. לפי שהכל לפי רוב המעשה. המרבה במעשים טובים נותנים לו רחמים מרובים. והממעיט במעשים טובים ממעטים לו ברחמים. פי' אחר והכל לפי רוב המעשה. לפי רוב מעשיו של אדם הוא נדון. אם רוב זכיות זכאי. אם רוב עונות חייב. ורמב"ם פירש הכל צפוי. כל מעשה בני אדם מה שעשה ומה שעתיד לעשות הכל גלוי לפניו. ולא תאמר כיון שהקב"ה יודע מה שיעשה האדם א"כ הוא מוכרח במעשיו שיהיה צדיק או רשע. כי הרשות נתונה בידו לעשות טוב ורע ואין שום דבר שיכריחהו כלל וכיון שכן הוא בטוב העולם נדון להפרע מן הרשעים וליתן שכר טוב לצדיקים. שהחוטא חטא ברצונו ראוי שיענש. והצדיק היה צדיק ברצונו וראוי שיקבל שכר: והכל לפי רוב המעשה. לפי מה שאדם כופל ומתמיד בעשיית הטוב כך שכרו מרובה. שאינו דומה המחלק מאה זהובים לצדקה במאה פעמים לנותן אותם בפעם אחת. וגרסת רמב"ם היא והכל לפי רוב המעשה אבל לא על פי גודל המעשה:

הַכֹּל צָפוּי

בא לפני מרן ה'בית ישראל' בחור מישיבה ירושלמית לקבל ברכת פרידה ערב נסיעתו לבית הוריו לחופשת "בין הזמנים". עמד והזהירו: "שמור עיניך מהסתכלות אסורה, שמור אזניך לבל ישמעו מה שאסור, שמור פיך שלא ידבר מה שאין לדבר..." ופטרו לשלום. בפעם אחרת אחז בכתפיו וטלטלו בחזקה: "זכור היטב, הכל צפוי, הרבש"ע ואני ואתה יודעים הכל..." יש שהזהיר צעירים בלשון זו כדי לייראם: "מפה רואים כל מעשיכם..." או "אפילו מי שכובעו שמוט על מצחו כדי להסתיר, אנו רואים מבעד לכובע וקוראים כל מעשיו..." לעתים התבטא: "ידוע לי לא רק מי אתה ומה מעשיך, אלא גם מי הם חבריך..."

(פאר ישראל ח"ב עמ' קמא)

משנה

טז. הוּא הָיָה אוֹמֵר, הַכֹּל נָתוּן בָּעֵרָבוֹן, וּמְצוּדָה פְרוּסָה עַל כָּל הַחַיִּים. הַחֲנוּת פְּתוּחָה, וְהַחֶנְוָנִי מַקִּיף, וְהַפִּנְקָס פָּתוּחַ, וְהַיָּד כּוֹתֶבֶת, וְכָל הָרוֹצֶה לִלְווֹת יָבוֹא וְיִלְוֶה, וְהַגַּבָּאִים מַחֲזִירִים תָּדִיר בְּכָל יוֹם, וְנִפְרָעִין מִן הָאָדָם מִדַּעְתּוֹ וְשֶׁלֹּא מִדַּעְתּוֹ, וְיֵשׁ לָהֶם עַל מַה שֶּׁיִּסְמוֹכוּ, וְהַדִּין דִּין אֱמֶת, וְהַכֹּל מְתֻקָּן לַסְּעוּדָה:

רע"ב

הכל נתון בערבון. רגלוהי דבר נש אינון ערבין ביה. לאחר דמתבעי תמן מובילין יתיה: ומצודה פרוסה. יסורין ומיתה: החנות פתוחה. ובני אדם נכנסים שם ולוקחים בהקפה: והחנוני מקיף. ומאמין לכל הבא ליטול. כך בני אדם חוטאים בכל יום והקב"ה ממתין להם עד בא עתם: והפנקס פתוח. לכתוב בה ההקפות כדי שלא ישכח: והיד כותבת. שלא תאמר אף על פי שהפנקס פתוח פעמים שהחנוני טרוד ואינו כותב הכל לכך אמר והיד כותבת: וכל הרוצה ללות וכו'. היינו והרשות נתונה דלעיל שאין שום אדם מוכרח ללות שלא ברצונו: והגבאים. יסורים ופגעים רעים: מדעתו. פעמים שזוכר את חובו ואומר יפה דנתני: ושלא מדעתו. פעמים ששכח וקורא תגר כנגד דינו של מקום ברוך הוא: ויש להם על מה שיסמוכו. על הפנקס ועל החנוני שהוא נאמן על פנקסו. כך היסורים הללו הן נסמכים על מעשיו של אדם הנזכרים לפני המקום ב"ה אעפ"י שהם נשכחים מן האדם: והדין דין אמת. שאין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו: והכל מתוקן לסעודה. אחד צדיקים ואחד רשעים יש להם חלק לעולם הבא לאחר שגבו מהן את חובן:

משנה

יז. רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹמֵר, אִם אֵין תּוֹרָה, אֵין דֶּרֶךְ אֶרֶץ. אִם אֵין דֶּרֶךְ אֶרֶץ, אֵין תּוֹרָה. אִם אֵין חָכְמָה, אֵין יִרְאָה. אִם אֵין יִרְאָה, אֵין חָכְמָה. אִם אֵין בִּינָה, אֵין דָּעַת. אִם אֵין דַּעַת, אֵין בִּינָה. אִם אֵין קֶמַח, אֵין תּוֹרָה. אִם אֵין תּוֹרָה, אֵין קֶמַח. הוּא הָיָה אוֹמֵר, כֹּל שֶׁחָכְמָתוֹ מְרֻבָּה מִמַּעֲשָׂיו, לְמָה הוּא דוֹמֶה, לְאִילָן שֶׁעֲנָפָיו מְרֻבִּין וְשָׁרָשָׁיו מֻעָטִין, וְהָרוּחַ בָּאָה וְעוֹקְרַתּוּ וְהוֹפְכַתּוּ עַל פָּנָיו, שֶׁנֶּאֱמַר, וְהָיָה כְּעַרְעָר בָּעֲרָבָה וְלֹא יִרְאֶה כִּי יָבוֹא טוֹב וְשָׁכַן חֲרֵרִים בַּמִּדְבָּר אֶרֶץ מְלֵחָה וְלֹא תֵשֵׁב. אֲבָל כֹּל שֶׁמַּעֲשָׁיו מְרֻבִּין מֵחָכְמָתוֹ, לְמָה הוּא דוֹמֶה, לְאִילָן שֶׁעֲנָפָיו מֻעָטִין וְשָׁרָשָׁיו מְרֻבִּין, שֶׁאֲפִלּוּ כָּל הָרוּחוֹת שֶׁבָּעוֹלָם בָּאוֹת וְנוֹשְׁבוֹת בּוֹ אֵין מְזִיזִין אוֹתוֹ מִמְּקוֹמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר, וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל מַיִם וְעַל יוּבַל יְשַׁלַּח שָׁרָשָׁיו וְלֹא יִרְאֶה כִי יָבֹא חֹם, וְהָיָה עָלֵהוּ רַעֲנָן, ובִשְׁנַת בַּצֹּרֶת לֹא יִדְאָג, וְלֹא יָמִישׁ מֵעֲשׂוֹת פֶּרִי:

רע"ב

אם אין תורה וכו'. אין משאו ומתנו יפה עם הבריות: אם אין דרך ארץ וכו'. סוף שתורתו משתכחת ממנו: אם אין דעת וכו'. דעת הוא שמוצא טעם לדבר. ובינה הוא שמבין דבר מתוך דבר אבל אינו מראה לו טעם. ואם אין דעת לתת טעם לדבר, אין בינה. אחר שלא ידע טעמו של דבר כאילו לא ידעו. ומ"מ הבינה היא קודמת לפיכך אם אין בינה אין דעת: אם אין קמח אין תורה. מי שאין לו מה יאכל האיך יעסוק בתורה: אם אין תורה אין קמח. מה יועיל לו הקמח שבידו הואיל ואין בו תורה. נוח לו שלא היה לו קמח והיה מת ברעב:

אִם אֵין דֶּרֶךְ אֶרֶץ, אֵין תּוֹרָה

כך כתב מרן ה'אמרי אמת' באגרת לבנו רבי מאיר הי"ד: "בכח השאלה מה המדות וכו' קבלתי מאמ"ו זצ"ל בשם רבותיו ע"ה כי מפסח ועד שבועות זמן תיקון המדות, שהוא בכלל דרך ארץ קדמה לתורה, ולאנשים כמותינו הפי' ע"פ פשוטו להרגיל ולפעול אצל עצמו מדות טובות מה אני רחום וכו' וע"ז אמרו הדבק במדותיו, וכבר למדונו חז"ל איך להיות מתלמידיו של אאע"ה".

(ראש גולת אריאל ח"א עמ' תב)

אִם אֵין יִרְאָה, אֵין חָכְמָה

בתורתו, אמר מרן ה'בית ישראל': התחלת התורה היא בראשית, ראשית חכמה יראת השם, ו"החכם עיניו בראשו", היינו, להקדים יראת שמים להתחלת התורה-"וזה היסוד ביהדות".

(פאר ישראל ח"ג עמ' קט)

אִם אֵין קֶמַח, אֵין תּוֹרָה

הסביר מרן ה'אמרי אמת' את דברי החסיד ר"י יעב"ץ שמפרש המשנה באבות "אם אין תורה אין קמח" "כי מציאותה בטל לגמרי והוי כעפרא דארעא", דלכאורה הרי יש די אנשים שאינם עוסקים בתורה ובכל זאת יש להם לאכול – ואיך התנא אומר ש"אם אין תורה אין קמח" – אלא הכוונה "דאס הייסט נישט גיגעסען נאר גיפרעסען" (=אין זו אכילה כי אם זלילה") וד"ל. והוסיף נופך לסיפור בנו מרן ה'פני מנחם' שיכולין לפרש לפ"ז הלשונות בגמ' "מאן הא דלא חש לקמחא" (סוכה נ"ד ובעוד מקומות).

(ראש גולת אריאל ח"א עמ' שצו)

אִם אֵין קֶמַח, אֵין תּוֹרָה

מרן ה'פני מנחם' הביא בשם ה'כתב סופר' לתרץ קושיית העולם על מה דכתיב "אל תרגזו בדרך", ואיתא בגמ' תענית (י, ב) אמר להם יוסף לאחיו אל תתעסקו בדבר הלכה שמא תרגז עליכם הדרך. ומדוע יעקב אבינו לא הזהיר זאת לבניו? ותירץ: שאיתא אם אין קמח אין תורה, ובירושלמי ליבא בכיסא תליא, והם ירדו למזון ולמחיה כי לא היה בידם, והיו טרודים בזה, א"כ אין תורה, ולא היה יעקב אביהם צריך להזהירם, משא"כ בצאתם מיוסף היה בידם מזון והיה יוסף צריך להזהירם.

(מפי השמועה)

משנה

יח. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן חִסְמָא אוֹמֵר, קִנִּין וּפִתְחֵי נִדָּה, הֵן הֵן גּוּפֵי הֲלָכוֹת. תְּקוּפוֹת וְגִמַּטְרְיָאוֹת, פַּרְפְּרָאוֹת לַחָכְמָה:

קנין. קרבנות העוף קרוין קנין לשון קן צפור. ויש בהן הלכות חמורות כגון אם נתערבו חובה בנדבה או עולה שמעשיה למעלה בחטאת שמעשיה למטה: ופתחי נדה. הלכות נדה שאבדה וסתה וצריכה לשמור עד שתחזור לפתחה. ופעמים שהיא צריכה לטבול צ"ה טבילות לדברי האומר טבילה בזמנה מצוה: הן הן גופי הלכות. עיקר תורה שבעל פה שמקבלים עליה שכר: תקופות. ענין מהלך המזלות: וגימטריאות. חשבון האותיות: פרפראות לחכמה. כמו הפרפראות שרגילין לאכול בסוף הסעודה לקנוח דרך תענוג כך החכמות הללו מכבדות את בעליהם בעיני הבריות:

פרק ד

משנה

א. בֶּן זוֹמָא אוֹמֵר, אֵיז&#